שפת אמת/ערכין/כב/ב
|
< עמוד קודם · עמוד הבא >
צור דיון על דף זה מפרשי הדף שפת אמתמעשה חושב |
בגמ' רבא אמר משום שובר. בתוס' הקשו מה נ"מ בתי' שובר ותי' היכא דהפקיד כל השטרות. ובס' צ"ק הקשה מה פריך מר"נ דגובין שלא בפניו י"ל דאיירי בהפקיד כו'. ולק"מ דא"כ לא יועילו בתקנתם דאכתי ילך למד"ה ולא יפקיד שטרותיו דגם בס"ד ידע טעם התקנה כמ"ש התוס' וכדמפרש בדברי ר"נ. ובעיקר קושי' התוס' נלע"ד דאדרבא רבא להוסיף בא וטעם צררי שייך רק בשעת מיתה כמ"ש רש"י לעיל. וא"כ היכא שיודעין שבעת חוליו לא הי' התובע כאן כה"ג שפיר נזקקין. והוסיף רבא טעם שובר וזה שייך גם כה"ג. ומיושב בזה קושי' תוס' הא דפריך לרבא מר"נ דגובין חוב שלא בפניו והקשו לדידי' מי ניחא ניחוש לצררי. ולמ"ש א"ש דלחשש צררי משכחת כה"ג או שלא חלה כלל. ושם בשלא לפניו לא שייך כלל צררי אבל שובר שייך כנ"ל פשוט:
ותוס' תי' דלחשש צררי ידע הטעם דשלא ילך כו' ורק לשובר לא הועיל אצלו הטעם. תמוה מאוד כיון דלדידי' לית לי' כלל חשש שובר א"כ איך תפיס דלרבא איכא יותר חשש בטעם צררי כדי להקשות עליו. ודברי צ"ק תמוהים שלא הרגיש בזה. ובס' גי"ת ראיתי שתמה ג"כ בזה. ולעד"נ פשוט ותוס' פי' דר"ה ברי' דר"י דלא חשש לשובר הטע' דס"ל דאין כותבין שובר דפליגי בזה בש"ס בכמה דוכתי. והוכיח באמת מר"נ דגובין שלא בפניו ע"כ דס"ל דאין כותבין שובר. אבל לרבא דס"ל כותבין שובר וודאי חשש גדול הוא יותר מצררי דמה יעשה כשבא ואמר אבד שטרי ע"כ צריך לשלם וליקח שובר כנ"ל ברור בכוונת התוס' אפשר דנ"מ בתי' דרבא דבמקום שאין כותבין שובר נזקקין:
בתוס' ד"ה א"ל וא"ת ור"ה כו' ליחוש לצררי. מלשון רש"י ד"ה צררי אתפסי' משמע דצררי לא שייך רק ביורשין דקודם מיתה נותן צררי [אך בתוס' ב"ב (קנ"ח.) משמע דבשעה שהולך למ"ה ג"כ מתפיס צררי. ואין להקשות לפ"ז אמאי לא אמרי' נ"מ בין ר"פ לר"ה כגון שמת פתאום או שלא הי' התובע כאן קודם מיתה. דהא כבר כ' התוס' ב"ב (ה':) דהומ"ל א"ב תוך זמנו ובכמה מקומות יכול למצוא א"ב טובא ואינו חושש לומר אלא דבר אחד או שנים ע"ש]:
בד"ה אמר ר"א כו'. ולכך נראה דהיכא דחייב מודה ממלוה ע"פ ושמעו העדים הודאת האב נזקקין כו'. וטעם התוס' אין מובן כלל כיון דבאין להוציא מהם על חוב אביהם טפי הוי נגד חזקת ממון משמביא עדים שקנה הקרקע מאביהם דלפי דברי העדים הקרקע בחזקתו עומד. ובמע"פ גם לפי דברי העדים הממון שלהם ויש עליהם רק שיעבוד וחוב ובאמת גם הרא"ש הוקשה לו זה ופי' דמיירי בחייב מודה והעדים העידו בב"ד קודם שמת. הובא בטור חו"מ סי' ק"ח[1] ולע"ד לולי דבריהם ז"ל נראה יותר דהכא דוקא בשט"ח כיון דהחיוב ודאי רק ספק צררי ע"ז שפיר מקבלין עדים. אבל בההוא דר' ירמ' כל הטענה שלו שלקחו. לא נתברר רק ע"י עדים אלו וכה"ג אין נזקקין לקבל עדותן כנ"ל:
- ↑ *) כ"מ לשון הרא"ש בתשוב' (כלל פ"ה סי' ח'). אכן הסמ"ע (סי' ק"ח ס"ק י"ג) כ' דחייב מודה הוי כצוואה דמקבלין עדים בפני יתומים לדעת הרמ"א (סי' ק"י ס"ט) וי"ל דגם התוס' ס"ל הכי:
 |
הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה |