שרשי הים/גניבה/ט

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

שרשי הים ‏ גניבה ט

י

שורש רחמי האב על הבן

היה הדבר ברור לבעה"ב שזה אינו הורגו לפיכך האב הבא במחתרת על בנו אינו נהרג. הכי איתא דע"ב ת"ר אין לו דמים אם זרחה השמש עליו וכי השמש עליו בלבד זרח אלא אם ברור לך כשמש שאין לו שלום עמך הרגהו ואם לאו אל תהרגהו ותניא אידך כו' אלא אם ברור לך כשמש שיש לו שלום עמך אל תהרגהו ואם לאו תהרגהו ק' סתמא אסתמא ל"ק כאן באב על הבן כאן בבן על האב ופי' האב על הבן הבא במחתרת מספקא אל יהרגהו דודאי רחמי האב על הבן ואינו בא אלא על עסקי ממון לבד ולא על עסקי נפשות ודע דבענין זה דרחמי האב על הבן איכא לספוקי אי אמרי' ג"כ רחמי האם על הבן ועיין בתשו' המביט ח"א סי' של"ט שכתב בפשיטות דרחמי האב על הבן אמרי' ולא רחמי האם על הבן יע"ש ועיין במ"ש לקמן ה' מכירה פכ"ב ה"ה משם המבי"ט בענין אם דעתה של האם קרובה אצל בנה כמ"ש גבי אב וק' לדבריו ממ"ש [בפ'] אלו הן הלוקי' דכ"ג ודילמא מדהא מרחמא על בריה ואידך לא מרחמא ש"מ היא אמו יע"ש אלמא דגבי אם נמי אמרינן דמרחמת על בנה כרחם אב על בנו ולדברי המבי"ט דטבע האב דוקא לרחם על הבן ואין טבע האם לרחם על בנה דילמא הא נמי דלא מרחמא היה אמו והא דלא רחים עליה משום דטבע האם דלא מרחמי ואידך דמרחמא אערומי קמערמא ואין לומר דכי איכא אומדנא כל דהו כי הכא דהא מרחמא ואידך לא מרחמא לא אזלינן בתר טבע האשה ודיינינן ע"פ האומדנא תדע דהא ברא לא מרחם אבא כדאמרינן גבי בא במחתרת ואפי"ה חזינן גבי עובדא דר' בנאה בפ' חזקת דנ"ח דשדי נכסי לחד ברא באומדנא כל דהו ולא אזיל בתר טבעא דעלמא דסתם בן לא מרחם על האב יע"ש אי מהא לא אירייא דהתם עיקר הדין הוי שודא דדייני ובדעת הדיין היה תלוי ואפי' למאן דס"ל דבעינן דעת הנותן כעובדא דנכסי לטוביה ס"ס מדכלהו בני חביטו והאי לא חביט ש"מ האי דצניע מקרבא דעתיה לגביה אבל עובדא דשהע"ה לאו מטעמ' דשודא דדייני נגעו בה לחייבו מיתה לבן על הכאתה של זאת ולא על הכאתה של האשה אחרת דאדרבא אפכא קי"ל בדין בני התערובות כדאיתא בפ' נושאין על האנוסה הכה זה וחזר והכה זה פטור בבת אחת חייב ואפי' לסברת רבנן דאמרי חייב ס"ס החיוב הוא משום שהכה את שניהם אבל הכה לאחד פשיטא דלכ"ע פטור ומדקאמר שלמה היא אמו ודאית היינו לחייבו על הכאתה וקללתה כדין התורה ובשלמא אי אמרי' דטבע האם לרחם הפך מ"ש המבי"ט שפיר הוכיח שהע"ה מדהא מרחם והא לא מרחמא ידים מוכיחות שהיא אמו אמנ' אי טבע האם שלא לרחם כס' המבי"ט מנ"ל לשלמה שהיא אמו ויש ליישב דהא דאמר המבי"ט דאין טבע האם לרחם היינו כשיש לה איזה הנאה כמאמר הכתוב ידי נשים רחמניות בשלו ילדיהן היו לברות למו אמנם להורג בנו בלתי שום הנאה בזה לא דיבר הרב א"נ י"ל דדוקא כשהבן הקניט את אמו דלא מרחמת על בנה לעבור על חטאתו כגון שבא במחתרת על אמו דגבי אב אמרי' דאבא על ברא מרחם משא"כ באם אבל בעלמא שאין הקנטה בינו לבינה ודאי דהיא מרחמא על בנה טפי מאשה אחרת: והנה הטור בח"מ סי' ס"ה סכ"א כתב בשם תשו' הרא"ש דדנין ע"פ האומדנא והביא ראיה מעובדא דר' בנאה דפ' חזקת וכתב דר' בנאה למדה מאדון החכמים שהע"ה יע"ש
וראיתי בכתבי הרב מוהר"א חאקו ז"ל שמצא כתוב להחה"ש הדיין המצויין שליחא דרחמנא שמשון גומץ פאטו נר"ו שהק' בשם הרב הגדול כמוהר"א ן' חיים תושב עה"ק חברון תובב"א על תשו' הרא"ש דמאי ראיה מייתי מעובדא דשע"ה לההיא דר' בנאה דההיא דשע"ה ילפינן שפיר שהיא אמו משום דרחמי האב על בנו וה"ה אמו כשאין לה הנאה אבל בעובדא דר' בנאה שהוא בן על האב מנ"ל למילף דהבן שלא הכה את אביו הוא ניהו בנו טפי מאחרים כיון דברא לא מרחם את אביו והניח הדבר בצ"ע והחכם הר"ש גו"ף תירץ דלעולם מסתמא ברא נמי מרחם אבא אמנם כשאנו רואים במעשיו הפוכים מן הסברא אז ודאי דיינינן דעל עסקי נפשות בא אבל גבי אהבת האב על הבן אע"פ שמעשיו מוכיחי' דלהרוג הוא בא אמרינן רחמי האב על הבן ומוהר"ח אלפ'אנדארי תירץ ע"פ תשו' המבי"ט דרחמי האם על הבן הוי כרחמי בן על האב ולהכי מדמי הרא"ש ההיא דר' בנאה לההיא עובדא דשע"ה דשניהן שוים האם לגבי הבן והבן לגבי האב לית להו רחמי זה על זה:
ולפי מ"ש לדעת המבי"ט דכל דליכא הנאה לאם בהריגת הבן א"נ אם לא הקניט הבן לאמו אז אמרי' דרחמי אם על בנו אכתי לא דמי ההיא דר' בנאה דאית ליה הנאה לבן בהכאת קבר אביו לההיא דשע"ה דלא הוה לה הנאה לאם מהריגת הבן וכל כה"ג אמרי' דהאם נמי מרחמא לבן ולהכי דן שהע"ה היא אמו משא"כ בההיא דר' בנאה דכיון דיש לבן הנאה בהכאת קבר אביו אין הבן מרחם על האב ולעד"ן דאע"פ שאין הבן מרחם על האב כדילפינן מההיא דבא במחתרת היינו דוקא בצינעא אבל בפרהסייא לעיני כל העם אינו מראה אכזריות על אביו דבזיון הוא לו ובהכי ניחא לי אותה שאמרו בפ"ק דברכות ד"ז מזמור לדוד בברחו מפני אבשלום קינה מבעי ליה אמר רשב"י כיון דאמר ליה הקב"ה הנני מקים עליך רעה מביתך היה עצב אמר שמא עבד או ממזר הוא דלא חייס עלה כיון דחזא דאבשלום הוא שמח משו"ה אמר מזמור אמר סתם ברא דרחים על אבא יע"ש: וזה נראה הפך ההיא דבא במחתרת דבן על האב ודאי על עסקי נפשות בא אמנם ע"פ האמור הנה נכון דשאני ההיא דאבשלום דהוה בפרהסיא לעיני כל ישראל משא"כ בא במחתרת דהוי בצינעא. ודע דלפי דעת המבי"ט נראה דאם האם באה במחתרת על בנה דינא הוא כבן על האב הבא במחתרת על אביו ולדעת החולקים על המבי"ט ז"ל דינא הוא כאב על הבן וצריך להתיישב בזה:

ודע עוד שזה ימים הייתי מסתפק באותה שאמרו בפ"ב דשבת דל"ב (ע"ב) רא"א בעון נדרים בניו של אדם מתים כשהן קטנים שנאמר אל תתן אל פיך לחטוא כו' ולמה יקצוף אלהים על קולך וחבל את מעשה ידיך איזה הן מעשה ידיו של אדם הוי אומר בניו ובנותיו של אדם יע"ש, אם יש עונש זה ג"כ באשה שיש לה עון נדרים אם בניו מתים בעבורה כשם שמתים בעון האב דמעשה ידיה הם הבנים או דילמא דוקא בעון האדם הם מתים שמתייחסי' אחריו והם ערבים עליו כמ"ש בקבלת התורה ביקש הקב"ה מישראל ערבים ואמרו בנינו ערבים לנו יע"ש:

ולכאורה הייתי רוצה להביא ראיה דאף בעון נדרים האשה בניה מתים מאותה שאמרו בפ' השולח דנ"ה אמר ר"י אמר רב מעשה באדם אחד בשני בצורת שהפקיד דינר זהב אצל אלמנה והניחתו בכד של קמח ואפאתו בפת ונתנתו לעני לימים בא בעל הדינר וא"ל תני לי דינרי א"ל יהנה סם המות באחד מבניה של אותה האשה אם נהנית מדינרי כלום אמרו לא היו ימים מועטים עד שמת אח' מבניה וכששמעו חכמים בדבר אמרו מי שנשבע באמת כך הנשבע על שקר עאכו"כ ומ"ט איענשה דאשתרש ליה מקום דינר ומאי מי שנשבע באמת כמי שנשבע באמת ועיין במ"ש התו' והרי"ף שם י"ש משמ' מהאי עובדא דבעון שלא דקדקה בשבועתה מת בנה ושוב מצאתי למהרמ"ג בס' זבח שלמים די"ב ע"א סימן ל' שכתב בשם הרב גור אריה דגבי עבירה שחייבים עליה כרת כגון מטמא מקדש וקדשיו אפקיה קרא בלשו' מיתה משום דכרת הוא שנכרת הוא וזרעו ובאשה לא משכחת לה שיכרתו [זרעה] דאין הבנים מתים אלא בעון אבות ולא בעון האם להכי אפקיה קרא להאי כרת בלשון מיתה כיון דבאשה היא נכרתת ולא זרעה ומהרמ"ג סייע סברא זו מדאשכחן בעדות קרובים דנפ"ל מקרא דלא יומתו אבות על בנים ובנים לא יומתו ע"א והכריחו חז"ל שכונת הכתוב לא יומתו אבות בעדות בנים ואמרו עוד תינח קורבה מצד האב אבל קורבא מצד האם מנ"ל ותי' אבות אבות תרי זימני אם אינו ענין לאב תנהו ענין לאם יע"ש משמע דדוקא היכא דיש ריבוי מרבינן לאם אבל על הסתם אין האם בכלל האב ואמנם ק"ל להרב מההיא עובדא דפרק השולח שכתבנו וכתב דאפשר דחומרא דשבועה שאני דנפרעים ממנו ומכל משפחתו ומכל העולם א"נ שאני התם שהיא היתה מזכרת שתקבור את בניה ופתחה פיה לרעה וכמשפטה חרצה ולהורות שהיתה כשבועה לשקר אבל על הסתם אין הבן מת בעון האם עכ"ל ותירוצו הראשון אינו נח לי דכיון דלא היתה שבועתה בשם או בכינוי אין כאן חומרא שבועה כמובן והנכון הוא מ"ש בתירוצו הב':

ואולם הא ק"ל טובא על הרבנים הנז"ל דנראה דאשתמיט מינייהו אותה שאמרו בכתובות פרק המדיר דע"ב ע"ב על מה ששנינו במתני' ואלו יוצאות שלא בכתובה והנודרת ואינה מקיימת דאמר מר בעון נדרים בנים מתים הרי בהדיא דאף בעון האם הבנים מתים וצ"ע:

ואח"ז ראיתי להרשב"א בחי' לגיטין דמ"ו עמ"ש המוציא אשתו משום ש"ר ומשום נדר כתב וז"ל ואיכא עונש דאפשר דבעון נדרה זה ימותו בניו וכדאמרינן בעון נדרים בנים מתים ע"כ הרי לך כמ"ש ודוק:

· מעבר לתחילת הדף

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.