שפת אמת/מנחות/נט/ב
|
< עמוד קודם · עמוד הבא >
צור דיון על דף זה מפרשי הדף שפת אמת |
במשנה וחייב על השמן בפ"ע ועל הלבונה בפ"ע. פשוט נראה דמיד בנתינת השמן או הלבונה חייב. והרמב"ם (פי"ב ממעה"ק) כתב נתן והקריב לוקה על השמן בפ"ע ועל הלבונה בפ"ע. משמע דכל שלא הקריב פטור וא"י מנין לו. והמפרשים לא עמדו בזה. מיהו בלבונה אפשר סברתו נכונה כיון דיכול ללקטו אין סברא לחייבו בנתינה בעלמא רק כשהקטיר הקומץ קודם סילוק הלבונה. וממילא י"ל דמשמע לי' דשמן דומיא דלבונה ואינו חייב בלי הקטרה וכ"ז דוחק וצ"ע. והנה בפי' המשנה כתב הרמב"ם בנתן כלי ע"ג כלי לא פסלה ואין אנו אומרים כבר עבר על מה שאמר הכתוב ל"י עלי' שמן ע"ש. גם בחיבורו כתב דאינו עובר בכלי ע"ג כלי. ולכאורה קשה כיון דאינו עובר רק כשהקטיר ואיך שייך להיות כלי ע"ג כלי בהקטרה. מיהו זה לק"מ דכשקומץ בעוד הכלי מונח ע"ג הכלי ומקטיר הו"א דנתחייב קמ"ל דלא:
ובעיקר הדין דאינו עובר יש לדקדק דבמשנה איתא לא פסלה א"כ משמע דעובר מדלא קתני דאינו עובר [וכמ"ש הלח"מ שם] והג' רעק"א ז"ל בתוספותו למשניות כתב דמוכח מדרשא דעלי' בברייתא. דלענין פסול פשיטא כיון דיכול ליקח הכלי כשר כמו בלבונה דיכול ללקטה ע"ש. ואין זה נכון דמ"מ צריך קרא אם קמץ המנחה והקטיר בעוד הכלי עלי' דכשר וכה"ג בלבונה ודאי פסול. [למאי דמסקי' בגמ' דמה"ט לא פסיל בה מחשבה קודם לקיטה]. מיהו באמת הדין ברור דאינו עובר כיון דכתיב עלי'. וכמו דמוכח מכאן דכשר ה"ה דלא עבר כיון דאינו בכלל לא יתן עלי'. גם צ"ע לשון המשנה נתן כלי ע"ג כלי. דאפי' כלי ע"ג המנחה נמי לא פסלה:
שם במשנה נתן שמן על שירי' אינו עובר בל"ת. משמע דאיסורא מיהא איכא. ואפשר מדיהיב רחמנא טעמא כי חטאת היא ולא יהי' קרבנו מהודר. א"כ גם אכילת כהן דמכפרת לא יהא מהודר. או דמדרבנן אסור משום גזירה דקודם קמיצה. ואפשר דממדת דרך ארץ היא דחלק גבוה הוי חריבה ושל כהנים יהי' בו שמן אבל איסור תורה אין לנו:
שם בגמ' מאי הוי עלה ארנב"י תניא כו'. והרמב"ם (פי"א מה' פסוהמ"ק) כתב דפסולה מספק. וכ' הכ"מ דלא גריס מאי הוי עלה אלא תניא ומייתי הברייתא להקשות עלה ותהוי פך כו'. ואין דבריו מובנים דלמה לא תהי' פיגול אי כשרה אפי' לא ליקט הלבונה. והרמב"ם עצמו (בפט"ז מפסוהמ"ק) הביא האי ברייתא דפסול ואין בו כרת. והי' אפ"ל קצת ולומר דס"ל להרמב"ם דכל הבעיא בלבונה שחוקה שהי' על המנחה אבל בקומץ שהקטיר לא הי' עליו לבונה. אבל להקטיר עם הלבונה פשיטא דפסול ולהכי אין הוכחה מן הברייתא דחישב להקטיר עם הלבונה שעליו. ובס' קרית ספר כ' דבעי בגמ' לבונה שחוקה ובעי למיפשט ולא איפשטא. ואין דבריו מובנים. ונראה שהבין בגמ' דמה דאמרי' ותהוי פך הוא סיום הפשיטות דרנב"י. פי' אי נימא דקודם ליקוט פסולה א"כ הוי דיחוי ולא יהי' פסול כלל במחשבה דהוי כמו דבר שאינו ראוי לעבודה. ודחי לה משום דבידו ללקטו. והנה הפי' הזה מיושב לפי גי' רש"י. ומה שהקשו התוס' דבלא"ה פסול מטעם דעדיין הלבונה עלי'. י"ל כמ"ש בס' טה"ק דהי' יכול להחזיר הקומץ ולהסיר הלבונה ולקמוץ שנית ע"ש. וא"ש נמי מה שהקשו בתוס' אטו לא ידע דחטאת כתיב. דאדרבה על גוף הדין דלא נדחה להיות פסול אחר הליקוט ע"ז ידע דחטאת כתיב. רק ליפסל במחשבה פסולה הוי ס"ד כיון דאכתי לא ראוי לעבודה לא פסלה בי' מחשבה ולהכי מקשה רק על הברייתא ולא על המשנה. וכן צ"ל שהבין הכ"מ דכ' דמביא הברייתא להקשות ותהוי פך. משמע דעל המשנה א"י להקשות כנ"ל. מיהו הא תמוה לי דהרמב"ם עצמו כ' (בפי"ד ה"ג) דחישב עלי' בעוד הלבונה עלי' אין המחשבה פוסלת דאינו ראוי לעבודה. ובסוף פט"ז כ' דפסול ואין בו כרת. והמל"מ שם רמז על מ"ש פי"ד אבל לא ביאר הדברים. ואם נדחק לפרש דפסול מטעם דהקמיצה הי' כשהי' הלבונה עלי' כמ"ש התוס' א"כ אי אפשר לקיים תו פי' הקרית ספר הנ"ל. וצ"ע ליישב שיטת הרמב"ם:
שם ותהוי פך כו'. מה שתמהו בתוס' הא בפי' דריש לה בברייתא מדכתיב חטאת היא. נראה ליישב דקושי' הגמ' דנילף מהאי קרא דחטאת היא דכשרה אפי' עדיין הלבונה עלי' כיון דא"א לחזור ולהכשיר כשנדחה:
 |
הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה |