שער אפרים/קיב

שער אפרים קיב

< הקודם · הבא > מעבר לתחתית הדף דפים מקושרים

שאלה קיב

המעשה שהיה כך היה ראובן בן יעקב נשא את היתומה יוכבד בת לוי בהיותה קטנה ותוך שבעת ימי המשתה עשו סעודת דגים כנהוג לעשות אחר בעילת מצוה ויהי כאשר יצא הקול שעושים סעודת דגים להזוג אז הנערים אשר נתגדלו עמו המה ראו כן תמהו מאחר שידעו מקדם שיש לו מכה באותו מקום ונודעו הדברים לאם היתומה יוכבד הנז' וחקרה ודרשה אחר הדברים האלה ויבוקש הדבר וימצא שאינו יכול לבא עליה כדרך כל הארץ רק בא אליה בערמה ובתרמית שמיעך באצבעו ובצפרניו והוציא דם והיתומה סברה שזהו דרך כל הארץ ותהי האם כמחריש ואמרה אולי משגה הוא והמתינה עד שטבלה אחר בעילת מצוה ואמרה שיודעו הדברים באם המצא ימצא דם כנהוג אצל הקטנות שלא חייתה המכה עד ג' או ד' פעמים ובכן אם של היתומה בדקה אחריה ולא מצאה שום כתם ומראית דם בלילות הרבה ולא טיפת זרע ואח"כ אמרה האם של היתומה אולי מחמת בעיטותא הוא כי בתה אמר' לה שאינו יכול ליזקק לה כלל ואמרה האם אראה בעצמי אם כנים הם הדברי' כי מן החדר אשר שכבו הזוג הנ"ל היה חלון קטן שיכולים לסגור ולפתוח קצת ואז פתחה האם את החלון בנחת ושהתה שם כמעט עד חצי הלילה ובקשה לראות מה מעשיהם וראתה שהוא הופך פניו ואינו יכול ליזקק לה ויהי כדברה אליו יום יום ולא הועילו דבריה שאינו יכול ליזקק לה אז באו קרובי היתומה יוכבד הנ"ל אל יעקב אבי ראובן הנ"ל שיעשה לו רפואות לדבר הזה כי אולי מן השמים ירוחמו עליו ואביו כיחד את הדבר ואמר שאין לו שום מכה והוא איש כדרך כל הארץ ומ"מ הלך אביו בסתר אל הרופא ישמעאל שיעשה לו רפואות להמכה שיש לו באותו מקום ואם היתומה חקרה אחר דברים האלה והלכה להרופא ישמעאל הנ"ל ובקשה ממנו שיגיד לה האמת והנה בתחלה העלים הישמעאל ממנה ואמר שהוא שקר שאינו עושה לו שום רפואה ואחר שהפצירה בו אמר הרופא הישמעאל שראובן הנז' יש לו מכה באותו מקום שהיה שם אבן ומחמת זה נתעכלו גידיו ונתעפש הבשר ובתוך זמן שהלך אל הרופא הנ"ל באתה האם היתומה עם קרוביה אל האב"ד הרב שבק"ק כדת מה לעשות לעסק הזה והשיב להם שימתינו עד שירפא אותו הרופא והנה אחר שרפא אותו הרופא הנ"ל היו סבורים שחייתה המכה ועלתה לו רפואה ותעלה ואעפ"כ לא הועיל כלום ולא היה יכול ליזקק לה כמקדם ואח"כ באו לכאן עוד רופאים אחרים ולא הועילו כלום ובכן באו עוד פעם קרובי היתומה הנז' כדת מה לעשות להפטר ממנו מאחר שהרבה רופאים הגידו שאין רפואה למכתו שיש לו באותו מקום כי הבשר הוא מעופש ודחה הרב דק"ק אותם באמת הבנין והשיב להם שאין זה מדרכיו לעשות פירוד בין איש לאשתו וימתינו עוד אולי מן השמים ירוחמו וירפאהו הרופא חנם ובכן השנאה היתה כבושה ביניהם כי המשים שלום בבית הוא בטל עד שמאסה בו אשתו היתומה יוכבד הנז' ומ"מ אמה וקרוביה דברו על לבו ועל לב הנערה שלא ידאגו כי עת לכל חפץ ויהי כדברם אל ראובן יום יום ולא השגיח בהם פעם א' עשה עצמו חולה ופעם הגיד אמתלא אחרת וזה היה כמו תשעה חדשים אשר היו יחד דהיינו מן תוך חודש שבט תל"א לפ"ק עד תוך חודש חשון תל"ב לפ"ק ותלך אם היתומה בחוצות וברחובות לדרוש את משפטה מה יהא בסופה ובתוך כך יצא הקול בעיר שמיאנה היתומה הנז' בבעלה שבא ראובן בעלה מבית הכנסת בערבית לביתו זו אשתו היתומ' הנ"ל ואמרה לו אי איפשי בך לך לך אל בית אביך והוציאתו מביתה ובכן בא יעקב אבי ראובן אל הרב שבק"ק בקובלנא רבא על הנערה שהיא כלתו יוכבד אשת בנו ראובן אם יש להרב איזה ידיעה מזה שכלתו יוכבד אמרה אל ראובן בערבית אחר שבא לביתו מבית הכנסת לך לך אל בית אביך אי אפשי אתה אינך בן זוג שלי ואני איני בת זוג לפניך ועל זה יצא מן הבית והשיב לו הרב שחלילה לו מעשות זאת ואדרבה שדחה כמה פעמים את קרובי היתומה הנז' אשר באו אליו בקובלנא על בנו ראובן שאינו יכול ליזקק אל אשתו ובקש יעקב אבי ראובן שיעשה שלום ביניהם והשיב לו הרב שילך אל חתנו הדר שם בחצר אצל היתומה הנז' ובכן עשה ובא יעקב אביו וחתן הרב אל הנערה וקרא אותה ובקש לדבר על לבה והיא השיבה בפני חתן הרב הנז' שמיאנה בפניו וכמבואר בב"ד אשר נגבה פה הק"ק ואח"כ שלחו אליה ראשי ופרנסי הק"ק שליח ב"ד שלהם והשיבה ג"כ כדברים הנז' ומיאנה בפניו כמבואר בב"ד וכמה פעמים צעקה הנערה יוכבד הנ"ל לפני ראשי ופרנסי הק"ק שיתנו עדותיה ויצדקו ועשתה מורשה שיתעסק בצרכיה לפני ראשי הק"ק ולא יכלה להשיג הב"ד לגבות זכיותיה עד אחר שביטלה כמה תפילות בב"ה והאיש ראובן הנז' טען שהכל שקר כי חמותו הטילה שנאה עליו מאיזה טעם והוא ג"כ איש כדרך כל הארץ ואשתו לא גירשה אותו מביתה ולא מיאנה בו רק חמותו גירשה אותו מביתה ואין לו שום מכה באותו מקום והרי בדקו אותו שני אנשים ונמצא איש כשאר אנשים כמבואר בעדות האנשים שבדקו אותו במרחץ ולא ראה מום בזכרותו והיתומ' הנ"ל צועקת במר נפשה מה לה לבדיקה הזאת מאחר שהיא יודעת בודאי שאינו יכול ליזקק אליה כדרך כל הארץ ובכן יורנו מורינו ורבינו אם יכולה היתומה יוכבד הנ"ל לצאת ממנו במיאון זו ע"פ ד"ת ע"פ גביות עדות הנ"ל וזכיותיה ועוד שאל השואל אם ממאנין בזמן הזה מאחר שכבר מצינו בספרי האחרונים אשר החרימו גדולי רבני אשכנז שלא למאן בזמן הזה ובפרט פה בעיר בודון שהוא מילתא דלא שכיחא כלל ויש לומר שמא קיבלו עליהם חרם רבני אשכנים שלא למאן בזמן הזה כלל ועל הכל יורנו המורה לצדקה הדין עם מי אם יכולה היתומה קטנה הנ"ל לצאת במיאון זו מבעלה שלא תהא אגידא בו ושכרו כפול מן השמים:

גביות עדות המיאון בב"ד:

במותב תלתא בי דינא כחדא הוינא ואתא לקדמנא ר' שמואל הכהן בת"ע ואמר אנחנו ראשי וממוני הזמן ישבנו בב"ה עבור עסק יין ובא לפנינו ר' יהודא בר יעקב ר' לעב (והוא יעקב אבי ראובן הבא בשאלה) וא"ל איך המעשה אשר נעשה שהאלמנה מרת פרומט גירשה מביתה את בנו יעקב ושלחנו אנחנו ראשי וממוני הזמן השמש חיים בר צבי אל האלמנה פרומט ושאלנו אותה למה גירשה את חתנה ר' יעקב מן הבית והשיבה שהיא לא גירשה אותו מביתה ושלחנו לה ג' פעמים השמש הנ"ל אל האלמנה הנ"ל שתבא אלינו או שתעשה מורשה והשיבה על מה תעשה היא מורשה הרי בתה האנוש (יוכבד הנז' בשאלה) כאן ובכן הסכמנו יחד להמציא לה בית אחר ובכן קמתי אני ואמרתי שאני אתן להם בית החורף קטן שלי שבבית על חצי שנה אולי יהיה שלום ביניהם ובכן שלחנו עוד פעם אל האלמנה הנ"ל שיגיד לה השמש בשם הקהל שמצאו בית אחר שתדור בתה מרת האנוש שמה והשיבה בתה מרת האנוש יש לי בתים הרבה מאבי איני צריך לילך לשום בית אחר לא היום ולא למחר ואיני חפיצה בו לא היום ולא למחר כי הוא אינו בן זוג שלי עכ"ל:

שוב העיד בפנינו ר' יוסף בר משה בת"ע כנז' אנחנו ראשי וממוני הזמן ישבנו בב"ה מחמת עסק יין ובא אלינו ר' יאודה בר יעקב ר' לעב וא"ל מהמעשה שגירשו את בנו יעקב מהבית וביישו אותו ושלחנו את השמש ר' חיים בר צבי אל האלמנה פרומט מאיזה טעם ביישה ר' יעקב הנ"ל והשיב' שהיא לא גירשה אותו מן הבית אך בתה מרת האנוש אשת ר' יעקב גירשה אותו מהבית ובכן שלחנו אל האלמנה הנ"ל עוד פעם והשיבה שהגיורות שלה כורעת לילד למחר תבא ולמחר שלחנו אליה להגיד לה שמצאנו להם בית מחמת דרך שלום אצל שמואל כהן והשיבה האלמנה פרומט שבתה לא עברה על א"א שתלך לבית אחר שיש לה בתים הרבה מאביה שתשב בהם עכ"ל:

שוב העיד בפנינו החכם השלם הדיין המצויין כמהר"ר יעקב במוהר"ר בנימין בת"ע וז"ל שנת תל"ב בחודש חשון בתחלת הלילה בא אלי ר' יהודא בר יעקב ר' לעב והגיד לי המעשה שעשתהו כלתו מרת האנוש בת ר' יוסף ז"ל אשת בנו יעקב שגירשה את בנו מביתה שאינה רוצה בו ובקש ממני שאעשה שלום ביניהם ואילך עמו לבית אמה מרת פרימט ובכן הלכתי עם ר' יהוד' הנ"ל ועם אשתו של ר' יאודה הנ"ל וקראתיה עם בתה מרת האנוש הנז' שתרד למטה בבית בכן באו ואמר ר' יהודא לכלתו האנוש הנ"ל את עזי פנים חוצפה פנים היכן ראית מעשה כזאת שאשה מגרשת את בעלה מביתה והשיבה לו גם הוא עשה לי כזאת ולא פירשה דבריה ולא רציתי לעמוד שם מפני שהי' ביניהם מריבה גדולה ודברו זה לזו וזו לזה דברים רעים עכ"ל:

שוב העיד בפנינו ח"מ ר' יוסף בר יצחק כ"ץ בעונש הנ"ל איך שאנחנו ראשי וממוני הזמן ישבנו בבה"מ אודות עסק היין ובא אלינו ר' יהודא בר יעקב ר' לעב והגיד לנו שגירשו את בנו ר' יעקב מן הבית ושילחנו השמש חיים בר צבי אל האלמנה פרומט ושאלנו אותה מאיזה טעם גירשה חתנה ר' יעקב והשיבה שבתה מרת האנוש גירשה אותו מהבית ושלחנו אליה עוד הפעם שתבא בעצמה שנדבר עמה והשיבה שאינה יכולה מחמת הגיורות שלה שהיא כורעת לילד ובכן הסכמנו לעשות שלום ביניהם להמציא להם בית אחר ואמר ר' שמואל כהן שהוא יעשה המצוה שיתן להם חדר בביתו ושלחנו עוד פעם אל האלמנה והגיד לה שמצאנו להם בית אחר והשיב' האלמנה פרומט שבתה אינה זונה שתלך לבית אחר כל הנ"ל העידו מה שנעשה בפניהם בזמן התמנות שלהם שהיו ראשים וממונים מן פסח שנת תל"א לפ"ק עד פסח שנת תל"ב לפ"ק:

שוב העיד לפנינו הרב הגאון אב"ד מוהר"ר אפרים הכהן בת"ע הנ"ל איך ר' יאודה בר יעקב ר' לעב בא אליו והגיד לו בשם בנו ר' יעקב איך שרצה בנו לבא אל הבית ובאתה אשתו מרת האנוש ואמרה לו לך לך לבית אביך שאין לך שום עסק בביתי ושאל אותי ר' יהוד' הנ"ל אם הוא בידיעתי והשבתי לו שאיני יודע מזה כלום ובקש מאתי שאלך עמו לעשות שלום ביניהם והשבתי לו שלעת עתה הוא לילה אלא ילך אל חתני שהאלמנ' מרת פרומט תציית לו כל זה היה בחודש חשון שנת תל"ב לפ"ק בליל ו' ואח"כ ביום א' שלאחריו קראו אותי הראשים וממונים לשאול ממני עצה מה יעשו לעסק הזה ובכן שלחו השמש אל האלמנה הנ"ל והשיבה האלמנה הרי בתי האניש והשיב השמש שדיבר עם מרת האנוש והשיבה מרת האנוש בעצמה תשובה ואמר הרב הנ"ל שאינו זוכר גוף לשון של התשובה אבל זאת הוא זוכר שהשיבה שאינה רוצה בבעלה ר' יעקב. כל הנ"ל העיד לפנינו הרב בחו' ניסן תל"ד לפ"ק. נאם אלכסנדר בלא"א הר"ר שמעון ז"ל. ונאם מרדכי בן א"א כהר"ר דוד כ"ץ זלה"ה. ונאם גרשם בן הח"ר יוסף:

שוב העיד לפנינו ב"ד ח"מ ר' שמעון בה"ק ר' חיים הכהן בת"ע ע"פ החרם באליו"ע ובשאר איומים שאנחנו היינו ראשי הזמן דהיינו אני ור' יוסף בר יצחק ושמואל כהן ושאר ממונים בא אלינו ר' יהודא בר יעקב ר' לעב והגיד איך שגירשו את בנו יעקב מבית שלו ובא בקובלנא רבא בפנינו ושלחנו השמש שילך לשם לביתו לשאול מאיזה טעם גירשו את יעקב מן הבית ורצינו לעשות שלום ביניהם ושתדור בבית שמואל כהן ושלחנו השמש פעמים ושלש ולבסוף השיבה הנערה מרת האנוש אשת ר' יעקב הנז' איני רוצה בו לא היום ולא למחר דהיינו בלשון אשכנז ער איז פער מיר ניט נאך היינט אונ' נאך מארגן מיר האבן קיין שלום ניט גקענט מאכן וזה היה בחודש חשון שנת התל"ב ליצירה והעיד לפנינו בחודש ניסן שנת תל"ו לפ"ק. נאם אפרים מבית אהרן. הצעיר דוד הכהן. נאם משה בן א"א משה ז"ל סג"ל:

עדות מחמת השנים שלה:

בפנינו ב"ד הח"מ בא ר' אברהם בר עזריאל והעיד בת"ע שמרת האנוש בת הח"ר יוסף שנשאה לר' יעקב בר יהודה ר' לעב שלמו לה שנת עשר בר"ח כסלו שנת תל"א לפ"ק ואח"כ בחודש שבט בשנת תל"א לפ"ק היו ימי הנשואין עם בעלה ר' יעקב עכ"ל. שוב העיד ר' ידידיא בר יוסף שאול שאחותו מרת שרה שלמו לה שלש' עשר שני' בחודש תמוז שנת תל"ג לפ"ק ומרת האנוש הנ"ל שלמו לה י"ג שנים בחודש כסלו שנת תל"ד לפ"ק כל הנ"ל העידו בחודש ניסן תל"ד לפ"ק. נאם אלכסנדר בלא"א הר"ר שמעון ז"ל. ונאם מרדכי בן א"א כהר"ר דוד כ"ץ זלה"ה. ונאם גרשם בן הר"ר יוסף ז"ל:

עדות המימין שלו:

שוב העיד הר"ר משה בודק בת"ע ע"פ החרם ובשאר איומים שזה ערך שנה שרציתי לעשות שלום ביניהם בין האיש ר' יאודה ובין אשתו מרת האנוש בת הר"ר יוסף ז"ל ודברתי עם הגביר הנעלה ר' נח בר יושיע דודה של מרת האנוש ואמר אלי שאלך שם לבית האיש ר' יעקב הנ"ל ואבדוק אותו באותו מקום אם הוא מתקשה וגם אם יש לו מכה באותו מקום ובכן עשיתי כדבריו וראיתי שכל מקום העטרה שבאותו מקום היה מלא כתמים לבנים דהיינו שנראית אחר שנתרפאה המכה וגם ראיתי שהנקב שהשתן יוצא ממנו נמשך למטה ואינו באמצע פי האמה כדרך כל הארץ גם רציתי להתקשות אותו במשמוש היד ולא היה לו קישוי כלל כל הנ"ל העיד בחודש ניסן תי"ו למ"ד וי"ו לפ"ק:

שוב העיד הר"ר אלי' במוהר"ר יהודא מווינא והעיד בת"ע ע"פ החרם ובשאר איומים וז"ל אודות ר' יעקב בר' יאודה בעלה של מרת האנוש בת ר' יוסף ז"ל שהי' פה רופא ערל א' מעיר ווינא אשר היה מרפא לר' יעקב הנ"ל ממכתו שהיה לו באותו מקום והיה אותו ערל נחוץ לחזור לעיר ווינא ואמר אלי הערל הרופא שאני התחלתי לרפאות היהודי יעקב הנ"ל מאותו המכה הנ"ל ולא גמרתי רפואתו באשר שאני מוכרח ללכת לעיר ווינא בכן לך וגמור את רפואתו של יעקב הנז' ובכן עשיתי כדבריו ורפאתי ליעקב הנ"ל מאותו המכה שהיה לו באותו המקום ואחר איזה זמן היה פה הרופא הר' יוסף חתן הרופא מומחה במהר' אשר שהיה דר בק"ק בילוגראדו ואמרו לי שר' יוסף הנ"ל מרפא את ר' יעקב הנ"ל מן המכה שיש לו באותו המקום ודברתי עם הר' יוסף הנז' מה צריך לרפואתו הלא אני רפאתי אותו מקדם ואמר לי הר' יוסף הנז' שנסתר' המכה הנ"ל ולכן צריך לרפואה ואני מרפא אותו. כל הנ"ל העיד ביום ד' י"א לחודש ניסן שנת התל"ו ליצירה פה ק"ק אובן. נאם אפרים מבית אהרן. נאם הצעיר דוד הכהן. נאם מרדכי בא"א משה סג"ל:

תשובה הנה השאלה הזאת מתחלקת לכמה סעיפים כי יש בכאן כמה ספיקות בנ"ד שיש להחמיר בעסק המיאון הזה שלא תצא מבעלה אלא בגט בראש מה שמיאנה מתחלה בבעלה וגירשה אותו מביתה ואח"כ באו אליה חמיה וחמותה ואמרו אליה בפני העד החכם השלם כמהר"ר יעקב את עזי פנים וחוצפא פנים היכן ראית מעשה כזאת שהאשה מגרשת את בעלה מביתה ומה שהשיבה בפני העד הנ"ל כמבואר בב"ד אם עדות הזאת מועיל לענין מיאון. ועוד יש לדקדק ולפקפק במה שהעיד השליח ב"ד בפני הפרנסים מה שהשיבה להשליח ב"ד הנ"ל אף שזה נקרא מיאון מ"מ נאמר שהשליח הנז' נקרא יחיד ומיאון צריך להיות בפני שנים לכל הפחות אף שאינו צריך ב"ד או נאמר שהשליח ב"ד נאמן כבי תרי וכמו שמצינו בפ"ק דהגוזל ואף אם נאמר שהשליח ב"ד אינו נאמן כשנים לענין זה מ"מ צריך לדקדק אם המיאון הזה מיאון באשר שנצרף יחד העדות של הח' הש' כמהר' יעקב עם העדות שהעיד השליח של הפרנסים או נאמר שאינו מועיל צירוף באשר שלא היו ביחד ונקרא עדות מיוחדת ופסול וכמו שאבאר בעזה"י. ועוד יש לדקדק ולפקפק בעדות שהעידו הפרנסים בשם שלוחם שהריבה הזאת אשר אנו דנין עליה השיבה בעצמה להשליח של הפרנסים שאינה חפיצה בו וכמבואר בעדות של הרב מארי דאתרא וגם בעדות של ר' שמואל כהן ובעדות של ר' שמעון כהן ובשאר עדות לא נאמר בפירוש שהריבה הנז' השיב' להשליח הנ"ל רק אמה וא"כ נאמר דהוי עדות מוכחשת עדותו בטלה:

ועוד צריכין אנו לדקדק אם המיאון הזה מיאון כי לכאורה נראה להחמיר בזה באשר שהעדים שמיאנה בפניהם לא ידעו במספר שנותיה שהיא קטנה וכתב הרב הקדוש מהרק"א בספרו הארוך והקצר דאותם שממאנת בפניהם צריכים שידעו במספר שנותיה שהיא קטנה. ועוד צריכין אנו לדקדק אם המיאון הזה מועיל ונאמר דאף אם יועילו עידי המיאון באשר שנתקבל העדות אח"כ שלא הגיע' למספר שנותיה אפי' לשנת י"א שנה מ"מ יש צד להחמיר באשר שלא נבדקה האשה הזאת סמוך למיאונה וי"ל שמא הביאה סימנים והוי גדולה או נאמר דמאחר שנתברר שהיתה קטנה בשעת הקידושין והמיאון וא"כ נאמר אף שהביאה סימנים אינם אלא שומא בעלמ':

ועוד יש להסתפק אעיקרא דדינ' דנאמר דאף דמיאון הזה נעשה הכל כדין וכדת מ"מ נאמר שיש להחמיר מאחר שכבר הסכימו והחרימו רבנים הקדמוני' שלא למאן בזמן הזה והובא דבריהם בתשו' ה"ה מהר"י מינץ סי' י"ג או נאמר שאין אנו מחייבים לקיים גזירת הרבנים הנ"ל מאחר שלא נתפשטה גזירתם ואף אם נתפשטה נאמר שלא גזרו ולא עלתה על דעתם לגזור כעין עובד' הנז' דנ"ד שלא תצא במיאון מאחר שהריבה הזאת באתה מחמת טענה של ישען על ביתו ולא יעמוד ואינו יכול ליזקק לה כלל וכמבואר בעדות הנז':

הנה טרם נבא לבאר כל הספיקות הנז' אחת לאחת למצא חשבון נציג לפניכם סוגית התלמוד השייך לנ"ד ומתוכן יתבארו כל הספיקות הנז':

גרסינן בגמ' דיבמות פ' ב"ש בש"א אין ממאנין אלא ארוסות כו' בש"א בפני ב"ד ובה"א בפני ב"ד ושלא בפני ב"ד ואמרי' שם תנן התם החליצה והמיאונין בג' מאן תנא אמר רבה ב"ש הוא אביי אמר אפי' תימא ב"ה ע"כ לא קאמרי ב"ה אלא דלא בעינן מומחים אבל ג' בעינן כדתניא כו' ובה"א כו' ואלו ואלו מודים שצריך ג' ר' יוסי בר"י ור"א בר"ש מכשירין בשנים אר"י בר מניומי אר"נ הלכה כאותו הזוג ע"כ וכתבו התוס' ד"ה מכשירין בשנים וה"ה בחד אלא שצריך עדות שמיאנה עכ"ל וכתבו עוד אח"ז בד"ה הלכה כאותו הזוג פר"ח דוקא בדיעבד כו' אבל לכתחלה לא דמכשירין דיעבד משמע עכ"ל. הנה מדברי התוס' נראה דמ"ש דמכשירין דוקא דיעבד כו' מודה ר"ח דבדיעבד אף בחד סגי דאין לומר לפי דברי ר"ח דבדיעבד בתרי דוק' סגי ולא בחד כלל ואפילו בדיעבד בחד אינו מיאון א"כ לפ"ז קשה תרתי חדא דלפ"ז צריכין אנו לומר דר"ח חולק על מ"ש התוס' לפני זה דמכשירין בשנים וה"ה בחד וא"כ לפ"ז הו"ל להתוס' לומר בהדי' אבל ר"ח חולק ע"ז וסבר דמכשירין בשנים איירי ולא בחד אפילו בדיעבד וע"ק דלפ"ז דברי ר"ח אין להם טעם דזיל בתר טעמ' למה כתבו התוס' דמכשירין בשנים וה"ה בחד דדלמא בחד אינו סגי אף בדיעבד אלא צ"ל דמאחר דמכשירי' בשנים וא"צ למאן לפני ב"ד דוק' א"כ מה לי שנים ומה לי אחד וכמ"ש הרב הר"י מינץ בתשו' סי' י"ג בשם מהר' שמחה על הא דקאמר בגמ' הלכה כאותו הזוג כו' פי' ר"ח וקבלנו מרבותינו כו' דוקא בדיעבד וכתב מורי מהר"ר שמחה ומסתבר' אפי' לא מיאנה אלא בינו לבינה ומודה הבעל דמיאנה בו מיאונה מיאון כיון דמיאונין בשנים דלא בעינן ב"ד והאי דבעינן שנים לא בעינן אלא משום עדות ולשון הירושלמי מוכח קצת כו' ע"ש. א"כ מוכח מזה דמאחר דמכשירים בשנים היינו מטעם שא"צ ב"ד ומכשירים בדיעבד וא"כ ה"ה בחד ג"כ כשר בדיעבד וכן נראה מדברי רש"י שכתב שם בדף ק"א ע"א בגמ' יתר על כן אר"י בר"י אפילו שיגרה אצל חנוני כו' ופירש"י ד"ה אצל חנוני דליכ' אלא חנוני ואיכא למימר משום דאטרחה הוא להביא לו חפץ משלו עכ"ל. והנה כתב רש"י שיגרה אצל חנוני דליכ' אלא חנוני משמע מדבריו דמיאנה בפני חנוני לבד ואפ"ה אמרי' שם דמיאונה מיאון וזהו ממש כדברי התוס' דמאן דמכשיר בשנים מכשיר אפילו בחד. וכתבתי את זה לפי שראיתי בנ"י שכתב בשם הריטב"א אהא דר"ח הנ"ל דנראה מדבריו דאפילו בדיעבד דוקא בשנים אבל בפני א' אפילו בדיעבד לא וכן ראיתי בב"י שכתב כן בשם נמוק"י שכתב בשם הרשב"א, ודאי מ"ש הב"י בשם הרשב"א הוא ט"ס וצ"ל בשם הריטב"א אבל דבריו צ"ע מ"ש ודקדק הריטב"א מדברי ר"ח דנראה מדבריו דבחד אפילו בדיעבד אינו מיאון הלא מוכח בגמ' דירושלמי דאפילו בפני נשים מיאונה מיאון גבי מעשה בתינוקת שירדה לכבס בנהר אומרים לה הא ארוסיך עבר אמרה תלך אמה ותנשא לו ובא מעשה לפני חכמים ואמרו אין לך מיאון גדול מזה ומסתמא על גב הנהר בשעת הכביס' אין אנשים מצוים שם שצריכים להעצים עיניהם שם ועיין בתשו' הר"י מינץ הנ"ל וא"כ לפ"ז דאפילו בפני נשים מיאונה מיאון ואמרי' בגמ' דיבמות פ' האשה בתרא ובכתובות פ"ב ובסוטה בסוגיא דר"נ כל מקום שהאמינה התורה ע"א הלך אחר רוב דיעות כו' ואיכא שם בתירוצא בתרא אליב' דר"נ דשתי נשים חשובות כעד א' ע"ש והפוסקים כולם סוברים תירוצא בתרא כו' ע"ש ואף שלא דמי ממש נ"ד להא דר' נחמיה אבל מ"מ מוכח משם דב' נשים כעד אחד דמיא וא"כ לפי מאי דאמרינן בירושלמו הנז' דמיאון בפני נשים הוי מיאון וה"ה בפני אחד רק שצריך שנים שיעידו על הדבר וכמ"ש התוס' הנ"ל:

באמת מ"ש לעיל בשם הברייתא דיתר ע"כ אפי' שיגר' אצל חנוני סותר הא דהריטב"א שסובר אפי' בדיעבד בחד אינו מיאון ובהא דשיגרה אצל חנוני משמע דבחד הוי מיאון וכמ"ש לעיל י"ל לפי דעת הריטב"א אליבא דר"ח ה"פ בגמ' דאפי' שיגרה אצל חנוני כו' ואמרה א"א בפלוני בעלי היינו שאמרה בפני שנים אחרים ומ"ש יתר ע"כ אפי' שיגרה אצל חנוני פירושו דהיתר על כן הוא דאיכא למימר משום דאטרחה הוא ואפ"ה מיאונה מיאון וכמ"ש רש"י בטעם הב' וזהו דעת הריטב"א:

אמנם רש"י חולק על זה וסבר שמ"ש בגמ' אפי' שיגה אצל חנוני אמרה א"א ש בפלוני בעלי כו' פירושו שבפני החנוני לבד מיאנ' וז"ש רש"י ד"ה אצל חנוני דליכא אלא חנוני דהיינו שמיאנה בפני החנוני לבד ואפ"ה הוי מיאונ' מיאון ואף שכתב רש"י אח"כ ואיכא למימר משום דאטרחה כו' דמשמע דיתר ע"כ הוא משום דאטרחה ולא משום דמיאנה בפני החנוני לבד וצ"ל דרש"י סבר בברייתא בהא דאמר יתר ע"כ כו' הכל במשמע כל מה שאנו יכולין לרבות בהא דיתר על כן דאתי לאשמועינן איזה רבותא שיהיה אנו מרבינן בהא דיתר על כן וא"כ בהא דשיגרה אצל חנוני י"ל דאתי לאשמועי' משום דאטרח' וג"כ י"ל דאתי לאשמועי' אע"ג דליכא אלא חנוני לבד דהי מינייהו מפקית וסבר רש"י דבפני יחיד ג"כ הוי מיאון. ולפ"ז ג"כ מיושב ברש"י שכ' לפני זה גבי יתר ע"כ אפי' אורחי' ופירש"י דליכא ב"ד ותו דהני משתיק שתקי ולא קא מודעי וקשה ג"כ למה פירש"י ב' טעמים גבי אורחי' ולפי מ"ש הוא מיושב לפי שבלישנא דיתר ע"כ הכל במשמע דהי מינייהו מפקת ולאפוקי הריטב"א סבר אדרבא תפסת מרוב' לא תפסת וסבר דמסבר' מרבינן מהא דיתר ע"כ גבי חנוני רק הטעם משום דאטרח' לפי שסבר דמסברא אין לומר שבפני חד יהיה מיאון ולכן כתב הריטב"א לפי דעת ר"ח דבחד אפי' בדיעבד לא הוי מיאון:

וראיתי מ"ש הרמב"ם פי"א מהל' גירושין וז"ל כיצד ממאנת אומרת בפני שני עדים אין רצוני בפלוני בעלי כו' אפי' היו אורחים מסובים בבית בעלה והיא עומדת ומשקה עליהם ואמרה איני רוצה בפלוני בעלי ה"ז מיאון עכ"ל וכתב המ"מ שזה מבואר הכל בברייתא ולכאורה דברי הרמב"ם צריכין ישוב שבברייתא הנז' אמרי' ת"ר איזה מיאון אמרה א"א בפלוני בעלי כו' יתר ע"כ אר"י אפי' היו אורחי' מסובין כו' והיינו כדברי הרמב"ם וקשה למה השמיט הרמב"ם הבבא דברייתא הא דיתר על כן אפי' שיגרה אצל חנוני כו' ולא הזכיר' כלל, בודאי מה שהשמיט הרמב"ם הבבא האמצעית הא דיתר על כן אר"י אפי' יושבת באפריון ז"א קושיא דהלא אח"כ אר"י הא דיתר ע"כ אפי' אורחים מסובין כו' וכל תנא בתרא לאטפויי קאתי דהיינו היתר ע"כ האחרון הוא יותר רבותא מן הראשון ולכן בהא דיתר ע"כ אפי' אורחים כו' נשמע ג"כ הרבותא מה שנשמע מן הבבא אמצעית בהא דיתר על כן אפי' יושבת באפריון אכן הא דאמר אח"כ בשם ר"י בר"י יתר על כן אפי' שיגר' אצל חנוני כו' הוא חידוש גדול יותר מהא דיתר על כן אפי' אורחים כו' וא"כ קשה למה השמיט הרמב"ם הא דאפי' שיגרה אצל חנוני כו'. ולפי מ"ש לעיל בדברי הריטב"א הנ"ל יש לישב דברי הרמב"ם שהרמב"ם סבר כדעת הר"ח שהביא הריטב"א דאפי' בדיעבד בחד לא הוי מיאון וסבר דהלכה כרב יוסף בר מניומי דהלכה כאותו הזוג דמכשירין בשנים דוקא וסבר הא דאמר בברייתא בשם ר"י בר"י יתר על כן אפי' שיגרה אצל חנוני כו' חולק על אותו הזוג דמכשירין בשנים דוקא ולא בחד ור"י בר"י סבר דאפי' באחד די ואין הלכ' כמותו לכן השמיט הא דר"י בר"י דאפי' שיגרה אצל חנוני דמשמע דאפי' באחד סגי וכמ"ש רש"י ולאפוקי הרמב"ם חולק ע"ז אף שהריטב"א פסק כר"י בר"י בהא דשיגרה אצל חנוני וכמ"ש לפני זה לעיל והיינו מטעם דאיכא למימר משום דאטרחה כו' ולא משום מיאון ואפ"ה הוי מיאון ולעולם דאמרה כן בפני שנים אכן הרמב"ם סבר דמ"ש בגמ' אפילו שיגרה אצל חנוני עיקר החידוש הוא לאשמועינן דאפי' בפני יחיד הוי מיאון והרמב"ם לא סבר כותיה ולכן השמיט הבבא זו דאפילו שיגר' אצל חנוני:

אמנם קשיא לי ע"ז לפי מ"ש בדעת הרמב"ם שסובר דהלכה כאותו הזוג דמכשירי' בשנים דוקא ולא בחד ושלא כדעת התוס' וסבר דהא דשיגרה אצל חנוני אתי לאשמועי' דאפי' בפני יחיד הוי מיאון והרמב"ם לא סבר כוותיה בזה ולכן השמיט' הרמב"ם אבל לפ"ז קשה דדברי ר"י בר"י סותרי' זא"ז דהלא א' מאותו הזוג דמכשירין בשנים הוא ר"י בר"י והברייתא בהא דשיגרה אצל חנוני הוא ג"כ ר"י בר"י ומשם מוכח דאפי' בחד הוי מיאון וא"כ דברי ר"י בר"י סותרים זא"ז, בודאי לפי פשוטו בגמ' לא קשה כלום דאמרי' דעיקר הטעם גבי חנוני הוא משום דאטרחה ולא משום שמיאנה בפני יחיד וא"כ י"ל הא דהלכה כאותו הזוג דמכשירין בשנים דוקא ולא ביחיד וזהו דעת הריטב"א בשם ר"ח אבל לפי מ"ש בדעת הרמב"ם שלמד בהא דשיגרה אצל חנוני אתי לאשמועי' דאפי' בחד הוי מיאון ולמד דהלכה כאותו הזוג דמכשירין בשנים דוקא ולא בחד ושלא כדעת התוס' א"כ לפ"ז דברי ר"י בר"י סותרים זא"ז ונלע"ד דבזה מיושבים דברי התוספות שכתבו לעיל בד"ה מכשירין בשנים ואפי' בחד אלא שצריך לעדות שמיאנה כו' קשה מנ"ל להתוס' פי' זה בהא דמכשירין בשנים דאפי' בחד ולפי מ"ש הוא מיושב דקשה להתוספות קושיתינו אי אמרי' דמכשירין בשנים דוקא ולא בחד א"כ דברי ר"י בר"י סותרים זא"ז לפי שהתוס' סוברים ג"כ הטעם בהא דשיגרה אצל חנוני הטעם הוא דאתי לאשמועי' דאפי' ביחיד הוי מיאון וכדעת רש"י וא"כ קשה קושיתינו ולכן כתבו בהא דמכשירין בשנים ואפי' בחד וזהו ג"כ דעת רש"י וזהו לענ"ד ביאור נכון בדברי התוס' אבל לפי מ"ש בדעת רמב"ם א"א לומר כן וקשה קושיתי וראיתי בתשוב' ה"ה הר"י מינץ סי' י"ג שהעתיק לשון הברייתא הנז' וכתב בזה הלשון יתר ע"כ אר"י אפי' שיגרה אצל חנוני כו' וא"כ הגירסא הוא אר"י ולא ר"י בר"י וא"כ י"ל שגם הרמב"ם היה לו נוסחא הזאת בברייתא אר"י אפי' שיגרה אצל חנוני כו' ובהא דהלכה כאותו הזוג דמכשירין בשנים הוא ר"י בר"י וא"כ אין כאן סתירה מהא דשיגרה אצל חנוני להא דמכשירין בשנים כי הא דשיגרה אצל חנוני הוא ר"י וחולק על אותו הזוג כו' ולכן השמיט הא דשיגר' אצל החנוני כו' לפי שפוסק דהלכה כאותו הזוג כו':

וראיתי מ"ש הרב המגיד על דברי הרמב"ם בפי"א מה"ג וז"ל כיצד ממאנת אומרת בפני שני עדים וכתב המ"מ פסק הלכה בגמרא שהמיאון בפני שנים ויש מי שכתב דלכתחלה בעינן ג' ואין כן דעת רש"י ורבינו ועיקר וכו' ע"ש וא"כ משמע מדברי המ"מ שדעת רש"י והרמב"ם שוין ובאמת לפי מ"ש מחלוקת גדול ביניהם דרש"י סבר דבחד מהני מיאון והרמב"ם סבר דצריך שנים אבל ז"א קושיא דעכ"פ בזה שוים הרמב"ם ורש"י דא"צ לכתחלה ג' רק די בשנים ודלא כיש מי שסובר דלכתחלה בעינן ג' אכן צריך לדקדק בסוגיא היכן מצא המ"מ דברים האלה ברש"י ואדרבא רש"י כתב בהא דשיגרה אצל חנוני דהמיאון באחד די וכמ"ש הנימוק"י:

וזולת הנז' ראיתי לישב דברי הרמב"ם במה שהשמיט הא דר"י בר"י בהא דשיגרה אצל חנוני לפי שראיתי בב"י שכתב בסי' קנ"ה בא"ה וז"ל קטנה שבאה למאן ועדים המעידים שהיא קטנה אינם מצויים כאן ואמה או קרוביה אומרים לב"ד תמאן עכשיו כו' ואם תביא עדים אח"כ שביום שמיאנה היתה קטנה תתירוה להנשא כו' נראה שאין ב"ד רשאים לעשות כן כו' ע"ש בב"י שהאריך בזה וא"כ י"ל שהרמב"ם סבר ג"כ כמו שסבר הב"י דהעדים שמיאנה בפניהם צריכין לידע במספר שנותיה שהיא קטנה והוקשה להרמב"ם על הא דאמרי' בגמ' יתר ע"כ אפי' שיגרה אצל חנוני כי לפום ריהטא נראה דהחנוני יושב לפי תומו בחנות והאשה הזאת אומרת לפניו א"א בפלוני בעלי ומעולם לא חקר אחריה אם היא קטנה או גדולה וא"כ למה אמר בגמ' אין לך מיאון גדול מזה ולכן השמיט הרמב"ם הבבא דשיגר' אצל החנוני. ובדוחק י"ל לפי דעת הב"י שהמציא דין זה שהעדים שמיאנה בפניהם צריכין לידע במספר שנותיה דשבקי' לסוגיא הנז' דאיהו דחיק ומוקי אנפשיה דצ"ל דמ"ש בגמ' אפילו שיגרה אצל חנוני איירי כשחנוני יודע במספר שנותיה ולכן אמר בגמ' אין לך מיאון גדול מזה אכן הרמב"ם לא רצה ליכנס בדוחק הזה שאיירי דוקא שהחנוני יודע במספר שנותיה לכן השמיט הדין הזה הא דשיגרה אצל חנוני כו', ולפ"ז צ"ל הא דהביא הרמב"ם הברייתא דאפי' אורחי' מסובין אצלה ואמרה א"א בפלוני בעלי כו' דהוי מיאון צ"ל דהאורחים יודעים ובקיאים במספר שנותיה אמנם זהו דוחק וכמ"ש שלפי פשוטו משמע שאינם יודעים במספר שנותיה. ובאמת כד מעיינת בה"ה הב"י במה שחידש מדעתו הרמה דהעדים צריכים לידע במספר שנותיה ומביא ראיה מגמ' דיבמות פרק מצות חליצה מהא דאמר רבא א"ר סתירה אין חולצין אא"כ מכירים ואין ממאנין אא"כ מכירין כו' דמשמע מגמ' הנ"ל דצריכים העדים שיכירו את האשה במספר שנותיה ולמ"ש לעיל מסוגית הגמ' בהא דשיגרה אצל חנוני ובאורחים מסובין אצלה משמע שאין צריכין לידע במספר שנותיה:

ונלע"ד לחלק ביניהם ולומר דמ"ש בגמ' אין ממאנין אא"כ מכירים איירי דוקא כשממאנת בפני ב"ד אז אין הב"ד נזקקין לה אא"כ יודעים ובקיאים במספר שנותיה שהיא קטנה וכמ"ש הב"י דיש לחוש ששנים אחרים יראו שמיאנה בפניהם ויכתבו ויתנו לה שמיאנה ובאמת עדיין הב"ד לא חקרו ודרשו על מספר שנותיה שהיא קטנה לכן אין הב"ד נזקקין למיאון אם לא שיודעים מתחלה במספר שנותיה שהיא קטנה ומשא"כ אם לא מיאנה בפני הב"ד שאמרה בפני א' או שנים או כמ"ש בגמ' שהיו אורחים מסובים אצלה או ששיגרה אצל חנוני ואמרה א"א בפ' בעלי אז אעפ"י שאינם יודעים במספר שנותיה מ"מ באים אותם אורחים או החנוני לב"ד ומעידים מה שאמר' לפניהם א"א בפ' בעלי והב"ד חוקרים ודורשים אם היתה קטנה בשעה שמיאנה בפניהם אם לאו:

ולענ"ד מיושב בזה דברי רש"י שם בסוף דבריית' יתר ע"כ אפי' אורחים דליכא ב"ד ודברי רש"י צריכין ביאור לענ"ד דמה בא רש"י לאשמועי' דאפי' אורחים דליכא ב"ד ואין לומר דרצה לאשמועי' דממאנת אף שלא בב"ד יקשה הלא משנה שלימה היא דב"ה סברי דממאנת בין בב"ד ובין שלא בב"ד אמנם במ"ש לעיל יתכן דהוקשה לרש"י במ"ש בגמר' אפילו אורחים מסובין דהוי מיאון וקשה הלא הב"ד שממאנת בפניהם צריכין לידע שהיא קטנה וא"כ כשמיאנה בפני אורחים למה יהא מיאונה מיאון דמסתמא האורחים לא חקרו אחר מספר שנותיה שהיתה קטנה ואף שי"ל שאיירי שהאורחים יודעים במספר שנותיה שהיא קטנה מ"מ לא הו"ל לברייתא לסתום אלא לפרש דאיירי דוקא באורחים כאלה דידעי במספר שנותיה שהיא קטנה ולכן בא רש"י לתרץ קושיא זו ומפרש בפני אורחים דליכא ב"ד ור"ל בודאי אם היתה ממאנת בפני ב"ד אז י"ל דודאי לא היו נזקקין לה אא"כ ידעי במספר שנותיה לאפוקי אורחי' שאינם ב"ד אז אף דלא ידעי ממספר שנותיה שהיא קטנה מ"מ מיאונה מיאון כשמעידין אח"כ בפני ב"ד שאמרה בפניהם א"א בפ' בעלי ועל הב"ד שמעידים לפניהם עליהם מוטל לדרוש ולחקור ולדרוש אם היתה קטנה באותו הזמן שמיאנה בפני האורחים או בפני החנוני ואז הוי מיאונה מיאון:

איברא כד מעיינת ברמב"ם הנ"ל תמצא שאין לחלק בין הממאנת בפני ב"ד לשלא בפני ב"ד כי אף הממאנת שלא בב"ד כתב הרמב"ם שצריכין שיהיו מכירין אותה כו' שכתב וז"ל כיצד ממאנת אומרת בפני שנים עדים כו' ומסיים שנים שממאנת לפניהם צריכים שיהיו מכירים אותה ובעלה שמיאנה לפניהם כו' א"כ מוכח מזה דאפילו בשנים שממאנת בפניהם צריכין שיהיו מכירים אותה כו'. ולכאורה היה נראה לחלק בין הכרה דהרמב"ם להכרה שאנו דנין עליה דהכר' דהרמב"ם איירי בהכרה שיכירו אותה ואת בעלה דהיינו כמ"ש הר"ן בתשו' הובא בב"י בספרו הארוך דיש לחוש שמא יש קטנה אחרת בעיר ורמאי א' פיתה את הקטנה כו' ומשא"כ הכרה דנ' איירי בהכרה אם היא קטנה במספר שנותיה ואז יש לחלק בין הממאנת בב"ד או הממאנת בפני א' או שנים אמנם כד מעיינת במקור מוצא הדינים האלו תמצא שאין לחלק בין הכרה דהרמב"ם להכרה שאנו דנין עליה דהלא הכרה דנ"ד דצריכין לידע במספר שנותיה אותם שממאנת בפניהם הוא הדין המחודש אשר המציא הב"י בשכלו הזך ומביא ראיה מהא דאמרי' בגמ' א"ר כו' אין ממאנין אא"כ מכירין כו' ע"ש וגם דברי הרמב"ם לקוחים מגמ' הנז' ואפ"ה מבואר ברמב"ם דאפילו הממאנת בפני שנים צריכין שיכירו אותה כו' וא"כ משמע דאף הממאנת שלא בב"ד צריכין שיכירו אותה במספר שנותיה:

באמת צריכין אנו לומר לדעת הרמב"ם כדי לישב אליבי' סוגיא דשמעתא בהא שאין ממאנין אא"כ מכירין וביותר מ"ש בגמ' דיש נוחלין בהא דאמרינן אין ממאנין ואין חולצין אא"כ מכירין ומקשה שם מהא דש"מ כו' ומסיק דבי דינא בתר בי דינא לא דייקי משמע דהכל תלוי בב"ד לכן אין חולצין ואין ממאנין אא"כ מכירין והרמב"ם כתב דאף בשנים צריכין שיכירו כו' וצריכים אנו לומר דהואיל ואנן קי"ל דהלכה כאותו הזוג דמכשירין בשנים וא"כ גם השנים קרויים ב"ד לענין מיאון הואיל והמעשה נגמר על ידיהם וכמ"ש בגיטין פרק השולח בראשונה היה עושה שליח ממקום אחר ומבטלו איתמר בפני כמה הוא מבטלו רנ"א בפני שנים ר' ששת אמר בפני ג' רש"א בפני ג' ב"ד קתני וחכ"א בפני ב' לבי תרי נמי ב"ד קרי ליה ומביא ראיה מפרוזבול כו' ע"ש ומפרש בריב"ש סי' רל"ב הטעם דלתרי נמי ב"ד קרי ליה כלומר בענין כזה שא"צ משא ומתן אפילו לשנים קרי ליה ב"ד כו' ע"ש וא"כ ה"ה בנ"ד גבי מיאון ואף שבגמ' קאמר אין חולצין אא"כ מכירין ואין ממאנין אא"כ מכירין וא"כ מדמה מיאון לחליצה ובחליצה ע"כ צריך ב"ד של ג' דילפינן מקרא וא"כ ה"ה למיאון אבל ז"א דמילי מילי קתני הא כדאיתא והא כדאית' דלגבי חליצה מקרי ב"ד ג' ולגבי מיאון שנים וזהו מדוקדק בגמ' דלא כללינהו בחד בבא אין חולצין ואין ממאנין אא"כ מכירין דחיישי' לב"ד טועים. ולפי מ"ש יתכן לפי שחלוקים בדיניהם בחליצה צריך ג' ולגבי מיאון צריך ב"ד של שנים ולכן צריך שיכירו אותה השנים שממאנת לפניהם וכמ"ש הרמב"ם רק שלפ"ז צריך ישוב הסוגיא דהיו אורחי' מסובין בבית בעלה או דשיגרה אצל חנוני כו' דמשמע אף שאינם בקיאים במספר שנותיה:

ונלע"ד לחלק ביניהם דודאי כשאורחים מסובים או ששיגרה אצל חנוני כו' ואמרה א"א בפ' בעלי ודאי אין לך מיאון גדול מזה וא"צ שיכירו אותם רק מעידים לפני הב"ד והמה חוקרים ודורשים אם הגיעה למספר שנותיה ומ"ש בגמ' אין חולצין ואין ממאנין אא"כ מכירים פירושו כשאמה או קרוביה באים אל הב"ד שבתה רוצה לבא למאן בפניהם אז אין נזקקין לה שתבא למאן בפניהם אא"כ שיכירו אותה שהיא קטנה במספר שנותיה וכמבואר החשש זה במרן הב"י ולאפוקי כשהאורחים יושבים לפי תומן או החנוני והאשה באה ואומרת א"א בפ' בעלי אף שהאורחים אינן יודעים כלל במספר שנותיה מגידים דבריהם בפני הב"ד והמה חוקרים ודורשי' אם היתה קטנה בשעת המיאון כו'. וזהו שמדויק ברש"י פרק מצות חליצה חולצין וממאנין כו' ופירש"י ד"ה וממאנין ב"ד נזקקין למיאון כו', וקשה למה דקדק רש"י בלשון נזקקין אלא כמ"ש לעיל שהקטנה אינה לפניהם רק שרוצה לבא למאן לפניהם אז אין נזקקין לה שתבא למאן לפניהם אא"כ יכירו במספר שנותיה ומהחשש שכתב הב"י בספרו הארוך. וזהו שמדויק גם כן בספרו הארוך בדין המחודש מדעתו הרמה וז"ל קטנה שבאה למאן כו' ואמה או קרוביה אומרים לב"ד שתמאן עכשיו בפניהם ותכתבו לה כו' וקשה למה דייק ואמה או קרוביה אומרים ולמה לא אמר כפשוטו שהקטנה בעצמה אומרת לב"ד שתמאן בפניהם אלא צ"ל שאם הקטנה בעצמה אומרת אל הב"ד שרוצה שתמאן בפניהם בודאי אין שייך לומר הדין המחודש אשר חידש הרב מדעתו שאין הב"ד רשאים לעשות כן לפי שתיכף שהיא אומרת כן בפני הב"ד שרוצה שתמאן אז הוי תיכף מיאון גמור אף אם אין יודעים שהיא קטנה רק שתברר אח"כ שהיא קטנה. וכן מבואר בתשו' הרב ת"י סי' רי"א בשם הרי"בם בנדון שכתב וז"ל קטנה יתומה שקידשה ראובן כו' ובאה היתומה לב"ד למאן ולא הספיקה כי מת בעלה פתאום כו', תשובה אם יש עדים בדבר כשבאה היתומה לב"ד למאן שגילתה דעתה בפירוש שאינה רוצה באותו בעל או דברים שמשמען כך כגון שאמרה שאינה רוצה בבעל זה וילך (צ"ל ותלך) לב"ד לומר כך הנה זהו ודאי מיאון יקרא וא"צ מיאון אחר דהא קי"ל דאינה צריכה למאן בב"ד ואפ"ה אם היו אורחים מסובים בבית בעלה כו' ואמרה איני רוצה בפ' בעלי כו' ה"ז מיאון כו' ע"ש באריכות א"כ מוכח דאם הלכה למאן וגילתה דעתה בפני איזה אנשים שמשמען של דברים שאינה רוצה באותו בעל הוי מיאון והביא ראיה מהא דאורחים מסובים ואף אם תברר שהיתה קטנה כו' וע"ש בתשו' הנז' ולכן דקדק הב"י קטנה שבאה למאן כו' ואמה או קרוביה אומרים להב"ד לא שהקטנה עצמה באה אל הב"ד שתמאן ע"ז אמר שאין הב"ד רשאים לעשות כן וה"ה אם אמה או קרוביה באים אל השנים ולא אל הב"ד ג"כ דינא הכי שאין נזקקין להם אא"כ יכירו במספר שנות הקטנה כי לגבי מיאון שנים נמי נקראים ב"ד. וכן מוכח ממ"ש בתשו' ה"ה מהר"ר בצלאל סי' ז' דף ל"ג שכתב וז"ל וגדולה מזו משמע לי דאפילו אם שנים סומכים על קבלתן ולא הוי עד מפי עד וכו' ומסיים שם ואע"ג דאיצריך שני אנשים כשרים (דהיינו שיעידו על השנים) כשיעידו בפני שני דייני המיאון סגי וא"צ לקבלת עדות זה ב"ד של שלשה עכ"ל וזהו כמ"ש דלמיאון שנים נמי נקראים ב"ד ובזה מיושבים דברי הרמב"ם וגם סוגית הגמ' הא דאורחים מסובין וגם הא דשיגרה אצל החנוני כו' עם הא דסוגית הגמ' דאין ממאנין אא"כ מכירים כו' עם הדין המחודש אשר חידש ה"ה מרן מוהרי"קא בספרו הארוך:

ומעתה נבא לבאר נ"ד בעסק הריבה אשר אנו דנין עליה שמיאנה בבעלה אם מיאונה מיאון עפ"י העדות אשר הוגבה לפני הב"ד ותחלה צריך אני לבא אל טענות הריבה הנז' למה מיאנה בבעלה לפי טענת' שטוענת עליו שאין לו גבורת אנשים וישען על ביתו ולא יעמוד ועבור זה מיאנה בבעלה ואמרה לו לך לבית אביך כי אתה אינך בן זוג שלי ואין לך עסק בביתי בודאי אם היה הבעל מודה לדברים האלה אפשר שהיה די במיאון הזה עפ"י מ"ש האז"ג בשם מהר"ר שמחה ז"ל הלכה כאותו הזוג וכתב מורי מהר"ר שמחה ומסתברא אפילו לא מיאנה אלא בינו לבינה כו' והעתקתי לשונו לעיל מ"ש הר"י מינץ בשמו רק הבעל כופר ואומר שמעולם לא גירשה אשתו מביתו רק חמותו ולכן צריכין אנו לברר מתוך העדות אם היא יוצאת במיאון הזה אם לאו. כי לכאורה נראה שאין עדותן מספיק לצאת במיאון בראש תחלת העדות הוא מה שהעיד חתני החכם השלם מהר"ר יעקב במהר"ר בנימן נר"ו וז"ל בתחלת הלילה בחדש הראשון שנת תנ"ב בא אלי ר' יהודה בר יעקב ר"ל והגיד לי המעשה שעשאתו כלתו מרת האנוש אשת בנו ר' יעקב שגירשה אותו מביתה שאינה רוצה בו וביקש ממני שאלך ואעשה שלום כו' ובכן באו ואמר ר' יהודה לכלתו מרת האנוש את עזי פנים וחוצפ' פנים היכן ראית מעשה כזאת שאשה מגרשת את בעלה מביתה והשיבה לו גם הוא עשה לי כזאת ולא פירשה דבריה עכ"ל בקיצור. הנה העדות אינו מספיק להיות מיאונה מיאון באשר שלא פירשה דבריה ואמרי' בגמר' דיבמות פרק ב"ש ת"ר איזהו מיאון אמרה א"א בפלוני בעלי א"א בקידושין שקדשוני אחי ואמי כו' ובנ"ד לא אמרה בפני החכם השלם העד הנז' לא הלשון א"א בפ' בעלי ולא א"א בקידושין כו' ואף שא"ל חמיה היכן ראית המעשה שאשה מגרשת את בעלה הלא היא השיבה רק שגם הוא עשה לי כזאת ואין לו ביאור. וגם בעדות השני שבא כ"ר יהודה בקובלנ' ע"ד המעשה אשר גירשו את בנו מביתו ומבואר שם ששלחו ראשי ופרנסי הק"ק את שלוחם אל אמה של הריבה הנ"ל למה גירשה אותו מביתו והשיבה מה שהשיבה כמבואר בגביות העדות ויש קצת שינוי בין עדות הפרנסים במה שהשיב להם השמש שלוחם קצתם אומרים שהשיב להם השמש שחמותו אם הריבה הנ"ל השיבה להפרנסים וקצתם אומרים שהריבה בעצמה השיבה להם תשובה שאינה חפיצה בבעלה כלל וא"כ הו"ל עדות מוכחשת ואוקי איתתא אחזקה שהיתה מקודשת ונשואה לבעלה הנ"ל. ועוד יש לספק בעדות הנ"ל דאף אם נאמר שזה לא מקרי הכחשה בעדות וגם העדות של הח' מהר' יעקב הוא עדות מספיק להתיר האשה הנ"ל שיהיה מיאונה מיאון מ"מ יש צד ופתח להחמיר ונאמר דהוי עדות מיוחדת שלא היו ביחד השני עדות הנ"ל עידי המיאון שמיאנה ואמרי' בגמ' דמכות פ"ק גבי היו שנים רואים אותם מחלון זה כו' ואתמר בגמר' א"ר זוטרא בר טובי' א"ר מנין לעדות מיוחדת שהוא פסול שנא' לא יומת ע"פ ע"א מאי א' כו' אלא אחד אחד כו' ואף שאמרינן בכתובות פ"ב ובסנהדרין פ"ג לעולם אין עדותן מתקיימת עד שיראו שניהם ריב"ק אומר אפילו בזה אחר זה כו' ואמרינן דהלכה כריב"ק היינו דוק' בד"מ אבל לא בדיני נפשות וכתבו הרי"ף והרא"ש פרק מי שאחזו גבי לא תתיחד עמו אלא בפני עדים כו' ומביא שם לשון הירושלמי ראוה שנים שנתיחדה עמו צריכה הימנו גט שני אחד בשחרית ואחד בין הערבים זה היה מעשה ואמרו אין מצטרפים וכתב הר"ן ואע"ג דלגבי ממון קי"ל דמצטרפין לגבי אישות דשייך בד"נ בבת א' בעינן להו כו' ע"ש וא"כ ה"ה היכי דהו"ל מילי דאישות בבת א' בעינן להו ובנ"ד דלא הוי להו בבת אחת עידי המיאון והוי עדות מיוחדת ואין מצטרפין למילי דאישות כמו לענין מיאון בנ"ד. א"כ מכל אלו הצדדים יש להחמיר בנ"ד ולומר שאין למיאונה מיאון ועוד יש לספק ונאמר שאף שאין מצטרפים אלו השני עדות דעדות של מהר"ר יעקב שמיאנה בפניו ועדות הקהל הוא שמעידים מה שנתקבל עדות של שלוחם בפניהם וזולת שאר ספיקות אשר יש בנ"ד כאשר יתבאר לפנינו הכל בעזה"י:

אמנם באשר שעגמה עלי העיגון של הריבה הנז' אשר היא יושבת בירכתי ביתה עגומה ועגונה כמה שנים ואי אפשר בעולם להשתדל לה גט אף בתרקבי דדינרי וריבה הזאת היא מיחוסי ארץ הן מצד אביה הן מצד אמה שאביה היה מגדולי ומגבירי פרנסי הק"ק ואביה זקינה מצד א' הוא הרב המובהק מהר"ר יששכר פערמון ומצד השני הרב המובהק מהר"ר מרדכי הכהן ז"ל ומצד אמה המנוח כמהר' נח איש צדיק תמים אשר הפליא לעשות ועשה אזנים לתורה שנדב לבו והזיל מכיסו כמה אלפים גרושש הן לת"ת דק"ק שאלוניקו הן ללומדי תורה בירושלים תוב"ב ובצפת תוב"ב ושאר הקדשות לנשואי בתולות עניות כאשר ידוע לכל לכן מן הראוי לכל בתי דינים שבישראל להפך בזכותה ולפוטרה מכבלי העיגון ומה גם דכד נרד לעומקא דדינא בענין העדות הנז' תמצא ברוחה שיש להתיר הריבה הזאת מכבלי העיגון ומיאונה מיאון:

וראשון לציון הנם אודות הספק אשר אנו מסופקים בעדות של הח' ר' יעקב הנז' באשר שלא דברה בפני העד לשון אי איפשי בפ' בעלי כו' הלא כד מעיינת בראשית דבריו של העד הח' ר' יעקב שבא אליו ר' יאודה בקובלנ' רבא על המעשה אשר עשתה כלתו לבנו ר' יעקב שגירשה אותו מבית' ואמרה אליו שאינה רוצה בו וא"כ הודה ר' יהודה שסיפר לו בנו ר' יעקב בעלה שמיאנה בו בינו לבין עצמה שאמרת לו שאינה רוצה בו וע"ז לקח אתו עמו להחכם ר' יעקב העד אולי יעשה שלום ביניהם וקיוה לשלום והנה בעתה שבא חמיה עם העד הנ"ל אל כלתה ואמר אליה את עזי פנים וחוצפא פנים היכן ראית שהאשה מגרשת לבעל' מביתה משמע שהודה לדבריה שמיאנה בו לפני זה וע"ז היתה תשובת' שגם הוא עשה לי כזאת ובאשר שידוע ומפורסם שהמיאון הנז' שמיאנה בו הוא בעבור שמאסה בו ונפל חלודה ביניהם על שהיא טוענת עליו שאין לו גבורת אנשים ואינו נוהג עמה כדרך כל הארץ וזאת היתה תשובת' שגם הוא עשה לי כזאת שאינו נוהג עמה כדרך כל הארץ וכאן בפני העד הנז' ובפני חמיה נתנה טעם לשבח למה מיאנה בו מקדם וגירשה אותו מביתה ואינה רוצה בו עבור שגם הוא עושה לה כזאת שאינה נוהג עמה כדרך כל הארץ שזה היה הטעם שגירשה אותו מביתו ומאסה בו כידוע לכל בני העיר:

וראיה לזה מגמר' דיבמות פ' ב"ש דף ק"ח דאם מרדה תחלה בבעלה בינו לבינה ואח"כ שאלו אותה בפני העד ומתשובתה אנו למידין שמיאנה בו דאין לך מיאון גדול מזה דאית' שם בגמ' גבי כלתי' דאבדן אימרוד שדר רבי ד' זוגי דרבנן למבדיקינהו אמרי להו נשי חזו גברייכי דקאתי אמרי למה שלח רב למבדיקינה ראה ר' שמרדו בבעליה' אלא צ"ל שמרדו בבעליה' בינם לבין בעליהם ולא נודע למה ואח"כ בפני הנשים שאמרו להם חזו גברייכו והשיבו להם ניהוי גברייכו דידכו ואף שלא אמרו בפירוש אין אנו רוצים בבעלינו מ"מ מתשובתם אנו לומדים שעומדים במרדם מה שמרדו בינם לבין בעליהם מתחלה ואמר רבי אין לך מיאון גדול מזה וה"ה בנ"ד אף שלא אמרה אח"כ בפירוש אי אפשי בפלוני בעלי רק מתשובתה אנו לומדים זה שייך ג"כ לומר אין לך מיאון גדול מזה. ואע"פ שיש לדחות דבשלמ' בעובדא דר' אמרו בפירוש ניהוי גברייכו דידכו ולכן הוי מיאון ומשא"כ בנ"ד שהית' תשובת' גם הוא עשה לי כזאת ואין לך במשמע כל כך דליהוי מיאון אבל כד נדקדק בעובדא דר' תמצא שזהו ממש דומה לנ"ד דיש לדקדק במ"ש רבי אין לך מיאון גדול מזה מהי תיתי לומר שלא יהיה מיאון וגם למה הגדיל רבי הענין ואמר הלשון אין לך והל"ל כפשוטו דהוי מיאון אלא צ"ל שרבי היה מתירא שלא יאמרו דזה לא מקרי מיאון הואיל ולא אמרה בפי' א"א בפ' בעלי רק תשובה על הדיבור שא"ל הנשים ולא מקרי מיאון לכן הפליג והגדיל הענין ואמר שאין לך מיאון גדול מזה שהרי מתחלה מרדו בהם הנשים בבעליהם ואח"כ אמרו תשובה זו ניהוי גברייכו דידכו א"כ איגלאי מלתא שמה שמרדו בבעליהן מתחלה בינם לבין בעליהם הוי מחמת מיאון ומכ"ש בנ"ד כפי מה שסיפר לו אביו של הבעל דברי הריבה שאמרה בפירוש שאינה רוצה בו בפני הבעל וגירשה מביתו ואח"כ שאל אותה חמיה אביה של הבעל את עזי פנים וכי דרך האשה לגרש את בעלה והיא הודית לדבריו שגירשה אותו ואמרה הטעם הידוע שגם הוא אינו נוהג עמה כדרך כל הארץ ובודאי אין לך מיאון גדול מזה (ואין לדחות דבשלמא התם גבי כלתיה דאבדן שאמרו הנשים חזו גברייכו דקאתי והם השיבו ליהוי גברייכו דידכו והוי מיאון כאלו אמרו בפירוש שאינם חפיצים בבעליהם ומשא"כ בנ"ד שלא השיבה הריבה הנז' רק בלשון הזה שגם הוא עשה לי כזאת אמנם ז"א שגם גבי כלתיה דאבדן אף שהשיבו ניהוי גברייכו דידכו יש לומר ג"כ לא שאינה חפיצה בו רק שאנשים אשר באו ניהוי גם כן אנשים שלהם ולא שמאסו בהם שאינם חפצים בהם כי איש א' יכול לישא כמה נשים ומ"מ מפרשים המשמעות שמיאנה בהם ומכ"ש בנ"ד שגלוי וידוע לכל בני העיר שמאסה בו וכמה פעמים בטלו התפילות המורשה שלה שיגבוה העדות בב"ד עבור המיאון הנ"ל):

וראיה לזה ממ"ש בגמ' דיבמות פ' ב"ש יתר על כן אר"י בר"י אפילו שיגרה אצל חנוני ואמרה א"א בפלוני בעלי כו' ופירש"י ואע"ג דאיכ' למימר משום דאטרחוה כו' ואפ"ה תלינן במיאון כו' ואע"ג דליכא אלא חנוני וכמו דהתם תלינן במיאון וא"כ ה"ה בנ"ד דמהדברים שדיבר חמיה אליה את עדי פנים וכי יש אשה שמגרשת את בעלה מביאה כמו שעשית וא"כ למה לא השיבה לו שמעולם לא גירשה אותו ולא מאסה בו ומתשובתה שהשיבה לו היא מודית שמאסה בו וכדבריו כן הוא שגירשה מביתו רק שאמרה טעם למה גירשה אותו והיינו הטעם הנ"ל ולא תלינן בטעם אחר רק במיאון וכמ"ש בגמ' דאע"ג דאיכא למימר משום דאטרחא מ"מ תולין במיאון ומכ"ש כאן שהטעם מפורסם מקדם שעלתה חלודה ביניהם והשנאה כבוש' מאחר שאינו נוהג עמה כדרך כל הארץ ואע"ג דיש לדחות דבגמ' גבי חנוני אמרה בפירוש בפני חנוני א"א בפלוני בעלי ומשא"כ בנ"ד בפני העד לא אמרה כלום שמאסה בו רק תשובה על דברי חמיה אמנם מתשו' זו אנו יודעים שהיה פשוט ביניהם המיאון וכמו שאומר העד בתחלת דבריו שאמר אליו אבי הבעל שמיאנ' בבנו בינו לבינה ועשתה מעשה שגירשה אותו ואין לך מיאון גדול מזה. ואף שהשאלה ששאל אותה חמיה וכי יש אשה מגרשת לבעלה לא היה בפני הבעל וגם תשובתה אליו לא היה בפני הבעל מ"מ הלא קי"ל כב"ה דממאנת בין בפניו ובין שלא בפניו ומכ"ש כאן דעיקר המיאון היה מתחלה בפניו ממש שגירשה אותו מביתה ואמר' שאינה רוצה בו וכמו שסיפר אבי הבעל להעד הח' ר' יעקב הנ"ל וע"ז היה תשובתה אליו ואין לך מיאון גדול מזה וכמו שהוכחתי מעובדא דכלתי' דאבדן שמתחלה מרדו בבעליהם בינם לבין עצמם ואח"כ מתוך תשובתם איגלו בהתייהו ואמר רבי אין לך מיאון גדול מזה וה"ה בנ"ד וא"כ לפי מ"ש לעיל בשם רש"י והתוס' ושאר פוסקים וגם הר"י מינץ בשם האז"ג בשם מהר"ש דהוי די בפני חד דהלכה כאותו הזוג דמכשירין בשנים לאו דוקא וה"ה בפני יחיד וא"כ בנ"ד הוי מיאון מעליא אף בפני עד א' הח' הש' ר' יעקב הנ"ל ואף שמסיימים התוס' שם בדבריהם אלא שצריך לעדות שמיאנה נראה דבנ"ד אין צריך לעדות אחר שמיאנה רק שהעד החכם מהר"ר יעקב מעיד כנז' ועד היום הוא מגורש ממנה והיא יושבת בירכתי ביתה וגם הוא יושב בדד בבית אביו מיום הנז' ואין לך עדות גדול מזה:

ואף אם נאמר שצריך עוד לעדות אחר הלא כד נדקדק בעדות שהעידו הפרנסים בשם שלוחם ששלחו אל הריבה הנ"ל מספיק ג"כ להתיר את הריבה הנז' מכבלי העגונה במיאון הזאת. בראש העדות מה שהעיד ר' שמואל כהן ששלחו הקהל שלוחם אל האשה מרת פרומטלמה גירשה את חתנה מביתה והשיבה שהיא לא גירשה אותו מביתו ולבסוף שלחו כמה פעמים שלוחם עד שלבסוף השיבה הריבה מרת האנוש אשת ר' יעקב הנ"ל בעצמה שאינה רוצה לילך לבית אחר לא היום ולא למחר והיא אינה צריכה לבעלה לא היום ולא למחר שהבעל ר' יעקב הנ"ל אינו בן זוג שלה עכ"ל א"כ העדות הזה מספיק שתהא מיאונה מיאון שאמרה בפירוש בפני שליח הקהל שהיא אינה צריכה אותו לא היום כו' ושהוא אינו בן זוג שלה וא"כ אין לך מיאון גדול מזה וגם בעדות שהעיד ר' שמעון הכהן שהוא היה אחד מראשי הק"ק ובא אבי הבעל בקובלנא רבא שגירשו את בנו יעקב מביתו ובכן שלחו את השמש שילך לשם לביתו לשאול מאיזה טעם גירשו את בנו כו' ורצו לעשות שלום בניהם כו' עד לבסוף השיבה הנערה מרת האנוש אשת ר' יעקב שאינה רוצ' היום ולא למחר כו' א"כ שני העדות שמעידים שהגיד השמש בפני הקהל שמיאנה בפניו הריבה מרת האנוש אשת ר' יעקב הנ"ל ואין לך מיאון גדול מזה ובצירוף העדות של הח' הש' מהור"ר יעקב הנז':

ומה שנסתפקנו בעדות של הראשים שקצתם אומרים שחמותו היינו אם הריבה השיבה להם ע"י השמש והריבה לא דיברה כלום וא"כ לפ"ז הו"ל עדות מוכחשת וז"ל עדותן מהכא ואוקי איתתא אחזקה שהיא בחזקת א"א ואף שקצתם אמרו ששמעו בפירוש שהריבה בעצמה השיבה תשובה הנז' שאינה רוצה בו וא"כ הו"ל אותם המעידים שלא שמעו התשובה הנז' שאמרה הריבה שום דבר רק אם הריבה השיבה התשובה הרי הוא כאלו אמרו לא ראינו ואינה ראיה וכמ"ש בכתובות פרק ב' שנים אומרים ראינו שנתקדשה ושנים אומרים לא ראינוה שנתקדשה ואפילו דיירי בחצר אחד אמרינן לא ראינו אינו ראיה ואם כן ה"ה בנ"ד ואין כאן עדות מוכחשת, אמנם מצדה לא תברה דמ"מ מקרי עדות מוכחשת שהרי איתא בהגמ"ר סוף סנהדרין תנן התם לא ראיתי אינו ראיה וכתב העיטור והיכא דאיכ' סהדי ואמרי הוינא תמן ודייקינן במילת' שפיר ולא חזינן קידושין וגרושין צ"ע אי אמרי' כה"ג לא ראיתי אינו ראיה ומסתבר' דלא תנן לא ראינו אינו ראיה אלא היכא דאיכ' למימר זה ראה וזה לא ראה כגון דדיירי בחצר א' וכה"ג לא הוי הכחשה אבל היכא דתרוייהו כהדדי נינהו כי אמר האחד לא ראיתי כאלו אמר לחבירו לא ראית וה"ל הכחשה דומי' למ"ש גבי עגלה ערופה ע"א אומר ראיתי ההורג וע"א אומר לא ראיתי דהוי ליה הכחשה כו' עכ"ל. ע"ש ועיי' בה"ה ב"י בספרו הארוך והקצר בח"מ סי' כ"ט וא"כ ה"ה בנ"ד שהיו יושבים הראשים והפרנסים יחד ובא אליהם השמש שלוחם ואמרה להם התשובה ע"י שלוחם על שליחותם זה אומר כך השיבה וזה אומר כך השיבה ה"ל הכחשה בעדותם הואיל והיו יושבים יחד באסיפה אחת וה"ל כאלו אמר לא ראית וה"ל הכחשה:

באמת יש לישב את זה לכאורה דאינו דומה נ"ד להא דהגמ"ר בשם העיטור וגם בהא דעגלה ערופה איירי בא' אומר ראיתי את ההורג כו' או א' אומר ראיתי את הקידושין והגרושין דהיינו שראה המעשה שמסר לה כסף הקדושין או השטר כו' וא' אומר לא ראיתי והיו יחד והוי הכחשה דודאי לא טעו אינשי אם נעשה המעשה או לא נעשה לאפוקי בנ"ד דתלי' בשמיעה זה אומר כך שמעתי וזה אומר לא כך שמעתי וא"כ אין זה הכחשה דעבידי אינשי דטעי בשמיעה ואינו דומה שמיעה לראיה:

אמנם ראיתי כתוב על שם גדולי הרבנים המופלגים הלא המה מהרשד"ם חלק א"ב סי' כ"ח וברש"ך ח"א סי' כ"ח ובמהר"ב אשכנזי סי' ז' דאין לחלק בין שמיעה לראיה ע"ש וא"כ חלילה לנו ליזיל בתר איפכא ולחלק מסברת לבינו מה שהוא נגד גדולי הפוסקים אף שהוא נראה סברא נכונה לחלק ביניהם:

אכן נלע"ד הנכון דבנ"ד לא מקרי הכחשה בעדות דהלא גלוי וידוע מ"ש הר"ן בתשוב' סימן ל"ד וז"ל שם הלכך כל מה שאנו יכולין לכוין דברי העד שלא תהי' עדותו מוכחשת יש לנו לכוין שכשם שיש לנו לתרץ דברי שני עדים הנראים מכחישים זא"ז כדי שתהא עדותן מכוונת בכל מה דאפשר כדי שלא יהיה א' מהם רשע כו' עכ"ל ע"ש וא"כ מוכח משם שמוטל על כל ב"ד לכוין ולתרץ דברי שני עדים הנראים מוכחשים ומקור הדין הנז' מגמ' דפסחים וסנהדרין אמר א' בשני בחודש וא' אומר בג' עדותן קיימת שזה יודע בעבורו של חודש כו' וא"כ בנ"ד כל כי האי גוונא צריך אני לאודועי באתרא דלא ידעי דאף דקצתם מן הקהל לא הגידו כן אינו נקרא עדות מוכחשת כי שלחו אל חמותו של הבעל אם הממאנת כמה פעמי' לתווך השלום ביניהם ובנתים קצתם מן הקהל נשמטי' מה שהגיד השליח ב"ד בראשונה המה זוכרי' ובאותו הפעם לא אמרה כלום הממאנת רק סמכה על מה שאמרה אמה בפניה שהיא לא גירשה אותו מביתה רק בתה ואחרי' מן הקהל אשר הגידו ששמעו בפירוש שהגיד בשם הממאנת אותה התשובה היתה באחרונה באשר היו נשמטי' א' א' וכמבואר בקבלות העדיות ששלחו אליה כמה פעמים כדי לתווך השלום:

והיותר נראה דאף לפי העדות של אותם מהקהל אשר לא הגידו שאמר איזה דבר בשם הריבש אשר אנו דנין עליה רק בשם חמותו של הבעל מ"מ נלע"ד דהוי כאלו אמרה הממאנת בעצמה דהלא השליח של הקהל בא אל חמותו אם הריבה למה גירשה את חתנה מביתו והשיבה חמותו שהיא לא גירשה אותו רק בתה הריבה הנז' והריבה היתה עומדת שם ושתקה והודית לדבריה ושתיקה כהודא' דמיא דאל"כ היה לה להריבה להשיב שהיא לא גירשה אותו שהיא אינה חייבת בכבוד אם מה שהוא נוגע בכבוד בעלה וכמבואר פ"ק דקידושין איש אמו ואביו תיראו אין לי אלא איש אשה מנין ת"ל תיראו א"כ למה נאמר איש שהאיש סיפק בידו לעשות ומשא"כ אשה שרשות אחרים עליה דהיינו בעלה וא"כ לפ"ז לא היה לה לשתוק בפני אמה ובודאי שתיקות' כהודא' דמיא, ודומה לזה אמרי' בפ' יש נוחלין גבי הכותב כל נכסיו לבנו וכתב לאשתו קרקע כל שהוא איבד' כתובתה ואמרי' שם משום דכתב לאשתו קרקע כ"ש איבד' כתובתה ומשני רב אמר במזכה להן על ידה ושמואל אמר במחלק לפניה והיא שותקת כו' וא"כ ש"מ בחילק לפניה והיא שותקת אמרינן שתיקה כהודאה דמי' וה"ה בנ"ד כשאמר' חמותו לא אני גרשתי אותו אלא בתי אשת יעקב הנ"ל והיא שותקת והיה לה לומר שלא גירשה אותו ובודאי הודית לדבריה והוי מיאון ואף שאמרי' שם בגמ' ומקולי כתובה שנו כאן ר"ל דדוקא גבי כתובה הקילו ומטעמא דאיתת' בכל דהו ניחא לה אבל לא בבעלת חוב כו' וכמבואר שם ברשב"ם ובשאר פוסקים ומכ"ש בנ"ד שהוא דבר איסור דלא אמרי' שתיק' כהודאה דמיא:

אמנם מצינו בכמה מקומות בגמ' ובפוסקים הגדולי' המופלגים דגם בדבר איסור אמרינן שתיקה כהודאה דמיא ועיי' בסוגי' דקידושין פ' האומר אמר אביי ע"א אומר אכלת חלב והוא שותק נאמן כו' מטעם דשתיק כהודאה דמיא ואף שיש לדחות זה דלא דמי לאיסור ערוה מצינו דגם באיסור ערוה החמורה אמרי' שתיקה כהודאה דמיא דאמרינן בגמ' דקידושין פ"ב אמר רב ש"מ ממתניתין אשה נעשית שליח לחברתה ואפילו במקום שנעשית לה צרה ועי"ש בהרא"ש מ"ש וז"ל ואין זה חידוש כו' עד ור"י פי' דאשמועינן אפי' כשקיבלה סתם כו' עד אלא ה"פ כשקיבלה סתם הכי אמר' לה קבלי בשביל כולנו והיא לא אמרה אקבל גם בשבילך ושתקה וקיבל' סתם וקמ"ל דכיון שקיבלה סתם ולא אמרה בפי' איני רוצה שליחתכם מסתמ' בשביל כולן קיבלה כו' ע"ש וכן פסק בטא"ה סימן ל"ז וא"כ לפ"ז אף אם נתקדשה אח"כ לאחר אינה צריכ' גט שני אף שקידושין הראשונים ע"י האשה אינן קידושין רק מאחר ששתקה ולא אמרה איני רוצה לעשות שלוחכם ואמרי' מחמת השתיקה הוי קידושין גמורי' ועיין בסוגי' פ' האומר גבי ע"מ שירצה אבא ועיין בתשוב' ה"ה מרן מהריק"א מ"ש בסוגי' וגם בא"ה סי' ל"ח וז"ל א"ל ע"מ שירצה אבא ר"ל ע"מ שישתוק אבא כשישמע לפיכך אם שמע ושתק חלו הקידושין מיד כו' ע"ש וזהו דעת הרא"ש והטור ואף ששאר פוסקים חולקים על זה כמבואר בהרי"ף ורמב"ם ועיין ב"י מ"מ נשמע מזה דאף באיסור ערוה מצינו דשתיקה כהודאה דמיא וע"כ לא פליגי אלא במשמעות הלשון כו' ע"ש. וא"כ בנ"ד אף שלפי קצת מן הקהל שהעידו שחמותו אם הריבה אמרה שהיא לא גירשה אותו מביתו רק בתה ובפניה היתה זאת הוי שתיקת' כהודאה דמיא וכמי שאמרה הן ואף שיש לפקפק קצת בזה מ"מ הואיל בנ"ד דאין כאן קידושי דאוריית' וכמו שנבאר רק קידושי דרבנן הואיל ולא נבעלה אחר שנת גדלות ויש להקל בנ"ד אבל זולת זה יש להקל בזה דלא מקרי הכחשה בעדות וכמו שכתבנו לעיל בשם הר"ן ושאר פוסקים. ומה שיש עוד לפקפק בעדות הנז' דיש צד ופתח להחמיר בנ"ד ונאמר דהוי עדות מיוחדת שלא היו ביחד אלו השני עדים וכמ"ש לעיל בשם הר"ן דאף דגבי ממון קי"ל דמצטרפי' לגבי אישות דשייך בדיני נפשות אין מצטרפין כו':

אמנם כד מעיינת בדברי המרדכי פ"ב דיבמות תמצא שדברי הר"ן במחלוקת שנויה שהרי כתב המרדכי שם גבי עידי כיעור אף שלא ראו בבת א' ואפי' בזה אחר זה כמאן דאתו בבת אחת דמי וכן מוכח בגמ' דהשולח דאמרי' שם גבי בעל שאמר לע"א לחתום גט לאשתו ואח"כ אמר לעד השני דלריב"ק מצטרפין וא"כ גט ג"כ דומה לד"נ ואפ"ה מצטרפין:

וראיתי לה"ה ב"י שהביא בטח"מ סי' ל' בספרו הארוך המרדכי הנ"ל וגם הא דהר"ן הנז' ושקיל וטרי בדברי הפוסקים הנ"ל והעלה לפסק הלכה וז"ל ולענין נדון שלפנינו נ"ל כיון דהירושלמי מספק' ליה ובתלמוד' דידן משמע דס"ל דאינו ד"נ ממש אע"ג דנ"מ לד"נ מצטרפים והכי נקטינן. הנה במ"ש הב"י בשם הירושלמי דמספקא ליה א"כ לפ"ז קשה למה פסק המרדכי גבי עידי כיעור דמצטרפין ומביא מירושלמי הנ"ל ראיה אף דבירוש' מספק' ליה כמ"ש הב"י באמת ראיתי במרדכי דפוס ויניציאה בדף תנ"ה ע"ד שכתב המרדכי וז"ל ואף אין עידי כיעור כו' וכן משמע בירושלמי פ"ק דסוטה נסתר' בע"א בשחרית ובע"א בין הערבים זה היה מעשה ושאל ר"א בן תדאי לחכמים אם זהו יחוד ואמרו אין מקבלין העדים אא"כ ראו כא' ריבק"א אפי' בראו זה אחר זה אלמא דריב"ק נמי אומר בכה"ג איכא עדות ומצטרפין וקי"ל כוותי' עכ"ל ע"ש וא"כ לפ"ז אין כאן ספק בירושלמי ובאמת צריכין אנו לומר שהב"י נוסחא אחרת היה לו בירושלמי הנ"ל. וראיתי בתשו' מוהרא"ש סי' י"ז במה שחלק פה על הב"י וגם על דברי המרדכי ובאמת לפי מה שהבאתי לעיל דברי המרדכי נכונים הם וע"ש וא"כ לפ"ז לפי מה שהכריע ה"ה הב"י דלענין אישות אף שיבא לידי ד"נ לד"מ מדמינן וא"כ ה"ה בנ"ד לענין עידי המיאון אף שלא היו שנים יחד מצטרפין והוי מיאונה מיאון. ואף לפי הפוסקים דהואיל ואתי לידי ד"נ לד"נ מדמינן ליה ואינן מצטרפי' ועיי' בתשו' מהרא"ש הנ"ל וגם בבעל המפה סי' י"ב מ"מ בנ"ד כ"ע מודים דלד"מ מדמינן ולא לד"נ דהלא זהו פשוט בעיני כל כשנתקדש' היתה קטנה רק שאנו דנין על זמן מיאונה אף שהיתה קטנה בשעת המיאון מ"מ אנו דנין אם המיאון מיאון ובשעת מיאונה היתה קטנה לא הגיעה עדיין לכלל שנותיה דהיינו לי"א שנה וכמו שנבאר אח"כ שעדות של הח' ר' יעקב ועדות ר' שמעון הכהן מעידים שמעשה המיאון היה בחודש חשון תל"ב לפ"ק ושני עדים ר' אברהם ור' ידידיא מעידים שבחודש כסלו תל"ב לפ"ק הריבה מרת האנוש היתה תחלת שנת י"ב שנה שלה וא"כ בשעת המיאון לא כלו עדיין שנת י"א שלה ומאז ועד עתה לא נבעלה שגירשה את בעלה מביתה וא"כ אף שעתה היא גדולה בשנים ובסימני' מ"מ קידושי' אינן אלא מדרבנן ואינה צריכה גט רק מדרבנן וכמבואר בגמ' דיוצא דופן וכמבואר בטא"ה סי' קל"ה וא"כ באשר שגם עתה קידושיה אינן אלא דרבנן וא"כ כ"ע מודים דנ"ד לד"מ מדמינן ולא לד"נ הואיל ולא שייך כאן ד"נ שאין כאן איסור א"א דאוריית' רק ספק קידושין דרבנן. ואע"ג שיש מגדולי הפוסקים שסוברים דקטנה שלא מיאנה והגדילה אף שלא נבעלה גדלי קידושי' בהדה וצריכה גט מדאוריית' וכמבואר במהריק"ו שו' ל"א מ"מ לענין זה מודים כעין נ"ד שבשעת קידושיה היתה קטנה וגם בשעת המיאון היתה קטנה רק בעבור שהיתה עדות מיוחדת נאמר לדמות לד"נ ולא יועיל עדותיה אז הכל מודים שלד"מ מדמינן, וג"כ מקרי ספק ספיק' ספק אם קי"ל כהרא"ש והטור ושאר פוסקים דקטנה שנתקדשה והגדילה ולא נבעלה אחר י"ב דאינה צריכה גט אלא מדרבנן ומועיל עדות מיוחד' דלא מקרי ד"נ או נאמ' דהלכה כהרי"ף ושאר פוסקי' המבוארי' בה"ה מוהריק"ו הנז' דאף שלא נבעלה אחר י"ב גדלי קידושי' בהדה מדאוריי' ומקרי ד"נ ואף אם נאמר דקידושי' גדלי בהדה מדאוריית' מ"מ שמא קי"ל מהמרדכי בפ"ב דיבמות ושאר פוסקים הנז' שהבאתי בשם ה"ה הב"י וז"ל ודיני גיטין וקידושין אף דדומין לד"נ מ"מ מצטרפין בעדות מיוחדת וזה מקרי ס"ס המתהפך חדא דשמא הלכה כהמרדכי ושאר פוסקי' דדיני גיטי' וקידושין אף דדמיא לד"נ מ"מ מצטרפים בעדות מיוחדת ואף אם נאמר דאין הלכה כהמרדכי ושאר פוסקי' הנז' מ"מ שמא קי"ל כהרא"ש והטור דקטנה שלא נבעלה אחר י"ב ונתקדשה בעודה קטנה דלא גדלי קדושיה בהדה רק מדרבנן וכמו שמסיים מהריק"ו בשו' הנ"ל בסוף התשו' וא"כ לא מדמינן לד"נ רק לד"מ וכשר עדות מיוחדת כו' וגם מבואר ברוב הפוסקי' רובא דמנכר במשפטי שמואל סי' ע"ב שהסכים לפסק של הב"י דכד"מ דמו וכמו כן ה"ה מהר"ם מפדוואה סי' ל"ז וכן בה"ה מהרש"ך ח"א סי' כ"ג גבי מיאון שג"כ מסתפק במ"ש הב"י ומביא דברי המרדכי הנז' ופסק כמותו וגם בתשו' משאת בנימין סי' נ"א:

וראיתי בתשו' ה"ה בעל מ"ב סי' נ"א דף צ"ב שכתב וז"ל ומה שיש לפקפק בזה כו' דהיינו עדות מיוחדת כו' דלאו כלום לד"נ וכבר כתב הרב ב"י בטח"מ סי' ל' גבי ע"א שראה ב' שערות בימין וע"א ראה ב' שערות בשמאל דעדות כזה לאו כלום הוא לדיני גיטי' וקידושין דכד"נ דמו וכדברי הב"י נראה מהתוספת' שהביא הרי"ף פ' מי שאחזו כו' הנז' ראוה שנים שנתיחדה כו' הרי לך בהדי' דלענין יחוד הגרושה עדות מיוחדת לא מצטרף דכד"נ דמו כו' וכ"כ הר"ן כו' עכ"ל הרב מ"ב הנ"ל ואח"כ הרבה להשיב הרב בעל מ"ב על ה"ה הב"י מהא דאמרי' בגמ' סוף יבמות פלוגת' דר"ט ור"ע אם עידי נשים בעינן דרישה וחקירה והלכה כר"ע דלא בעינן דריש' וחקירה כו' משמע דכד"מ דמו עידי נשים ובאמת אין זה קושי' כלל וכמ"ש הוא בעצמו דיש לחלק בין היתר לאיסור אף שמדאוריית' בעי דרישה וחקירה מ"מ משום עגונה הקילו ועיי' בתשו' מהר"מאי סי' י"ב דף כ"ו שכתב היפך זה דאף דלענין עדות מיוחדת לא מדמינן לד"נ רק לד"מ משא"כ לענין דרישה וחקירה כו' דמדמינן לד"נ ע"ש בהג"ה וגם מה שמביא לפני זה בדף כ"ה ע"ד ראיה מתשו' הרא"ש שכתב בכלל מ"ו סי' א' דשלא כהוגן עשו כו' עד והיה ראוי שעדות זה תתקבל כו' בדרישה וחקירה כו' ע"ש ומזה עיקר ראיתו דדיני אשה מדמינן לד"נ כו' ובאמת הרא"ש פוסק דהלכה כר"ע בסוף יבמות דעדי נשים א"צ דריש' וחקירה אלא צריך לחלק כנז'. ומה שהקשה במ"ב עוד וז"ל ועוד דלענין עדות מיוחדת קי"ל דלא מצטרפי כו' משמע בהדיא דוק' בד"נ אבל בעלמ' עדות מעלי' הוא ומצטרפי ואפי' לענין גיטין וקדושי' כו' ע"ש:

הנה נפלאה בעיני מאוד על הרב בעל מ"ב הנ"ל דאישתמיטתיה מ"ש ה"ה הב"י בספרו הארוך סי' ל' בח"מ בסעיף ז' במה דשקיל וטרי בהרי"ף פ' מי שאחזו ראוה שנים שנתיחדה כו' א' בשחרית וא' בין הערבים כו'. וכמ"ש הר"ן שם ואח"כ מביא הב"י דברי המרדכי פ"ב דיבמות דלכאורה משמע שחולק על הרי"ף והב"י מישב אותם דעידי הקידושין דהיינו בראוה שנתיחד' הטעם משום דלא ראו האיש והאשה אלא ע"א לא נתכוין לשם קידושין אלא לשם זנות כו' (וזהו דלא כהר"ן הנ"ל) ואח"כ מסיק הב"י וז"ל ולענין נדון שלפנינו נ"ל דכל דאינו ד"נ ממש אע"ג דנ"מ לד"נ מצטרפי' כו' והכי נקטינן עכ"ל הב"י ז"ל והרב בעל מ"ב ראה מ"ש הב"י בסוף הסי' גבי ראה שתי שערות בימין וא' ראה ב' שערות בשמאל כו' מ"ש הב"י דעדות כזה לאו כלום לדיני גיטין וקדושי' ועל זה בנה יסודו והרבה להשיב על ואלמלא ראה הרב בעל מ"ב מ"ש הב"י מתחלה לא פירכם ובזה מתורץ מ"ש בעל מ"ב וז"ל ועוד תימא על הרב ב"י דאישתמיטתי' שהביא בטא"ה סי' י"א כו' גבי עידי כיעור כו' והחושד בכשירים נלקה בעצמו בזה כי אדרב' הב"י מביא דברי המרדכי בעידי כיעור הנ"ל ושקיל וטרי עליו ואישתמיטתי' להרב בעל מ"ב כל הנז'. וגם במ"ש אח"כ וז"ל והשתא מאחר שהוכחנו יפה דעדות מיוחדת כשרה בגיטין וקידושי' נשאר עלינו חוב לתרץ ולבאר מ"ש הרי"ף פ' מי שאחזו הנ"ל ודברי הר"ן כו' הנה מ"ש בכל זה ג"כ גרם לו שראה דברי הב"י בסוף הסימן ולא ראה מ"ש בהיפוך הדף וזהו נפלאה על רב גדול כמותו בעל מ"ב שהי' אחד מגדולי חכמי אשכנזי' ובאמת מ"ש הב"י בסוף. הסי' גבי א' ראה ב' שערות כו' שמחלק בין ד"מ לדיני גיטין כו' ע"ש זהו סותר למ"ש הב"י בעצמו לפסק הלכה לפני זה דדיני גיטין וקידושין לד"מ דמו וכבר הקשה את זה הרב בעל ב"ח:

אכן לא ראה הרב הב"ח ע"ש הב"י בבדק הבית שלו על מ"ש בסוף הסי' גבי ב' שערות כו' כתב לפי מ"ש למעלה דיני גיטין כד"מ דמו כו' ע"ש וא"כ מ"ש בתחלת הסי' הוא לפסק הלכה ומ"ש בסוף הסי' הוא רק תי' בעלמ' אבל האמת אינו כן ולכן הגיה ע"ז הוא בעצמו בספרו ב"ה הנ"ל וא"כ נשמע מזה דבנ"ד כ"ע מודים דמצטרפי' העדות ולא דמו לד"נ:

ובאמת לכאורה נראה שא"צ כאן צירוף ושיהיו נאמני' אלו שהעידו מפי השמש שליח הקהל שהרי אמרי' בהגוזל בתרא אמר רבא שליח ב"ד נאמן כבי תרי ומנדין על פיו וא"כ כשנאמן כבי תרי לנדות פיו אעפ"י שכשמנדין עפ"י השליח ב"ד אז נאסר לכמה דברי' ואפי' לאחר מיתה אין קורעים וכו' כמבואר בטי"ד סי' של"ד ואפ"ה נאמן השליח כשנים וה"ה בנ"ד שלפי מ"ש לעיל שמן הדין המיאון די באחד וכמ"ש רש"י ותוס' ואפי' שיגרה אצל חנוני ומיאנה בפני החנוני לבד אין לך מיאון גדול מזה וכשמיאנה בפני השליח ב"ד מכ"ש שיהיה נאמן כשנים להעיד שמיאנה בפניו:

אמנם לא מפני שאנו מדמים נעשה מעשה שהרי אמרי' שם דלא אמרן אלא לשמת' אבל לפתיח' לא מ"ט ממונ' קא שקיל מיניה וא"א ממונ' חמור מנידוי עצמו שהוא צערא דגופיה ואינו נאמן לאפקועי ממונ' ומכ"ש שאינו כשנים להעיד שמיאנה בפניו. ואף שיש קצת לדחות זה שאני ממון מנידוי ומיאון דנ"ד דומה לנידוי אבל זה צ"ע לעשות מעשה עפ"י זה וא"כ בנ"ד אף שלא נעשה מעשה ע"י שליח ב"ד לבד מ"מ כ"ע מודים בזה שע"י צירוף העדות של הח' הש' ר' יעקב הנ"ל שיועיל ויהיה מיאונה מיאון אף שלא ראו העדות כאחת ומטעמי' הנז' שלד"מ מדמינן או מכח ס"ס וכמ"ש לעיל:

ואף שהרשב"א כתב בסי' רי"ו על אשה שנסתפקו במספר שנותיה ונתקדשה ונבדקה ולא מצאו לה סימנים אפשר שגם בזו אנו חוששים שמא נשרו אלא שיש להתישב בזה לפי שי"ל בזה שני ספיקות ספק הגיע' לכלל שנותיה ס' לא הגיעה ואת"ל הגיעה ס' הביאה סימנים ונשרו ס' לא הביאה וכל ס"ס אפי' בשל תורה לקולא ואפ"ה איני רואה בזה להקל כי יש עוד להתישב בדבר עכ"ל וא"כ מוכח מדברי הרשב"א הנ"ל שהחמיר אף בס"ס גבי ספק קטנה וה"ה בנ"ד נאמר שיש להחמיר אף בס"ס:

אמנם באמת דברי הרשב"א בעצמם צריכים ישוב וכמו שהאריכו בדבריו האחרוני' בפסקיהם הרבנים הגדולים מהרר"ב אשכנזי כתב שחלקו עליו חכמי פרובינציי' ושאר גדולים והרב מהרי"ט בתשו' סי' מ"א ונ"א רוצה ליתן טעם לשבח וגם האחרון שבאחרונים ה"ה בעל פני משה ח"א סי' י"ז הביא ג"כ דברי הרשב"א הנז' והוקשה לו ג"כ מה עלתה על דעתו להחמיר בס"ס וע"ש אבל כל הטעמים אשר כתבו על דברי הרשב"א אינו שייך בנ"ד אם הטעם של הרשב"א שחשש להחמיר אפי' בס"ס וכמ"ש בהמרדכי פרק החולץ בשם רבינו ברוך דיש מחמירים אפי' בס"ס כו' היינו דוק' בס"ס דאוריית' אבל בס"ס דרבנן כמו בנ"ד שלא בעל אחר הזמן גם הרשב"א מודה בזה ובנדון דהרשב"א הוי ס"ס דאוריית' לפי שנסתפקו במספר שנותיה וי"ל שהיתה גדולה או י"ל דאף הרשב"א לא החמיר כי אם בנדון שלו שנסתפקו במספר שנותיה דאת"ל שהגיע' לכלל שנים אין לומר עוד ספק אחר דה"ל כודאי הביא' משום חזקה דרבא דקטנה שהגיעה לכלל שנותיה חזקה הביאה סימנים כו' ודוק' כשהגיע' לכלל שנותיה ומשא"כ כשלא הגיע' לכלל שנותיה דאין כאן חזקה דרבא אין להחמיר ועיין בזה בדברי הגאונים מהראנ"ח סי' כ"ו ובמהרי"ט סי' מ"א:

וראיתי בה"ה מהרי"ט סי' מ"א הנז' שכתב על הא דהרשב"א הנז' וז"ל ויש ללמוד כן בבירור מדברי הרי"ף בפ' ב"ש כשבא להוכיח בההיא דרבא הלכת' היא דמשבאה לכלל שנים אינה צריכה בדיקה הוקשה לו ההיא דאמר שמואל בודקין למאונין היכי משכחת לה אי קודם זמן ותוך זמן שומא נינהו ואי לאחר זמן כו' האיכ' חזקה דרבא כו' ומקשה הרב מהרי"ט דלוקי דאיירי בנסתפקו במספר שנותיה ואז בדקינן לה ולא חיישי' שמא נשרו משום דליכא חזקה דרבא אלא ודאי דאף בנסתפקו במספר שנותיה חוששין וכמ"ש הרשב"א ע"כ תורף דבריו:

ולענ"ד דאין מדברי הרי"ף שום הוכחה לדברי הרשב"א דאיכ' למימר הא דלא מוקי הרי"ף דאיירי בנסתפקו במספר שנותיה דא"כ קשה הא דאמרי' בסוגי' דתלמוד' אח"כ ולמיאונין לאפוקי מדר' יהוד' דאמר עד שירבה השחור על הלבן כו' לימא למיאונין לאשמעינן דדוק' בנסתפקו במספר שנותיה לא בדקינן דסמכינן אחזקה דרבא ולאפוקי ממאן דדחי חזקה דרב' אלא ודאי דלא איירי שמואל בנסתפקו במספר שנותיה ולכן קאמר למיאונין לאפוקי מדרב יהוד' ולכן הוקשה להרי"ף האיך מצינן דבדקינן הלא הלכת' כוותיה דרב' וע"ז משני הרי"ף כו' דאיירי בשלא בעל כו' וא"כ אין שום סיוע מדברי הרי"ף להרשב"א כלל:

וראיתי מ"ש ה"ה בדורו בעל פני משה נר"ו בתשו' ח"א סי' י"ז ג"כ על דברי הרשב"א הנז' וז"ל ולענ"ד ראיתי דאפשר ליחס סברת הרשב"א להרי"ף דבשיטתיה קאי להחמיר בספק שנים אף במונח שנבדקה כו' וע"ש והיינו הקושי' שהקש' ה"ה מהרי"ט על הרי"ף מהא דהרשב"א הנ"ל הנה הרב מהרי"ט כתב שיש ללמוד כן בבירור מדברי הרי"ף אבל הרב בעל פ"מ נר"ו כתב בלשון דאפשר ליחס סברת הרשב"א להרי"ף לפי שבודאי ראה איזה דחיי' לקושי' הנז' ולכן כתב בלשון אפשר ואפשר שראה הדחיי' שכתבתי לעיל:

עוד ראיתי שם בסי' י"ח מ"ש בשם ה"ה מר שמואל גאון שרצה לדחות הוכחות בעל פ"מ מדברי הרי"ף וכתב מר שמואל גאון וז"ל וה' היודע דכשראיתי דבריו עלה על דעתי כו' לישב כו' משום דכולהו בחדא מחתא מחתינהו הא דבודקין לגיטין כו' ע"ש ואני הפעוט הנלע"ד כתבתי בישוב הקושי' הנז'. עוד ראיתי שם בסי' י"ז שמסיים שם בהיתר האשה במיאון אף שנפלו כמה ספיקות במיאון הנ"ל והיתה גדולה בשנים כעת וכמבואר שם באריכות בסוף התשוב' והתיר אותה מכח ס"ס ואחריו הסכים עמו מר שמואל גאון וא"כ ה"ה בנ"ד שיש להתיר האשה הנצבת עמנו בזה מכח כמה ספיקות שיש בנ"ד וכמו שאבאר עוד בעזה"י בזה:

ומה שיש עוד לפקפק בעדות הנז' ולומר שאין מצטרפין עדות של הקהל שמעידים מה ששמע משלוחם ונדמה זה למ"ש בגמ' דכתובות פ"ב אמר שמואל עד ודיין מצטרפין אמר רמי ב"ח כמה מעליא הא שמעתת' אמר רבא מאי מעליות' היא מאי דאסהיד סהדא לא אסהיד דיינא כו' ופסקו הרי"ף והרא"ש ושאר פוסקי' כרב' דעד ודיין אין מצטרפים כו' ורבו הפירושים ועיין בטח"מ סי' מ"ו סעיף י"ז וראיתי בטח"מ סי' ל' סי"ג שכתב וז"ל אבל דיין שהעידו שנים לפניו אינו יכול להצטרף עם א' מהעדים לדון כו' וכתב שם ה"ה הב"י דזהו נלמד מהא דפ"ב דכתובות דעד ודיין לא מצטרפי משום דמאי דמסהיד סהד' לא מסהיד דיינא כו' ע"ש וא"כ לפ"ז בנ"ד אינם יכולים לצרף עידי הקהל בשם שלוחם עם העד הח' הש' ר' יעקב שראה המעשה מטעם הנ"ל משום דמאי דמסהיד האי לא מסהיד האי כו' וראיתי בלבוש בסי' זה שכ' דאין מצטרפין לדון הן עצמן וא"כ משמע מדבריו אבל לענין עדות מצטרפי כו' וא"כ ה"ה בנ"ד אמנם ראיתי במאירת עינים שחולק עליו ופי' וז"ל בס"ק ל"ז אבל דיין כו' פי' כשהדיין היה במותב תלתא כו' וקיבלו כדת עדות של השני עדים והלכו להם שני הדיינים אינו יכול הדיין הנשאר להצטרף עם א' מהעדים להעיד בפני ב"ד כו' משום דמאי דמסהיד האי לא מסהיד האי כו' וא"כ לפ"ז אין להצטרף עדות של הח' ר' יעקב עם העדות של הקהל שהעיד מפי שלוחם. אמנם כד מעיינת דגם ז"א ספק כלל דודאי אם היינו צריכים לעדות כמו בשאר עדות דעלמ' אז לא היו מצטרפין העדות כלל אכן בנ"ד שכתבנו לעיל גבי כלתיה דאבדן שהמיאון היה אפילו בפני נשים כשר וגם אפי' בפני א' לדעת רש"י ותוס' ושאר פוסקים ואפי' עד מפי עד מהני ועד א' נמי מהני דהא ק' נשי כע"א דמיין כו' וכמ"ש גם ה"ה בדורו כמהר"ר משה בנבנשת נר"ו בעל פ"מ בתשוב' ח"א סי' י"ז דף מ"ב ע"ד וכ"כ בתשו' הרשד"ם חלק א"ה סי' כ"ז וז"ל אין מדקדקין באלו העדים כמו בשאר עדיות כו' דהיינו לענין קבלת עדות שלא בפניו ולשאר דברים ע"ש וכ"כ ה"ה מהר"ב אשכנזי שאפי' שנים שקיבלו עדי המיאון די דא"צ ב"ד לקבלת העדות וא"כ בנ"ד לא שייך לומר מאי דאסהיד סהדי לא אסהיד דייני דאין אנו צריכים שום ב"ד ואנו מקילין בעדות זו יותר מבכל העדות ואפילו בפני נשים ואפי' עד מפי עד רק צריכין לעדות שמיאנה ואין לך עדות גדול מזה ואף שבעלמ' אין מצטרפין מודים הכא דמצטרפי' פשיט' לדעת הרב בעל הלבוש דאיירי בלדון לפניהם הוא דאין מצטרפים ולעדות מצטרפים ומכ"ש בנ"ד דמצטרפים ואפילו לדעת הסמ"ע שפי' פירוש אחר ולפי פירושו אין מצטרפים עדות עד ודיין כו' מודה דבנ"ד שמצטרפים שהרי בלאו הכי אנו מקילין בעדות זו הואיל וקידושין אינן אלא דרבנן וכמש"ל וזולת זה כמ"ש לעיל שמכמה שנים הריבה צועקת ככרוכיא ועשתה מורשה שתגבה עדותיה שמיאנה וכמה פעמים ביטלה התפלות בב"ה כידוע לכל בני הק"ק ואינה יכולה להשיג קבלת העדות עד אחר זמן רב וטירחא גדול לאחר ביטול כמה תפילות:

ועדיין חל עלינו חובת ביאור אם המיאון הזה מיאון מחמת עדות השנים וסימנים הנה בעדות השנים נלע"ד דאין כאן שום ספק שהיתה קטנה בשנים בשעת המיאון הן לפי מה שהעיד ר' אברהם בפי' בראש חדש כסלו תל"א לפ"ק היתה הריבה האנוש אשת ר' יעקב הנז' בת עשר שנים דהיינו שנשלמו לה עשר שנים וזמן הנישואי' שנישאת לר' יעקב הנז' היה בחודש שבט תל"א לפ"ק וא"כ לפי עדות זו היתה בשעת המיאון בת י"א שנים פחות ערך חדש לפי מה שהעיד הח' הש' ר' יעקב הנ"ל שהמיאון היה בחודש חשון תל"ב וא"כ עדיין לא שלמו לה י"א שנים עד חודש כסלו וגם העד השני ר' שמעון כהן העיד מה שהעיד לפניהם השמש שלוחם היה בחודש חשון תל"ב לפ"ק וא"כ שני העדים מכווני' ומעידי' ומגידים שמעשה המיאון הי' בחודש חשון תל"ב ולפי מה שהעיד ר' אברהם בר עזריאל שנשלמו לה עשר שנים בחודש כסלו א"כ בחודש חשון תל"ב לפ"ק עדיין לא נגמרה לה שנת י"א א"כ היתה קטנה ממש והן לפי העד השני ר' ידידיא בר יוסף שבחודש כסלו תל"ד לפ"ק שלמו לה שנת י"ג לפ"ק וא"כ כשנחשוב למפרע מחודש כסלו תל"ד עד חודש כסלו תל"ב לפ"ק שלמו לה שנת י"א ובחודש חשון שהי' מעשה מיאון עדיין לא שלמו לה שנת י"א:

ואף שלפי הנראה נקרא עדות מוכחשת שר' אברהם העיד שבר"ח כסלו תל"א שלמו לה שנת עשר ור' ידידי' העיד סתם שבחודש כסלו שלמו כו' ולא אמר בר"ח וא"כ הוי עדות מוכחשת, ואף שאמרי' בגמ' דסנהדרין ופסחים שזה אומר בב' בחודש וז"א בג' בחודש אמרי' שאין זה עדות מוכחשת שטעו בעיבור' דירחא היינו דוק' ביום א' לאפוקי כאן בנ"ד שזה אומר בר"ח כסלו וז"א בחודש כסלו וא"כ שמא כ"ט בחודש כסלו הוא דאית' בגמ' דכתובות פ' מי שהיה הנהו תרי שטרי דאתי לקמי' דרב יוסף חד הוי כתיב בחמש בניסן וחד הוי כתוב בניסן סתמא אוקמיה רב יוסף ההוא דחמשי בניסן בנכסים א"ל אידך ואנא אפסיד א"ל את כו' אימא בר כ"ט בניסן כו' וא"כ ה"ה בנ"ד ועוד די"ל בין ר"ח לשאר ימי החודש לא טעו אינשי וא"כ אותו העד שאומר בחודש כסלו סתמא אם אית' דהוי בר"ח הל"ל בר"ח דלא טעו אינשי בין ר"ח לשאר ימי החודש:

אמנם ז"א דכד מעיינת שם בגמ' דמסיים וז"ל א"ל נכתוב לי מר טירפא מאייר ואילך א"ל יכלי למימר את בר חד בניסן סתם י"ל דהוא בחד בניסן והיינו בר"ח ניסן וכן פסקו הפוסקי' ועיי' בהרי"ף והרא"ש והטור סי' מ"ג ואם אית' דלא טעו אינשי בין ר"ח לשאר ימי החודש וא"כ כשירצה לומר ר"ח אינו בחודש סתמ' ואיך א"ר יוסף יכלי למימר את בר חד בניסן כו' דא"כ הו"ל בר"ח ניסן אלא דקרי אינשי בר"ח ימי החודש סתמא ובר מן דין כבר כתבנו לעיל בשם הר"ן ושאר פוסקים דכל מה שאנו יכולין לתרץ דברי העדים שלא יהיו מוכחשים אנו מחוייבים לתרץ דבריהם. וגם אין לפקפק בעדות הנ"ל מאחר שאינן זוכרי' ימי לידת הריבה האנוש הנז' רק מכח אחותו ובתו שהעד ר' אברהם מעיד על שנת בתו ומזה זוכר שנות הריבה הנז' וגם העד ר' ידידיא מעיד על שנות אחותו ומזה זוכר שנות הריב' הנז' אבל אין זה חסרון בעדות הנז' שהרי מבואר בתשו' מהריב"ל ח"ד דף י"ז שהכשיר העדות שהעיד על הקטנה מכח שנולד בתו באותו שנה שנולדה הקטנה אשר מיאנה כו' ע"ש וכד מעיינת שם שבמכ"ש שיש להכשיר העדות בנ"ד בלי שום ספק כלל:

איברא שיש לדקדק ולפקפק בנ"ד מאחר שהאשה הנז' לא נבדקה בשעה מיאונה או סמוך למיאונה וא"כ י"ל שמא הביאה סימניה והיתה גדולה בשעת מיאונה ואינה יכולה למאן. הנה כד מעיינת בסוגי' הגמר' ובפוסקים תמצא שאין שום חשש לספק זה שהרי מבואר בגמ' דנידה פ' יוצא דופן דמסיק שם בסוגי' אמר רבא קטנה כל שתים עשרה שנה ממאנ' והולכת מכאן ואילך אינה ממאנת ואינה חולצת הא גופה קשי' כו' והאמר רבא קטנה שהגיעה לכלל שנותיה אינה צריכה בדיקה חזקה הביאה סימני' כו' ומסיק אמר רב דימי הלכתא חוששין שמא נשרו וה"מ היכא דקדשה בתוך זמן ובעל לאחר זמן דאיכא ספיקא דאורייתא אבל מעיקרא לא ועיין בפ' בא סימן במחלוקת ר"י ור"ש אי תוך הפרק כלפני הפרק או כלאחר הפרק ופסקו כל גדולי הפוסקים דתוך הזמן כלפני הזמן דהיינו שאין ב' שערות סי' גדלות אא"כ באו משנת י"ב ואילך אבל קודם לכן השערות הם שומא ועיין בזה בהרי"ף פ' ב"ש והרא"ש והטור סי' קנ"ה וכן הרמב"ם בפ"ב מהל' אישות ואף שיש בזה מחלוקת בין הפוסקים אם ממאנת לאחר י"ב שנה אם לאו ועיין בטור סי' הנ"ל במ"ש בשם התרומה:

אמנם לפי דעת כל הפוסקים דתוך זמן כלפני זמן דאף אם היה לה שערות הם שומא בעלמא ומכ"ש כשלא נבדקה דדוק' בהגיעה לכלל שנים אמר רבא דקטנה שהגיעה לכלל שנותיה אינה צריכה בדיקה חזקה הביאה סימנין ומשא"כ בשלא הגיעה לכלל שנותיה ולא נבדקה אין חוששין לה כלל ואף שדברי התוס' פ' יוצא דופן דף מ"ו ד"ה קטנה ניראים שמסתפקים בזה שכתבו וז"ל להך לישנא אין להוכיח דתוך זמן כלפני זמן דהא ממאנת היינו דבדקו ולא אשכחו או כמו שמעמיד במסקנ' דלא בדקו אבל היכא דאיכ' שערות מצינו למימר דהוי כלאחר זמן ואינה ממאנת כו' א"כ משמע דלפי תירוץ הראשון דאיירי היכ' דבדקו ולא אשכחו דמשום דהיכא דלא בדקו חיישי' היינו לפי מאי דרצה לומר דתוך זמן הלאחר זמן אבל לפי מאי דקי"ל דתוך זמן כלפני זמן וכמ"ש התוס' אח"כ ומ"מ נראה דתוך זמן כלפני זמן א"כ אף אם נבדקה לא חיישי' ומכ"ש אם לא נבדקה ובר מן כל דין מ"ש התוס' או כמו שמעמיד במסקנ' דלא בדקו וכו' הוא עיקר א"כ הא דקאמר ממאנת איירי היכא דלא בדקו וא"כ לפ"ז אף דתוך זמן כלאחר זמן היכא דלא בדקו לא חיישינן מספיק' ומכ"ש אי אמרי' דתוך זמן כלפני זמן:

וראיתי להרב הגדול מהראנ"ח ח"א סי' כ"ו שהוא כמסתפק בזה ונטה דעתו להחמיר היינו דוק' במקום קידושי תורה אמנם במקום קידושי דרבנן דכ"ע מודים ואין להחמיר וכמ"ש מהר"מ מרונטנברק בתשו' הוב' דבריו בספרי האחרונים וז"ל נשאלתי על יתומה שנתקדשה אם יכולה למאן מי סמכי' אעדות נשים שהיא בת י"ב ולא נכנס' לי"ג ודאי סמכינן כיון שלא בעל דאפי' היתה גדולה אין כאן אלא קידושי רבנן הימנוה רבנן בדרבנן אבל אי בעל לא מהימנ' כו' וכתב מהריב"ל בח"ד וז"ל ובודאי איירי כשהביא' בודאי ב' שערות דאם לא הביאה שתי שערות אפי' שתהי' גדולה בשנים יכולה למאן בשלא בעל כו' וכמ"ש הרי"ף כו' ע"ש וזהו דלא כה"ה הראנ"ח ז"ל וכ"כ כל האחרונים. ואף שהרשב"א שהבאתי לעיל שכתב בנערה שנסתפקו במספר שנותיה ונתקדשה ונבדקה ולא מצאו לה סמנים איפשר שגם בזו חוששין שמא נשרו כו' וא"כ הרשב"א שהחמיר אף בנבדקה ולא מצאו לה סימני' ומכ"ש בשלא נבדקה וא"כ בנ"ד שלא נבדקה יש להחמיר:

אמנם ז"א דבנדון דהרשב"א נסתפקו במספר שנותיה וא"כ יש לספק בקידושי תורה שמא היתה גדולה בשנים ומשא"כ כשהיא קטנה בשנים בלי שום ספק בשעה שנתקדשה ואין כאן קידושי תורה אף אם לא נבדקה אין חוששי' לסימנים דשומא בעלמ' נינהו וא"כ בנ"ד אין כאן שום ספק דבשעת קידושיה היתה קטנה בבירור וגם בשעת המיאון אין שום ספק שהית' קטנה בשני' כפי מה שמעידים השני עדים כשירים על השנים וא"כ אף אם היתה נבדקת ומצאו לה סימנים אמרי' שומא בעלמ' וכ"ש כשלא נבדקה ומאחר שלא בעל אחר שנתגדלה ובנ"ד בשעת קידושיה היתה בערך י' שנים וב' חדשים וחצי כי בחדש כסלו תל"א לפ"ק שלמו לה שנת י' ואח"כ בחדש שבט נתקדשה לבעלה וא"כ לפי חשבון זה לא היתה בשעת קידושיה רק ערך י' שנים וב' חדשים וחצי והמיאון הי' בחודש חשון תל"ב לפ"ק וא"כ היתה עדיין לפני הזמן דעדיין לא שלמו לה שנת י"א והכל מודים בלפני זמן דאין חוששין כלל לסימנים דאמרי' שומא נינהו אף אם היתה נבדקת ומכ"ש בשלא נבדקה:

ואין לפקפק בזה ולומר דמתשעה שנים ולמעלה נקראת תוך זמן וכמ"ש בגמ' פרק יוחסין מתיחד אדם עם אמו ועם בתו וישן עמהם בקירוב בשר הגדילו זה ישן בכסותו וזה כו' ואמרי' שם א"ר אסי תינוקת בת ט' שנים ויום א' תינוק בן י"ב כו' א"ד תינוקת בת י"ב כו' וא"כ משמע ללישנ' קמא תינוקות מבן ט' שנים ואילך מקרי תוך זמן אבל ז"א שהרי הרא"ש דחה גירס' זו וכן כל הפוסקים לא חשו לגירס' זו:

וראיתי בתשו' ה"ה מהר"י מינץ ז"ל במה שהחמיר שלא למאן בזמן הזה ועשה לו סמוכות לדבריו מן הגמ' דפ' יוחסין הנז' בודאי אף כי קטנו עבה ממתני אמנם התורה מונחת בקרן זויות דמה שיחס הגירס' הנ"ל להרי"ף ומסיים שם דכדי הם רש"י והרי"ף לחוש לגירס' להחמיר כו' ע"ש נפלאים בעיני דבריו דלפי דבריו ובמה שמסיים שם ולריב"א דס"ל דכל א"ד טפל כו' הלכה כלישנ' קמא כו' משמע שיש לחוש כלישנ' קמא והנה הרי"ף בפ' ב"ש שמביא שם כל הסוגי' דיוצא דופן בת י"א שנה נדריה נבדקין כו' ומקשה בגמ' אבעי' להו תוך זמן שהיא שנת י"ב לתינוקות כלפני זמן או כלאחר זמן כו' ואסיק רבא דתוך זמן כלפני זמן כו' ע"ש בהרי"ף וא"כ מוכח בהדי' שהרי"ף מפרש דבריו בהדי' דתוך זמן שהוא שנת י"ב לתינוקות כו' ולא חש כלל להא דלישנ' קמא דפ"י יוחסין הנ"ל ואיך כתב ה"ה הר"י מינץ דכדי הם דברי רש"י והרי"ף לחוש לגירס' להחמיר באשר שהרי"ף בעצמו לא חש לגירסתו להחמיר ומפרש דבריו בהדי' שהוא שנת י"ב שנה ובודאי מה שמפרש הרי"ף דבריו שהוא שנת י"ב כו' היינו לאפוקי שלא נאמר מבת ט' ואילך ומדברי הרי"ף נשמע לדברי רש"י. ואין לומר דמ"ש הרי"ף ואסיק רבא דתוך זמן כלפני זמן היינו לענין נדרים דקאי על מתני' דנדריה נבדקים כו' אבל כד מעיינת בכל הסוגי' שמביא הרי"ף שם לענין בודקין למיאונין אי תוך זמן כלפני זמן כו' במאי דשקיל וטרי הרי"ף עם חד מרבוות' מוכח מדבריו דהא דאסיק רבא איירי גם לענין מיאון. וזולת הנז' כד מעיינת בגמ' שם תמצא שכל הסוגי' סובבת בין למיאון ובין לחליצה ולכל הדברים דינא הכי וא"כ אף שכתב רש"י הגירס' גבי תינוקות בת ט' שנה ויום א' דהוי סימן איירי לענין שמתיחד אדם עם בתו כו' וישן עמהם כו' ולא איירי כלל להחמיר שלא תמאן. ומסיק עוד שם דאם בא העליון אפילו בקטנות' לא אמרי' תוך זמן כלפני זמן ודבריו אלו אינם מובנים לי כלל שהרי מסיק שם בגמ' דעיקר סמכינן אתחתון ולא אעליון וע"ז קאי דתוך זמן כלפני זמן וכמו שאכתוב עוד מזה לקמן בעובד' דה"ה הר"י מינץ עם בר פלוגתי' ומוכח מכל הפוסקים ראשונים ואחרונים שלא לחוש לזה ומי שיחוש לזה הוא בטל במיעוטו וא"כ בנ"ד לפי העדות הנז' שהיתה קטנה בשנים בשעת קידושיה ובשעת המיאון כ"ע מודים אף שלא נבדקה דאין חוששין וכן משמע ממ"ש הרמב"ן הביאו המ"מ בה"ג וז"ל קטנה שלא נודע אם הגיעה לכלל שנותיה והביאה סימנים לא מצינו בגמ' דינה מפורש וי"א שמטילים אותה לחומר' כדין שאר ספיקות כו' ע"ש דנשמע מדבריו תרתי דדוק' בשלא נודע אם הגיעה לכלל שנותיה דיש לחוש שמא הגיעה וגם הביאה סימנים אז יש לספק ולהחמיר משא"כ כשנודע בודאי שלא הגיעה לכלל שנותיה ולא נבדקה אין שום ספק להחמיר:

וגדולה מזו מצאתי ראיתי בתשו' ה"ה הרשד"ם סי' ר"ז לטא"ה וז"ל ומעתה אפילו אין עדות ברור שהיא קטנה הוי ספק דרבנן ולקול' ולא עוד אלא דהוי ס"ס כו' ספק לא הגיע' לכלל גדלות ואת"ל הגיע' ס' הביאה סימנים כו' ומביא ראיה מתשו' הרמב"ן הנ"ל ולפ"ד מהרשד"ם הנ"ל צ"ל שהוא ס"ס המתהפך דהיינו ספק שמא לא הביאה סימנים ואת"ל הביאה שמא לא הגיעה לכלל שנים והוי שומא בעלמ' דתוך זמן כלפני זמן וא"כ מכ"ש בנ"ד שבודאי לא הגיעה לכלל שנותיה והוי לפני זמן בודאי וא"כ לפ"ז אף אם בודאי מצאו לה סימנים הוי אמרינן דשומ' בעלמ' ומכ"ש שלא נבדקה ואין לחוש לספק כלל:

ואף שהרשב"א החמיר בס"ס וכמ"ש לעיל מיישב שם ה"ה הרשד"ם ז"ל דהרשב"א איירי כשנסתפקו במספר שנותיה בשעת קידושיה ומשא"כ בנדון דהרשד"ם וא"כ מכ"ש בנ"ד דליכ' שום ספק אשעת קידושיה ולא אשעת מיאון דהוי קטנה במספר שנותיה. ויתר על כן התיר ה"ה מהרי"בל בח"ד דף ט"ו וז"ל בסוף התשו' וכיון דכן אם זאת הילדה לא נבדקה בשעת המיאון לראות אם היו בה שתי שערות כו' כיון דמספק' לן אם היא גדולה בשנים תוכל למאן ואפילו שתבדק עתה וימצאו לה אפ"ה תוכל למאן כו' וכמדומה שהנדון של ה"ה הרי"בל והנדון של ה"ה הרשד"ם הכל הוא נדון א' והקילו אף שהיה שם כמה ספיקות בעדות ודלא כה"ה מהראנ"ח שהחמיר שם מאחר שהיו באותו נדון כמה ריעות' ומשא"כ בנ"ד:

והנה ראה ראיתי כיתות כיתות חבורות בעלי אסופות עדרי' עדרי' מאבירי הרועים חכמי רבני ספרדים אשר זרקו חיצים מרה בכבד ע"ד המיאון של הריבה הנז' והטילו גודא רבא על הנושא את הריבה במיאון וסמכו על המשענת של ה"ה הר"י מינץ וסיעתו אשר דברי הרבנים נפלאו בעיני ואחר הסליחה והמחילה מכבודם אשר הם מקילים לעצמם ומחמירים לאחרים ועושים כל האשכנזים וחכמיהם לצדיקים גמורים להטיל עליהם כל החומרות ולהפך חלילה בחכמי הספרדי' אשר בכל יום ויום נוהגים קולות וקולות לא יחדלון אף בספק א' ורוצים לידון בדבר החדש ולהחמיר אצל האשכנזים אף בכמה ספיקות ומן הראוי היה שבעסק כזה אשר הוא נוגע לאשכנזים היה להם למשוך את ידם מזה ולשאול לחכמי האשכנזים אשר הם בקיאים במנהגיהם ופסקיהם ומי לנו גדול מה"ה הר"ן בתשו' שנשאלה לפניו בענין הנוגע לחרם דרגמ"ה וכ' שם [בסי' מ"ח] דבר זה היה ראוי לשאול לחכמי הצרפתים ואחריו קם ה"ה הרשד"ם בתשו' וכתב כן וביותר שאנחנו בני האשכנזים גרירן אחר הכרעת בעל המפה בהכרעותיו ובפרט בנ"ד שהרב בעל המפה מביא סוף סי' קנ"ה המעשה שעשה ה"ה מהר"ר יעקב פולק נגד גזירת ה"ה הר"י מינץ וסיעתו בימיו והכריע בעל המפה כוותי' ואחריו קם ה"ה בדורינו בעל בית חדש ופסק ג"כ כדעת מהרי"ף הנ"ל וסיעתו וכהכרעת בעל המפה ועיין בתשו' ה"ה בעל מ"ב סי' כ"ט דף מ"ד ע"ג שכתב מ"ש הרב מהרמא"י (בעל המפה) כו' דבדיעבד סגי בחותם א' עליה סמכינן דבתראה הוא ובכל מקום אנו הולכין אחר דבריו כו' ע"ש ושם בנדון דמ"ב פוסק כוותיה לקול' וה"ה בנ"ד לפסוק כהכרעת בעל המפה אף לקול'. וכ"כ ה"ה בעל שני לוחות הברית בספרו דף ע"ד ע"ב דאנו בני האשכנזים גרירן אחר בעל המפה וא"כ לפ"ז אין אנו צריכים לחוש כלל לגזירת מהר"י מינץ מאחר שהכריעו האחרונים מחכמי האשכנזים דלא כוותי' ובפרט הרב בעל המפה ז"ל. ואם נאמר שיש לחוש דק"ק בודון קבלו עליהם גזירת מהר"י מינץ וסיעתו שלא למאן מאחר שרוב הנשים נישאות קטנות וגם היתומות ביניהם ג"כ נישאות קטנות ומעולם לא נשמע בק"ק בודון שתצא אשה מבעלה במיאון בלא גט וא"כ נאמר בודאי שקיבלו עליהם גזירת רבני אשכנזי' אשר גזרו והחרימו שלא למאן וא"כ ה"ה בנ"ד:

הנה לזה צריכין אנו להביא גמ' דזבחים פי"ב במשנה כל הקדשים שאירע עור יוצא לבית השריפה וחכ"א אין לא ראינו ראיה כו' ופירש"י אין ראינו ראיה שמא לא אירע בימיו או שמא אירע ושרפוה והוא לא ראה וא"כ מוכח מדברי חכמים דאין לא ראינו ראיה ואף דלפי פירש"י טעמים הא' שמא לא אירע בימיו כו' בודאי לפי טעם זה א"ש גם דאין לא ראינו ראיה אף שלא נשמע פה ק"ק בודון שתצא אשה במיאון ג"כ שמא לא אירע בימיו כי זה מילת' דלא שכיחא כלל וכמ"ש בגמ' הרחק מהמיאונין אבל הטעם השני דשמא אירע ושרפוה והוא לא ראה זה הטעם אינו שייך בנ"ד דבשלמ' התם ששרפוה העור אין לו קול כ"כ ומשא"כ בנ' שתצא אשה במיאון בלא גט יש לו קול ואם איתא שאירע שתצא אשה במיאון בודאי היו יודעים מזה שיש לו קול לדבר הזה ומאחר שלא נשמע הדבר הזה פה בודאי י"ל שקיבלו עליהם גזירת רבני האשכנזים. ומצאתי ראיתי סיוע לדברים האלה מתשו' ה"ה מהריק"ו שו' קע"א וז"ל ואשר כתב שלא ראינו ולא שמענו אינו ראיה הדבר פשוט דדוק' כשיש ב' כיתי עדים המכחישי' זא"ז א' אומרת ראינו שנתקדש' וא' אומרת לא ראינו אבל הכא שאין כי הכא שאין אדם יודע שנהגו הראשונים להחמיר באלו הסבלונות פשיט ופשיט' דמהני אותם שאומרים ומעידים שלא ראו ושמעו שום פוצה פה ומצפצף כו' ומביא ראיה מגמר' דעירובין דף מ"א גבי הא דאין גוזרי' תענית על הצבור כו' לאחר פטירתו של ר"ג בקש ר"י לבטל דבריו ועמד ר"י בן נורי על רגליו כו' עד יהושע אין שומעין לך שכבר הוקבע הלכה כמותו ולא הי' אדם שערער בדבר הרי לך שלא אמר לו לא שמעתי אינו ראיה דהא ע"כ לא היה עדותו אלא שלא שמע מערער מדלא קאמר והודו לו חכמי' כו' ע"ש א"כ מוכח מכל הנז' דלא ראיתי ולא שמעתי הוי ראיה וא"כ ה"ה בנ"ד:

אמנם ראיתי שדבר זה אינו פשוט כ"כ כי נמצא בזה מחלוקת בין הפוסקי' ועי' במ"ש ה"ה הב"י בריש ספרו י"ד שמביא לשון האגור על שחיטת הנשים וז"ל ולעולם לא ראיתי נוהגים לשחוט ולכן אין להניחן לשחוט כי המנהג מבטל הלכה כו' ואני אומר שאם היה רוצין לשחוט ולא הניחו' היה אפשר לומר שהיה ראיה אך ראיית לא ראינו אינו ראיה וא"כ לפ"ז שראיית לא ראינו אינו ראיה ודוק' אם ראה המעשה שהיו רוצים לשחוט ולא הניחום היה ראיה לאפוקי בלא ראינו סתמא ולפ"ז ה"ה בנ"ד אף שלא ראו שלא יצאו הנשים במיאון בלא גט אינו ראיה עד שאם היה באת האשה למאן ולא הניחוה אז הוי ראיה ולסברא זו מצאתי חבר בהגהות הרי"ף פ' השוכר את הפועלים בשלטי הגבורים שכתב וז"ל ונראה דאין לקרא מנהג דבר שלא נעשה מעולם אם לא שבא מעשה ואופן לעשות ונמנעו לעשות כן כו' עד וכיוצא בדברים שבאו מעשה לידינו ונמנעים מלעשות חשוב מעשה להקרא אח"כ מנהג כו' וראיתי שם שמבי' ראיה ממתני' דזבחים הנ"ל מהא דלא ראיתי עור יוצא לבית כו' ומ"ש רש"י דאפי' אירע שהוא לא ראה כו' הרי דכל שלא אירע המעשה שאנחנו באים לדון עליו אין להקר' מנהג כו' ע"ש ובעל ש"ג הנ"ל הרגיש ג"כ במ"ש מוהריק"ו שו' הנ"ל גבי סבלונות דמשמע משם דלא ראינו סתמ' הוי ראיה והיינו מההי' גמ' דעירובין הנ"ל וכת' אח"כ בעל ש"ג וז"ל ולולי שאין משיבין את הארי כו' היה נראה דאין מכאן ראיה כו' דאפ"ת שהתלמוד בא להעיד שהוקבע הלכה כר"ג מפני שלא ערער אדם מעולם מאן לימ' לן דהוי זה בכלל לא ראינו דלמא מה שלא ערער היינו הודו לו ממש דשתיקה כהודאה דמיא דהרי מצינו בכמה מקומות דכי שתיק לבר פלוגתיה הוי הודאה כו' ע"ש:

ולכאורה נראה דאשתמיטתיה לבעל ש"ג הגמ' דביצה דף ך' וז"ל ת"ר מעשה בהלל הזקן שהביא עולתו לעזרה לסמוך עליו בי"ט חברו עליו תלמידי שמאי הזקן א"ל מה טיבו של בהמה זו כו' ואותו היום גברה ידם של ב"ש על ב"ה ובקשו לקבוע הלכה כמותם והיה שם זקן א' מתלמידי שמאי הזקן ובבא בן בוטא שמו שהיה יודע שהלכ' כב"ה ושלח והביא כל צאן קדר כו' ואמר כל מי שרוצה לסמוך יבא ויסמוך ואותו היום גברה ידן של ב"ה וקבעו הלכה כמותם ולא היה שום אדם שערער בדבר כלום כו' ע"ש וא"כ לפ"ד בעל ש"ג שכתב דלמ' מה שלא ערער היינו הודו לו ממש כי גמ' דביצה הנ"ל אינו סובל פי' זה בלשון ולא היה שם אדם שערער בדבר כלום שהודו לו ממש שהרי תכף אחר מעשה הנ"ל אית' בגמ' שם וז"ל שוב מעשה בתלמיד א' מתלמידי ב"ה שהביא עולתו לעזרה לסמוך עליה מצאו תלמיד א' מתלמידי ב"ש א"ל מה זו סמיכה א"ל מה זו שתיקה ופירש"י מה זו סמיכה שאתה רוצה לסמוך ולעבור על דברי ב"ש והלא חולקים עליכם א"כ משמע דאף לאחר מעשה של בבא בן בוטא ערערו על ב"ה וסברי שלא לסמוך וא"כ א"א לומר שמ"ש שלא היה אדם שערער בדבר היינו שהודו לו ממש שהרי אחר מעשה הנ"ל מביא המעשה שמ"מ לא הודו לו תלמידי שמאי שא"ל מה זו סמיכה כו' ואין לומר שהמעשה הזה היה קודם המעשה של בבא בן בוטא שהרי פירשו שוב מעשה ומשמע לאחר מעשה הזה היה מעשה בתלמיד א' כו' וא"כ לפ"ז נראה דאשתמיטתי' לבעל ש"ג הגמ' הנז':

אמנם כד נדקדק בלשון הגמ' שם תמצא דלאו בחדא מחתא מחתינהו לפי שגבי מעשה דסמיכה נאמר ולא היה שם אדם שערער בדבר ודייק בלשון ולא היה שם דמשמע ש"ס לא היה אדם שערער אבל אותם שלא היו שם מערערים אח"כ ולכן מביא אח"כ המעשה בתלמיד א' שהיה מערער על הסמיכה לפי שלא הי' ש"ם באותו פעם ומשא"כ במעשה דר"י ב"נ לא נאמר ש"ם רק ולא היה אדם שערער בדבר כלום כו' משמע שלא היה שום מערער כלל:

וצריכין אנו ליתן טעם לחלק בין המעשה דביצה להמעשה דעירובין על שבאמת למה נאמ' ש"ם גבי סמיכ' ובעירובין לא נאמ' ש"ם ונלע"ד סברא נכונה לחלק כי עובדא דעירובין שעמד ר"י על רגליו אותו המעשה היה בבית המדרש ומסתמ' התאספו שמה כל העדרים עדרי מאבירי הרועים כל הת"ח ולכן אמר שלא היה אדם שמערער כי היו שמה בב"ה כל התלמידים ומשא"כ בעובד' דביצה שהיה המעשה בעזרה שרצו להקריב קרבנות כל מי שרוצה להקריב קרבן היה בעזרה ומי שלא היה מקריב קרבן לא היה בעזרה כי למה יכנס בחנם לעזרה ולא היו שם אסיפת הת"ח ולכן אמר שלא היה שום אדם שערער אבל בחוץ היו כמה מערערים וכמ"ש באמת אח"כ שוב מעשה בתלמיד א' כו' שחלק על זה לפי שלא היה שם בעזרה באותו פעם שהסכימו לזה כולם ועיין בש"ג הנ"ל במה שמיישב שם דברי מהריק"ו לפי דבריו והעולה מדבריו דאין זה לא ראינו ראיה אא"כ שבא הדבר במעשה ונמנעו מלעשותו כן כו' וא"כ ה"ה בנ"ד והב"י וגם הבעל ש"ג ולדבריו גם ה"ה מהריק"ו מסכים לזה דאין לא ראינו ראיה אם לא שבא מעשה בענין הזה וה"ה בנ"ד גבי מיאון ואף שדעת האגור אינו כן וסובר דלא ראינו אינו ראיה:

אכן ראיתי בס' משאת מלך דף ס"ג שכתב וז"ל ול"נ שהבנת האגור כו' כלומר שמעולם נהגו שלא ישחטו כלל ואם היו באות לשחוט היו מערערים לזה והוא בעיניו לא ראה דבר סותר לזה כו' ע"ש וא"כ לפי הפי' הרב בעל משא מלך בהאגור גם הוא מסכים לדברי הב"י וגם האגור לפי פי' של בעל מ"מ הנ"ל מסכים לדברי הב"י וגם בעל ש"ג דבריו גם מהריק"ו מסכים לזה דאין לא ראינו ראיה אא"כ במניעת הדבר:

וראיתי מ"ש עמיתי ה"ה בעל ש"ך בריש ספרו לי"ד שמביא האגור הנז' ואשר השיג עליו הב"י וכתב עליו וז"ל ולפע"ד דדעת האגור כמ"ש מהרי"קו בשו' קע"ב כו' וא"כ לפ"ד מהריק"ו חולק על הב"י הנה באותו שעה נעלם ממנו מ"ש בש"ג הנ"ל. ברם ראיתי בחיבורו לח"מ סי' ל"ז ס"ק ל"ז שהקשו לו על מ"ש בריש י"ד שדעת האגור כמ"ש מהרי"קו ודעת מהריק"ו אינו כן אלא הם מיירי בדבר שבאו לעשותו ונמנעו מלעשותו משום המנהג וכ"כ בשלטי הגבורים כו' וע"ש במה שחולק על הש"ג הנ"ל ובאמת כתבתי עליו הרבה ופלפלתי עמו פא"א וכאן אין מקום להאריך וע"ז נאמר כל ת"ח שאמר דבר הלכה לאחר מעשה אין שומעין לו כי בשעה שכ' זה בספרו לי"ד לא הרגיש בבעל ש"ג הנ"ל ועל החלוקים אנו בושים אלא שבא לחלוק עלינו את השוים כי בעל ש"ג משוה דעת מהריק"ו וכל מה שאנו יכולים להשוות דברי הפוסקים אנו מוזהרים ועומדים להשוותם:

וראיתי בתשוב' ה"ה מהרא"ם שכתב בסי' ט"ז בענין המתנות שנותנין להארוס ומתה הכלה אחר שנכנסו לחופה ובאו יורשי הכלה לגבות מחציתה שמעולם לא שמענו מנהג זה וכה"ג ודאי מנהג יפה מטעם דאפשר שיקרה זה בכל יום ערעור זה וכיון שלא שמענו שיחזירו כו' ע"ש וא"כ משמע לפ"ז דאפילו בשב ואל תעשה כגון ההוא דמתנות כלה שלא שמענו הוי ראי' וא"כ לפ"ד ה"ה הרא"ם הנ"ל לא ראינו הוי ראיה וזהו סותר כוונתינו בנ"ד כי לכאורה נראה שהוא חולק על הפוסקים הנז' שסברי דלא ראינו לא הרי ראיה אא"כ במניעת הדבר:

אמנם כד מעיינת תמצא שאין מחלוק' ביניהם שגם בעל ש"ג כתב שם וז"ל ונ"ל שאין לקרא מנהג כו' עד אם עושה כן הדבר בתדירות כו' ע"ש וא"כ גם בעל ש"ג כתב שיארע הדבר בתדירות ונמנעים מפני המנהג אז לא ראינו ראיה אמנם בדבר שאינו בא בתדירות אין לא ראינו ראיה וא"כ גם ה"ה הרא"ם ז"ל איירי בדבר שבא בתדירות ובנ"ד גבי עסק המיאון דהוי דבר שאינו בא בתדירות ואינו שכיח כלל ואף שנשואי הקטנות שכיחי הנה רוב הנישאות קטנות יש להם אב ולא שייך בהם מיאון ומיעוט הם יתומות ואף במיעוט שהם יתומות קצתם הם גדולות דלא שייך בהם מיאון ואף שקצתם מן היתומות הם קטנות מ"מ המיאון בעצמו הוא דבר שאינו מצוי באותו המיעוט יתומות קטנות מכמה טעמים שהוא דבר שנוי כשבאים לידי מיאון וע"ז אמרי' בגמ' הרחק מן המיאונין והכל מודים במיעוט דמיעוט' שאינו מצוי דלא שכיח' דלא שייך בזה לומ' לא ראינו הוי ראיה כי אינו דומה לנדון דמהריק"ו ולא לנדון דמהרא"ם הנ"ל שהוא מצוי ושכיחי ומשא"כ בנ"ד שהוא מיעוט דמיעוטי דאינו שכיחי ולא שייך בזה לומר דלא ראינו הוי ראיה וכמ"ש בכמה מקומות דמיעוט דאינו מצוי לא גזרינן ועיין בהרי"ף פ' האיש מקדש במ"ש הרמב"ן שם בדף תרמ"א דאפי' לר"מ דחייש למעוטי מ"מ למיעוט דמיעוט לא חייש וכ"ש לרבנן וכ"כ הריב"ש בסי' שע"ט דמיעוט דמיעוטי שאינו מצוי לא חיישי' גבי הנהו תלת דר"א בן פרטא שנותנים עליו חומרי חיים כו' וכן הוא בגמר' דע"א פ"ק ועיין ברי"ו נכ"ב ח"ב גבי שאלה ראובן שידך אשה כו' שכתב ג"כ רובא דמסבלי והדר מקדשי דאפילו לר"מ לא חייש למיעוטי דמיעוט' וא"כ בנ"ד ליכ' למיחש כלל שמא קבלו עליהם ק"ק בודון גזירת רבני אשכנזים שלא למאן וביותר שהוא גלוי פה הק"ק שאינם חשי' כלל להפוסקי' שאינם מפורסמים ובפרט שהבעל המפה הוא מפורסם ופוסק דלא כהר"י מינץ. ואין כאן חשש לומר שיש כאן חשש ספק חרם שהחרימו הגאונים הנז' שלא למאן כלל וי"ל שספק חרם להחמיר וכמ"ש הרשב"א בתשו' כי אין כאן ספק חרם כלל ועוד שזה שאמר הרשב"א ספק חרם להחמיר היינו כשהחרם הוא ודאי רק שנולד ספק בחרם וכאן החרם בעצמו הוא ספק אם קבלו החרם בק"ק בודון וכמבואר בפוסקים. ועוד דאף אם נאמר שהחרימו הגאונים הנ"ל שלא למאן היינו במקום שאין טעם נכון למאן ומשא"כ בנ"ד שבאה היתומה הזאת בטענת שאינו יכול ליזקק לה כדרך כל הארץ כ"ע מודים דלא החרימו בנדון כזה שהיתומה באה מחמת טענה הנ"ל:

ואם נאמר שיש לחוש שהמיאון הנ"ל אינו מיאון מאח' שעידי המיאון לא ידעו בשעת המיאון במספר שנותיה שהיא קטנה וכבר כתב הב"י ז"ל הזכרתי לעיל יתומה קטנה שבאה למאן שאין מקבלין המיאון אם לא ידעו במספר שנותיה וא"כ אף אם נתקבל אח"כ עדות השנים שהיתה קטנה נאמר שאינו מועיל:

איברא ז"א פשוט כ"כ דאית' בגמ' דתמורה פ"ק פלוגת' דאביי ורבא דאביי אמר כל מלת' דאמר רחמנ' לא תעביד אי עביד מהני ורבא אמר אי עביד לא מהני והאי דלקי דעבר אמימר' דרחמנ' עכ"ל וא"כ לפי מאי דקי"ל כרבא דאמר אי עביד לא מהני ולפ"ז בנ"ד הואיל שפסק הב"י בספרו הקצר דצריכי' עדי המיאון לידע במספר שנותיה ובנ"ד לא ידעו במספר שנותיה וכל מידי דאמר רחמנ' לא תעביד אף אם עביד לא מהני:

ולכאורה י"ל דדייק בגמ' כל מידי דאמר רחמנ' לא תעביד כו' דדוק' בדבר שהוא מדאוריית' ומשא"כ בדבר שהוא מדרבנן אז גם רבא מודה אי עביד מהני וא"כ בנ"ד שעסק המיאון הוא דרבנן אם עביד מהני:

אמנם ז"א שהרי אית' בגמ' דכתובות פ' האשה שנפלו גבי ההוא גברא דנפלה לה יבמה כו' (וע"ל בסי' שאח"ז מן ונפלאה בעיני על פה קדוש כו'):

ומעתה נחזור על הראשונות בקצרה שזכינו לדין בנדון שלפנינו דהאשה הזאת היתומה יוכבד בת לוי היא פטורה ויוצאה במיאון ואין לספק כלל בכל הספיקות אשר נסתפקנו בגביות העדות וכאשר בארנו את הכל על נכון כל הספקות אשר נפלו בעסק המיאון הזה אם מצד העדות של השני' אם מצד עידי המיאון אם מצד שמיום אשר גירשה אותו מביתה מחודש חשון תל"ב לפ"ק שלא שלמו עדיין שנת י"א שלה ועד היום שוב לא ראו זא"ז ואדרבה היתומה ביטלה כמה תפלות בב"ה ע"י המורשה שלה שיתנו עידיה ויצדקו שלא תהא שוב אגידא ביה וכמבואר לעיל הכל באריכות ואם מצד הטעמים שנתנה לדבריה שאינו יכול ליזקק לה כדרך כל הארץ והכל יודעים כלה למה נכנסה לחופה וע"ז נתקבל העדות של ר' משה בודק כמבואר לעיל וגם העדות של ר' אליה הרופא שריפא אותו ואח"כ הלך אצל רופא אחר ואמר שנסתר' המכה וא"כ אף שהרופא אחר יאמר שריפא אותו מי יודע כי פן יסתר המכה כמקדם:

ורציתי להאריך בזה בדין השמים ביני לבינך בפלפול הסוגי' דסוף נדרים וביבמות פ' הע"י ובפוסקים השייכים לזה אם היא נאמנת אם לאו אבל אין אנו צריכים לזה באשר שיוצאת במיאון ולא בגט ואף שכתבו התוס' ס"פ הע"י בסוגי' דהוא אמר מינה כו' אם היא נאמנת ושלא למהר בזה באשר שרוב הבתולות הקטנות פתחן סגור וכמ"ש הריצ"בא וג"כ הובא בהגמ"יי הלכות אישות ומשא"כ בנ"ד הכל מודים באשר שהרבה מן הרופאים מעידים ומגידים שאין תרופה למכתו ואם נאמר שתצא בגט אזי בודאי תשב עד שתלבין ראש' והרבה חשו חכמים לתקנת העגונות וגם מבואר ברי"בש סי' ו' בסופו דליכ' למנקט באשה כל החומרות כדי לעגנה ובפרט בנ"ד. ואם נאמר שיכופו אותו על הגט וכמבואר בהרבה מקומות בפוסקים בטוענת ישען על ביתו ולא יעמוד וכמבואר בה"ה מהרש"ך ח"ב ובשאר פוסקים גם זה קשה מאד וג"כ חשו הראשונים והאחרונים שלא ליפסל האשה מן הכהונה בחנם וכמ"ש הרב בעל מ"ב סוף סי' ק"ו וז"ל וא"ת לרוח' דמילת' נחמיר להצריכ' גט כבר כתבתי בתשו' א' בשם המרדכי כו' דלאו שפיר למיעבד הכי לפסול בת ישראל מן הכהונ' כו' עד ועוד דבנ"ד ידוע דגברא אלמא הוא ויתן כתף סוררת ולא ישמע לדברי חכמים ונמצא הבתולה תשב עד שתלבין ראשה וכבר כתב ר"מ מפדואה בתשוב' דכל כה"ג מתירים האשה בלא גט כו' ע"ש באריכות וא"כ מכ"ש בנ"ד כפי הטעמים אשר כתבתי בפסק הזה שיש להתיר האשה היתומה הזאת במיאון הזה בלא גט מאחר שאינו אלא קידושי דרבנן וכמבואר הכל באר היטב בפסק הזה בכן ראוי ונכון לכל מורה הוראה להפך בזכות היתומה אשר היא יושבת ובוכה במר נפשה בירכתי ביתה זה כמה שנים שכולה וגלמודה וצעקה ואין מושיע לה עד היום. כל הנ"ל כתבתי להלכה ולמעשה אם יסכימו עמי מורי ורבותי היושבים על כסאות למשפט ובפרט חכמי גאונים רבני ק"ק קונשטנדינה ובראשם עטרת מלוכה הגאון סיני ועוקר הרים פאר הדור כמהר"ר משה בנבנשת נר"ו בעל פ"מ וי"י יצילנו משגיאות ויראנו מתורתו נפלאות כ"ד אפרים הוא הצעיר במוהר"ר יעקב מבית אהרן זצ"ל מווילנא:

הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף