שרשי הים/חנוכה/ג

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

שרשי הים ‏ חנוכה ג

ג

שורש מגילת תענית אי בטלה או לא

אסורין בהספד ובתענית כו'. הנה מרן בש"ע (סימן תרפ"ו ס"א) כתב בחנוכה ופורים מותר להתענות לפניה' ולאחריה' ע"כ וכן הוא דעת התוס' בפרק שני דתענית דף ח"י ע"א ד"ה רב כו' וכ"כ הרא"ש בפרק קמא דמגילה ד"ח וכן נראה דעת רבינו בפ"א מה' תענית ה"ט שכ' שאסור להתענות בפורים וכן כאן ובפרק שני הלכה י"ג כת' שאסור ימים אלו בהספד ובתענית ומדלא הזכיר באלו המקומות לפניהם ולאחריהם מוכח דס"ל דלענין לפניהם ולאחריהם מותרים וכ"כ ה"ה ז"ל בה' תענית ובהלכות מגילה וחנוכה יע"ש ומרן ז"ל בכ"מ פי"א מה' אבל ובב"י בריש סימן תרפ"ו כת' וז"ל כת' הרמב"ם בפ' י"א מהלכות אבל מותר לספוד לפני חנוכה ופורים ולאחריהם בטלה מגילת תענית וכ"כ מרן בכ"מ בה' אבל וז"ל ואפילו דאיפסיקא הלכתא כר"י דלפניהם ולאחריהם אסור לא עדיף לפניהם ולאחריהם דחנוכה ופורים משאר ימים שבמגילת תענית שבטלה עכ"ל:
וראיתי למרן המופלא כמוהרח"א זלה"ה בס' מ"ק שכת' וז"ל וליתא דלא איפסיקא הלכתא כר"י דק בדלא להתענאה כמ"ש בש"ס וא"כ אסור לאחריהם דכתב הר' לא משכחת לה. גם מ"ש שהתר ההספד הוי מטעמים הנזכרים ליתא דלפניהם ולאחריהם בתענית אסור ובהספד מותר כמ"ש בש"ס בשם ר"א ואי איכא למידק מדברי הרמב"ם איפכא איכ' למידק דמדלא התי' רק הספד מכלל דתענית אסור והיינו טעמא דס"ל דכי אמרינן דחנוכה ופורים לא בטלה גם לפניהם לא בטלה דדברי מרן מרפסן איגרי וצ"ע עכ"ל.
והנה זה שתמה על מרן במ"ש דאפסיק' הלכתא כר"י דלפניו ולאחריו אסור דזה אינו דלא אפסיקא הלכתא כוותיה אלא בלפניו ולא לאחריו לע"ד אין זה מן הקושי דאשגרת לישן הוא שעיקרו לא בא אלא לתת טעם למה שפ' רבי' דלפניהם מות' ויותר הי"ל להר' לתמוה עמ"ש בב"י ברס"י תרפ"ו וז"ל וכן לא היה צריך רבינו לכתוב לפניהם ולאחריהם נמי אסור דלענין מה שהוא רוצה לומר דביום שלפני פורים אסור להתענות לא סגי ליה דלימא דלפניהם אסור להתענות אלא לקושטא דמילתא קאמר דכיון דכתוב בו דלא למספד לפניו ולאחריו אסור עכ"ל: והוא מן התימה איך כתב דקושט' דמילת' הוא דלאחריו נמי אסור מאחר דלא קי"ל כר"י בהכי וצ"ע גם מה שתמה עליו דטעם התר ההספד בלפניהם ולאחריהם אינו מזה הטעם דבטלה מגילת תענית אלא משום דמעיקרא לא נאסר לפניהם ולאחריהם אלא בתענית ולא בהספד וכדקאמר ר"א בגמרא עיין בדברי הר"ן בר"פ שני דתענית דשקיל וטרי אי קי"ל כר"א בהא והסכים דהכי קי"ל וכ"כ הרפ"ח ז"ל כאן.
מ"מ אפשר ליישב דעת מרן ז"ל דקושטא קאמר לפום מאי דמשמע ליה בדעת רבינו ז"ל דס"ל דמותר להתענות לפניהם ולאחריהם בחנוכה ופורים וכמו שמבואר בדבריו בה' תענית ובה' מגילה וחנוכה וכמ"ש שם ה"ה ז"ל. ומהתימה על מרן מוהרח"א ז"ל שכתב שמדברי רבינו בה' אבל יש לדקדק איפכא דס"ל דאסור להתענות לפניהם ולאחריהם בחנוכה ופורים ואיך לא שת לבו לדברי ה"ה ז"ל בה' תענית ובפ"ג מה' הנז' הי"ז וצ"ע. שוב נדפס ספר אור יקרות וראיתי לו שם בחי' על רבינו בהלכות אבל תמה על מוהרח"א ז"ל בזה יע"ש. באופן שדברי מרן שבה' אבל אין בהם אלא גמגומי דברים בעלמא למה ליה למתלי טעמא דמותרים בהספד משום דבטלה מגילת תענית ת"ל דאפילו לא בטלה נמי לענין הספד שרו ואין זה מן הקושי מאחר דקושטא דמילתא נקט אמנם בדבריו שבב"י יש לתמוה למה הביא דברי רבינו שבה' אבל להכריח דס"ל דבטלה מגילת תענית לענין שמותר להתענות לפניהם ולאחריהם כמדובר דמשם אין ראיה כלל דמיירי לענין הספד והיה ליה להביא דבריו שבהלכות תענית ומגילה וכעת צ"ע:
והנה דעת הרז"ה ז"ל הוא דאפילו לפניהם ולאחריהם דחנוכה ופורים לא בטלה מ"ת אלא דפורים מעיקרא לא נאסר יום שלפניו משום דהוי דברי קבלה וד"ק אינן צריכין חיזוק דהוה ליה כשבתות וי"ט יע"ש וראיתי למרן בספר מ"ק תמה עליו ע"ש הרב ראש יוסף דאף דד"ק אינן צריכין חיזוק כיון שנכתבו במ"ת צריכין חיזוק כמ"ש בפרק שני דתעניות גבי מריש ירחא דניסן איתוקם תמיד' ומקשי' ל"ל למימר מריש ירחא ומשנינן לאסור יום שלפניו כו' והוא ז"ל תירץ דאצטריך למכתב במ"ת לאסור את של זה בזה ולא לאסור יום שלפניהם ולאחריה' ותמה עליו דאם כן מנא ליה דלאסור את של זה בזה נכתבו ולא לאסור יום שלפניהן ולאחריהן ותירץ וז"ל וי"ל דא"ה אמאי כתבו במ"ת ואת יום ט"ו דיו לכתוב יום י"ד לאסור יום י"ג ושמ"ת אצטריך למכתב יום ט"ו לאסור יום שלאחריו הניחא לר"י דאמר לפניו ולאחריו אסור אבל לת"ק דהלכתא כוותיה דלאחריו שרי למאי הלכתא נכתב יום ט"ו במ"ת משום הכי אמר רבא לאסור את של זה בזה עכ"ל:
ולא ידעתי מאי דוחקיה דלא לאוקמי אליבא דר"י אף ע"ג דלית הלכתא כוותיה מאחר דתלמודא גופיה משני הכי עלה דפריך התם תלמודא בפרק שני דתענית עמ"ש מגילת תענית מתמנייא ביה ע"ס מועד' אתותב חגא דשבועייא ופרכינן ל"ל למימר עד המועד מועד גופיה י"ט הוא ומשני לא נצרכא אלא לאסור יום שלאחריו כמאן כר"י דאמר בין לפניו בין לאחריו יע"ש:
ולע"ד קושייא מעיקרא ליכא דודאי כל דליכא טעמא לאסור יום שלפניו אטו יום גופיה אין מקום לאסור ולהכי לא קאמר רבא דלאסור לפניהן ולאחריהן נכתבו כיון דליכא טעמא לאסור מאחר שד"ק הן ואינן צריכין חיזוק וההיא דריש ירחא דניסן דמשני תלמודא לאסור יום שלפניו אין הטעם משום דגזרו יום שלפניו אטו ר"ח גופיה דודאי כיון דר"ח דאורייתא אין מקום לגזור יום שלפניו אטו ר"ח אלא לכך אסרו יום שלפניו אטו יום שלאחר ר"ח שהוא מתקנת חכמים והחמירו לאסור יום שלפני ר"ח כדי שידעו שחכמים החמירו בימים אלו שלאחר ר"ח ואל יקלו בהם אע"פ שהם מתקנת חכמים ואע"ג דהא איכא ר"ח לפניהם אין היכר בזה לתקנ' חכמים כיון דר"ח אסור משום עצומו של יום שהוא דאורייתא ולכך אמרו מריש ירחא לאסור יום שלפני ר"ח אמנם בפורים דליכא למימר הכי שהם ד"ק ל"ל לאסור יום שלפניו ודוק ועיין עוד למרן כמוהרח"א זלה"ה בחידושיו על רבינו לה' מגילה מה שתי' עוד לקושית הרב ראש יוסף יע"ש:
ועפ"י האמור יש ליישב מ"ש עוד הרפ"ח ז"ל בס"ב שלפי דברי הרז"ה ז"ל נ"מ לדידן דיתבינן בירושלים דקרי' בט"ו שיהא אסו' לן להתענות בי"ג וכן נראה עיקר אע"פ שלא נהגו כן עכ"ל ודברים אלו כתבן הרז"ה בהדייא בספר המאור בפ"ק דמגי' יע"ש. ומרן מלכא בספר מ"ק כתב על דברי הרפ"ח ז"ל הללו וז"ל וליתא דגם לבני י"ד יאסר יום י"ג מאחר שנכתב במ"ת כמ"ש בש"ס גבי מריש ירחא דניסן ומאי אית לך למימר דמאחר שלא נכתב במ"ת אלא לאסור את של זב"ז אינו כלל בזה מ"ש כל הכתוב במ"ת א"כ ה"ה לבני ירוש' עכ"ל וע"פ מ"ש דטעמא דריש ירחא לאו מה"ט הוא אלא מטעמ' דאמרן א"כ גבי פורים טעמא הוא משום שהם ד"ק כמ"ש הרז"ה ודוקא לבני י"ד אבל לבני ט"ו לאו ד"ק הוא ושפיר דנו הרז"ה והרפ"ח דלבני ט"ו אסורים יום י"ג וברור. ומהתימה על מרן בס' מ"ק שלא ראה שדברי הפ"ח ז"ל הן הן דברי הרז"ה גופיה בספר המאור אע"פ שהפ"ח לא הזכיר דבר זה בשמו וכתב סתמא ולפי"ז לדידן דיתבינן בירוש' כו' עיקרן של דברים מגויית הארי לקחו כיע"ש:
והן עתה חדשים מקרוב באו ס' ברכי יוסף להרב החסיד כמוהר"י אזולאי נר"ו וראיתי לו בס"ג עמד על דברי מרן מלכא כמוהרח"א ז"ל הללו וז"ל ועין רואה דלא דמו בני י"ד שרצה להכריח הרב דלתסרו בי"ג כיון שנכתב במ"ת כו' דלקושטא דמילתא לא נכתב במ"ת אלא לאסור את של זב"ז וא"כ בני י"ד מה שקורין בי"ד ועושין בו שמחה לאו ממ"ת אלא מד"ק ולא נכתב י"ד אלא לאסור את בני ט"ו א"כ בני ט"ו מה שעושין שמחה בי"ד היינו משום מ"ת דוקא ובני י"ד מה שאסורין בט"ו היינו ממגילת תענית ולא דמו אהדדי עכ"ל וראויים הדברים למי שאמרן אף דאין צורך ליה לפום מאי דאמרן:
ודע דמהא דפריך תלמודא ל"ל למימר מריש ירחא דניסן לימא מתרין ביה ור"ח גופיה י"ט הוא וכו' אני תמיה לכאורה עמ"ש הטור בא"ח סימן תק"ף ע"ש הר"ב ה"ג דר"ח ניסן יש להתענות בו מן התורה מפני שמתו בו בניו של אהרן ומרן ב"י ז"ל כתב ע"ז שיש לתמוה על מי שתקן להתענות בר"ח וכתב הר"ב מ"א ז"ל שהוא ראה במגי' תענית שנתקנה בימי חכמי התלמוד שכתוב כן יע"ש ויש לתמוה לכאורה על הר"ב ה"ג והר"ב מ"א ז"ל דנראה דהך סוגייא דתענית הוייא תיובתייהו דאיך מנו ריש ירחא דניסן בכלל ימים טובים והיכי פריך הש"ס עלה דר"ח גופיה י"ט ובלא"ה אסור ואפשר לומר דע"כ לא קאמר הר"ב ה"ג ז"ל אלא דוקא להתענות אבל בהספד אזיל ומודה דאסור וההיא דתענית לענין הספד דוקא הוא דקאסר במ"ת ועלה הוא דפריך הש"ס דת"ל דבלא"ה אסור משום ר"ח. וכעין זה כתב הר"ן ז"ל בפ"ב דתענית עמ"ש בשם הראב"ד ז"ל דתענית י"ג באדר מימי מרדכי קבלוהו והקשה עליו דא"כ איך מנו יום ניקנור בכלל ימים טובים ומאי פרכינן בגמרא בני י"ד וקרו בתליסר יום ניקנור ותירץ דלענין מותרים בהספד פריך אבל בתענית ודאי אינו אסור ואדרבא מעיקר התקנה עכ"ל.
איברא שבעיקר דברי הראב"ד ז"ל והר"ן יש לתמוה דאכתי מה יענו למאי דפריך תלמודא התם בתר הכי גבי יום טוריינוס ותיפוק ליה דהו"ל יום שלפני ניקנור ומשני רב אשי השת' איהו גופיה בטלוה משום יום ניקנור ניקום ונגמר יע"ש ואם כדברי הראב"ד דיום ניקנור גופיה מות' בתענית מאי פריך ות"ל דהו"ל יום שלפני ניקנור ועיקר הקושייא ודאי דאינו אלא מדקתני מתני' שמותר בתענית דמה שמותר בהספד ל"ק כלל דהא קאמר ר"א לעיל כל שלפניו ולאחריו בתענית דוקא הוא דאסור וכיון שכן מאי קושיא דאיכא למימר דע"כ לא אסרו יום שלפניו בתענית אלא אטו י"ט גופיה שאסור בתענית אבל הכא בי"ט של ניקנור דאיהו גופיה שרי בתענית מהי תיתי לגזור יום שלפניו תענית ושמא י"ל לדעת הראב"ד דיום שלפני ניקנור אסרו בהספד אטו יום ניקנור כיון דאין מקום לאוסרו בתענית דכיון דחכמים גזרו יום שלפני י"ט לעשות היכר לי"ט גופיה שלא יבואו להקל בו הכא ביום ניקנור דלא מצו לעשות היכר ביום שלפניו בתענית עשו היכר בהספד ואסרו ההספד בו ועיין בס' שער המלך בהל' מגילה:
ודע דבגמ' שם בתענית דח"י ע"א אמרו אמר מר מתמנייא ביה ע"ס מועד' איתותב חגא דשבועייא דלא למספד למה לי למימר ע"ס מועדא לימא עד המועד ומועד גופיה י"ט הוא ומשנינן אמר רב פפא כדאמר רב לא נצרכה אלא לאסור יום שלפניו ה"נ לא נצרכה אלא לאסור יום שלאחריו ופרכינן כמאן כר"י דאמר בין לפניו ובין לאחריו אסור אי הכי בכ"ט נמי מאי אירייא דהוי יומא דמקמי יומא דמתוקם תמידא תיפוק ליה דהו"ל יומא דבתר כ"ח דתנייא בכ"ח אתא בשורתא טבתא כו' ומשני אמר אביי לא נצרכה אלא לחדש מעובר ופי' רש"י בשנה מעוברת שיש בה ב' אדר והא' חסר דהשתא כי הוי אדר ב' מלא הוי יום ל' לפני ר"ח ניסן א"נ דעברוה לאדר כגון שלא נראה החדש יום ל' דמשום י"ט דכ"ח לא מתסר אלא כ"ט והשתא מתסר יום ל' משום יום שלפני ר"ח ניסן דמתוקם תמידא עכ"ל. וקל"ט דכיון דיום שלשים היו ממתינים את העדים שמא יבואו דמתחילה היו מקבלים עדות החדש כל היום ואף אחר התקנה שלא היו מקבלים אלא עד המנחה היו נוהגים אותו היום קדש ולמחר קדש מספק כמו ששנינו בפרק י"ט של ר"ה ד"ל א"כ יום ל' של אדר ממה נפשך אסור להתענאה ביה מספק שמא יבואו עדים ויהיה ר"ח ואפילו לאחר התקנה הרי אותו יום קדש מספק וא"כ הדרא קושיין לדוכתא למה ליה למימר מריש ירחא דניסן ואולי דדוקא ביום ל' של אלול הוא ששנינו שנוהגין אותו היום קדש משום י"ט של ר"ה אבל לא בשאר יום ל' של שאר ר"ח וא"כ אפשר היה להם להתענות והיו מתענין עד שיבואו העדים ויתברר שהוא ר"ח ואז היו מפסיקין להכי תני מריש ירחא לאסור יום ל' אף קודם שבאו העדים:
וראיתי להתוס' בד"ה לא נצרכה שכתבו וז"ל פי' שעברוה לאדר שלא נראה הלבנה עד יום ל' והוי ר"ח ניסן יום ל"א פי' וא"כ האי כ"ט לא מצינו לאוסרו משום יום שלפני ר"ח ניסן דיום ל' מפסיק בינתיים משו"ה אצטריך לאוסרו משום יום שלאחר ר"ח עכ"ל ותמוהים דבריהם דעיקר קושיית הש"ס היתה למה אצטריך למתני מר"ח ניסן לאסור יום שלפניו דהיינו כ"ט באדר כיון דיום שלפניו בלא"ה אסור משום יום כ"ח דאדר וע"ז תריץ יתיב דאצטריך למתני ר"ח משום יום ל' דאדר דאינו נאסר משום יום כ"ח דאדר וכמ"ש רש"י אבל יום כ"ח בלא"ה אצטריך למתנייה משום כ"ח עצמו שאירע בו מה שאירע ועשו אותו יו"ט ולא משום יום כ"ט אצטריך למתנייה יום כ"ח כדי שיתרץ דאצטריך דלא נפיק משום ר"ח ניסן וצ"ע:
תו איתא התם אמר מר מתמנייא ביה ע"ס מועדא אתותב חגא דשבועייא דלא למספד ל"ל למימר מח' ביה לימא מט' ביה ותמנייא גופיה אסור דהו"ל יומא דאיתוקם ביה תמידא ומשני כיון דאלו אקלע ליה מילתא ובטליניה לשבעה תמנייא גופיה אסור דהו"ל יומא דאתותב ביה חגא דשבועייא וכתב רש"י ז"ל ואי קשייא אכתי לימא ט' ואפילו אי אירע מילתא דבטלי אכתי הוא אסיר תמנייא גופיה משום קמיה יומא דחג שבועייא דהוי יום שלפניו לאו פירכא היא דהא י"ט גופיה בטיל ואנן ליקום ולגזור קמי יומא דאיתותב חגא דשבועייא וכה"ג מתרץ לקמן ביום טוריינוס עכ"ל והנה לפי תירוצו ז"ל ק' דא"כ הא דפריך הש"ס לקמן גבי יום טוריינוס ות"ל דהו"ל יום שלפני ניקנור ואצטריך רב אשי לשנויי השתא איהו גופיה בטלוה משום יום ניקנור ניקום ונגזור כו' למה לא פריך ליה הכי הכא ולשני כדרב אשי כיון דהכא נמי קשייא הך קושייא וצריך לשנויי כדהתם ותו דכיון דיום תמנייא אסור משום חגא דשבועייא יום שבעה נמי אסיר משום יום שלפניו וא"כ מאי קא ק"ל לרש"י לימא יום ט' וממילא אסיר משום יום שלפניו דאה"ן דיום ח' דאסיר משום יום שלפני ט' אבל יום שבעה לא אסיר משום הכי תני תמנייא לאסור יום שבעה והיא היא מאי דתריץ תלמודא. ותו דהכא מאי קושייא דנהי דתמנייא גופיה אסיר משום קמי יומא דחג שבועייא דהוי יום שלפניו מיהו לא אסיר משום יום שלפניו אלא בתענית אבל בהספד מותר כדמשני רב אשי לעיל מזה אפילו תימא לחדש חסר כל שלאחריו בתענית אסור בהספד מותר וכתבו רש"י ותוס' דלאו דוקא לאחריו אלא ה"ה לפניו אינו אסור אלא בתענית לחודיה כו' כיע"ש ואם כן משום הכי אצטריך למיתני מתמנייא לאוסרו אף בהספד דאלו הוה אסיר משום קמי יומא דט' דאיתותב חגא דשבועי' לא הוה אסיר בהספד אלא בתענית וצ"ע.
וראיתי להרא"ש שהביא מה ששנינו במתניתין כל הכתוב במגילת תענית דלא למספד כו' וסיים וז"ל והאידנא בטלה מ"ת כדאמרינן בפרק קמא דר"ה די"ט כתב הראב"ד ז"ל הא דאמרינן בטלה מ"ת הני מילי לתענית יחיד אבל לתענית ציבור לא גזרי' ביה כדאמרינן בשמעתין רב נחמן גזר תעניתא בתליסר אמרו ליה רבנן האי יום טוריינוס הוא א"ל יום טוריינוס בטולי בטלוה ולא אמר להו משום דבטל' מגילת תענית דסתמא האי דקאמ' בטלה מ"ת האידנא בימי האמוראים בתר דשלימו תנאי ואם כן בימי ר"ן בטלה מ"ת ואפילו הכי קאמר דוקא משום דבטלוה ליום טוריינוס אבל משום דבטלה מ"ת סתמא לא היה גוזר תענית ציבור ומה שנהגו להתענות בי"ג באדר כו' עכ"ל ותמהני טובא דהאי לישנא דהאידנא בטלה מ"ת אינו מלישנא דתלמודא דבש"ס פרק קמא דר"ה די"ט אפליגו אמוראי אי בטלה מ"ת לאחר חרבן הבית כאשר בטלו צום הרביעי וחמישי וצום הז' שהיו ימים טובים בזמן הבית ולאחר החרבן צמין בהם במקום י"ט בי רב ורבי חנינא אמרי בטלה לאחר החרבן ורבי יוחנן וריב"ל סברי דלא בטלה לאחר החרבן וכדקיימי קיימי ושקיל וטרי הש"ס ולבסוף העלו דפלוגתא דתנאי הוא דר"מ ס"ל דלא בטלה מגילת תענית אפילו לאחר החרבן ולהכי ר"א בן שמוע עשה י"ט בכ"ח באדר וכתבו במ"ת משום שבטלו הגזירה שלא יעסקו בתורה ור"י ס"ל דבטלה מ"ת לאח' החרבן מפני שאבל הוא להם ואסיקו בגמרא והלכתא בטלה והלכתא לא בטלה קשיא הלכתא אהלכתא ומשני לא קשייא כאן בחנוכה ופורים כאן בשאר יומי ע"כ:
נמצא דר"י וריב"ל דס"ל לא בטלה מגילת תענית אפילו בזמנן דר"י וריב"ל נמי כדקיימי קיימי ולא בטלה כר"א וכר"א בן שמוע תלמידו דלאחר החרבן לא בטלה ולרב ורבי חנינא בטלה אפי' בזמן התנאים שהיה לאחר החרבן כר"י וסתמא דתלמו' דהיינו רבינא ור"א אינהו דפסקו הלכתא כרב ורבי חנינא דבטלה מגילת תענית לאחר החרבן לשאר יומי ולא לחנוכה ופורים דמפורסם ניסייהו והאי לישנא דהאידנא בטלה מגילת תענית הרי"ף ז"ל הוא שכתב כן לפום מסקנא דש"ס דאסיקו רבינא ורב אשי דהלכתא בטלה מגילת תענית בסוף האמוראים אבל קוד' רבינא ורב אשי דלא פסקו הלכתא כמאן ודאי דמי שהיה סובר כר"י וריב"ל לא היו גוזרין תענית או הספד בימים הכתובים במ"ת ומי שהיה סובר כרב ור' חנינא לא היו חוששין והיו אומרים דבטלה וכיון שכן מאי ראיה מייתי הראב"ד מההיא דר"ן דגזר תענית' ביום טוריינוס ואמרו ליה רבנן יום טוריינוס הוא והשיב להם יום טוריינוס בטולי בטלוה ומזה הביא ראיה לומר דהשתא נמי דבטלה מגילת תענית אין גוזרין תענית ציבור באלו הימים דשפיר איכא למימר דבזמן ר"ן שהיה קודם רבינא ורב אשי אכתי לא איפסיקא הלכתא והיו סוברים כר"י וריב"ל דלא בטלה מגילת תענית ולהכי אקשו ליה מיום טוריינוס והוצרך להשיב להם דיום טוריינוס אפילו בזמן הבית בטולי בטלוה:
ותו ק"ט דאם כדברי הראב"ד ז"ל כי הקשו בגמ' קשייא הלכתא אהלכתא אמאי לא תי' כאן לתענית ציבור כאן לתענית יחיד ועיין בדברי הר"ן שם בספ"ב דתענית שהביא דברי הראב"ד ז"ל הללו והוקשה לו מהא דפשיט תלמודא בר"ה מברייתא דקתני והתענו על מה שהתעניתם ולא בטלה מגילת תענית ואם כדברי הראב"ד מאי פשיטותא איכא דאפי' למאן דאמר בטלה מגילת תענית אכתי אין גוזרין בו ת"צ יע"ש והכי נמי ק"ל מהא דפשיט התם מר"א בן שמוע תלמידו של ר"מ דעשה יום טוב ביום כ"ח לאדר וס"ל דלא בטלה ומאי פשיטותא דילמא עשה יום טוב שלא לגזור ת"צ ועיין בספר תמים דעים בהגהות הראב"ד על הרז"ה והרי"ף סימן רמ"ג ד"א ע"ד כי שם הביא דברי הראב"ד הללו בחי' למגילה על הרז"ה ועיין בס' קרבן נתנאל דע"ח ע"א ואשתמיט מיניה לשון הראב"ד ז"ל בס' תמים דעים שכתב בהדייא דלענין תענית ציבור לא בטלה מ"ת:

ט

שורש ימים שהיחיד גומר את הלל

ימים שגומרין בהן את הלל יש לו להפסיק בין פרק לפרק אבל באמצע הפרק לא יפסיק. ע"כ. וכתב ה"ה ז"ל וז"ל פרק היה קורא אמר רבא ימים שהיחיד גומר בהן את הלל בין פרק לפרק פוסק באמצע הפרק אינו פוסק וימים שאין היחיד גומר בהן את הלל אפילו באמצע הפרק פוסק ע"כ.
והנה התוס' בד"ה ימים שהיחיד כו' כתבו וז"ל לאו דוקא יחיד אלא אפילו ציבור קורא יחיד כיון שאין כל ישראל ביחד ולאו דוקא גומר דודאי קי"ל דימים שאין היחיד גומר אין חובה לאומרו כלל אפי' בדילוג דהכי משמע בערכין דחשיב כ"א יום דיחיד גומר ופריך ר"ה ויה"ך לימא משמע דבשאר י"ט כמו בר"ח פשיטא ליה דאין לומר מדלא חשיב יותר מכ"א יום וגם מדלא קאמר לגמור בר"ה ויום הכפורי' דאז הוה משמע דבשאר י"ט כמו בר"ח ודאי אין גומרין אבל קורין אבל עתה משמע דאפי' קורין לא עכ"ל.
הנה בהבנת דבריהם במה שהקדימו וכתבו לאו דוקא יחיד ולאו דוקא גומ' כונתם מבוארת שרצו לשלול שתי דברים דלכאורה הוה משמע דבר"ח ופסח ור"ה ויה"כ ושבת שאלו הימים לא מני להו בברייתא דערכין בכלל הימים שהיחיד גומר בהם את הלל שהצבור דוקא גומרין אותו והם ז"ל באו לומר שאין חובה לציבור באלו הימים לומר את ההלל ואפילו בדילוג כדמוכח ההיא דפרק שני דתעני' ומפני שמדיוקא דרישא דתני דהימים שהיחיד גומר משמע דבשאר הימים ציבור דוקא גומרין שללו בדבריהם תחילה דיחיד לאו דוקא ומפני שמדיוקא דסיפא משמע שאין גומר אבל אומר בדילוג לזה אמרו דגומר לאו דוקא ולעולם דליכא חיובא לציבור לא לגמור ולא לקרותו בדילוג ולזה הביאו ראיה לדבריהם דקושטא קאי הכי מההיא דפריך בערכין ר"ה וי"ה לימא כלומר ומדלא מני תנא דברייתא טפי מכ"א יום משמע דתו ליכא חיובא לקרות וזו ראיה למה שאמרו תחילה דלאו דוקא יחיד אלא ציבור דאם איתא דיחיד מאי קושייא ר"ה ויה"ך לימא דהכי הוא קושטא דמילתא ואם על היחיד פריך הול"ל ר"ה ויה"ך נמי לימא אלא ודאי דמשמע ליה לתלמודא דכיון דלא מני להו תנא ליכא חיובא לאומרם ועל מה שכתבו עוד דלאו דוקא גומר הכריחו וכתבו וגם מדלא קא' ר"ה ויה"כ לגמור אלא קאמר לימא משמע דסבי' ליה לתלמודא שאפי' בדילוג ליכא חיובא דאי איכא חיובא לומר בדילוג ומתני' לא קתני אלא חיובא דגומר לבד כי פריך תלמודא ר"ה ויה"כ לגמור ודאי שאינו אלא מ"ש שבר"ה ויה"ך לא קאמר לגמור אלא ודאי דמשמע ליה לתלמודא דאפילו בדילוג ליכא חיובא זהו נראה בכוונתם.
אבל יש לתמוה למה לא הביאו ראיה ממה דפריך תלמודא הן קדם בפסח ושבת ור"ח ולמה הביאו ראיה מההיא דר"ה ויה"ך דאתמר בסוף ואפשר דמפני שבהנך איכא לדחוקי ולמימר דלשון נימא דילמא לאו דוקא אלא כלומר יחיד נמי נימא וכן ההכרח דלגמור נמי איכא למימר דלאו דוקא אבל בר"ה ויה"ך דמתרץ תלמודא בההיא דרבי אבהו שאמרו מלאכי השרת לפני הקב"ה מפני מה אין ישראל אומרי' שירה משמע דהקושיא היתה על כל ישראל אפי' על הציבור ואפי' לאומרו:

· הבא >מעבר לתחילת הדף

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.