שפת אמת/מנחות/מו/א

שפת אמת מנחות מו א

דף מ"ו ע"א

בגמ' הוזקקו זה לזה מעכבין זה את זה. פירש"י דא' נדחה באיבוד חבירו. ולכאורה לשון הכל מודין אין מובן דאכתי פלוגתייהו במקומן אי נאבדו כבשים אי רשאי להביא לחם אחר בלא כבשים ומה הכל מודין דקאמר. מיהו זה יש ליישב דהכוונה אע"ג דלמר לחם עיקר ולמר כבשים עיקר הו"א דהטפל אינו פוסל את העיקר. כדאשכחן בתודה דאבד הלחם לא אבדה תודה משום דאין תודה גלל לחם, קמ"ל דהכא נפסל העיקר בשביל הטפל. מיהו קשה מאי דפריך הגמ' והא קודש לד' כתיב בתר תנופה ושחיטה וקא מפלגי כו'. והלא שפיר שייך פלוגתייהו גם לאחר זיקה לענין אם נאבדו הכבשים. אי יכול להביא לחם אחר בלי כבשים או כבשים אחרים בלי לחם כשנאבד הלחם. א"כ הי' נראה לפרש דלאחר זיקה ס"ל לר"י דלכו"ע מעכבין. דתו אין יכול להביא אפי' לחם אחר בלי כבשים או כבשים בלי לחם. ומצאתי קצת ראי' לזה מלשון הרמב"ם (פ"ח מה' תו"מ) שכ' ומביא כבשים אחרים ולחם אחר. ואי הי' כוונתו כבשים אחרים או לחם אחר הוי לי' לומר סתם ומביא אחרים. לכן יש לפרש כמ"ש דשוב לעולם מעכבין זא"ז. והטעם צ"ע:

שם פשוט לי' מדר' יוחנן כו' ותנופה מספקא לי' כו'. ותמוה דמהיכי תיתי דנימא דמספקא לי' כיון דסתם ואמר זיקה שלהן שחיטה משמע תנופה אינה זיקה. ויש לפרש דבאמת אפשר לומר דזה עצמו תלוי אי לחם עיקר אי כבשים עיקר דאי כבשים עיקר א"כ השחיטה העיקר ואין תנופה עושה זיקה. אבל אי לחם עיקר ומצות הלחם היא רק התנופה שפיר י"ל דתנופה עושה זיקה. וא"כ א"ש דר"י דאמר הכל מודים שאם הוזקקו כו' מסיים זיקה שלהם שחיטה דבזה הכל מודים. אבל זיקה דתנופה אין הכל מודים. אבל למ"ד לחם עיקר שפיר י"ל דגם תנופה עושה זיקה:

עוד י"ל באופן אחר קצת דודאי הך דהוא עיקר. היינו למ"ד כבשים עיקר אי נזקקו הלחם עמו בתנופה לבד י"ל דמהני זיקה קלה להיות הדין אבדו כבשים אבדו לחם. וכן למ"ד לחם עיקר ונזקקו בתנופה אבדו לחם אבדו כבשים. אבל אי אבדו הכבשים למ"ד לחם עיקר. וכן אבדו לחם למ"ד כבשים עיקר. בזה ודאי צריכין זיקה רבה דהיינו שחיטה. ולכן ר"י דאמר הכל מודים שמעכבין זה את זה. אפי' הטפל מעכב את העיקר זיקה זו רק ע"י שחיטה. אבל העיקר י"ל דמעכב הטפל אפי' ע"י זיקה קלה דתנופה. אך ז"א דא"כ מאי מקשה הגמ' והא קודש לד' בתר תנופה כתיב ופליגי. משמע דהבעיא דזיקה דתנופה נמי הכל מודין:

והנה הרמב"ם פסק תנופה עושה זיקה. ותמוה דמנ"ל הא. והכ"מ דחק ליישב. ואפשר לומר דהא תוס' (ע"ב ד"ה אבדו) כתבו דלא דמי לזו תודה וזו לחמה. פי' דאמר רבה בפ"ק דפסחים (י"ג:) דאבד לחם אבד תודה. וא"כ ה"ה בהניף הכבשים עם הלחם נראה דהוי כזו תודה וזו לחמה. וטעם התוס' דלא דמי אינו מפורש. ואפשר כוונתם דקרבן צבור שאני. אבל הרמב"ם י"ל דס"ל דסוגיא זו לא ס"ל כרבה ולדידן דקיי"ל כרבה ודאי תנופה עושה זיקה דדמיא לזו תודה וזו לחמה כנ"ל:

עוד נראה דכן משמעות הסוגיא דלעיל (ט"ו.) ואף די"ל דרק בס"ד אמרי' כן ונפרש קמ"ל דאין תנופה עושה זיקה. מ"מ שם בסוף הסוגיא (בע"ב) משמע דמסקנא הכי היא. וגם לקמן פריך מ"ש כבשים כו' הואיל והוזקקו בתנופה משמע ג"כ דתנופה עושה זיקה כנ"ל. גם י"ל כיון דאר"י את"ל עושה זיקה כו' ואת"ל אע"ז כו' ואת"ל הראשון מיותר ע"ש. רק משום דלא בעי לומר את"ל אע"ז דנפשוט מזה דס"ל כן ולכך מקדים את"ל עושה זיקה. אך מ"מ אין ראי' רק שמסופק ג"כ בזה:

והי' נראה לומר דמכח הספק ונשאר בתיקו. ממילא מספק אין להביא אלו הכבשים שנאבד הלחם שהונפו עמהם דשמא עושה זיקה ופסול. ואפי' אין לו אחרים. מ"מ נראה דספק שמא קרבן פסול הוא נכון יותר שלא להקריבו. ואי אבדו כבשים ודאי אין נפ"מ כלל לענין הלחם דכבר הונפו כמצותן ולמה נביא לחם אחר. לכן סתם הרמב"ם. ובני מ' משה בצלאל נ"י הקשה לי דנ"מ אם כבר קרב אותן הכבשים שנשארו. דאי הוי ספק אין להביא אחרים דשמא אין תנופה עושה זיקה וכבר יצאו ידי חובה. אבל אי בודאי עושה זיקה צריכין להביא אחרים. ואפשר לי לומר דאפי' למ"ד עושה זיקה וכמו כן אחר שחיטה דלכו"ע עושה זיקה. היינו רק לענין להקריבן לכתחילה עם לחם אחר כיון שהוזקקו לזו. אבל בדיעבד אי הקריבן עם לחם אחר י"ל דכשר. וא"כ אין נ"מ שוב בין ודאי לספק. וצ"ע בזה:

שם פשוט לי' מדר"י. קצת קשה שמא ר"י אמר שחיטה משום עיכוב דלחם על הכבשים. דכ"ז שלא נשחטו לא נזקקו מחיים כיון דיש בהם גם שחיטה. אבל הלחם נזקק בתנופה שהוא כל העבודה של הלחם. וצ"ל כיון דאמר הוזקקו כו' זיקה שלהן כו' משמע דקאי אתרווייהו:

שם שאני תודה דרחמנא קרי' שלמים. אין מובן לי הפי' דהא למ"ד כבשים עיקר ומביאים כבשים בלא לחם. ובודאי הם בכלל זבחי שלמיכם דציבור. וכמו דיחיד מביא שלמים בלא לחם כן ציבור באין להם לחם. ואפשר דדריש קרא יתירא דתודת שלמיו להכי. וצ"ע דהא איצטריך לדרשא אחריתא כדאי' בזבחים (ל"ו.) וצריכין לחלק דתודה קרי שלמים ושלמים קרבים בלי שום זיקה דלחם אבל כבשים נהי דבאין בלא לחם מ"מ מצוה לחבר להם לחם ודוק:

והנה לפרש"י הסוגיא מיירי בזורק שלא לשמה וע"ז תי' הגמ' דתודה יכולין לזרוק לכתחילה לשם שלמים כיון דרחמנא קריא שלמים. ולפ"ז א"צ לדחוק כלל במ"ש התוס' דשלמי ציבור נמי נקרא שלמים. דמ"מ הא שלמי ציבור אחריני ליכא ואיך יוכל לכתחילה לזרוק לשם שלמי נדבה בציבור דלא קרבי שלמי נדבה לעולם. אך לשון הגמ' קשה לפי' זה דלא הו"ל למימר רחמנא קריא שלמים. רק שאני תודה דזורק לשם שלמים. וממילא מובן דהכא לא שייך לזרוק לשם שלמים אחרים דליכא בציבור. ולהכי נראה יותר כפי' התוס' דבאמת לשם תודה זורק ולהכי משני כיון דקריא שלמים שייך להקריב תודה בלי לחם. רק ידי נדרו לא יצא דהנודר תודה צריך להביא נמי לחם. אבל מותר לשחטה בלי לחם. ולכן הוצרכו התוס' ליישב דהא שלמי ציבור נמי קריא שלמים ובפרט למ"ד כבשים עיקר א"כ קרבי לפעמים בלי לחם ומה בכך דהוזקקו עם הלחם. ובאמת צ"ע להבין החילוק. וגם מסוגיא לקמן (מ"ז:) מוכח כפרש"י דהכא דלשם תודה פסול רני'ו תוס' עצמם שם ד"ה והרי תודה. ולפי' התוס' י"ל ג"כ צז כדין תודה יום ולילה. אך יוכל להיות דגם לרש"י אינו נאכל כמו שלמים רק ליום ולילה וצ"ע. ועמ"ש לקמן (מ"ז:) עוד בזה:.

בתוס' ד"ה ואיזו היא זיקה שלהם. הקשו לראב"ש אמאי אבדו הא יש להן פדיון. וכן הקשו בזיקה דתנופה. ולכאורה י"ל דנהי דיש להם פדיון לחולין. אבל לשתי הלחם פסולין דנראה ונדחה שוב אינו נראה. ונראה דס"ל להתוס' כיון דבידו לפדותן לא חשיב דיחוי וצ"ע. ומ"ש התוס' בסמוך דפשיטא דאכתי חזו לדבר אחר פי' בברה"ז ליקח אותן לתודה. א"י למה לא לכבשים אחרים כנ"ל:

בא"ד. הקשו דאחר תנופה לדידן כמו לראב"ש קודם זריקה ויועיל פדיון ע"ש. ולע"ד י"ל דה"ט כיון דתנופה עושה זיקה אף שלא נתקדשו כלל עדיין. א"כ י"ל דלא מהני פדיון ג"כ דנהי דיצאו מקדושתן לא עדיף מקודם. דלהוציא מזיקה דתנופה אין תועלת בפדיון. רק לדידן דשחיטה דוקא עושה זיקה משום דנתקדשו ג"כ שפיר כשפודין בטל הזיקה ג"כ דאין זיקה בלי קדושה. משא"כ את"ל דתנופה עושה זיקה כנ"ל:

בסה"ד. והא דבס"פ ר"י כו' הוקבעו בשחיטה אי לא הוקבעו ופי' בקונט' לשנותן לשם זבח אחר כו'. והנה לפרש"י ע"כ הא דזיקה שלהם שחיטה הכא אתיא רק כרבי אבל לראב"ש יכולין לשנותו לזבח אחר. וקשה א"כ מה מקשה הגמ' הכא ורמינהי הלא י"ל דברייתא דנפרס לחמה אתיא כראב"ש. וצ"ל דעדיפא מיני' משני דגם לרבי א"ש דשאני תודה כו':

בד"ה נפרס. וצ"ע שלא יקשה מכאן לר"ה כו'. נראה כוונתם דלדידי' הוי זו ואצ"ל זו כיון דבנפרס דהוי חסירות כשר הזריקה מכ"ש ביוצא כנ"ל. ובס' צ"ק לא דק בזה:

הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה

< עמוד קודם · עמוד הבא >

מעבר לתחילת הדף