תומים/חושן משפט/נא

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

תומים ‏ חושן משפט נא

(א) וא"י לומר פרעתי. דעת הש"ך כדעת הכ"מ דלענין זה הוי כמלוה בשטר דא"י לומר פרעתי אבל מ"מ אין טורף ממשעבדי הואיל והעד החתום לא היה בקנין ולא מצטרף עם העד הקנין לטרוף ממשעבדי ומה שהקשה הסמ"ע איך אפשר לפרש כן בדברי הרמב"ם הא ס"ל כמ"ש בס"ב דאפילו ע"א בכתב לחוד א"נ לומר פרעתי תי' הש"ך וכן הגי"ת כיון דכל טעמו של הרמב"ם בס"ב דאינו נאמן משום דהואיל דאין מכחיש להעד ה"ל משאיל"מ א"כ אם העד שמעיד על ההלואה בכתב אמר בפה בב"ד שידע שלא פרע שלא זז ידו מידו וא"כ הרי יכול להכחיש העד ולומר שפרע וא"כ תו לא שייך משיל"מ ונאמן דפרע משא"כ בשני עדים הללו ואני אומר על זה כל המוסיף גורע דמה בכך דעל אמירה דלא נפרע יכול להכחישו מ"מ בגוף הדבר דהלוהו אין מכחישו וא"כ הרי נאמן כשנים ודל אמירה זו שהוסיף שלא פרע וכי בשביל שהוסיף להעיד יגרע עדותו ואילו לא העיד כן לא היה יכול לטעון פרעתי ובשביל שהוסיף שידע שלא פרע יהיה נאמן וא"כ שתיקתו יפה מדבורו דבר זה אין לו שחר כלל ובפרט דאף דהעיד כן אינו נאמן לגרוע כח שטר הראשון וכיון שהגיד שוב אינו חוזר ומגיד לגרוע כח שטר ולא כל כמיניה להוסיף בעדותו דבר שעי"כ יגרע כח עדות הראשון וכיון שהגיד וכו' ובאמת לא היה צורך לכל זה כי בלא"ה נ"מ טובי כגון דהיה מעיד דהיה חייב לו שכירות ופירות קרקע ושטרות והוא טוען החזרתי דלא שייך משאיל"מ דליכא כאן ש"ד אבל בשני עדים דמצטרף עם עד הקנין א"צ לשבועה ובלא"ה אין נאמן וא"כ אף בזו א"נ ועוד אפשר ס"ל לרמב"ם הרמב"ן בריש ב"מ דס"ל גבי שומר שמסר לשומר דעד המסייעו לא שייך ביה מתוך שאיל"מ ואם כן אם יש כאן ע"א המסייעו דפרעו א"כ לא שייך מתוך שאיל"מ דהא אין כאן חיוב שבועה משא"כ בשני עדים לא אמרינן כן ואין דברים של ע"א במקום שנים. ועיין לקמן סי' ס"ט כתבתי עוד נ"מ. אך עם. כל זה שיש מקום לישב דברי הכ"מ מ"מ נראה עיקר כמ"ש הסמ"ע דדעת הרמב"ם דטורף משעבדי כמ"ש הטור להדיא ומה בכך דכתב הב"י דיש גי' אחרת וכי לא נסמוך יותר אגי' הטור דהיה ודאי מידק דייק ונוסף על כל זה מי יבא אחרי עדותו של רבינו בעה"ת בשער ט' ח"ב ד"ב דכתב להדיא בשם הרמב"ם דיש עליו תורת שטר גמור בין לענין משעבדי בין לענין פרעון הרי דהיה לו נוסחת הב"י ומפרש תרתי בין לענין פרעון ובין לענין משעבדי וא"כ עליו אין לפקפק או לגרוע ותמהני מהרב הש"ך שלא שם לבו לדברי בעה"ת הנ"ל ובאמת אי אמרינן דע"א בכתב וע"א בקנין אינן מצטרפין לענין גביות משעבדי מה דוחקא דגמרא בקושיא לאמימר בפשוט דומיא דמקושר ולומר פסולא דאורייתא רק ה"ל לומר מה שנים במקושר אינו טורף משעבדי כן בפשוט באחד בכתב וא' בקנין ואי דלא לגמרי דמי דבמקושר אפילו לב"ח פסולים ואילו בפשוט אינו פוסל רק לענין משעבדי דא"כ לאביי דס"ל דאתיא לפסול דע"א בכתב וא' ע"פ ל"מ ג"כ יקשה מי דמיא התם פסול לגמרי מתקנות חכמים והכא עכ"פ מהני שלא יכול לטעון פרעתי לדעת הרמב"ם וזוקק שהוא מחויב לישבע ולא הוקשו קושיא זו לרשב"ם דס"ל דאביי פוסל רק למשעבדי א"כ איך דמי למקושר וכן הרא"ש דמפרש ג"כ מילתא דאביי לענין משעבדי והיינו בע"א חתום וע"א נמסר ול"ק א"כ לא הוי דומיא א"ו דא"צ לכל צד דומיא וא"כ גם לאמימר יקשה דה"ל לתרוצי כן כמ"ש בע"א בקנין. וע"כ צ"ל דא"צ להיות דמי לגמרי רק בחד צד דפסול דזה כמו זה וא"כ אף לאמימר קשה כן דנימא כנ"ל ומכ"ש לפי הנראה מדברי רשב"ם דגם במקושר בשנים דפסול רק לענין משעבדי וא"כ פשיטא קשה דהל"ל כן לאמימר דהוא דמי לגמרי ועכצ"ל דליתא דגם בזה מצטרפין לענין משעבדי ושפיר פריך וזה ברור ונכון ומה שהקשה למה למימר דא"י לטעון פרעתי פשיטא דכיון דגובה משעבדי יפה כתב הסמ"ע דה"א דאף דגובה משעבדי היינו דלא טענינן ללקוחות פרעתי הואיל ולא שכיח לא טענינן ללקוחות אבל אי צווח ועומד פרעתי נאמן קמ"ל דגם בזה א"נ והש"ך לשיטתו אזיל דס"ל לעיל בסימן ל"ט ג"כ דזה בזה תליא אבל כבר בררנו לעיל בדעת תו' ורא"ש כסמ"ע וא"כ אין כאן קושיא אם נקט הרמב"ם בלשונו לברר הדבר שלא כדעת זה. וביותר צריך ביאור בכאן דהא בלא"ה דעת גאונים הביאם הרי"ף בפ"ב דכתובות ועיין לעיל סימן ל"ט דאי משך מילתא דלא תבע לעדי קנין שיכתבו שטר איתרע ונאמן לומר פרעתי ואף החולקים י"ל דבזה דחזינן דנחית ליטול שטר מן ע"א ולא הניח לשני לחתום ודאי איתרע ונפרע בנתיים ולזה לא הניח לשני לחתום וקמ"ל דמ"מ א"נ לומר פרעתי ואם אמרינן זה דטורף משעבדי וקמ"ל דא"נ לומר פרעתי ל"ק קושית הסמ"ע הא בע"א בכתב לחוד סבירא ליה לרמב"ם דא"נ דפרעו דהתם הטעם משום דמחויב שבועה ומשאיל"מ אבל כאן דטורף משעבדי ה"ל שעבוד קרקעות ואין כאן שבועה תורה כלל ולכן אילו היה אמרינן כדעת הגאונים דנגד עדי קנין נאמן דפרע כנ"ל הוה נאמן אף על ע"א שבכתב דלא שייך משאיל"מ דאין כאן ש"ד דה"ל שעבוד קרקעות ולכך קמ"ל דלא כשיטת הגאונים ואף על עדי קנין א"נ פרעתי והרי כאן ב' עדים ואין נאמן דפרע וא"צ לטעם משאיל"מ וא"ש ואין צריך לדוחק הסמ"ע והדבר ברור ונכון:

(ב) אומר בפני נמסור וכו'. דין זה עם מ"ש הרמ"א עליו בהגה אני נבוך בו קצת וחשבתי להאריך בו קצת כי מקורו מראש פג"פ אבל העד שמעיד בע"פ העיד שנמסר השטר בפניו כשר לגבות משעבדי דחשיב כאילו יש ב' עדי מסירה שהעד שהוא חתום על שטר אמרינן שגם בפניו נמסר תדע דלר"א שטר הבא לפנינו ועדים חתומים עליו גובין בו אע"פ שאין אנו יודעים שנמסר בפניהם אלא שאנו תולים כיון ששניהם חתומים עליו גם נמסר בפניהם וכו' עכ"ל ולכאורה נר' דהא דהחליט הרא"ש הך סברא דמסתמא נמסר בפני עד החתום ג"כ ומכשירו לגבות בבירור ממשעבדי היינו דאזיל לשיטתו דכתב בפ' המגרש וכן הלכתא בין בשטרי מכר ומתנה ובין בשטרי הלואות בעינן ע"מ עכ"ל וא"כ הא דגובין לר"א בע"ח דאמרינן ברור בפניהם נמסר דהם עושים כהוגן ואין מוציאין מתחת ידם לגבות עד שיהיו ע"מ כי בו תלויה הכשרו של שטר וא"כ אף בע"א החתום ג"כ ע"כ בפניו נמסר והרי כאן ב' ע"מ ויפה הביא ראיה מהך תדע וכו' משא"כ אי אמרינן דאין צריך ע"מ כלל ובע"ח לחוד סגי אין לדין זה טעם ושרש מהכ"ת נוציא ממון מספק מן משעבדי ונימא דבפני החתום נמסר ג"כ מנלן הא אדרבא הרא"ש כתב להדיא בפ"ב דגיטין דמאן דיזיף בצנעה יזיף וחוששין דמוסרו בינו לבינו וכללא הוא כותבין שטר ללוה וכו' וכל קושית הגמרא וליחוש דילמא כתוב ליתן בניסן וכו' והכל בינו לבין עצמו דבפני עדים הם ירגישו בפסולו וא"כ איך נטרוף בדבר בלתי רגיל ממשעבדי ומה שהביא ראיה תדע לר"א וכו' אדרבא נהפך הוא דשם הטעם הואיל והכשרו של שטר תלוי בו מסתמא כהוגן עשו והשגיחו שיהיה ע"מ כי הוא עיקר שטר וכ"כ הרא"ש להדיא שם במגרש כיון שהגט בידה ועדים חתומים עליו תלינן דמסתמא בהכשר נעשה גט בע"מ דהכל יודעים אין דבר שבערוה בפחות מב' וכו' וכן סיים שם הפסקא היכי שהגט ביד אשה אין צריך להביא ע"מ לפנינו שאנו תולין שבדין נמסר לה עכ"ל הרי הכל הואיל ובעינן דוקא ע"מ תולין החזקה שהיה נעשה כדין אבל לר"מ דסבירא ליה דאין צריך לע"מ כלל מהכ"ת לומר דהיה ע"מ דבר שאין בו צורך ומספיקא לא נימא דבר להוציא מיד מוחזק וכלל גדול הממע"ה. ולפ"ז יש מקום לתמוה על רבינו ב"י בתרתי חד דהעתיק דין זה להלכה בספרו ש"ע כאילו אין חולק דהא לשיטתו הרי"ף ורמב"ם וסייעתו דסבירא להו אף ע"מ כרתי ומודה ר"א דבע"ח לחוד בלי ע"מ כלל דכשר א"כ אין כאן סברא לומר דנחליט בהחלט דנמסר השטר לפני עד החתום נ"כ דמהכ"ת כיון שאין צריך מ"מ. אם כן המחבר דבא"ע סימן קל"ג הביא דעת זו דבגט כשר בע"ח לחוד בראשונה כדרכו דהוא נמשך אחרי הרי"ף והרמב"ם אם כן לא היה לו להחליט כאן בלי חולק דינו של הרא"ש דאזיל לשיטתו דלא כרבוותא הנ"ל ובפרט להוציא ממון ממשעבדי ודוחק לומר דהא דהביא שם בא"ע דגט כשר בע"ח לחוד דלא דסמיך אהרי"ף ורמב"ם דאף ע"מ כרתי לר"א רק ס"ל כמ"ש הר"ן בפ' המגרש דהואיל ועדים חתומים והגט בידה היינו ע"מ דאנן סהדי דנמסר לה ודעת זו נראה דס"ל לתו' ב"ב שמעתא הנ"ל דף קס"ה ד"ה אמר וכו' דכתבו שעד החתום הוא כעד מסירה דמוכח שמסרו לו הלוה שהוא לא חתם אלא בצוי מלוה וכן סיימו לבסוף דהוי ע"מ אף דתנן כותבין שטר ללוה אע"פ שאין המלוה עמו והיינו כר"ן דכיון דעכשיו בידו אנן סהדי וא"כ הרי יש כאן ודאי עדי מסירה ב' דעד החתום מחשב לע"מ אף דלא ראה המסירה דזה דוחק חדא דנראה מדברי ב"י בא"ע שם דנמשך אחר דעת הרי"ף והרמב"ם וסייעתם ועוד א"כ איך כתב בספרו ב"י כאן ונמשך אחריו רמ"א בפי' הטור דאם עד החתום אומר להדיא דלא היה בפניו המסירה דאין מצטרף וזהו דלא כדעת התו' והר"ן דלשיטתם מ"מ ה"ל ע"מ כמו בגט בשני ע"ח דנמסר הגט שלא בפניהם ומ"מ אמרינן דהוי ע"מ ע"ש בר"ן בפ' המגרש ובתו' הנ"ל וגם הך דינא של רבינו ב"י דהחליט לדעת הרא"ש דאם עד החתום אמר דלא נמסר בפניו דנאמן לא הבנתי דכיון דעל זה סומכין דודאי היה במסירה הואיל והכשרו של שטר תלוי בו וחזקה וכהוגן עשה א"כ איך נאמן שוב לומר דעשה שלא כהוגן ונגד הכשרו של שטר וכי ע"ח בגט נאמנים לומר שלא היה בע"מ לבטל הגט לדעת הרא"ש דבר זה אינו עולה על דעת ולא שמענו ולא סבירא לן. ולכן היה נראה דס"ל אי כוונת הרא"ש דגם בשטרי הלואה בעינן ע"מ מה זה שכתב הרא"ש תדע לר"א הא בהך איירי מקדם לר"א והלשון מורה כאילו אומר דבר חדש מה שלא אמר מקודם והעיקר אם כן הא דפרכינן בב"מ וניחוש דילמא כתוב ליתן בניסן ולא נתן עד תשרי ואתו לטרוף לקוחות שלא כדין בממ"נ אי חיישינן דימסור השטר למלוה בלי עדים כלל הא אפי' מסרו בו ביום דליכא חשש מוקדם פסול דלר"א לשיטת הרא"ש עקרו של שטר בע"מ וע"ח לא מהני כלל ואי אמרינן דיעשה כהוגן בלי ספק וימסרו בע"מ כמ"ש הרא"ש א"כ אף חשש מוקדם ליכא דעדים ירגישו בפסולו ולא יזדקקו להיות ע"מ כלל ואפי' נימא דעדיף מיניה מקשה אפי' לר"מ דס"ל ע"ח מ"מ מה משני אביי עבחז"ל ואביי ס"ל כר"א ע"מ כרתי עדיין הקושיא איך יכתבו שטר ללוה בלי מלוה דילמא ימסרו בינו לבינו וכל החזקה שאנו אומרים דמסתמא עשו כהוגן והי' בע"מ וכאן אתה מורה לכתחלה למוסרו ליד הלוה והם הולכים ומי יודע מה יעשה בו הלוה ואם אמרינן דודאי מלוה אינו לוה רק ע"י ע"מ וכהוגן דחושב שמעו רבנן ומפסדי א"כ מה צורך לאביי עבחז"ל בלא"ה אם יקח ע"מ ירגישו בפסולו ועיין בר"ן בפ' המגרש שהקשה בגט איך כותבין גט לאיש וכו' ובזה י"ל דאין עשוי לקלקלה בי"ש כמ"ש התו' ורא"ש ריש גיטין אבל בהך ד"מ קשה ואי נאמר ודאי אי לא עבחז"ל שפיר חיישינן דלמא יכתוב בניסן וימסרו בתשרי בלי ע"מ כלל ואי דמלוה חושש שמעו רבנן ומפסדי הא אמרינן בדף י"ז בב"מ היכי דאית ליה רווחא למלוה לא חשש לכך ומכניס עצמו בערמה ולכך משני עבחז"ל ואם כן יכול לקבל השטר מאוחר מכתיבתו אפילו בעדים ואם כן מלוה לא שביק ולוקח תמיד מ"מ. עדיין קשה ברא"ש איך כתב דזה עד החתום היה במעמד המסירה ודאי הא זה מסרו ללוה והלך לו ומה טיבו אל המסירה ואם אחר כך היה המסירה בע"א הוא אותו העד בע"פ המעיד על המסירה אבל אין כאן חזקה כלל דעד החתום היה במעמד המסירה וכ"כ התוס' דעד החתום מוסר שמר ללוה והולך לו ומכ"ש אי נימא כיון דעבחז"ל והיינו זכין לאדם שלא בפניו והרי הן כשלוחו של מלוה אם כן הן הן השלוחים הן הן מ"מ ואין צריך מ"מ (ובתו' ב"ב הנ"ל דכתבו לאביי דעבחז"ל הרבה פעמים דחותמין בלי ראית המעות דכותבין שטר ללוה וכו' וקשה אם כן איך נידון עד החתום לע"מ ודוחק דבאמת הדר ביה תו' מהך פי' דאם כן מה צירוף אלא ודאי יש לומר כיון דעבחז"ל הוא החותם הוא השליח של מלוה ונעשה ע"מ והרי יש כאן שני ע"מ ולכך קרוי צירוף דעבחז"ל אינו אלא בפנות היום כמ"ש התוס' ושני ע"מ הוא בעוד יום גדול דמסתמא לא מסר סמוך לחשיכה וא"ש ובזה מיושב מה שדקדקנו בתו' בשמר בע"א למה צריך עבחז"ל הא ליכא חשש דבאמת אין צריך רק התו' הביאו ראיה דעבחז"ל דעד שלוחו נעשה עד ואם כן ה"ה בשטר בע"א ודוק דמלבד דלישנא דרא"ש דאמרינן בפניו נמסר גם כן לא משמע כן אף גם הא דהצריך הרא"ש שם בפ' המגרש ע"מ בכל השטרות הוא שלא אליבא דהלכתא דהא הרא"ש פוסק כאביי דעבחז"ל. ועוד דקשיא קושי' הגי"ת למה נקיט הרא"ש וטור ב' שטרות. ועל כל אחד רק ע"א חתום ונמסר רק בפני עד אחד ולא בפני עד החתום דאין מצטרפין ה"ל למימר יותר רבותא דחתומים על כל שטר שני עדים רק ברור שלא היה רק עד אחד לכל שטר עד מסירה אין מצטרפין דהא הכל תלוי במסירה ולזה היה נראה דס"ל הא דכתב הרא"ש בפ' המגרש בין בשטר מכר ומתנה ובין בשטרי הלואות בעינן ע"מ מילת בעינ"ן לאו דוקא רק הכוונה דמהני ביה ע"מ לאפוקי דעת האומרים דלא מהני ע"מ בשטרות ובעינן דוקא ע"ח אבל דהיה צריך ע"מ לא סבירא ליה להרא"ש דכן כתב הרא"ש להדיא בפ"ק דגיטין גבי שטרות העולים בערכאות דלא מצריך ר"א ע"מ רק בשטרי קנין או גיטי נשים אבל שטרות שאינם אלא לראיה בעלמא לא בעי ע"מ עכ"ל וכן צ"ל בתו' כתובות דף כ' בכותב אדם עדותו על שטר מעיד עליה הקשו התו' להניח שטרו בב"ד דמה קושי' הא בעינן ע"מ רק אנן אמרינן מסתמ' היה ע"מ כמ"ש הרא"ש וכאן היה שטרו בידו ולא מסרו למלוה ואין כאן ע"מ ולפי הנ"ל ניחא דשטר ראיה אין צריך ע"מ ודוק. הרי דלא מצריך בשטרי הלואות וכל שטרי ראיה כמו מכר דעיקר קנין במעות ע"מ כלל (ואמת כי מתו' דכתובות דף צ"ד דהקשו שמואל דסבירא ליה ע"מ כרתי איך סבירא ליה עבחז"ל בפ"ק דב"מ משמע דאף בשטרי הלואה בעינן ע"מ דאל"כ מה קושי' הא בב"מ איירי שמואל במצא שטר חוב ושם ע"ח סגי ואם כן עבחז"ל ועיין רשב"א פ' מגרש כתב להדיא היכי דאף ע"ח מועילין אמרינן עבחז"ל ולכך הוצרך לומר דחיישינן לפרעון אבל נראה דתלי' אי שעבודא דאורייתא אם כן טיבו של שטר רק להוציא קול וזהו לכ"ע ע"ח סגי דמוציאין קול מה שאין כן אי שעבודא לאו דאורייתא אם כן עיקר השעבוד נעשה על ידי שטר אם כן לר"א בעינן עדי מסירה דמשוי ליה השיעבוד דמ"ש שעבוד מ"ש קנין ולכך לשמואל דסבירא ליה שעבודא לאו דאורייתא בעינן ע"מ וקושית התו' שפיר ודוק ובחדושי הארכתי בזה בהמשך התו') ואם כן צריך לומר מה דהחליט הרא"ש דעד החתום היה עדי מסירה גם כן אין הטעם הנ"ל רק סבירא ליה כמ"ש התו' בבא מציעא דף כ' ע"א ד"ה שובר כו' דהא דעבחז"ל הוא רק מתקנת חכמים דאם לא כן לא יוכלו עדים לעולם לחתום עד שיראו המסירה וסבירא ליה לרא"ש כי אמרינן תקנתא בשני עדים אבל בעד אחד חתום בעלמא דבלאו הכי לא שכיח וגם בלאו הכי ליכא נעילת דלת דמי לוה על ע"א במקום דיכול לטעון להד"ם וישבע להכחיש העד לא תקנו והבו דלא לוסיף אמרינן בתקנו' ואינו מסתבר שיתקנו כן בעד אחד ואם כן דלא תקנו אף הוא העד אין יכול למסור שטר ללוה עד שיהיה המלוה עמו כמ"ש התו' דצריך לראות המסירה וא"כ היינו עד על המסירה דהא צריך לראות המסירה. וזהו שכתב הרא"ש דאמרינן דגם בפניו נמסר ודלא תימא אולי עשה העד שלא כהוגן לזה מביא ראיה כמו לר"א דגובין בשטרי קנין וכדומה באותן שטרות דמצריך ר"א ע"מ וגובין בע"ח משום דסברינן הואיל וחתומים עשו כהוגן וגם בפניהם נמסר אם כן אף בכה"ג אמרינן חזקה כהוגן עשה ולא מסר השטר ליד לוה רק היה במעמד המסירה ואתי שפיר ואם כן לא קשה קושית גי"ת הנ"ל דבשנים אמרינן עבחז"ל ואין צריך כלל ע"מ וסגי בע"ח אף לר"א ולק"מ ואם כי יש לפקפק בעד אחד דלא ניתן לגבות ממשעבדי מה כתבו ליתן בניסן ולא נתן עד תשרי שייך בזה עד שנאמר הואיל ולא שייך עבחז"ל צריך להיות במעמד המסירה אך התו' הנ"ל בד"ה אמר אביי וכו' כתבו פעמים הרבה היה עדות החתום בשטר בלי ראית המלוה כלל דתנן כותבין שטר ללוה אעפ"י שאין המלוה עמו וכו' ומוקי ליה אביי אפילו בשטרא דלאו אקנייתא משום דעבחז"ל וגם בזה קשה הא איירי בעד אחד החתום בשטר ואם כן מה טיבו של ר' אסי ואביי דעבחז"ל לכאן הא עד אחד לעולם יכול למסור ללוה כמ"ש ועכצ"ל כיון דבשטר עדים חותמים זה שלא בפני זה אם כן אף עד אחד אסור לחתום ולמוסרו ללוה דילמא יניח לחתום עוד עד אחד וימסרו למלוה בזמן מאוחר וה"ל מוקדם ואי דעד השני לא יעשה עול אם כן הרי כל עדות ושעבוד השטר נמסר ביד עד אחד ואין מהראוי שעד אחד יסמוך על חבירו ועדות השטר בכל פרטיו צריך להתקיים בשני עדים ולשניהם כל הרחק מחשש עול נמסר ולכך אפילו עד אחד אסור לחתום וא"ש ודוק. ומעתה גם דברי הש"ע נכונים מה דהעתיק להלכה דעד החתום מצטרף לעד המעיד על המסירה דכיון דלא פסק כאביי פשיטא דאין לו לעד לכתוב שטר ללוה בלי מלוה דהא לא מיירי בשטר קנין כנראה מהמשך הענין ואם כן הרי הוא העד החתום אצל מסירה ואתי שפיר אלא דאנחת לן חדא אבל עדיין השני לא מיושב דאיך כתב הב"י דנאמן עד החתום לומר דלא בפניו נמסר איך יהיה נאמן לומר שעשה עול דהא לפי הנ"ל אסור למסור שטר ללוה עד שיהיה מלוה עמו ויהיה מוסרו לידו של מלוה כנ"ל אם לא שנאמר דדעת הב"י כדעת הש"ך לעיל סי' מ"ג ס"ק ט"ז דנאמנים העדים אפילו כת"י ממקום אחר ניכר דטעו בדרב אסי וכתבו בניסן ולא נמסר עד תשרי ואם כן אף בזה נאמן לומר דעבר בזה ומסר ללוה ולא היה במסירה עד ואם כי הוא חוץ לשורת הדין. ואם כן הך נפל ברברבת' כי כבר כתבתי לעיל סי' מ"ג באריכו' כי נראה מדברי מחברים אף דאם אמרו דטעו לא מפסלי בשביל כך מ"מ אינם נאמנים לעשות שטר מוקדם ע"ש ואם כן אף בזו אין נאמן ונראה דלכך כתב הרמ"א בהגה אבל אם לא נמסר רק בעד אחד ולא כתב אם אמר החתום דלא נמסר בפניו כי לא בריר ליה אם נאמן בכך ולכך כתב דלא נמסר והיינו דנתברר זה בב"ד והעיד העד בע"פ שהוא לבדו היה במסירה ומקדם היה השטר ביד לוה ואז פשיטא דאין כאן רק עד אחד במסירה ואתי שפיר. והפרישה משוה להך דינא דנאמן העד שלא היה עד במסירה לדבר פשוט לדידי מספקא לי טובא כמ"ש וכמ"ש הרמ"א בסתימת לשונו ודוק ומ"מ צריך עיון כי לבי נוקפי בכל הנ"ל כי לא מצאתי עד כדין למחברים שדברו בזה בכל מש"ל וידון בו מי שלבו שלם בהבנת דברי הראש והמחבר. ומה שהקשה הבעל גי"ת בהרא"ש דסבירא ליה עד החתום היה גם כן במעמד המסירה אם כן הוי ליה ראה כאחד המסירה דלא שייך מסר וחזר ומסר ואם כן למה אמרינן להרא"ש דבהך גוונא איירי מילתא דגמ' דלרבנן דריב"ק לכ"ע לא מצטרפי דהוי ליה עדות מיוחדת דהא ראו כאחד המסירה נראה בשנדייק בדברי התו' הנ"ל דסבירא להו לרבנן צריך לידע אחד שגם חבירו ראה ולהעיד כן בב"ד אני וחבירי פלוני ראו כך וכך ואם לא אמרו כן אף שהיה במעמד אחד הוי ליה עדות מיוחדת דאולי לא ידע אחד מחבירו דהתו' שם הקשו אי מיירי שמעידים אחד בכתב ואחד בעל פה על ראית הלואה למה הוי ליה עדות מיוחדת הא יתכן ויכול להיות כאחד כגון שכתב בשטר בפני פלוני אני החתום ובפני פלוני לוה פלוני מפלוני מנה ושבע"פ מעיד בפני פלוני ובפני פלוני החתום לוה פלוני וכו'. מדכתבו כך שהחתום מעיד שגם בפני עד בע"פ והעד בע"פ מעיד שגם בפני העד החתום נעשה הלואה ולא כתבו סתם ששניהם העידו שראו הלואה אלא ודאי בכה"ג לא מהני ולא מיקרי ראו כאחד עד שיעידו כל אחד שגם חבירו ידע ואם כן בע"מ אף דנמסר בפני עד החתום מ"מ הא לא העיד שגם בפני השני נמסר אם כן הוי ליה עדות מיוחדת ולק"מ:

(ג) שכל אחד חתום עליו עד אחד וכו'. כן פי' הב"י והרמ"א דברי הטור והרא"ש דלפי גירסתם היה כתוב אבל ב' שטרות שכל אחד אין חתום בו רק עד אחד ונמסר בעד אחד אין מצטרפין ונתקשו הא אפילו בשטר אחד אמרינן דהך דחתום בשטר גם בפניו נמסר ולכך תי' דמיירי דידוע דאותו החתום לא נמסר בפניו השטר ולכך שני שטרות אין מצטרפין למשעבדי והב"ח הביא דמהרש"ל גורם אבל שני שטרות שאין חתום בכל אחד רק עד אחד או נמסר בעד אחד ואם כן הכונה הן שני שטרות שחתום על כל אחד רק עד אחד או שאין חתום כלל רק נמסר בפני עד אחד ולגי' זו אין צורך לומר מש"ל דעד החתום לא היה ע"מ דלפמש"ל זה דוחק. ויש להקשות לפי' הב"י אם כן לאמימר דפרכינן מהא דגט פשוט ומקושר והוצרך לשטיא בדוחק למה לא אמרינן למעוטי דעד אחד בכתב ואחד במסירה לא מצטרף בשלמא למהרש"ל ליתא במציאות כמ"ש דעד אחד בכתב ודאי עד במסירה והרי כאן ב"ע וב' שטרות כל א' בעד אחד בכתיבה או רק עד אחד במסירה ליכא לפרש המשנה דדומי' דמקושר קתני דמיירי הכל בשטר אחד ולא בשני שטרות אבל להב"י ורמ"א קשה ול"ל דא"כ לא היה דמי לגמרי כמקושר דבמקושר אפי' היכי דאפשר דעד החתום היה ג"כ ע"מ מ"מ פסול דאל"כ לר' אלעזר גט מקושר דפסול בחתום בו שנים היכי משכחת ליה בדליכא ע"מ כל גיטין פסולים ובישנו ע"מ דל עדים ממנו לא יהיה דלאו חתומים בו כלל עדים הוי מתכשר בע"מ ועל כרחך צריך לומר במקושר דחתום בו שלשה אמרינן חזקה דהיה ע"מ אבל בחתום בו שנים לא אמרינן חזקה דהיה ע"מ ויפסול ואם כן אף בפשוט יש לומר כן בעד אחד בכתב ואחד בע"פ לפסול ולא לומר מסתמא גם החתום היה ע"מ גם כן ולזו אפשר נתכוון הגי"ת בדף ס"ג וס"ד ע"ש אך אין זה עולה נכון בכוונת הרא"ש דהוכיח דלא סבירא ליה לגמרא דידן כירושלמי דאם כן הל"ל לאמימר למעוטי אחד בכתב ואחד בע"פ כשהוא חתום לבדו בשטר ע"ש ומה קושיא הא דומיא דמקושר הוא ובמקושר אם אין מקוים שלשה עדים רק שנים ודאי אין מוכשר דאם לא כן לעולם יחתום אחד מזויף ומבואר בגמרא דגיטין דף פ"ב דצריך קיום לכל תלתא ואם כן אף בפשוט אם אין מקוים רק אחד לא מהני וזה אינו לאמימר ואין מקום לקושית הרא"ש ועכצ"ל דלאו לכל מילי צריך להיות דמי וקושי' הנ"ל במקומו מיהו לפי מ"ש הא דאין עד החתימה ע"מ דמסרו ללוה בלי מלוה ולא אמרינן בעא עבחז"ל א"כ ל"ל דמתניתין אתיא בכה"ג דאין גובה משעבדי דפשיטא דיאמרו לקוחות אייתי ראי' אימת מטי שטרא לידך ואי דע"א מעיד על המסירה אין מוציאין ממון בע"א ועוד הא לית ליה קלא דעד החתום אין מוציא קול כיון דלא מסרו ליד המלוה כמ"ש הרא"ש להדיא בב"מ בשמעת' מצא שט"ח ע"ש וא"כ לא קמ"ל מידי ועדיין קשה פשיטא כן י"ל לתרץ דברי הב"י אבל יותר נכונים דברי מהרש"ל וא"צ לכל זה:

(ד) לטרוף ממשעבדי. כתב הסמ"ע ס"ק ג' דלעיל בסי' מ"ה כתב הטור אם נאמר דשני שטרות וכל א' בע"א מצטרפין משמע דאפילו לגבות מב"ח מסתפק לי' והיינו אולי הלכתא כראב"ד וסייעתו שהביא הטור דס"ל ע"א בכתב לאו כלום הוא ואינו מצטרף כלל ולכך פי' דממשעבדי ודאי אינו טורף אבל מב"ח מספקא לי' ואין דבריו נראים כלל דא"כ איך סתם הטור בראש דבריו ע"א בכתב וא' בע"פ מצטרפי הא לראב"ד אין בע"א בכתב ממש כלל וכלל ואין מצטרף וה"ל מפי כתבם ול"ל דשם סתם מיירי בע"א בכתב ואמרינן מסתמא נמסר בפניו דמה בכך מ"מ הא אינו כאן וכל עדות הוא רק מפי כתבם וכצ"ל בראב"ד דאל"כ א"צ לירושלמי לומר דמצאו לקיים ידי אחד ולא השני ופשוט וכן הרא"ש הכריע להדיא דלא כירושלמי ואפילו ע"א בכתב לא קרוי מפי כתבם וא"כ איך מסופק הטור לגרור אחר הראב"ד שהיה תופס דברי ירושלמי לעיקר מה שהרא"ש הכריע להדיא למולו ועוד אף בזה עדיין אין מובן מה ספיקו של הטור לעיל סי' מ"ה דעדיין אף לראב"ד יכול לזייף ולכתו' בצד כל א' מהעדים בחצי שטה החלק שטר ולחתום אחר העד עוד עד מי שירצה ואם לא ימצא לקיים מה בכך הרי כאן שטר בע"א וכשר אף לראב"ד כשמצאו לקיים יד ע"א ולא השני כמבואר בירושלמי ובזה אין חולק ודוחק לומר דמיירי דהעד ממשיך חתימתו עד קצה הנייר וא"א לחתום עוד עד בצדו דזה לא נזכר בטור אלא ברור דספיקא דטור לעיל כמ"ש הש"ך וכמש"ל באריכו' דע"א וע"א ושניהם רק בשטה א' אי בכה"ג מצטרפין דריעותא לפניך וכמש"ל אבל זולת זה אין כאן ספיקא לטור וגובה מב"ח וכן דעת הש"ך לעיל סי' מ"ה:

(ה) הרי זה מחויב שבועה וכו'. והרב הש"ך הכריע דלא כהך סברא ואולם בתשובת הרא"ש סוף כלל נ"ה. וכן כלל ס"ז דין ד' מפרש להך דיעה בסברא ולא פקפק עליו כלל ולא הביא חולק כלל וא"כ נראי' הדברים שמסכים לדברי הרמב"ם. וכן הוכחתי לקמן בכללי מגו מדברי הרא"ש ממקום אחר שמסכים לדין זה עם הרמב"ם וכן מוכח התשוב' הרי"ף הביאו הנ"י והרא"ש פ"ק דמכות שטר שחתומים עליו שנים ואחד מהם קרוב והרחוק זכור העדות ולא ידע בקרובתו של זה והכשיר הרי"ף השטר בע"א ע"ש וכבר נדפס בד"א האלפס' חדשות קושי' מאנשי השם אם זכור דל שטרא מהכא יעיד ע"פ ע"ש אבל כוונת הרי"ף להכשיר השטר בע"א ובאמת בהכחשה דטוען להד"ם ליכא נ"מ אבל אילו היה מודה רק היה טוען פרעתי היה נ"מ דאם יעיד ע"פ ואין בו תורת שטר נאמן לומר פרעתי אבל כיון דמשוי' לי' שטרא א"י לומר פרעתי ולכך מתחילה הכשיר השטר דאם יטעון פרעתי דלא יהיה נאמן ולבסוף שהכחיש לגמרי חייבהו שבועה ואז באמת לא היה צורך לשטר כלל ורק גופא דדינא קמ"ל דיש בו דין שטר ונ"מ לענין אמירת פרעתי ובאמת מתחילה עלה ברוחי דס"ל לרי"ף דגם כאן בשטר וטוען פרעתי קשה קושי' התו' גבי נסכא דר"א למה לא יהיה נאמן דידי חטפתי במגו דהכחיש להעד לא חטפתי ויהיה נאמן בשבוע' וס"ל תי' התו' בב"ב דירא להכחיש העד דיהי' העד ובע"ד פוסלו משבוע' וזה לא שייך בשטרא דהא צריכין להעיד עליו מחדש לאחר שעשה השבועה בב"ד שנשבע לשקר כמש"ל בסי' ל"ד בסופו ע"ש (וכן כתב מהרש"ל ע"ש) והעד בשטר איך יעיד עליו אח"כ כיון שאין זוכר ולכך הצריך הרי"ף שיהי' זוכר וא"כ יכול לפוסלו אח"כ ולית לי' מגו כתי' התו' וחזר הדין להיות שוה כנסכ' דר"א אך הדרני בי דלסברת הרמב"ם דס"ל כללא הוא כל שאין מכחיש לעד במקום שמחייב שבועה ה"ל כשנים ומחמת זה ס"ל דא"נ פרעתי דה"ל כשטר בב' עדים דאל"כ אין מקום לדינו כלל ופשוט וא"כ בלא"ה ל"ק קושי' התו' דלהימן במגו דהא כיון דאינו מכחישו ה"ל כתרי ומגו בעדים לא אמרינן ומה שמצריך הרי"ף לזכור עשיתי לעיל סי' מ"ו סמוכים ממנו לדברי רמ"א דבע"א בעינן לעולם שיזכור אך נר' דס"ל כרמב"ם כמו שכתבתי לעיל סי' מ"ו באריכ' דדעת הרי"ף כרמב"ם דהעדים צריכים לזכור רק בכתב ידם יוצא ממקום אחר דא"צ לזכור הוא כמ"ש הרמב"ם דלא מהימן לי' דאינו זוכרים ואיהו לית לי' מגו ולאו כל כמיניה לאורועי שטרא כמ"ש הרמב"ם אבל אי אית ליה מגו אף בכת"י יוצא ממ"א ואמרו דאין זוכרים השטר חספא בעלמא וכמש"ל באריכות וכאן דאנן סומכין על נאמנות של הרחוק אם הכיר בקרובתו של הקרוב או לא כמ"ש הרי"ף להדיא וא"כ מה בכך שכת"י יוצא ממקום אחר הא יש לו מגו דהיה מכיר בקרובתו והיה השטר חספא ועכשיו דאומר דלא הכיר ואינו זוכר נאמן במגו ובפרט כה"ג דלא הוי רק ע"א ולא שייך מגו במ"ע כמ"ש בכללי מגו וא"כ השטר פסול ולכך בעינן שיזכור העדות וא"ש. ונראה דהיה הרמב"ם הולך לשיטתו דסבירא ליה דשטרות מתקנת דברי סופרים שלא לנעול דלת בפני לוין כמש"ל בסי' כ"ח באריכות וזה היה לו הוכחה מגמ' כמ"ש הרא"ש דע"א בכתב כשר באחד ומצטרף כמאמר אמימר וקשה ליה בע"א למה הפקיעו חז"ל דין תורה להכשיר שטר מפי כתבם ואי משום נעילת דלת הא בלאו הכי לא שכיח שילוה על שטר בע"א דאף דנימא דזה אין חושש דיטעון להד"ם ויהיה צריך לישבע שבועה להכחיש העד וכולי האי לא עביד כמ"ש דמשום כך לא אמרינן בי' מגו מ"מ אולי יטעון פרעתי ויפטור וילך לו והוא המלוה יצא בפחי נפש וא"כ מה צורך להפקיע ד"ת ולכך החליט הרמב"ם דינו דאין נאמן פרעתי וא"כ עבידי אינשי להלוות בע"א ותקנו חכמים להכשיר מפי כתבו מפני תיקון עולם כמש"ל סי' כ"ח ע"ש. והדבר מוכרח לשיטתו. ומכל זה נראה דאין הכרעת הש"ך מכרעת ומסתבר כוותי' ולכן ה"ז בכלל ספיקא דדינא ואין להוציא מיד מוחזק בשום אופן:

(ו) הרי הוא כחרס. פשוטן של דברים דאפילו כע"א לא הוי כמ"ש הב"י בב"ה וכן דעת הב"ח ואולם הש"ך בס"ק ד' האריך דמ"ש משטר שעדים מרובים דאמרינן דלא נפסלו הכשרים ע"י מ"ש הקרובים דאמרינן רק למילוי חתמו ולא נימא כן בשטר בב' עדים וא' קרוב דהקרוב למילוי בעלמא חתם וכל תמצית ראי' שלו דהא הרי"ף כתב ג"כ דבשנים ה"ל מזויף מתוכו והנ"י הביא על דבריו דברי בה"ג מורה דשפה אחת להם ולכן פי' הש"ך דבאמת מ"ש הרי הוא כחרס דאין בו דין שטר בשני' אבל דין בע"א יש לו בכה"ג או דמיירי בנודע בבירור שישבו לחתום ע"ש ומ"ש דאיירי בנודע בבירור שישבו לחתום אין לו מקום כלל דהא סתמא נאמר ברמב"ם ומהכ"ת לפרש כך ה"ל להרמב"ם לבאר כן דנודע כך אבל מ"ש דלא מיירי רק לפסול השטר אבל באמת הוי כע"א תמהני מה יאמר בתשובת הרא"ש הביאו המחבר סעיף ה' דצריך עד הכשר להעיד שני' בע"פ לפני ב"ד ולא סגי במה שחותם. והש"ך ביקש לישבו דשם מיירי דנודע בבירור שישבו לחתום וא"כ לכ"ע עדותו בטל בכתב אבל לדבריו קושי' הסמ"ע לעיל סי' מ"ה ס"ק ל"ד דהקשה דברי הרא"ש אהדדי דדין זה כתב בכלל נ"ט דין ג' דיכול החתום להעיד בע"פ ולצרוף עם עד השומע ולבסוף הכלל פוסל הכשרים והחתומים בשטר במקומו דמ"ש הסמ"ע לתרץ דבסוף הכלל קאי לשיטת הרמב"ם דבראי' לחוד מפסל ומ"ש בדין ג' דעד הזוכר יכול להעיד בע"פ איירי לשיטתו דבעינן תרתי כיון להעיד ובא לב"ד להעיד כבר השיגו הש"ך לעיל דעדים שחתמו בשטר כנחקרה בב"ד וא"כ אם אמרינן דישבו לחתום ולהעיד ה"ל כמעיד בב"ד וגם מה שכתב הרב הש"ך לעיל לישב דמיירי דלא היה הקרוב עם רחוק בעת ראי' וא"כ אף דנתבטל ועשה שטר מ"מ יכול להעיד בע"פ ג"כ תמוה דהא שם בתשובה הי' מצוה והיה הרחוק מבחוץ ושנים החתומים מבפנים שומעים הצוואה וא"כ וכי הי' שני צוואות עד שנאמר שלא היה במעמד אחד אבל הדבר ברור הוא כך דבלא"ה יש לתמוה על הש"ך דסבירא ליה להרא"ש אי לא ישבו לחתום בתורת עדות א"צ הכשר לחזור ולהעיד בשטר שחתם עליו שנים הא הרא"ש סבירא ליה בשער שחתם עליו עדים רבים ובתוכם פסולים לא נפסל השטר משום דאמרינן למילוי חתמו אבל אם שנים אחרונים קרובים מפסל השטר משום דאתו לקיימו בקרובים כדלעיל סי' מ"ה סי"ב בהגה ע"ש וא"כ הדבר כ"ש מה חתומים עשרה עדים רק חתום א' קרוב בסוף כל השטר נתבטל משום חשש זיוף דאתו לקיים בקרובים וה"ל כשטר שיוכל לזייף מכ"ש בב' עדים אף דהרמב"ן פקפק על זה וכתב דוקא במקושר חששא לזה דצריך שלשה אבל בשאר שטרות אם מרבה בעדים לא יקיימו דיאמרו מה האי דקמן דהרבה בעדים ללא צורך אך בשטר בשני עדים דצריך פשיטא דדמי למקושר ואתא לקיים מן קרוב והרי שטר שיוכל לזייף והשטר חספא ואף הרמב"ן מודה בזה ולכן דברי הרא"ש נכונים ואין בהם סתירה כלל וכלל כי בהך דצוואה ודאי דלא ישבו לחתום אף דשמעו הצוואה וכוונו להעיד מ"מ בא לב"ד בעינן והם לא כוונו לחתום עם הקרוב ולא הוי כמעידים בב"ד כי הרא"ש סבירא ליה תרתי בעינן כנודע רק הצוואה החתומים רק שנים ואתו לקיים מקרובים ולכך פסל הרא"ש הצוואה אבל מ"מ לא נפסלו עדותן ולכך פסק הרא"ש כי העד הזוכר יעיד בע"פ משא"כ בסוף כלל הנ"ל מבואר שישבו לחתום וא"כ פשיטא דנפסלי העדות דה"ל כנחקרה עדותן בב"ד וא"כ ה"ל תרתי ופסולים ואין כאן סתירה כלל ולא קשה מידי וא"כ לא זו לפי דעת הרא"ש דהם פסולים משום חשש דאתו לקיימו אף גם אפשר הרמב"ם מודה דזה דמי למקושר ואמרו בגמ' החשש פיסול כמש"ל והוי יכול לזייף ולכך פסול דבזה לא שייך תי' הרמב"ן וא"ש. ותמהני על הש"ך איך לא שת לבו דלדעת הרמ"א לעיל בשם הרא"ש ודאי כל השטר כחרס ובלא"ה י"ל בשנים ודאי לעדות חתמו כי סתם שטר יש בו שנים ואף דגם בשנים אמרינן בגיטין דף יו"ד דרווח' שביק הייט דהכשר שביק רווח' ואח"כ חותם פסול אבל אמרינן דהפסול חתם לשם עדות ונתבטל כל השטר כיון דנתכוון לעדות דהכל תלוי' בכוונ' הפסולים כדלעיל סי' ל"י אלא שא"צ לזה כי ה"ל שטר שיוכל לזייפו ואף דלמילוי חתמו וכמש"ל גבי צוואה דפסל הרא"ש בשביל כך רק לדעת רמ"א לקמי נר' טעם זה ועיין מ"ש ס"ה בזה. וכתב בהגהת הרא"ש בשם הא"ז דאחד בכתב ואחד בע"פ אם כת"י יוצא ממקום אחר מצטרפין לענין דה"ל מלוה ע"פ ויכול לומר פרעתי אבל אם אין יוצא ממקום אחר והוא אומר זה כת"י אינו כלום והקשה הגי"ת מ"ש דמקוי' ממקום אחר ומ"ש דהוא מקיים ונראה דסבירא ליה כמ"ש לעיל בשיטת הרמב"ם דבכת"י אינו יוצא ממקום אחר צריכין לזכור העדות אבל לא בכל אופן כרמב"ם דרמב"ם סבירא ליה אפילו בב' מדים והא"ז דייק לי' מהא דאמרינן כותב אדם עדותו על השטר ומעיד עלי' ואמרינן והוא שזוכר' דצריכין לזכור העדות היינו דוקא בע"א ולא בשני עדים כמ"ש התו' לחד תי' וכן הוא בהגהת מרדכי עיי' לעיל סי' מ"ו סעיף יו"ד בהג"ה ובמ"ש וא"כ כאן ע"כ איירי דאינו זוכר בע"פ דאל"כ מה צריך לצירוף הכתב עם העד בע"פ לענין להד"ם הא זוכר ויש כאן ב' עדים בע"פ וע"כ דאינו זוכר וא"כ בכת"י אינו יוצא ממקום אחר הרי זה כחרס כמ"ש הרמב"ם וכלא נחשב ולק"מ ודוק ומכאן ראי' לדברי הש"ך בתשובה לרמ"א בהג"ה לעיל סי' מ"ו ס"י וכאן מוכח כדבריו ועיי' מש"ל:

(ז) שדינו כשטר וכו'. הוא דעת בה"ג ולפי שבררתי לעיל בדברי הרא"ש דסבירא ליה כרמב"ם דבעי עד החתום להעיד בע"פ צ"ל דמ"ש הטור על דברי בה"ג וכ"כ א"א הרא"ש לאו לכל מילי סבירא ליה כוותי' רק בגוף הענין דע"א בכתב כשר ולא קרינן בי' מפי כתבם כדעת הראב"ד ולענין זה הביאו ג"כ הרא"ש בפ' ג"פ אבל בהך אי מכשר בחתם קרוב בהדיה לא סבירא ליה כוותי' והנה המע"מ בב"ב כתב וכן יש לדייק מלשון בעל ה"ג דכתב משביעין לי' אפומא דהא סהדא דחתום משמע דצריך להעיד בעל פה וא"כ לדבריו בטלה מחלוק' בין רמב"ם לבה"ג ויפה כתב הטור וכ"כ א"א הרא"ש ז"ל דהם לכל מילי שוי' אך צריך ביאור לדבריו א"כ מה מייתי הרא"ש והטור ראי' ממנו דע"א בכתב כשר דלא כראב"ד וסייעתו הא בה"ג מיירי דמעיד בע"פ וצ"ל דודאי אי ברור דישבו לחתום לשום עדות אפי' בע"פ אינו מועיל דה"ל תרתי ראה והעיד בב"ד כמש"ל בדברי הרא"ש בסוף כלל נ"ט רק דאנן אמרינן ליקרא ולמילוי חתם וזהו אם ע"א בכתב כשר בעלמא י"ל דזה לא לקח מיד הלוה רק ע"א בשטר ואח"כ חתם קרוב למילוי או ליקרא אבל אם ע"א בכתב לא כלום מהכ"ת לקח מתחילה המלוה שטר בע"א חספא בעלמא וכי לצור ע"פ צלוחיתו ולאיזה צורך החתים הקרוב למילוי וליקרא הא הוא חרס הנשבר ונזרק לאשפה ובפרט בה"ג ס"ל דבעי דוקא בשטר דעדים מרובים להכשירו אם חתום קרוב בתחילה אבל לא באמצע ובסוף משום דמתחילה אמרינן למילוי ומה מילוי צריך כאן. הא אין בו ממש כלל אלא ע"כ דסבירא ליה ע"א בכתכ כשר ושפיר אמרינן למילוי חתם להכשיר שטר בע"א שיהיה לו תוקף שטר להזקיקו שבועה וא"י לומר פרעתי לדעת הרמב"ם וא"ש. ומה דסיים הרא"ש בדברי בה"ג והא דלא מפסל הכשר בצרופו דפסול דאמרינן רווחא שביק הוא תוספת מדברי הרא"ש דלא נזכר כלל בדברי בה"ג דאילו נתכוונו להעיד בשטר תרתי הוי נתכוון להעיד והעיד בב"ד דכמי שנחקרו דמי אך עדיין צ"ל דדברי בה"ג בשטר שעדים מרובים וא' מהם קרוב דוקא בחתום קרוב בתחילה הוא דמכשירינן אבל לא באמצע ובסוף דאמרינן לשם עדות חתום ואיך הכשיר כאן סתם לומר דלשם מילוי חתם ולכך כשר עדותו בכתב לשיטת מחבר ולשיטת המע"מ הנ"ל בע"פ ולא חילק אם חתם קרוב בראשון או בשני ולכן היה נראה דהא דכתב הבה"ג אפומא דהאי סהדא אין כוונתו שיעיד העדות בע"פ כמ"ש המע"מ וצ"ל ברא"ש הנ"ל כמש"ל רק דסבירא ליה בשנים הואיל והוא הכשרו של שטר בשנים לעולם אפי' חתם קרוב ראשון אמרינן לעדות ומכ"ש כשחת' בשני וכמ"ש לדעה קמיית' כרמב"ם דשני' גרוע טפי משטר שעדי' מרובים רק סבירא ליה ה"מ בסתמא אבל אם הכשר עומד פה בב"ד ואמר דלא נתכוון הפסול להעיד עמו וידע דלא חתם רק למילוי לכ"ט כשר דהא הכשר נאמן להעיד ומאן מעכב אם רוצה לשקר שיכתוב שטר אחר וכדומ' ולכך חתימתו כשר וזוקק לשבועה וזהו שדייק אפומא ור"ל דמעיד בפה שלא היה הפסול חותם ויפה דייקו ממנו דע"א בכתב כשר וצ"ע ועכ"פ לא מצינו ממש מחלוקת ברור על דעת קמיית' שפוסל השטר לגמרי בסתם. ולכן הש"ך שביקש לחלוק ולומר העיקר כדעת בתרייתא לא נראה כן כיון די"ל דגם בה"ג הכי סבירא ליה:

(ח) ונתבטל. בדרך שנתבאר וכו' זהו הוסיף הרמ"א בדברי המחבר דאל"כ מה צורך שיעיד בע"פ עד החתום ולדבריו צ"ל דלא נתכוון זה הפסול להעיד בעת צוואה ובעת שמעו הצוואה רק אח"כ נתכוון לחתום דאי אז נתכוון איך מעיד בע"פ הא בטלה עדותו ומכ"ש לדעת המחבר לעיל סי' ל"ו דסבירא ליה בראי' לחוד מפסל וזה דוחק דה"ל למחבר לבאר דאף דישב לחתום מכל מקום אומר דלא נתכון מתחילה ועמש"ל בסי' ל"ו אי סתמא להעיד או למחזי ע"ש מכ"ש בזה דחזינן דישב לחתום לשם עדות גמור. ולכן נראה דבכוונה סתם המחבר כמש"ל דודאי דעת הרא"ש משום דאף דחתמו רק למילוי מ"מ השטר הרי שטר שיכול לזייף דאתו לקיים בקרובים וא"כ סבירא ליה בשני' לא נחלקו המחברים ומודים להרא"ש דמ"ש ממקושר וכמש"ל וא"כ לכ"ע הצווא' בטילה ויכול להעיד בע"פ דלא נתכוון לעדות כלל ולק"מ וברור:

(ט) ובעדות בע"פ בכה"ג כו'. יש לדקדק דהא הקשו על הרי"ף דפסק כר"י דעדות שבטלה מקצת' בטלה כולה ופסק בגיטין כרבא דאמר הרי זה גיטך ומתנה דפלגינן ולגבי גט א"צ קיום ולגבי מתנה בעי קיום ובירושלמי תלינן זה בזה ותי' הרשב"א בחדושיו לגיטין בשם הרמב"ן דגבי קיום שאני דאין כאן ביטול בגוף עדות וכ"כ הר"ן וכן נראה דעת בעל עיטור אמנם במרדכי פ"ק דגיטין נאמר בשם רבינו יואל תי' אחר דהכא שאני דאתו לאחלופי בשאר שטרות ולהכשיר קרוב וכ"כ הרא"ש ספ"ק דמכות וכתב המרדכי דלהך תי' יש לחלק בין שטר לבע"פ דבע"פ לא שייך אתו לאחלופי ע"ש וא"כ תינח להך תי' אבל לתי' רמב"ן ורשב"א ור"ן ועיטור לא שייך לחלק בין שטר לבע"פ דמ"ש וכן נראה קצת בתשובת ריב"ש סי' קצ"ה דפלפל הסכמה שנעשי' על שני סופרי' והיה בצירוף אנשי הסכמה סופר אחד. מהנך שני' אי דנין בי' עדות שבטלה מקצתו ע"ש ולא חולק דשם לא היו דנין על כתיבת הסכמה רק על גוף הסכמה והיינו נראה דנמשך אחר שיטת הר"ן רבו ולכן השמיטו המחבר וצ"ל דסבירא לי' לרמ"א להכריע הואיל בלאו הכי רבו מחברים דפוסקים לגמרי אפילו בשטר קי"ל בהא כר"א דלא נתבטל כל עדות ואם כן הבו דלא לוסיף דנפסוק כרא"ש ומרדכי דהטעם משום אתא לאחלופי ובע"פ כשר וכן נראה מדברי ריטב"א בתשובה לעיל סי' ל"ז בב"י גבי גזברין שיש להם טובת הנאה בחלוקה של צדקה ע"ש:

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.