שער אפרים/ע
|
< הקודם · הבא > |
- שאלה ע
המעשה שהיה כך הי' ראובן נשבע לשמעון שהבן זכר היולד לו כעת אזי יתניהו לשמעון שימול אותו ואח"כ ילדה אשתו זכר ובקש ראובן משמעון שימחול לו השבועה כעת באשר שהוא מוכרח לכבד את גיסו שהוא ג"כ מוהל אמנם נשבע לו מחדש שהבן הראשון שיולד לו אח"כ אזי יהיה שמעון המוהל ובכן אחרי זאת מתה אשתו של ראובן ונשא אשה אחרת וילדה לו בן ובא שמעון המוהל שיקיים את שבועתו שימול את בנו וראובן טוען ב' טענות טענה א' שאשתו השניה אינה רוצת ומוחה בידו מליתן לו שימול את בנה באשר שהיא רוצת שיכבד א' מקרוביה ועוד טענה שנית טוען ראובן שגם אם לא היתה מיחה אינו צריך לקיים את שבועתו באשר שמתה אשתו הראשונה וזאת האשה אחרת ועל האשה הזאת לא נשבע ונא יורנו מורנו הדין עם מי ושכמ"ה:
תשובה הנה במה שראובן רוצה לפטור עצמו משבועתו מצד שני טענות הנ"ל צריכי' אנו לדקדק בטענות הנ"ל אם יכול לפטור עצמו מעונש השבועה או בטענה ראשונה או בטענה השנייה או שניהם כא' אינם ישרים לפטור את עצמו מן השבועה. בודאי בעיקרא דדינא אם באנו להליץ בעד ראובן ולפטור אותו ולומר מאחר שהוא דבר שלא בא לעולם וקי"ל דאין מקנה דשלב"ל וא"כ השבועה ג"כ מעיקר' לא חיילא אמנם ז"א טענה כלל שהרי מבואר בפוסקים ומקורו הוא בתשוב' הרא"ש הביאו מרן הב"י בי"ד סי' רס"ד ואחריו בעל המפה דאין מועיל בזה קנין אבל אם נשבע לו כופין אותו לקיים שבועתו כו' ע"ש וא"כ משמע שנקנה בשבועה וכופין ע"ז ואף שיש לדחות דהתם איירי שהבן זכר נולד כבר לכן כופין אותו שיקיים שבועתו ומה שאינו נקנה בקנין היינו משום דהוי קנין דברים ומשא"כ כשנשבע לו עד שלא נולד דהוי דבר שלא בא לעולם וג"כ הוי רק קנין דברים לא מועיל ג"כ שבועה ועיי' בהגמ"ר סוף פ' ר"א דמילה בסוף מס' שבת וז"ל מהר"מ אומר מי שנדר לחבירו להיות בעל בריתו או למול את בנו צריך לקיים לו ואע"ג דאין אדם מקנה דשלב"ל מ"מ הואיל ומנהג בני אדם כו' הוא כן גם כאן צריך לקיים וראיה מסיטומת' כו' והר' יחיאל היה אומר דאם היה מתנה בעודה מעוברת אינו כלום דהוי דשלב"ל ולא דמי לסיטומת' דהתם בא לעולם ומועיל בה קנין כו' ע"ש וא"כ זכינו מזה ממ"ש הר' יחיאל על מהר"מ דאם היה מתנה בעודה מעוברת אינו כלום וא"כ ה"ה בנ"ד אף שנשבע לא יועיל בזה שבועה ואף שכתב הרב בעל המפה בסי' רס"ד ס"א אבל אם נשבע כופין אותו שיקיים י"ל דהיינו דוק' אם נשבע לו שימול את בנו אחר שנולד ומשא"כ אם נשבע לו קודם שנולד לא חלה השבועה ואין להקשות ע"ז איך נוכל לומר דהרמא"י איירי שנשבע לו אחר שנולד א"כ קשה למה כתב הוא לפני זה דאין מועיל בזה קיבול קנין הא אחר שנולד הו"ל דשב"ל ולמה לא יועיל בזה קנין אבל ז"א קושיא די"ל דמה שאינו מועיל בזה קנין היינו לפי דהוי קנין דברים ואינו חל (ועיין בטורי זהב ס"ק ו' שם) וא"כ י"ל לעולם דאיירי שנשבע לאחר שנולד ומשא"כ בנ"ד דאיירי שנשבע קודם שנולד י"ל דכמו שקנין אינו מועיל גם שבועה אינו מועיל:
אמנם כד מעיינת במקור מוצא דין זה תמצא שז"א כי דברים אלו לקוחים מתשוב' הרא"ש כלל י"ב סי' ג' ע"ש וז"ל נכדי ידידי הר' משה כהן אני הייתי רגיל לומר דבר (שלא) בא לעולם הוא ויותר מזו אפי' כבר נולד הבן והקנה לו בקנין שיהיה בעל ברית יכול לחזור דקנין דברי' בעלמא הוא כו' עד כתב רבנא מאיר כו' דמי שנדר לחבירו לעשותו בעל ברית אע"ג דהוי דבר (שלא) בא לעולם יש לילך בזה אחר המנהג כו' ומביא ראיה מסיטומת' כו' וכתב על זה הרא"ש ויש להשיב על דבריו חדא דסיטומת' היינו דוקא שעשה מעשה כו' והוי במקום סודר אבל דיבור בעלמא לא כו' עד ואני רגיל לקיים דבר זה בת"כ שלא יוכל לחזור בו עכ"ל ויש לדקדק בהרא"ש למה דחה דברי רבנא מאיר דלא דמי לההוא דסיטומת' דשם איירי שעשה מעשה כו' ולא דחה את דבריו כמו שדחה הר"ר יחיאל את דבריו דאיירי בדשב"ל כו' וכמ"ש בהגמ"ר הנ"ל וצ"ל לפי שהרא"ש בתשוב' רוצה לדחות דברי רבנא מאיר בין אם איירי קודם שנולד הבן ובין אם איירי שנודר לו לאחר שנולד הבן דאפי' כבר נולד הבן ונדר לו דאינו מועיל ואין להביא ראיה מסיטומת' דהתם עושה מעשה ומשא"כ בהגמ"ר מה שמביא בשם הר' יחיאל שדוחה דבריו איירי דוקא שנדר לו בעוד' מעוברת דהוי דשלב"ל וזהו שכתב הרא"ש בתחלה ויותר מזו אפי' כבר נולד הבן כו' וע"ז קאי בסוף דבריו ויש להשיב על דבריו כו' דהיינו בין אם הוא קודם שנולד או אחר שנולד הבן ומסיק דהוא רגיל לקיים זה בת"כ כו' א"כ מוכח מזה דאף אם איירי שנדר לו קודם שנולד הבן מ"מ א"א לקיים זה רק בת"כ כו' ומשמע מזה דעכ"פ שבועה או ת"כ שיש לו דין שבועה מועיל בזה וע"ז כתב בעל המפה אבל אם נשבע לו כופין אותו שיקיים כו' דהיינו אף אם נשבע קודם שנולד הבן מ"מ חלה השבועה:
וזולת כל הנז' א"א לומר דבשבועה לא יועיל בדשלב"ל דכבר מבואר מ"ש הרי"בש סי' של"ה שכתב בשם הרא"ש בתשו' במי שהקנה לתת לחבירו מחצית מה שירויח דאע"ג דאין אדם מקנה דשלב"ל אם נשבע להשלים חייב כו' מכח שבועתו והרב בעל המפה מביא דבריו לפסק הלכה בסי' ר"ט בח"מ ס"ד בלי שום חולק וא"כ ה"ה בנ"ד אין להליץ בעד ראובן מצד הטענה דהוי דשלב"ל כי מכח השבועה מחויב לקיים אף בדשלב"ל:
אמנם צריכין אנו לומר ולבאר אם יש זכות לראובן לפטור את עצמו מעונש השבועה מצד הטענות המבוארי' בשאלה הנז'. ועתה חל עלינו חובת ביאור מצד הטענה הראשונה שטוען ראובן שאשתו השני' אשר לקח מחדש אשר ילדה לו הבן מוחה בידו שהיא רוצה לכבד במצוה הזאת לאחד מקרוביה נלע"ד דגם מצד הטענה הזאת אין ראובן יכול לפטור עצמו מעונש השבועה שהרי כתב מהריק"ו בתשו' שו' ע"ו דאין כח לאשה ליתן לאחר למול את בנה מאחר דלא שייכ' במצות מילה והובאו דבריו בבעל המפה בסי' רס"ד בי"ד וא"כ לפ"ז בנ"ד מה שטוען שאשתו מוחה אזי אין במחאתה כלום והוא יכול לכבד במצוה הזאת להמול את בנו לכל מי שירצה:
איברא עדיין חל עלינו חובת ביאור לבאר בנ"ד אם יש זכות לראובן לפטור את עצמו מעונש השבועה מצד הטענה השני' שטוען באשר שמתה אשתו הראשונה אזי הוא פטור מהשבועה. גרסי' בגמ' דכתובות פ' הנושא דף ק"ג במשנה אלמנה כו' נותנין לה מדור לפי כבודה כו' ואמרי' שם בגמ' אמר אביי נקטינן מדור אלמנה שנפל אין היורשים חייבים לבנותו כו' וכן פסקו כל הפוסקים וכתב המ"מ בשם הרשב"א בפי"ח מהל' אישות וז"ל וכתב הרשב"א לאו למימרא שאין חייבים לבנותה אבל אם בנאוהו שתהא היא דרה בו אלא מכיון שנפל נסתלק זכותה ממנו עכ"ל ע"ש א"כ זכינו ממ"ש הרשב"א שאפי' אם חזר ובנאוהו נסתלק זכותה מכיון שנפל אף שהבעל נתחייב בשטר כתובה בחוב גמור שמחויב ליתן לה דירה לאחר מיתתו ואפ"ה מכיון שנפל נסתלק זכותה ולא אמרינן כשחזר ובנאוהו תהדר למלתא קמייתא שהחוב יהיה כבראשונה ותדור בו אלא אמרי' שנסתלק זכותה ממנו וא"כ ה"ה בנ"ד אע"פ שנשבע לו שיתן לו למול את בנו מ"מ הואיל ומתה אשתו הוי כמו נפל הבית ואבד המוהל את זכותו ואף שחזר ולקח אשה אחרת והוליד בן מ"מ אבד את זכותו ואינו מחוייב לכבדו שימול את בנו וכמ"ש הרשב"א גבי מדור האלמנה דאף אם בנאוהו היורשים מחדש מ"מ אבדה את זכותה. ואין לומר דדוקא גבי יורשים אמרי' במדור האלמנה שנפל דאבדה זכותה לפי שהיורשים בעצמם לא נשתעבדו בחוב זה רק זהו חוב אביהם שנשתעבד לה או מצד תקנת חכמים לכן אמרינן שבקל יכולים היורשים לפטור את עצמם מחוב זה ואבדה את זכותה ומשא"כ בנ"ד שהוא שיעבד את עצמו ובפרט בעונש השבועה החמורה וא"כ אמרי' אף שמתה אשתו והוי כמו מדור אלמנה שנפל מ"מ לא אבד המוהל זכותו כשנשא אשה אחרת ולא דמי למ"ש הרשב"א הנ"ל דאף אם בנאוהו היורשים מחדש מ"מ אבדה זכותה דיש לחלק דבשלמ' התם גבי מדור אלמנה שנפל כו' אותו בנין חדש שבנו היורשים לא נשתעבד להאלמנה ומשא"כ בנ"ד גבי המוהל הוא עצמו שיעבד עצמו שיתן לו את בנו למולו ולא נפקע שעבודו ממנו לכן לא אבד זכותו כשנשא אשה אחרת והוליד בן:
אמנם אחר קצת העיון תמצא שחילוק זה אינו שהרי כתב הטור בח"מ סי' שי"ב סט"ז גבי נפל הבית לאחר שהשכירו אם אמר לו בית זה כו' אינו חייב לבנותו כו' ולקוח מגמ' דהשואל דאמרי' כיון דנפל אזדא ליה כו' ופרש"י לשם אזדא ליה הלך לו מזלו גרם לו ואמאי חייב להעמיד לו בית כו' והב"י הביא לשם הגמר' הנז' והביא ג"כ דברי המ"מ בפי"ח מהלכות אישות הנז' מ"ש בשם הרשב"א גבי מדור אלמנה שנפל אף אם בנאוהו היורשי' מ"מ אבדה זכותה ממנו ע"ש וכתב מרן הקדוש הב"י על דברי הרשב"א הנ"ל וז"ל ומשם יש ללמוד דה"ה למשכיר כו' ע"ש והיינו אף אם בנאו המשכיר מ"מ אבד השוכר זכותו וא"כ לפי מה שחלקתי לעיל דע"כ ל"ק הרשב"א אלא דוקא גבי יורשים לפי שהם לא נשתעבדו בעצמם ומשא"כ בנ"ד גבי מוהל כו' דלפ"ז קשה על מרן הב"י איך לומד מדברי הרשב"א דין שוכר ומשכיר דאבד השוכר את זכותו דלמא בנדון דשוכר ומשכיר מודה הרשב"א דלא אבד זכותו הואיל ונשתעבד בעצמו דומיא דנ"ד גבי המוהל וביותר שכתב הב"י עוד ולמד מדין של מדור אלמנה וז"ל ונ"ל דכי היכי דמדור אלמנה שנפל ואמר' הניחו לי לבנותו אין שומעין לה ה"ה לשוכר עכ"ל ולפי מ"ש אין ללמוד ממדור האלמנה כלום ועל הרב ב"י ז"ל לא קשה כ"כ לפי שאף שכתב הב"י שיש לדמות משכיר ושוכר למדור האלמנה ויש ללמוד דין של הרשב"א ממדור האלמנה לשוכר ומשכיר כו' מ"מ בספרו הקצר השמיט הדינים אלו לפסק הלכה גבי שוכר ומשכיר וא"כ אף שכתב שיש ללמוד דין משכיר ושוכר ממדור האלמנה מ"מ השמיט דינים האלה ולא רצה לקבוע הלכה כן ואפשר שמטעם שיש לחלק בין נדון דהרשב"א לשוכר ומשכיר וכמו שחלקתי בין נדון דהרשב"א לנ"ד גבי מוהל אמנם על הרב בעל המפה קשה שהביא דינים אלו בספרו הקצר ואם איתא שיש לחלק כנז' א"כ דברי בעל המפה תמוהים אלא ודאי שאין לחלק בין מדור האלמנה לשוכר ומשכיר וה"ה בנ"ד גבי מוהל אם מתה אשה הראשונה אבד את זכותו דומיא דנפל הבית הנ"ל:
ונלע"ד להביא ראיה לנדון הנז' מהא דאמרי' בגמר' דכתובות ריש פ' הנושא במשנה דהנושא את האשה ופסקה עמו שיזון את בתה חמש שנים חייב לזונה ה' שנים נישאת לאחר ופסקה עמו שיזון את בתה ה' שנים חייב לזונה כו' ופירש"י נישאת האם לאחר אחר שגירש' הראשון כו' הפיקחין היו כותבין ע"מ שאזון את בתך ה' שנים כ"ז שאת עמי ואיתא בטא"ה סי' קי"ד מתה (האם, אינה חייב עוד לזונה וכן אם נתגרשה אפי' חזר ונשאה דכל זמן שאת עמי מאלו הנשואין משמע וא"כ דון מינה ומינה דמה התם דחזר ונשא והחזיר את אשתו הראשונה אפ"ה אמרי' הואיל. ונתגרשה אבדה זכותה אף שחזר והחזיר אשתו ומכ"ש בנ"ד דהבטיח המוהל שימול את בנו הראשון שיולד לו וא"כ כשמתה אשתו אז אבד המוהל זכותו וכשנשא ראובן אשה אחרת מכ"ש שאבד זכותו המוהל הנז' דהלא זאת היא אשה אחרת דאף אם נתגרשה הראשונה וחזר ונשאה לפי מה שאמרינן בגמר' הנ"ל גבי הנושא את האשה ופסק לזון את בתה דאבדה זכותה היה לנו לדון ג"כ גבי מוהל ומכ"ש בנ"ד שמתה אשתו ראשונה ונשא אשה אחרת שאבד זכותו מליתן לו לימול הבן ראובן הנ"ל:
ולכאורה יש לדחות הראיה זאת מגמ' הנז' דאדילפת מסיפא בנ"ד לומר שאבד המוהל זכותו זיל דון מרישא דמתני' איפכא דאמרי' שם הנושא את האשה ופסקה עמו כדי שיזון את בתה ה' שנים חייב לזונה נישאת לאחר (היינו לאחר שגירשה הראשון חייב לזונה כו' ע"ש א"כ משמע משם דאף שגירשה הראשון מ"מ לא אבדה בתה את זכותה וחייב לזונה ומ"ש סיפא בנתגרשה דאבדה זכותה היינו לפי שהתנה כ"ז שאת עמי לכן בנתגרשה אבדה זכותה ומשא"כ בנ"ד גבי המוהל שאמר ראובן סתם אל שמעון המוהל שהבן ראשון שיולד לו יהא הוא המוהל וא"כ י"ל אף שמתה אשתו מ"מ לא אבד זכותו:
אמנם ז"א דבשלמא התם גבי מי שפסק לזון את בתה אף דנתגרשה לא אבדה זכות לפי שפסק סתם לזון את בתה ויכול לזונה אף בנתגרשה לכן לא אבד' בתה זכותה ומשא"כ בנ"ד גבי המוהל שהבטיח לו ראובן שהבן ראשון שיולד לו שיהי' הוא המוהל בודאי אי אפשר לראובן לקיים הבטחתו אם לא שיהיה אשה שתלד לו בן זכר ולכן אם מתה אשתו כבר אבד המוהל זכותו ודומה לסיפא דמתני' בהתנה עמה כ"ז שאת עמי ובנ"ד אף בהבטיח להמוהל סתם שהבן ראשון היולד לו יהיה הוא המוהל הוי כאלו התנה בפירוש כ"ז שיהיה אשתו עמו דהלא א"א לקיים תנאו אם לא שתלד לו אשתו בן זכר וא"כ במתה אשתו אבד המוהל זכותו ומה שנשא אח"כ אשה אחרת זהו נלמד שפיר מסיפא דמתני' הנ"ל גבי אם התנה כ"ז שאת עמי ואמרי' נתגרשה אף שחזר ונשאה מ"מ אבדה בתה את זכותה וא"כ מכ"ש בנ"ד גבי מוהל שאין זה אשתו הראשונה רק אשה אחרת שנשא שאבד המוהל זכותו:
ואין לדחות הראיה הנ"ל מהא דפוסק לזון את בת אשתו דאמרי' בנתגרש' אף שחזר ונשאה אבדה זכותה דהלא דברים אלו לקוחים מדברי הרא"ש שם וכד מעיינת בהרא"ש תמצא שהוא בעצמו דחה דברים אלו וז"ל הרא"ש שם הפקחין היו כותבין כ"ז שאת עמי וכ' הרא"ש ומסתבר שאם גירשה והחזירה כבר נתבטל תנאו כו' דכ"ז שאת עמי מנשואין אלו קאמר והכי איתא בירושלמי כ"ז שאת עמי מתה אינ' עמו נתגרשה אינ' עמו והירושלמי נ"ל דאינו ראיה לכאן דלא איירי בהחזירה דומיא דמתה עכ"ל הרא"ש והרי משמע שהרא"ש בעצמו דחה דברים אלו וכתב שאין ראיה מהירושלמי וא"כ י"ל שסבר הרא"ש בהחזירה לא אבדה זכותה אף דנתגרשה בנתים וא"כ ה"ה בנ"ד גבי המוהל אף במתה אשתו לא אבד זכותו אם נשא אשה אחרת:
אמנם ז"א שהרי הטור הביא דברי הרא"ש הנ"ל לפסק הלכה ואחריו כל הפוסקים כמוהו וא"כ צ"ל שמ"ש הרא"ש והירושלמי נ"ל דאינו ראיה לא שדחה דברים אלו מפסק הלכה אלא שדחה שמהירושלמי אינו ראי' לכאן אבל מ"מ מסברא מסתבר שאם נתגרשה אף אם החזירה אבדה זכותה ולכן כתב הרא"ש מסתבר שאם גירשה כו' היינו מסבר' בעלמא וזהו שהביא הטור דבריו לפסק הלכה. ובאמת יש לדין זה ראיה ברורה ממקום אחר מהא דאמרי' בב"ב פ' המוכר את הבית דף ס"ג דאמרי' שם ת"ר בן לוי שמכר שדה לישראל כו' ע"מ שמעשר ראשון שלי מעשר ראשון שלו כו' ואם אמר לו כל זמן שהשדה זו בידך מכרה וחזר ולקחה אין לו עליו כלום כו' וא"כ מוכח משם דבהתנה סתם ע"מ שהמעשר ראשון שלי לא אבד בן לוי זכותו אף אם מכרה לאחר דאל"כ קשה למה אמר בסיפא דאם אמר לו כ"ז שהשדה זו בידך ומכרה אבד זכותו הלא אף אם לא התנה עמו ואמר כ"ז שהשדה זו בידך ומכרה אבד זכותו ג"כ אלא ודאי צ"ל דבלא התנה עמו כ"ז כו' ומכרה לא אבד בן לוי זכותו ואפ"ה אם התנה עמו כ"ז כו' ומכרה דאבד את זכותו וכן כתב הטור ח"מ סי' ר"ט בהדיא וע"ש בב"י שם באריכות וא"כ ה"ה בנ"ד כשפסק לזון את בת אשתו סתם אף אם נתגרשה חייב לזונה ומשא"כ בנתגרשה אף אם החזירה אבד זכותה דומיא דבן לוי שהתנה שיהי' המעשר שלו דאם התנה כ"ז שיהיה שדה זו בידך ומכרה אף אם לקחה אח"כ אבד זכותו בזה:
ובאמת ראיתי בהר"ן פ' הנושא שכתב במתני' הנז' בשם הרשב"א וז"ל הפקחין כו' וכתב הרשב"א ז"ל דמסתבר' שאם גירשה והחזירה כבר נתבטלה תנאו ואע"פ שהחזירה כו' שאין בלשון הזה אלא כ"ז שאת עמי מנשואין הראשונים כדתניא בן לוי שמכר שדה לישראל כו' מעשר ראשון שלו ואם אמר לו כ"ז שהשדה זו בידך מכרה וחזרה ולקחה אין לו עליו כלום אלמא כ"ז שבידך מקנין הראשון ה"נ מנשואין הראשונים קאמר כו' ע"ש:
ותמהני על הרא"ש דנהירין ליה שבילי דתלמודא ודמי ליה כמאן דמנחא בכיסיה ואינו מביא ראיה לדין זה מגמר' הנ"ל מהא דבן לוי שמכר שדה לישראל כו' וכמ"ש הרשב"א ראיה לדין הנ"ל מגמר' דבן לוי שמכר שדה כו':
וצריך לומר שהרא"ש סבר שיש לחלק בין הא דבן לוי כו' כ"ז שהשדה זו בידך וא"כ כשמכר השדה מכר אותו השדה שהתנה עליו ונתבטל זכותו שהיה לו בו שיהיה המעשר ראשון שלו כי אינו יכול הלוקח ראשון לקיים תנאו שיתן לו מעשר באשר שמכר השדה לאחר לכן אבד זכותו אף אם חזר וקנאה ומשא"כ גבי הנושא אשה ופסקה שיזון את בתה כ"ז שאת עמי אף אם נתגרשה הלא אם היה רוצה הבעל ראשון לפרנס את בתה אע"פ שאינה עמו היה יכול שאין מי שיעכב בידו ולכן אף אם נתגרשה שאינו מחוייב לפרנסה מ"מ כשהחזירה ה"א דעל תנאי ראשון החזירה וכמ"ש במשנה סוף הכותב המגרש את האשה והחזירה ע"ד כתובה הראשונה החזירה וא"כ באשר שגם אם גירשה היה בידו לפרנסה משלו ואף שאינו מחוייב לפרנסה מ"מ כשהחזירה י"ל שע"ד תנאי הראשון החזירה ואף שאמרי' בגמ' פ' הנושא דף ק"ב אלא איהי דליתא בתנאי ב"ד כו' וא"כ לא שייך לומר על תנאי הראשונה החזירה אבל מ"מ אין לו שייכות לזה דאף דלא שייך בה לומר על תנאי ב"ד י"ל גבה שע"ת הראשון החזירה ולא אבדה זכותה הואיל ואם היה רוצה אף לאחר שגירשה היה יכול לזונה משלו ומשא"כ בבן לוי כו'. ואף שי"ל דגם בבן לוי אם היה רוצה הלוקח ראשון ליתן לבן לוי כ"כ תבואה ופירות כמו שמגיע המעשר ראשון לבן לוי היה יכול אבל מ"מ ז"א מעשר כמו שהתנה שיתן לו המעשר משדה זו לכן אין להביא ראיה מהא דבן לוי להא דהנושא את האשה ופסק לזון את בתה וגירש' והחזירה וזהו טעמו של הרא"ש שלא הביא ראיה מהא דבן לוי להא דהנושא את האשה כו':
אמנם אי קשיא לי הא קשיא לי בדברי הרא"ש שכתב מסתבר שאם גירשה והחזירה כבר נתבטל תנאו כו' ומביא ראי' מן הירושל' שהבאתי לעיל ודחי דבריו וכתב שמהירושלמי אינו ראיה דלא איירי בהחזירה דומיא דמתה כו' ע"ש עכ"ל:
ודבריו נפלאים בעיני דהלא כד מעיינת בירושלמי שם שכתב וז"ל מתה אינה עמו נתגרשה אינה עמו החזירה מ"ד לכתובה אבל לא לתנאין תני (גי' הר"ן בשם הרשב"א ה"נ) ופי' הר"ן שם דברי הירושלמי וז"ל (מ"ד לכתובה אבל לא לתנאים) כלומר לרב הונא דאמר בשילהי הכותב גבי קטן שהשיאו אביו וקיימה ע"מ כתובתה קיימא ל"ש אלא מנה ומאתים אבל תוספת אין לה ה"ה לגירשה ואח"כ החזירה דע"מ כתובתה הראשונה אבל לא לתוספת ולא לתנאים ולרב יהודא דאמר התם אפי' תוספת יש לה ה"נ גירשה והחזירה יש לה תוספת ותנאים הראשונים שע"ד כולם החזירה והא איתותב רב יהודה ע"ש ועיין בירושלמי סוף הכותב שכתב שם בהדיא פלוגתא הנ"ל גבי קטן אם לכתוב' ולא לתנאים כו' ע"ש וא"כ לפ"ז מבואר באר היטב בהירושלמי דבהחזירה אליבא דמ"ד לכתוב' אבל לא לתנאים הכי נמי בהחזירה לא החזירה לתנאים הראשונים והיינו אליבא דרב הונא ס"פ הכותב וקי"ל כוותיה דהא רב יהודא שחולק על זה איתותב שם וא"כ מבואר בהדיא דאף אם החזירה אבדה זכות' וכ"כ הר"ן בשם הרשב"א בפי' וז"ל וכתב הרשב"א דמסתברא שאם גירשה והחזיר' כבר נתבטל תנאו כו' עד ומפורש מצאתי כן בהירושלמי כו' והיינו הירושלמי הנ"ל ונפלאה בעיני על דברי הרא"ש שדחה דברי הירושלמי וכתב ונ"ל שאינו ראיה מהירושלמי כו' ולא ראה סוף דברי הירושלמי שמבואר בהדיא כדברי הרא"ש שאם גירשה והחזירה מ"מ אבדה זכותה וכעת צ"ע גדול לענ"ד:
ואפשר לישב דברי הרא"ש הנז' שהרא"ש דרך אחרת היה לו בהירושלמי הנ"ל לא כמו שמפרש הר"ן בשם הרשב"א לפי שהרשב"א מפרש הירושלמי דמאן דאמר לכתובה אבל לא לתנאין היינו הפלוגתא דרב הונא ורב יהודה ס"פ הכותב דקאי אקטן שהשיאו אביו כתובתה קיימת שע"מ כן קיימא וכן גר כו' ואיתא פלוגתא בגמ' דרב הונא ור"י אם כתובתה קיימת גם לתוספת אם לא ואיתותב רב יהודה דאמר בין לכתובה בין לתוספת והיינו מטעם שפרש"י והר"ן שם דבמאי תגבי התוספ' בהאי שטרא חספא בעלמ' ולכן איתותיב רב יהודה ופירש הרשב"א דברי הירושלמי דבגירשה והחזירה דמ"מ אבדה בתה את זכותה כו' ובאמת לפי הבנתו בהירושלמי ס"פ הכותב דזהו הפלוגת' דמ"ד לכתובה אבל לא לתנאי היינו פלוגת' דרב הונא ור' יהודא בתלמוד בבלי שלנו א"כ קשה למה לא אמרו ג"כ הלשון שאמרי' בגמ' שלנו לכתובה אבל לא לתוספת כו' וגם קשה למה לא הזכיר בירושלמי מי הם האמוראים המחולקים בזה הדין וכמ"ש בתלמוד בבלי רב הונא ורב יהודה כו' וגם קשה למה לא מזכיר שזה שאמר לכתובה גם לתנאים איתותב דהיינו ר"י שאמר אף לתוספת איתותב לפי שמתני' אטעיתי' וכמ"ש בתלמוד שלנו ומכח אלו הקושיות למד הרא"ש פי' אחר בירושלמי ס"פ הכותב תני רב חנן כו' ח"א לכתובה אבל לא לתנאים קאי על המתני' מ"ש במשנה שם או כתובה ושני גיטין או כתובה וגט ומיתה אינו גובה אלא כתובה א' שהמגרש את אשתו והחזירה ע"מ כתובה הראשונה החזירה וע"ז קאי שם בירושלמי תני רב חנן קמי דרב הילא תרין אמוראין ח"א לכתובה אבל לא לתנאים כו' ר"ל אף שע"מ כתובה הראשונה החזירה היינו דוקא בעיקר כתובה אבל לא לתנאי כתובה וחרינא אמר אף לתנאים והיינו לתנאי כתובה וזאת המחלוקת לא הוזכרו בתלמוד שלנו ולכן לא הזכיר שם האמוראים רב הונא ור"י כי לא נחלקו בזאת ואף דהלכה כרב הונא שם גבי קטן שהשיאו אביו וגר כו' דכתובה הראשונה קיימת היינו מנה ומאתים אבל לא לתוס' וכמו שפירש"י והר"ן הטעם דבמאי תגבי בהאי שטרא חספא בעלמ' כו' וזהו הטעם לא שייך אלא גבי קטן וגר ומשא"כ בסתם אשה אם גירשה והחזירה אז אפשר שגם רב הונא מודה שע"מ כתובתה הראשונה החזירה העיקר וגם התנאין דהיינו התוס' כתובה ושאר תנאין וא"כ לפ"ז הפלוגת' הזאת שמביא הירושלמי מה שתני רב חנן קומי דרב הילא ח"א לכתובה אבל לא לתנאים כו' לא איירי מזה בתלמוד שלנו כלל כי הפלוגת' שבירושלמי אין לו שייכות להפלוגת' שבתלמוד בבלי בשם רב הונא ור"י גבי קטן שהשיאו אביו לכתובה אבל לא לתנאים והיינו מטעם דשטרא חספא בעלמ' וכמ"ש רש"י ומשא"כ גבי המגרש את אשתו והחזירה ע"ד כתובה הראשונה החזירה היינו לכתובה וגם לתנאין וא"כ בנ"ד גבי הנושא האשה ופסקה עמו שיזון את בתה כו' אף שגירשה אם החזירה אח"כ י"ל דהלכת' דע"ד כתובה הראשונה החזירה אף לתנאים דהיינו מה שפסקה עמו לזון את בתה ואף שהירושלמי תלי זאת בפלוגת' אם לכתובה ולא לתנאים וה"ה בהנושא את האשה אבל מ"מ ליכא הוכחה מדברי הירושלמי הלכתא כמאן ואפשר דהלכת' כמ"ד לכתובה ואף לתנאים ואף דאיתותב רב יהודה שם בזה היינו דווקא גבי קטן וגר כו' ומשא"כ במגרש את אשתו והחזירה כו' כפי מה שפירשתי דברי הירושלמי לפי דברי הרא"ש ולכן לא מביא הרא"ש לנדון שלו ראיה מדברי הירושלמי אם גירשה והחזירה כו' להא דהנושא האשה ופסקה עמה כו' כי לא ידע להכריע כמאן מינייהו הלכתא לכן כתב מסברת עצמו ומסתבר שאם גירשה והחזירה כו' (ועיין בירושלמי פ' אעפ"י וז"ל כיני מתני' שלא הוסיף לה אלא בשביל חיבת לילה הראשון שבעל בעל גירשה והחזירה ועדיין חיבת לילה הראשון קיימת בעל מת ונפלה לפני היבם עדיין חיבת לילה הראשון קיימת) דמשמע משם דאף אם גירשה והחזירה שעדיין חיבת לילה הראשון קיימת היינו לתוספת כתובה:
ואין להקשות לפי הפי' שפירשתי בדברי הירושלמי פ' הכותב לפי דברי הרא"ש לפ"ז צריך ביאור מה שמסיים בירושלמי ס"פ הכותב וז"ל וחרינא אמר בין לכתובה ובין לתנאים ניחא גר קטן וקטן מגרש א"ר חגי כו' כשבא עליה משהגדיל כו' עכ"ל וא"כ לפ"ז משמע במה שמסיים ניחא גר כו' וקטן מגרש משמע שהמחלוק' דבין לכתובה ובין לתנאים קאי אמתני' דגר וקטן שהשיאו אביו כתובתה קיימת איירי בשגירשה הקטן והגר ועז"א שכתובתה קיימת דהיינו הכתובה שכ' לה קודם שגירשה לכן מתרץ דאיירי כשבא עליה משהגדיל כו' וכמ"ש בגמר' דידן ע"ש ומ"ש בירושלמי ניחא גר כו' קאי אמתניתין ולא אמחלוקת שהביא לפני זה דבין לכתובה ובין לתנאים כי המחלוקת הנ"ל קאי אמ"ש במתני' שהמגרש את אשתו והחזירה ע"ד כתובת' הראשונה מחזירה כו' וכמש"ל וע"ז קאי הירושלמי בפ' הנושא אם פסקה עמו לזון את בתה כו' וגירשה והחזירה כו'. באמת לפ"ד הר"ן בשם הרשב"א שביאר דברי הירושלמי דהמחלוקת שבין כתובה ובין לתנאים היינו מחלוקת דרב הונא ור"י גבי גר וקטן שהשיאו אביו כו' קשה לפ"ז מאי ראיה מייתי מזה להא דהנושא את האשה ופסק לזון את בתה וגירשה כו' דזה תלוי במחלוקת דרב הונא ור"י כו' הלא במחלוקת דרב הונא ור"י גבי גר וקטן שהשיאו אביו כו' לא איירי בגירשה כלל וכמו שמסיים הירושלמי ס"פ הכותב הנ"ל ומשא"כ לפי הביאור שביארתי דברי הירושלמי לפי דעת הרא"ש אתי שפיר ואחרי כותבי זאת מצאתי שגם הרב מהרח"א בספרו נתיבות משפט הרגיש בקושיא זו וע"ש דף קי"ז ע"ד:
אמנם הפירוש מה שפירשתי בירו' לפי דברי הרא"ש זהו דוחק קצת וגם קשה להרא"ש דמ"מ היה לו להביא דברי הירושלמי הנז' ראיה לדבריו דאבדה זכותה אם גירשה והחזירה דהלא אף אם היה מסופק הרא"ש הלכתא כמאן אם לכתובה אבל לא לתנאין או אף לתנאים מ"מ הלא קי"ל בכ"מ היכא דמספק' לן בד"מ הוא חומרא לתובע וקולא לנתבע והמע"ה וא"כ גם גבי הנושא את האשה כו' הבעל מוחזק והבת באה להוציא ועליה להביא ראיה אם הלכת' כמ"ד לכתובה וגם לתנאין וא"כ אין להוציא מספיק' מיד הבעל מזון הבת:
ואין לומר שסבר הרא"ש שטר העומד לגבות כגבוי דמי וא"כ הבת היא מוחזק והבעל המוציא אמנם ז"א חדא דהאי סבר' דב"ש היא ואינה משנה כמו שמפורש בגמר' דיבמות פ' החולץ דף ל"ח ובכתובות פ' האשה דף פ"א ובסוטה פ' ארוסה ע"ש. הנה ראיתי במרדכי פ' הע"י שכתב וז"ל אבעי' להו לשלישי ולא היה לו בנים מהו דליתבעי הנך קמאי כו' עד ונראה דאלו הדברים עשאום חכמים בבירור הדעת ולא מטעם ספק לדינם כמוציא מע"ה שאם תפסה בספק לא הוי תפיסה כו' עד ותו דקי"ל שכל שטר העומד לגבות כגבוי דמי (כ"ש גבי ספק כן הוא הגירס' בדפוס ויניציאה ובדפוס קראקא לא כתוב כ"ש רק כגבוי דמי גבי ספק ע"ש) גבי ספק דתנן מתו בעליהן עד שלא שתו כו' והא דפריך שמא לא זכה להבנות ממנה כו' לא משום ספק פריך הכי שלא תגבה כתובה מספק זו דודאי גביא כב"ש כו' עכ"ל ע"ש ודברים אלו צריכים ישוב למה פסק כב"ש בזה דשטר העומד לגבות כו' ולא כב"ה:
וראיתי עוד בב"ח לטא"ה סי' ט' ס"ב שכתב וזה לשונו ויש להקשות לדברי הרא"ש דלענין ממון דלא סמכינן אחזקה כו' ומפקינן ממונא כו' ולענין איסור' אזלינן בתר חזקה (דקטלנית) ובעלמא אמרינן איפכא כו'. וכן הקשה המרדכי בשם ר"י כו' עד ואפשר דכיון ששטר כתובה בידה שטר העומד לגבות כגבוי דמי וחשיבא האשה מוחזק בממון ולפיכך אזלינן הכא טפי בתר רובא דלאו קטלנית ויש לה כתובה וה"א בסוף החולץ דבכתובה ודאי שטר העומד לגבות כגבוי דמי כו' ע"ש עכ"ל ודבריו תמוהים לפי מ"ש לעיל דהלא ב"ש הוא שסבר שטר העומד לגבות כגבוי דמי ולא ב"ה ולמה פסק כב"ש ודברי הב"ח נלע"ד לישב ולומר דמ"ש הב"ח דכיון ששטר כתובה בידה שטר העומד לגבות כגבוי דמי לא שפסק כן אלא דמדברי ב"ש נשמע לב"ה הואיל וסבר ב"ש דבכ"מ שטר העומד לגבות כגבוי דמי ולא ב"ה מ"מ בזה אזלינן בתר רובא טפי מלבתר חזקה גבי קטלנית י"ל דגם ב"ה מודה בזה הואיל ושטר כתובתה בידה והרוב מסייע להאשה מכח זה מקרי האשה מוחזק בממון:
אכן דברי המרדכי הנ"ל א"א לישב כן שהרי כתב בפי' דקי"ל שטר העלכ"ג דמי וז"א שהרי זהו אליבא דב"ש ולא אליבא דב"ה וב"ש במקום ב"ה אינו משנה:
וראיתי במהריק"ו שורש צ"ב שהביא דברי המרדכי הנ"ל ראיה לדבריו ששטר שיש בו אחריות אינו משמט לב"ש שאומר שטר העומד לגבות כגבוי דמי ומביא ראיה מדברי המרדכי הנ"ל ומסיים שם וז"ל והרי לך בהדיא שכתב דקי"ל שהע"ל כ"ד וא"כ אין שטר שיש בו אחריות נכסים משמט כו' עכ"ל וא"כ מוכח מדבריו שמביא ראיה מדברי המרדכי לדבריו מהא דקי"ל כב"ש דשטר העומד לגבות כגבוי דמי. והנה אחר החיפוש קצת ראיתי בתשו' הרב מהרי"ט ח"א סי' קי"ט שכתב וז"ל ודבר פשוט שמאחר דקי"ל כב"ה בפ' ארוסה דשטר העומד לגבות לאו כגבוי דמי כו' עד איברא שמצאתי למהריק"ו שורש צ"ב בענין פרוזבול שהביא מדברי המרדכי בפ' הע"י דקי"ל כב"ש דשטר העומד לגבות כגבוי דמי ותמהתי על הדבר מנין יצאו לו הדברים דב"ש במקום ב"ה אינו משנה ועוד זאת הלכות רוחות בכל התלמוד דשטר העומד לגבות לאו כגבוי דמי וכמו שהוכחתי מההוא דס"פ מי שמת מההיא דנפל הבית עליו ועל אביו עליו ועל אשתו דפליגי ב"ש וב"ה התם בהאי פלוגת' גופה וכדמוכח בהחולץ ובמקום אחר הארכתי עכ"ל ע"ש בודאי מה שהקשה על מהריק"ו מהא דב"ש במקום ב"ה אינו משנה קושיא אלימתא אמנם מצינו אף דקי"ל דהלכה כב"ה ודברי ב"ש אינו משנה מ"מ מצינו דהלכה כב"ש במקום ב"ה ועיין בגמר' דברכות פ' אלו דברים דף נ"ב בש"א מכבדין את הבית כו' עד א"ר הונא בכולי פרקין הלכה כב"ה בר מהא דהלכה כב"ש הרי מצינו דהלכה כב"ש ואפשר ה"ה בנ"ד ואף שאמרי' בגמר' שם ור"א מתני אפכ' ובזה נמי הלכה כב"ה אמנם כד מעיינת בהרי"ף והרא"ש תמצא שהשמיטו דברי ר' אושעיא ופסקו ההלכה כב"ש והיינו כמ"ש רב הונא:
ובמה שמקשה וכתב שהוכיח מההוא דס"פ מי שמת מההיא דנפל הבית כו' דשטר העומד לגבות לאו כגבוי דמי ומסיים במקום אחר הארכתי הנה הרחיק עדותו כי אחר קצת חפוש בתשובותיו בחלק א' וגם בח"ב לא מצאתי מבואר ואדרבה לכאורה דמההי' דנפל הבית אין להוכיח אם שטר העומד לגבות לאו כגבוי דמי כי כד מעיינת בתוס' בסוטה פ' ארוסה דף כ"ה ד"ה ב"ש דמקשה שם מההוא דנפל הבית לההיא דשטר העומד לגבות ועיין אח"כ בתוס' ד"ה בה"א או שותות במה שמחלקים שם התוס' ע"ש וגם בב"ב פ' מי שמת בתוס' שם בסוגי' דנפל הבית כו':
ומצאתי ראיתי בתשוב' הרב מהרי"ט ח"ב לטח"מ סי' ע"ג שכתב וז"ל וקי"ל נמי דשטר העומד לגבות לאו כגבוי דמי כו' ומקשה שם וז"ל ואין להקשות ממתני' דס"פ מי שמת מההיא דנפל הבית כו' ע"ש אבל ז"א ענין לנ"ד למ"ש מהרי"ט בח"א הנ"ל גם ראיתי שכתב הרב מהרי"ט בח"ב סימן ע"ז דף נ' וז"ל דהא קי"ל שטר העומד לגבות לאו כגבוי דמי כדאמרי' פ' ארוסה התם בשטר כו' ע"ש גם שם לא ראיתי שום הוכחה מהא דנפל הבית כו' (וגם דבריו שם צריכים ביאור לכאורה ע"ש) ואחר כותבי מצאתי ראיתי בס' כנסת הגדולה לטח"מ סי' ס"ז להגהות ב"י ס"א ע"ש שמביא הרבה פוסקים בענין שטר העומד לגבות כגבוי דמי וע"ש מ"ש בשם הב"ח ולא הרגיש בזה מ"ש לעיל בשם הב"ח לטא"ה הנ"ל. ונשוב לנ"ד למ"ש לעיל דא"א לומר שיסבור הרא"ש דשטר העומד לגבות כגבוי דמי ועיין בפסקיו פ' האשה שנפלו ובפ' מי שמת ובפ' החולץ כו' ועוד דאף אם נאמר שבעלמ' סבר הרא"ש דשטר העומד לגבות כגבוי דמי מ"מ בנדון זה גבי הנושא את האשה ופסק שיזון את בתה כ"ז שהיא עמו וגירשה לא שייך לומר שטר העומד לגבות כגבוי דמי דהלא מיד כשגירשה תכף נתבטל שיעבודה לפי התנאי שהתנה כ"ז שאת עמי וא"כ אף אם החזירה אח"כ לא שייך לומר שטר העומד לגבות כגבוי דמי בשלמא גבי כתובה שייך שפיר שטר העומד לגבות לפי שלא נתבטל השיעבוד ומשא"כ גבי הנושא את האשה כו':
נשמע מכל מה שכתבנו לעיל דגבי הנושא את האשה ופסקה עמו שיזון את בתה וגירשה דאבדה את זכותה אף שהחזירה לאותה אשה וכמ"ש לעיל ומכ"ש בנ"ד שאם מתה אשתו אף אם נשא אשה אחרת וילדה בן זכר שפטור מעונש השבועה שנשבע ליתן לו בנו למול דאמרינן פנים חדשות בא לכאן:
וגדולה מזו מצינו במשנה דכלים פי"ח משנה ו' מטה שהיתה טמאה מדרס נשברה ותקנה טמאה מדרס נשברה שניה ותקנה טהורה מן המדרס כו' ומפרש שם הרב ר"ע מברטנורה טהורה מן המדרס אע"ג דנתקנה ראשונה קודם שנשברה שניה מ"מ טהורה דפנים חדשות באו לכאן שלאחר שירדה לה טומאת מדרס נתחדשו לה פנים הללו ואין זו הראשונה מאחר שכבר נתקלקל בה כדי ביטולה וא"כ ה"ה בנ"ד דמה התם לענין טומאה אמרי' הואיל ונתקלקלה אף שתיקנה אח"כ אמרי' דפרח' טומאתה וטהרה ואמרי' פנים חדשות באו לכאן וה"ה בנ"ד דהואיל שמתה אשתו. הראשונה נתבטל השיעבוד ואף שנשא אשה אחרת דהוי כמו שתקנה מ"מ הואיל ונתבטל השיעבוד נתבטל לגמרי מטעם דפנים חדשות באו לכאן. והטעם שכתב הרב דנתבטל טומאת מדרס מטעם דפנים חדשות באו לכאן מוכח בהדיא כן בגמ' דשבת פ' אלו קשרים ופ' עושין פסין דמקשה שם בגמר' דשבת תנן התם כל כלי בעלי בתים שעורן כרמונים בעי ר' חזקיה ניקב כמוציא זית וסיתמו כו' מהו א"ל ר"י רבי שנית לנו סנדל שנפסקה אחת מאזניו ותיקנה טמא מדרס נפסקה שניה ותיקנה טהורה מן המדרס כו' ואמרי' לך מ"ש ראשונה דהא קיימא שניה שניה נמי הא מתקנא ראשונה ואמרת לן פנים חדשות באו לכאן ה"נ פנים חדשות באו לכאן ע"ש וא"כ דברי הרב ברטנורה נכונים בטעם המשנה גבי מטה מטעם דפנים חדשות באו לכאן כמו סנדל שנפסקה כו' דתרוייהו בחדא מחתא מחתינהו (ומה שלא פשט ר' יוחנן הבעיא של ר' חזקיה רבו ממתני' דמטה דהיא מקמי הך דסנדל י"ל דחזקיה רבו לא שנה עמו כסדר ושנה עמו הך דסנדל ברישא עפ"י איזה נדון שבא לפניו ובזה מיושב תמיהת התוס' שמקשי' בשם הר' אלחנן אמנם זהו קצת דוחק) וא"כ בנ"ד גבי המוהל שראובן פטור מליתן בנו לשמעון שימול שנתבטלה השבועה כשמתה אשתו אף שנשא אחרת וכמו גבי מטה וסנדל הנ"ל:
ואין לומר שאין להביא ראיה מטומאה לנ"ד אחר דטומאה שאני שנתבטלה ומה שפשט ר"י הבעי' של חזקיה רבו מהא דסנדל דאיירי לענין טומאה היינו לפי שגם חזקיה רבו היה הבעי' שלו לענין טומאה דקאי על מתני' דכל כלי בעלי בתים שעורן כרמוני' דקאי ג"כ לענין טומאה ומשא"כ בנ"ד:
אמנם ז"א שהרי בפ' עושין פסין דף כ"ד אר"נ אמר שמואל קרפף כו' כיצד עושה פורץ בו פרצה יותר מעשר וגודרו כו' אבעי' להו פרץ אמה וגדר אמה כו' עד שהשלימו ליותר כו' מהו א"ל לאו היינו דתנן כל בעלי בתים כו' מהו ובעי חזקיה ניקב כמוציא זית כו' וא"ל ר"י כו' סנדל שנפסקה כו' ה"נ פנים חדשות באו לכאן כו' ע"ש א"כ פשט מדיני טומאה לענין איסור שבת וא"כ ה"ה בנ"ד ג"כ איכא למילף מהא דטומאה מההיא דמטה וסנדל. אף דאמרינן בפ' כל הכלים גבי מחט שניטל כו' אמר אביי טומאה אשבת קרמית כו' אבל כבר דחי רבא דברי אביי ואמר מאן דקא מותיב שפיר קמותיב כו' וכן בברכות דף נ' פ' ג' שאכלו מביא ראיה לברכת המזון מהא דמטה שנגנבה חצי' כו' והחזירוה מקבלת טומאה כו' אלמ' כיון דפלגוה פרח לה טומאה ה"נ גבי זימון כו' ע"ש וא"כ ה"ה בנ"ד בראובן שנשבע לשמעון ליתן לו בנו הראשון למול ואחר כך מתה אשתו אף שנשא אשה אחרת וילדה לו בן זכר אינו מחוייב ליתן לשמעון להמול את בנו כי כבר נפטר מעונש השבועה כשמתה אשתו הראשונה:
כללא דמילת' מכל. הני ראיות דלעיל שראובן פטור מעונש השבועה ואינו מחוייב ליתן לשמעון את בנו שימול אותו והרשות בידו ליתן את בנו להמול לכל מי שירצה וה' יצילני משגיאות הנלע"ד כתבתי נאם אפרים הוא הצעיר מבית אהרן מווילנא:
 |
הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה |