תוספות הרי"ד/פאה/ג/ה

תוספות הרי"ד פאה ג ה

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

מ"ט דר"י משום דחובת הקציר בקמה או משום דמוכר לו חוץ מחובתו. מכאן יש לדון באחד שמכר מקצת מקרקעו לאחר וע"פ החוק חובת המס חל על המוכר והמוכר מחויב ע"פ החוק לשלם המס בשלימות מכל הקרקע אף מהחלק שמכר להלוקח ועתה תובע המוכר מהלוקח את חלק הערך שמגיע על חלקו וטען הלוקח כי לקחתי ממך סתם ולא התנית עמי לשלם לך עבור המס שתשלם עבור חלקי מסתמא קבלת עליך את חובת המס והמוכר טוען האיך יעלה על הדעת שאני אשלם מס עבורך ולא תחזיר לי התשלומין לכאורה יש לפשוט הדין הזה מהאי סוגיא דפטור הלוקח מן חיוב המס דגרסינן במתניתין המוכר קלחי אילן בתוך שדהו הלוקח נותן פאה מכל או"א אר"י אימתי בזמן שלא שייר בעל השדה אבל אם שייר שדהו הוא נותן פאה לכל ע"כ. וגרסינן בירושלמי עד כדון שהתחיל לקצור אפי' כשלא התחיל לקצור נשמעינה מן הדא הלוקח גז צאנו של חבירו אם שייר המוכר המוכר חייב ואם לאו הלוקח חייב ר' ירמיה בשם ר"י דר"י היא שנייא היא תמן בין שהתחיל לגזוז צאנו בין שלא התחיל לגזוז וכא לא שניא בין שהתחיל לקצור בין שלא התחיל לקצור מ"ט דר"י משום דחובת הקציר בקמה או משום דמוכר לו חוץ מחובתו נשמעינה מן הדא לקח גז צאנו של חבירו אם שייר המוכר המוכר חייב ואם לאו הלוקח חייב וא"ר ירמיה בשם ר' יוחנן דר"י הוא אית לך מימר תמן שחובת קציר בקמה לא משום דמכרו לו חוץ מחובתו וכא במכרו לו חוץ מחובתו ע"כ. ולכאורה משמע מכאן דאמרינן בששייר לעצמו דמכרו לו חוץ מחובתו הגם דחיוב פאה דמחויב הוא אחד מששים אעפ"כ הלוקח פטור מתשלומין על ערך חלקו כיון דמכר לו המוכר סתם ושייר לעצמו אמרינן דמכר לו חוץ מחובתו. ולכאורה בנ"ד נמי דכוותיה כיון דמכר לו סתם ושייר לעצמו הרוב אמרינן דמכר לו חוץ מחובתו. ול"ל דל"ד דהתם חיובא דפאה וראשית הגז הי' חל על המוכר לכן לא אמרינן דכיון דמכרו לו קיבל הלוקח על עצמו חיובא דמוכר ואמרינן דמכרו לו חוץ מחובתו אלא דבלא שייר ע"כ דקיבל עליו אבל בששייר לא קיבל עליו את החוב שנתחייב בו המוכר אבל בנ"ד אדרבה החוב מוטל על הלוקח דהא בשנים הבאים לאחר זמן המכירה והלאה הרי הלוקח נתחייב דהא לא חל כעת על המוכר חיוב דמס משנה הבאה ועל שנים הבאים לא נתחייב עדיין אלא בכל שנה בא החיוב ונמצא כיון דהחיוב נתחדש בכל שנה וחלקו של לוקח עומד ברשות הלוקח ואז הוי חיובא דלוקח נמצא לפ"ז דנימא איפכא דלא קיבל עליו המוכר חיובא דלוקח כמו דאמרינן התם דלא קיבל הלוקח עליו חיובא דמוכר כן ה"נ לא קיבל המוכר עליו חיובא דלוקח וע"כ לא מצינו בירושלמי הנ"ל רק דלא קיבל עליו הלוקח חיובא של מוכר ומכרו חוץ מחובתו אבל מה"ת נימא דמכרו חוץ מחובתו של לוקח אבל ז"א דלכאורה נראה לפענ"ד דגבי מס המוטל בכל שנה לא אמרינן דנתחדש החיוב בכל שנה אלא דבשעה הראשונה שלקח הקרקע מן שר העיר על מס נתחייב תיכף ומיד פרעון של כל השנים וכל שנה ושנה מחויב לשלם בשיעבוד דמעיקרא דבכל שנה בא זמן הפרעון ולא דבכל שנה נתחדש החיוב אלא דהחיוב הוא משעה הראשונה ונמצא דהחיוב על שנים הבאים הוא ג"כ חיובא דמוכר ע"כ שפיר שייך ג"כ דמכר לו חוץ מחובתו דהלוקח לא קיבל עליו חיובא דמוכר שמוטל על המוכר חיובא דמס על שנים הבאים אם כי לכאורה יש לומר דהחיוב נתחדש בכל שנה ולא חל עליו החיוב השתא על שנים הבאים דהא ביד המוכר למסור הקרקע שלו לשר העיר ולא יזרע ולא ידור בביתו ולא יהיה עליו שום חוב וא"כ היכי שייך לומר דהחיוב עליו עכשיו על שנים הבאים דהא בידו לסלק עצמו מן הקרקע טרם שיבואו שנים הבאים ולא יחול עליו החיוב ונמצא דהחיוב מתחדש בכל שנה אבל ז"א דהגם דהרשות בידו לסלק עצמו מן הקרקע טרם שיבואו השנים הבאים עכ"ז כ"ז דלא סילק א"ע מוטל עליו החוב אף על שנים הבאים. וראיה לזה מתשובת הרשב"א ז"ל וז"ל שאלת שנים שהלוו לאחד בזה אח"ז ואין בנכסי הלוה לפרוע לזה ולזה וכשבא ראובן המוקדם לגבות בשטרו קרן והרבית טען שמעון קרן והרבית שהרוחת קודם אתה נוטל ומן המותר אגבה קרן חובי לפי שלא חל חוב הרבית מזמן השטר אלא בכל יום הוא מתרבה והוא יכול לפורעו בכל עת ולסלק שיעבודו. תשובה אין בדברי שמעון כלום לפי שמשעת זמן חיוב הקרן חייב עצמו בכל הרבית שיעלה מעותיו ובהדיא שנינו (בפרק הנושא) גבי פסק לזון את בת אשתו שניזונת מנכסים משועבדים אף על פי שהמזונות דבר יום ביומו נתחייב בהם אלא שה שיעבוד חל עליו משעה שקיבל עליו המזונות והטענה ג"כ שאמרת כיון דאי בעי מצי לפורעו ולסלוקי' נמצא שלא חל אלא בו ביום מההוא נמי שמעינן דליתא כלל דהתם נמי הא מצי לסלוקי שיעבודה אי כתב לה כ"ז שאת עמי שהרי אם גרש אשתו נמחל השיעבוד עכ"ל. ומובא בש"ך ז"ל (בחו"מ סי' ע"ב ס"ק קסא) עי"ש הרי לפנינו מפורש דאע"ג דבידו לפרוע ולסלק משיעבודו מ"מ לא אמרינן דהשיעבוד נתחדש בכל יום ואמרינן דהשיעבוד חל עליו השתא וכ"ז שלא סילק השעבוד מעליו הרי השיעבוד מוטל עליו על מזונות של שנים הבאים וה"נ דכותי' אם שבידו לסלק א"ע מן הקרקע מ"מ כ"ז שלא סילק א"ע חל עליו החוב משנים הבאים ונמצא דהחוב הוא מוטל על המוכר ודמי ממש להירושלמי הנ"ל משום דמכרו חוץ מחובתו וכיון ששייר המוכר רוב הקרקעות בידו המוכר חייב במס של הלוקח כיון דמכרו סתם. אבל יש לחקור בשיטת הבבלי אם ס"ל נמי כשיטת הירושלמי דמכרו חוץ מחובתו או לא דגרסינן במס' חולין (דף קלח ע"א) מאן תנא דהיכא דאיכא שיורא גבי מוכר בתר מוכר אזלינן אר"ח ר"י הוא דתנן המוכר קלחי אילן בתוך שדהו נותן פאה לכל אחד ואחד אר"י אימתי בזמן שלא שייר בעל השדה אבל אם שייר בעל השדה נותן פאה על הכל א"ל רבא והא מר הוא דאמר והוא משהתחיל בעל השדה לקצור. וכ"ת ה"נ והוא שהתחיל לגזוז בשלמא התם ובקוצרכם קציר ארצכם כתיב מעידנא דאתחיל לקצור מחייב בכולה שדה אלא הכא מעידנא דאתחיל למיגז לא מחייב בכולי' עדריה אלא אמר רבא האי תנא הוא דתנן מכר לו בני מעיה של פרה והיו שם מתנות נותן לכהן וכו' אלמא מתנות דכהן לא מזבין אינש וכו' וכו' ופירש"י ז"ל דאין אדם רשאי להפקיע ממונו מיד מצוה ולמכור גיזו כדי שיהא גז של אחד וצאן של אחר לפוטרן דלא קרינא בי' גז צאנך אלא כי קמזבין לא קמזבין מתנה דכהן הלכך כי שייר מידי א"ל מדלא פריש מוכר ללוקח חוץ ממתנותיו של כהן ודאי הכל מכר לו ושייר אצלו את מתן הכהן וא"ל לוקח למוכר מתנה דכהן גבך הוא וכו' עכ"ל. הרי לפנינו דבבבלי לא מוקי בקמה עד שלא התחיל לקצור דז"א אלא דוקא בשהתחיל לקצור דנתחייב המוכר קודם המכירה אבל גבי ראשית הגז לא בעינן שיתחיל לגזוז דזה לא מהני אלא התם היינו טעמא דע"כ לא מכר לו באופן שיפקיע מצוה דראשית הגז דהא הלוקח יפטר מראשית הגז והאיך ימכור להפקיע מצוה אלא ע"כ דשייר המצוה אצלו ומה דחייב הלוקח בשלא שייר לאו דחיובא מוטל על הלוקח דז"א דהא הלוקח פטור דלא הוי צאנו אלא דאמרינן דהמוכר לא מכר לו מתחלה הראשית הגז ומתנתא דכהן לא זבין ליה לפיכך אין נפ"מ גבי ראשית הגז בשהתחיל לגזוז או לא דהתם ששייר חייב המוכר משום דאין אדם רשאי למכור להפקיע המצוה וע"כ שייר המצוה אצלו אבל גבי פאה ל"ל דאין אדם רשאי למכור חובו להפקיע המצוה דז"א דהא לא נפקע המצוה במכירה דהא החיוב מוטל על הלוקח כמו על המוכר ואלא ע"כ דהא דחייב בששייר הוא משום דהתחיל לקצור כן הוא ע"פ שיטת הבבלי א"כ לפנינו דהבבלי לא ס"ל כשיטת הירושלמי דמכר לו חוץ מחובתו דא"כ ל"ל בשהתחיל לקצור גבי קמה והרי לפנינו דלהבבלי לא ס"ל דמכר לו חוץ מחובתו נמצא דבנ"ד אם החיוב על הלוקח לפרוע המס בערך חלקו להמוכר או לא תלי בחילוקא זו שבין שיטת הבבלי והירושלמי אמנם לאחר העיון נראה לפענ"ד דליכא כלל פלוגתא בענין דידן דנראה לפענ"ד ברור דהירושלמי ס"ל כהך שיטת הבבלי דמתנה דכהן לא זבין ליה משום דאסור למכור להפקיע המצוה אחרי דהלוקח יפטר מזה המצוה והיינו טעמא דראשית הגז והיינו טעמא דפאה כאשר אבאר בע"ה לאמיתה. והוא דלכאורה קשה לי לבתר דמסיק הירושלמי אפילו בשלא התחיל לקצור קבעי מ"ט דר"י משום דחובת הקציר בקמה או דמכרו לו חוץ מחובתי ופשוט נשמעינה מן הדא לקח גז צאנו וכו' א"ל למימר משום דחובת הקציר בקמה ולא משום דמכרו לו חוץ מחובתו וכא נמי במכרו לו חוץ מחובתו מה נפיק מביניהון עבר הלוקח והפריש א"ת שחובת הקצר וכו' הפריש הפריש וא"ת דמכרו חוץ מחובתו הפריש ונוטל ממנו דמים נשרף חלקו של מוכר אין תימר משום שחובת הקציר בקמה נשרף נשרף אין תימר משום דמכרו לו חוץ מחובתו נשרף נוטל ממנו דמים ע"כ ולכאורה קשה לי מאד בהא דקאמר עבר הלוקח והפריש אין תימר משום דמכרו לו חוץ מחובתו הפריש ונוטל ממנו דמים אמאי נוטל דמים מן המוכר הא הוי פורע חובו של חבירו ושיטת הירושלמי אפי' בבע"ח דוחק ג"כ פטור כמו דגרסינן בירושלמי כתובות (פי"ג ה"ב) ובירושלמי נדרים (פ"ד ה"ב) עד כדון בבע"ח שאינו דוחק ואפי' בבע"ח דוחק נישמעינה מן הדא שוקל את שקלו ולא שקל אין ממשכנין אותו הדא אמרה אפי' בבע"ח דוחק תדע לך שהוא כן דתנינן ומקריב עליו קני זבין וקני זבות חטאות ואשמות לא בשלא נכנס לידו כלום וכא בשלא נכנס לידו כלום ע"כ והירושלמי הזה מובא בתוס' ז"ל במס' כתובות (דף קח) ובמס' ב"ק (דף נח ע"א) עי"ש דדעת התוס' ז"ל דלהירושלמי אפילו בבע"ח דוחק פטור וכן דעת כל הראשונים ז"ל אליבא דהירוש' דפטור אפי' בבע"ח דוחק ולמדו בירושלמי מן שוקל את שקלו אע"ג דממשכנין אותו אם לא ישקול עכ"ז פטור פורע חובו של חבירו וא"כ הכא למה בשעבר הלוקח והפריש א"ת דמכרו לו חוץ מחובתו נוטל ממנו דמים הא הוי פורע חובו של חבירו ולמה גרע משוקל את שקלו דפטור ולכאורה צ"ב [הן אמת דהש"ך ז"ל בחו"מ (סי' קכ"ח) כתב דגם הירושלמי ס"ל דבבע"ח דוחק חייב ומפרש הירושלמי לא בשלא נכנס בידיו כלום וכא בשלא נכנס לידיו כלום דהוא דיחוי דמדחה בגמרא מה דרצה להוכיח משוקל את שקלו וקאמר לא בשלא נכנס לידו כלום כלומר מי סברת דמיירי בשלא נכנס בידיו של כהן כלום גבי קני זבים וזבות ז"א אלא דמיירי בנכנס לתוך ידיו שכבר הפריש קרבנותיו ונאבדו מיד כהן דתו לא מחויב בעה"ב והיינו כדמוקי בש"ס דילן באבוד וגבוי וכו' וכא שלא נכנס לידיו כלום כלומר וכאן הרי לא נתן להפורע כבר מעות לשלם עכ"ל וכבר כתב השירי קרבן ז"ל בכתובות (שם) דהפירוש בירושלמי הוא כדעת הראשונים ז"ל דס"ל אליבא דהירושלמי דאפילו בבע"ח דוחק נמי פטור ומפרשין לא בשלא נכנס תיבת לא כמו אלא ועי"ש דמאריך הרבה מאד לסתור דברי הש"ך ז"ל. ותורה היא וללמוד אני צריך דנראה לפענ"ד ראיה עצומה לפירוש הראשונים ז"ל דבבע"ח דוחק נמי פטור לשיטת הירושלמי והא דקאמר לא בשלא נכנס לתוך ידו כלום הוא סיומא דפשיטות ולא דחי' על הפשיטות דגרסינן בירושלמי במס' פסחים (פ"ח ה"ג) תמן תנינן נתן לה כספים הרי אלו מותרין יינות שמנים וסלתות כל דבר שכיוצא בו קרב לגבי מזבח אסור רשב"ל אמר בממנה זונה על פסחו ועל חגיגתו וכו' אין תימר יוצא לחולין וחוזר ומקדש יהא אסור משום אתנן פתר לה בשלא נכנס לתוך ידו כלום תדע לך דתנינן מקריב עליו קיני זבים קיני יולדות לא בשלא נכנס לתוך ידו כלום אוף הכא בשלא נכנס לידו כלום עכ"ל הרי לפנינו מפורש דתיבת לא בשלא נכנס לידו כלום לאו דיחוי הוא אלא שייך לדעיל ותיבת לא הוא כמו אלא עי"ש היטב ותמצא כן] בשלמא מסיפא לא קשה גבי נשרף דנוטל ממנו דמים דמיירי קודם שהפריש הלוקח ופירושו הכי דנוטל הלוקח דמים ואח"כ מפריש דלא קתני מפריש ונוטל ממנו דמים ואיכא למימר דנוטל דמים מן המוכר כדי שיפריש הוא ובאמת דגם ע"ז קשה דלכאורה נדחה דאם נשרף הקמה אף הלוקח פטור דאז אין חוזר על העומרין כיון שהניח קמה בעד חובת פאה ואמאי נוטל ממנו דמים אך ביותר קשה מרישא דקאמר עבר הלוקח והפריש דנוטל ממנו דמים ע"ז קשה כנ"ל ונראה לפענ"ד דהאמת יורה דרכו דכל עיקר העומק של הסברא דמכרו לו חוץ מחובתו הוא משום זאת הסברא שבבבלי (דף קלח במס' חולין) גבי ראשית הגז דאין אדם רשאי למכור גיזו ולהפקיע מראשית הגז אחר דהלוקח יפטר ע"כ בשייר החוב של המצוה על המוכר אבל בלא שייר הלוקח חייב משום דלא מכר לו ראשית הגז כלל כנ"ל רק הבבלי ס"ל דבפאה לא שייך זאת דהא החיוב מוטל על הלוקח ג"כ וע"כ מוקי לה בשהתחיל לקצור אבל הירושלמי מוקי אף שלא התחיל לקצור וע"כ בעי מ"ט דר"י אי משום דחובת הקציר בקמה ומיירי שהקמה נשארת לבסוף ביד המוכר דמכר לו קלחים ע"מ שיתלוש אותן תומ"י בעת שעדיין חלק המוכר ישאר או דמוכר לו חוץ מחובתו והוא נמי מיירי בנשאר הקמה ביד מוכר וע"כ חייב המוכר דאמרינן נמי דלא מכר לו להפקיע חובת המצוה דמצות פאה להפריש מן הקמה אלא דאם עבר והפריש מן העומרין יצא ג"כ אבל לכתחלה מצות פאה להפריש מן הקמה שחובת הקציר בקמה כדאיתא במתניתין (ספ"ב דפאה) וא"כ אמרינן שפיר דלא מכר לו להפקיע המצוה של קמה וע"כ בששייר קמה לעצמו אמרינן דשייר מצות פאה כד"ת אצלו. וע"ז בעי בירושלמי משום דחובת הקציר בקמה או משום דמכרו לו חוץ מחובתו כלומר או דממילא בלא שום תנאי פטור הלוקח דכיון דהקמה נשארת ביד המוכר ממילא חיוב של הפאה מוטל בקמה וע"כ פטור הלוקח או דהוי כתנאי דמכרו לו לכתחלה חוץ מחובתו כיון דהקמה נשארת בידו אמרינן דהמוכר לא מכרו לו להפקיע עיקר מצות פאה כד"ת שהוא מן הקמה וע"כ דמכרו לו חוץ מחובתו ונמצא דלפיכך פטור הלוקח דבעת מכירה נתן לו ממון בעד כל המקח בשביל שהמוכר יפריש עליו ודמי למאי דגרסינן (במס' חולין קלב) מכר לו בני מעי' של פרה והיו שם מתנות נותן לכהן ואינו מנכה לו מן הדמים לקח ממנו במשקל נותן לכהן ומנכה לו מן הדמים דכיון דנטל דמים בעד חלק המתנות ולא מכר לו המתנות ע"כ מנכה לו מן הדמים דהא חסר מן המשקל כמו כן הכא בשייר המוכר קמה של פאה אצלו ע"כ דלקח דמים מן הלוקח בעד המכירה שמכר לו שיהא כולם לפניו ועליו מוטל להפריש בעדו כי אין אדם מוכר להפקיע המצוה ונמצא כמו דגבי ראשית הגז בשלא שייר אצלו אמרינן דלא מכר המתנות ואמרינן דלקח ממנו דמים בפחות מן המקח וניכה בזה המתנות שלא מכר לו אבל בששייר אמרינן דלקח ממנו דמים בכל שווי המקח ה"נ גבי פאה בששייר אצלו אמרינן דלקח ממנו דמים כפי שווי של כל הקלחין בלא הוצאות פאה דהחיוב של פאה קבל על עצמו. וע"כ שפיר קאמר הירושלמי מה נפק ביניהון ע"ז קאמר נשרף חלקו של מוכר אין תימר שחובת הקציר בקמה ולא חשבינן דקבל המוכר על עצמו בשעת המכירה התשלומין דפאה ולא אמרינן דמכרו חוץ מחובתו אלא דהלוקח ממילא פטור משום דחובת הקציר בקמה כ"ז הוא כשהקמה קיים הרי חובת הקציר בקמה אבל כשנשרף הקמה בודאי דאין החיוב חוזר עליו אינו נוטל דמים מן המוכר דהמוכר לא קבל על עצמו בעת המכירה תשלומין של פאה מהקלחין שמכר לו רק דממילא נפטר משום דחובת הקציר בקמה ועכשיו דנשרפה ונפטר מפאה אינו חייב ללוקח כלום דהא לא קבל מאתו דמים בעד ההפרשה אבל אם נימא דמכר לו חוץ מחובתו ולקח ממנו דמים בעד כל הקלחין שיהא כל הקלחין נשאר ביד הלוקח בלא שום הוצאות תשלומין של פאה דהמוכר קבל על עצמו התשלומין של פאה משום דלא מכר לו להפקיע המצוה ומצות פאה לכתחלה הוא בקמה וע"כ מכר לו כל הקלחין ושייר חובת פאה אצלו וכיון שנטל ממנו דמים בעד כל הקלחין בלא תשלומין דפאה הגם שהוא משום דהקמה היתה אצלו ועכשיו נשרפה מ"מ הא קיבל אצלו ממון בשביל תשלומין דפאה ועכשיו דלא שלם פאה בעדו ע"כ מחויב להחזיר דמים ללוקח. וכן ברישא נמי דכוותי' כשעבר הלוקח והפריש א"ת משום דחובת הקציר בקמה ופטור הלוקח ממילא הפריש הפריש ואינו נוטל דמים מן המוכר דהא התשלומין מוטל על הלוקח כמו על המוכר דהא המוכר לא קבל התשלומין עליו רק דמצוה מן המובחר להפריש מן הקמה לפיכך חייב המוכר אבל כשהפריש הלוקח הוו תשלומין מעליא לגבוה ואינו יכול לגבות מן המוכר מה ששלם בעדו לגבוה משום דהוי פורע חובו של חבירו וא"ת משום דמוכר לו חוץ מחובתו נמצא דקבל המוכר על עצמו התשלומין דפאה מהקלחין וא"כ כשהפריש הלוקח נוטל ממנו דמים ולא קשה מפורע חובו של חבירו ז"א דכיון דקבל המוכר על עצמו התשלומין מהקלחין ונמצא שקבל דמים מן הלוקח בעד כל הקלחין והתשלומין של פאה חל עליו ע"כ כשהפריש הלוקח חייב המוכר להחזיר לו הדמים ודמי לאחד שנתן לחבירו ממון שיפרע למלוה שלו ואח"כ פרע בעצמו בודאי דיגבה מעותיו ממנו כיון דלא שילם עבורו וצריך להחזיר לו הדמים וה"נ דכותי' דבעת מכירה נתן הלוקח דמים בעד כל הקלחין שישארו בידו והתשלומין קבל המוכר על עצמו ונמצא דנתן הלוקח דמים בעד תשלומי הפאה וכיון דפרע בעצמו חוזר וגובה ממנו ולא דמי יפורע חובו של חבירו דהתם לא נכנס לתוך ידיו כלום כדאי' בירושלמי הנ"ל אבל הכא הרי נכנס לתוך ידו. נמצא לפי דברינו דחובת קציר בקמה ומוכרו חוץ מחובתו הוא הכל אחד משום דחובת הקציר בקמה ורק הנפ"מ היא מה שהסברנו לעיל דאם חובת הקציר בקמה אז ממילא פטור הלוקח אבל אם מכרו לו חוץ מחובתו הוא שהמוכר קבל על עצמו חיוב התשלומין ומתחלה לקח דמים בעד כל הקלחין שיהיו לפני הלוקח והתשלומין קבל על עצמו. ונמצא לפי זה דהבבלי והירושלמי מחולקין בזה דהבבלי ס"ל דבעינן שיתחיל לקצור אבל לא התחיל לקצור פטור המוכר ולא אמרינן דמכר לו חוץ מחובתו דלמה יתחייב המוכר בשביל הלוקח ולמה יקבל התשלומין על עצמו ואי משום דחובת הקציר בקמה זה לא ס"ל להבבלי דמיירי בנשאר קמה לבסוף ביד המוכר וע"כ מוקי לה בשהתחיל לקצור דאז אפי' נשאר קמה ביד הלוקח חייב המוכר ולא דמי למתניתין (דסוף פ"ב דפאה) דקצר חציה ומכר חצי' הלוקח נותן פאה לכל דהתם דוקא דבשעת המכירה לא היה כלל קמה ביד המוכר ע"כ חל מתחלה על הלוקח אבל הכא שהי' בעת המכירה קמה גם ביד המוכר וגם התחיל לקצור אפילו קדם המוכר וקצר לגמרי חלק שלו הרי חייב הוא להלוקח בעד הפאה אבל הירושלמי מוקי שמכר לו קלחים ע"מ שיתלוש אותן תיכף וחלק של המוכר ישאר עדיין בשדה [א"נ דשיטת הירושלמי נמי לא מיירי כשנשאר קמה לבסוף ביד המוכר אלא דקלחין שמכר הוא ע"מ לעקור כדאיתא בהרע"ב והר"ש ז"ל ע"כ חשוב חלק המוכר כמו קמה לגבי חלק הלוקח וכן ראיתי בס' אחד דמפרש כן שיטת הירושלמי והבבלי לא ס"ל כן] וס"ל להירושלמי דאף בשלא התחיל לקצור נמי חייב המוכר או משום דחובת הקציר בקמה וממילא החיוב חל על המוכר או משום דלא מכר לו להפקיע מצוה מן המובחר וע"כ קבל התשלומין על עצמו. וניחא נמי בזה הא דאמרינן מכר לו חוץ מחובתו דוקא בשייר לו המוכר אבל בלא שייר לא אמרינן דמכר לו חוץ מחובתו והוא משום דבשייר לו קמה וחובת הקציר בקמה בודאי לא רצה להפקיע מצוה מן המובחר. וע"כ ניחא שפיר דקאמר נפ"מ בעבר הלוקח והפריש אין תימר דמכר לו חוץ מחובתו דנוטל ממנו דמים דהא כיון דחובת הקציר בקמה וממילא מוטל החוב על המוכר מן הדין מוסיף עליו הטעם דמכר לו חוץ מחובתו דקבל על עצמו התשלומין דהטעם השני דמכר לו חוץ מחובתו הוא נמי מטעם הראשון דחובת הקציר בקמה ומוסיף עליו דהו"ל כאלו התנה עמו שמקבל על עצמו התשלומין א"כ לא שייך פורע חובו של חבירו דהא דמיא ללוקח ממנו במשקל דמנכה לו מן הדמים כשנותן לכהן וה"נ דכוותי' דהוא דומה כמו שנתן מעות לאחד שיפרע למלוה שלו וקדם היא ופרעו דגובה ממנו וה"נ הרי מתחלה נתן לו ממונו על דעתיה דהכי שיפריש המוכר ויהא כל הקלחין לפניו אבל אי מטעם הראשון לחוד דחובת הקציר בקמה וממילא חל על המוכר החיוב אם הפריש הלוקח אינו נוטל ממנו דמים דהוי פורע חובו של חבירו. ע"כ לפי מה דמסקינן דמכר לו חוץ מחובתו הוא לאו דין מיוחד גבי פאה אלא דהוא נמי מטעם הראשון דחובת הקציר בקמה נמצא לפ"ז בכל דבר היכא דהחיוב על המוכר משורת הדין אמרינן דקבל דמי המכירה חוץ מחובתו ויהא הדבר הנמכר נקי לפני הלוקח בלא שום תשלומין והכא בנ"ד דהחיוב של התשלומי מס מקרקע הנמכר ללוקח היא על המוכר לפי החוק אינו יכול המוכר לתבוע להלוקח שיפרע לו מה שמשלם עבורו כיון דבעת המכירה ידע מזה המוכר שחוב המס מוטל עליו לפרוע בעד חלק הלוקח ע"כ דמכר לו חוץ מחובתו וקבל על עצמו התשלומין ואינו יכול לגבות מהלוקח ואפי' אם יפרע הלוקח נפרע מן המוכר ולא הוי פורע חובו של חבירו כההוא דירושלמי הנ"ל נוטל ממנו דמים. [ועוד מוכח מהאי ירושלמי הנ"ל מדלא קאמר נפ"מ אם המוכר חוזר וגובה מן הלוקח דמים דלטעם דחובת הקציר בקמה גובה ולטעם דמכר לו חוץ מחובתו אינו גובה ע"כ מוכח דאף לטעם דחובת הקציר בקמה אינו גובה מן הלוקח בעד הפרשתו כיון דהחיוב מוטל על המוכר אלמא כל היכי דהחיוב מוטל על המוכר לשלם גם בעד חלק הלוקח אינו חוזר וגובה מן הלוקח. אכן יש לדחות דאולי מצוה שאני א"נ ה"ה דהוי מצי למימר האי נפ"מ אלא דקאמר שפיר טפי דאפי' אם כבר הפריש נוטל ממנו דמים לפי הטעם דמכר לו חוץ מחובתו. אבל ממה דאמרינן דבמכרו חוץ מחובתו כשפרע הלוקח נוטל דמים מן המוכר מוכח שפיר דבמקום דהחוב מוטל על המוכר מכרו חוץ מחובתו ואינו גובה מן הלוקח כלום] ולזה אין סתירה מבבלי הנלפענ"ד כתבתי:

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.

< הלכה קודמת · הלכה הבאה >מעבר לתחילת הדף