פני משה/פאה/ג/ה

פני משה פאה ג ה

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

מתני' המוכר קלחי אילן בתוך שדהו. קלחי האילן הם שרשי הצמחים ומחוייבין בפאה ואינם אילן והקרקע לא מכר לו נותן הלוקח פאה מכאו"א:

א"ר יהודה אימתי בזמן שלא שייר בעל השדה. מן אותה השדה לעצמו:

אבל אם שייר בעל השדה. והיינו לאחר שהתחיל לקצור את שדהו מכר המקצת ושייר מקצת השדה לעצמו:

הוא נותן פאה לכל. דמכיון שהתחיל לקצור חל חיובא דפאה עליו ואם לא היה משייר לעצמו כלום היה החיוב ביד הלוקח כדתנן לעיל סוף פ"ב קצר חציה ומכר חצייה הלוקח הוא נותן פאה לכל אבל הכא שהתחיל לקצור ושייר המקצת לעצמו חיוביה בידיה דהמוכר הוא והוא נותן פאה לכל ורבי יהודה לפרש הוא בא וכן הלכה:

גמ' עד כדון כשהתחיל לקצור. עד כאן לא שמענו דבששייר בעל השדה מקצת לעצמו דהמוכר הוא שצריך ליתן פאה לכל אלא בשהתחיל הוא לקצור דאז מסתברא דחיובא עליה רמיא דכתיב ובקצרכם מכיון שהתחיל לקצור מתחייב בפאה והואיל ושייר לעצמו חיובא גבי דידיה הוא:

ואפי' לא התחיל לקצור. בעיא היא אי נימא דמחייב ר' יהודה להמוכר בששייר לעצמו ואפי' לא התחיל הוא לקצור אלא הלוקח הוא שקצר בתחלה לחלקו אשר לקח:

נשמעינה מן הדא. דתנן בפ' ראשית הגז הלוקח גז צאנו של חבירו שמכר לו כשהוא מחובר לצאן כדי לגוזזו אם שייר המוכר מקצת מן הגיזה לעצמו המוכר חייב הוא בראשית הגז גם על חלקו של הלוקח ואם לא שייר הלוקח הוא שחייב:

ר' ירמיה. וקאמר עלה ר' ירמיה בשם ר' יוחנן דר' יהודה דמתני' הוא דס"ל דכל היכא דשייר המוכר מקצת לעצמו חיובא עליה דידיה הוא דרמי:

שנייא היא תמן וכו'. והשתא וכי שניא היא תמן בין שהתחיל המוכר לגזוז או לא בתמיה דמהיכי תיתי לחלק כן התם שהרי אף שהתחיל לגזוז מקצת מן הצאן לא רמי חיובא עליה בכוליה עדריה עד שיגזוז אותן אלא ודאי דאין חילוק בין התחיל לגזוז ובין לא התחיל כששייר הוא חיובא גבי דידיה הויא:

וכא. וא"כ הכא נמי לא שניא בין שהתחיל לקצור או לא דהא ר"י מוקי לההיא מתני' דראשית הגז כר"י אלמא חד דינא אית להו:

מאי טעמא דר' יודה השתא בעי הואיל ולר' יודה לעולם בשיורא ביד הבעל השדה תלינן ומ"ט אי דטעמיה משום דחובת הקציר בקמה הנשארת בידו היא כדכתיב לא תכלה פאת שדך או דטעמי' הוי משום דכמוכר להלוקח חוץ מחובתו דפאה והיא נשארת עליו וקאמר דנשמעינה להדא ג"כ מהאי מתניתין לקח גז צאנו וכו' דמוקי לה ר"י כר' יהודה דהכא וכי אית לך למימר דתמן שחובת קציר בקמה כלומר וכי בראשית הגז חיובא תלי בהגיזה הנשארת לבסוף ודאי לא וע"כ דלאו טעמיה אלא משום דמכר לו חוץ מחובתו והכא נמי מהאי טעמא הוא דבטל השדה מיחייב בששייר מקצת לעצמו דהוי כמכר לו חוץ מחובתו:

מה נפק מביניהון. ומאי נפקא בין הני טעמי:

עבר הלוקח והפריש. איכא בינייהו בדיעבד שהלוקח הפריש את הפאה לכל דאין תימר דטעמא דחיובא על המוכר מפני שחובת הקציר בקמה א"כ אם הפריש הלוקח הפריש ותורת פאה עליה ואין המוכר חייב ליתן לו דמים בשביל הפאה דהוי כאילו הפריש הפאה בתחילה או באמצע הקציר דהוה פאה אלא שלכתחילה חובת הפאה בקמה שבסוף הקציר ואם הפריש בתחילה הפריש אבל דאין תימר משום דכמוכר לו חוץ מחובתו וא"כ לעולם חובת הפאה על המוכר הוא דחליא:

הפריש. כלומר ודאי פאה הויא מה שהפריש הלוקח ונוטל מן המוכר דמים בעדה שהחובה חל על גוף המוכר:

נשרף. וכן אם אחר שמכר לו ושייר מקצת לעצמו נשרף חלקו של מוכר נמי איכא בינייהו דאין תימר משום שחובת הקציר נשארת בהקמה אם נשרף נשרף ואזדא לה חובתה אבל אין תימר דטעמא משום דכמוכר לו חוץ מחובתו וא"כ החובה על המוכר לעולם ואם נשרף נוטל הלוקח ממנו דמים ומפריש הפאה משלו:

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.

< הלכה קודמת · הלכה הבאה >מעבר לתחילת הדף