שער אפרים/סח
|
< הקודם · הבא > |
- שאלה סח
להרב הגדול כמהור"ר משה חיים נר"ו אשר אור תורתו זורח בעיר ואם בישראל ק"ק שאלוניקו:
הנה מאז ומקדם החלותי לשאול בשלום מעל"ת ובשלום תורתו ומשנתו ורמסתי בחצרות קדשו בקצת ד"ת ואלה מוסיף על הראשונים מה הראשונים לסיני ועוקר הרים אף האחרונים כן ובאתי להודיע למר שקבלתי תשובתו הרמה על פסקי אשר שלחתי לו ע"י חתני החכם השלם הדיין המצויין כמוהר"ר יעקב נר"ו ותשואת חן למר וקריתי ושניתי כתבו דמר וראיתי תוכו רצוף אהבה עזה של תורה והסכים מעל"ת עמי לדינא אף שאינו מטעם אחד אבל כבר אנו מקובלים ומוסכם בפוסקים עפ"י הרב מהריק"ו שור' מ"א כשרבים מסכימים לדין אף שאינו מטעם אחד נקראים רבים. ואף שראיתי מ"ש עמיתי הרב בעל ש"ך בי"ד סימן רמ"ב ומפקפק בזה ומביא ראי' מהאגור בשם מהרא"י כו' דמשמע משם איפכא אבל כבודו במקומו מונח ולא כן אנכי עמדי בפירוש כוונת האגור הנז' כי יש לדקדק בלשון מהרא"י שכתב וז"ל בנדון זה בחלב שנתערב בשומן וספק אם יש ס' בשומן לבטלו ואח"כ הושם מהשומן בקדירה אע"ג דמוכח דהרא"ש לית ליה האי סברא לחלק בין לח המתערב כו' מ"מ אין להחמיר כו' דלכ"ע כו' חנ"נ אינו אלא מדרבנן ונ"ד כו' ע"ש והל"ל בקיצור ואע"ג דהרא"ש לית ליה האי סברא מ"מ בנ"ד בין למר כו' הואיל ואינו אלא מדרבנן כו' ומ"ש ונ"ד משמע שהוא ענין בפני עצמו וה"פ לענ"ד דשם היה ספק אם יש ס' לבטלו ואח"כ נתערב ונגד החלב היה ס' בתערובות השני לפי ערך התערובות הא' אי לא אמרי' חנ"נ לכן אמר דאע"ג דהרא"ש לית ליה האי סברא מ"מ אין להחמיר בזה הואיל ויש כאן ספק והוא מדרבנן אע"ג דהספק הא' אינו מדרבנן הואיל ותערובות השני הוא מדרבנן אין להחמיר) וגם מטעם דהוי פלוגתא דרבוואתא באיסו' דרבנן דהיינו הרא"ש וא"ז ואזלינן לקולא ואח"כ אמר ונ"ד בין למר כו' ר"ל אף אם היה איסור דאורייתא מ"מ שרי בין למר ובין למר אף אם אינם מסכימים מטעם א' וגם מ"ש בש"ך הנ"ל שמוהריק"ו כתב שכל זה הוא רחוק בעיני והמעיין במהריק"ו תמצא שאינו קאי על זה ע"ש ותמהני על הרב בעל ש"ך דאישתמיטתיה מיניה ולא ראה שכתב מהריק"ו כן בהדיא סוף שו' נ"ב נמצא העולה מזה דיפה כיון בעל המפה בח"מ סי' כ"ה ושאר האחרונים דמקרי רבים אף שאינם מסכימים מטעם א' וכ"כ בתשוב' הרב הר"י לבית הלוי סימן ג' דף ט"ז שהסכים לדברי הרב מהריק"ו הנ"ל:
והנה פתח דבריו האיר אל עבר פני במ"ש בתשובתו וז"ל דודאי מלשון גזרת מהר"ף ודאי משמע דוקא בשעת קבלת הרב עליהם שלא יהיו לו צדדים כו' אבל אם כשקיבלו היה רחוק ונתקרב לא קאמר כו' אך מאומדנא דמוכח ודאי דכוונתו של מהר"ף היה שלא יהיה קרוב בין בתחלה בין בסוף כו' ומביא ראיה מתשובת הגאון מהרד"ך בית ל"ב ומביא אחריו סברת החולקים עליו מהר"י טייצאק והרב מהריב"ל ח"ב סי' פ' חולק עליו ומסקנת דבריו דהם סברות חלוקות ואזלינן בתר המנהג וקצתם הכריעו כמהרד"ך. הנה מי יבא אחרי המלכים את אשר כבר עשאו כי קטנם עבה ממתני ואפר אני תחת כפות רגלם אבל בקצת דבריהם ראיתי תיוהא בודאי יש להביא קצת ראיה לכאורה לדברי מהרד"ך שמוסיפין על התקנה מחמת האומדנא מהא דאיתא בגיטין פ' השולח דף ל"ו גבי התקין הלל פרוזבול אמר שמואל אי איישר חילי' אבטליני' כו' רנ"א אימא בה מילתא אקיימנא הא מקיים וקאי ה"ק אימא בה מילתא דאע"ג דלא כתוב ככתוב דמי ופירש"י אימא בה מילתא אושיב ב"ד ואתקין כו' ויש לדקדק למה לא פרש"י אימא בה מילתא ר"ל אדקדק ואפרש בתקנת הלל ולומ' דלאו דוקא אמר הלל שיכתוב דקא אלא באמירה בעלמא סגי וכמ"ש בכתובות פ' הכותב ופ' אע"פ הכותב לאשתו תני ר' חייא האומר לאשתו ומאי כותב אומר אלא ודאי דסבר רש"י שאין להוסיף על התקנה לכן פי' אושיב ב"ד ואתקין אבל יש לדחות זה לפי שמבואר במשנה דשבועות זה גופו של פרוזבול והדיינים חותמים למטה או העדים א"כ משמע דוקא בכתיבה ולא באמירה:
אמנם ראיתי מ"ש הרב מהרד"ך בתשו' בית הנז' בענין אי מוסיפין על האומדנא כו' וז"ל שם חדר ה' עוד כתב שם בנ"ד אין להכניס משכנתא בכלל השכירות משום אומדנא כו' עד מילתא דלא שכיחא לא גזרו בה רבנן לא משתמע אלא בדבר חומרא וגדר שהחמירו וגזרו על התורה כמ"ש עשו משמרת למשמרתי ודי לנו להחמיר ולגדור בזה דשכיח' אבל לא להעמיד חומרא במילתא דלא שכיח' ומביא ראיה מהא דביצה השוחט תרנגולת ומצא בה בצים גמורות דמלתא דלא שכיחא לא גזרו כו' ע"ש באריכות. ואני שמעתי ולא אבין לפי דבריו מה יענה בסוגיא דהזהב ובקידושין בסוגיא דאין מטבע נעשה חליפין ומקשה שם בגמ' הניחא לרב ששת אלא לר"נ מא"ל ומשני סבר כר"י דאמר ד"ת מעות קונות ומ"ט אמרו משיכה קונה גזירה שמא יאמרו נשרפו חיטיך בעליי' ומילתא דשכיח' גזרו בה כו' ומלתא דלא שכיח' לא גזרו כו' והתם מאי חומרא וגדר איכא רק מפני תיקון העולם וא"כ ה"ה במשכנתא ושכירות כמו בנדון של מהרד"ך אינו ג"כ אלא מפני תיקון העולם וג"כ שייך מילתא דלא שכיח' כו':
ועוד כתב שם מהרד"ך ז"ל וז"ל ואיכא מילתא דלא שכיחא אלא שיהיה הדבר פלא ולא יוכל להעלות על הלב לשערו כי הא דאמרי' בגיטין בעובדא דשומשני דקיבל עליו כל אונס' דמתיליד ואסתכר נהר מלכא שבא ואמר רבא אונסא דלא שכיח' הוא ומביא שם מלשון הרמב"ם ראי' שמסיים בעובדא הנ"ל שזהו אונס שאינו מצוי ולא עלה על לב המוכר דבר זה הפלא א"כ בנ"ד שכיח' במשכנת' ושכירות כו' ע"ש:
והנה פליאה בעיני דבר זה הפלא אשר כתב הרב מהרד"ך כי במחילה מקדושת תורתו לא זו הדרך כי לפי דבריו בעצמו קשה שכתב דלא נקרא מילתא דלא שכיחא אלא דבר הפלא שלא יוכל להעלות על הלב לשערו כו' א"כ לפ"ז קשה הגמ' שמביא לפני זה מהא דמצא בתוך התרנגולת בצים גמורות דמקרי מילתא דלא שכיחא לא גזרו כו' ושם אינו דבר פלא שלא יוכל להעלות על לב ואדרבא זהו כמעט מצוי אף שבודאי אינו מצוי כ"כ דעכ"פ מקרי מילתא דלא שכיח' אבל מ"מ אינו שם דבר הפלא ופלא כלל אלא ודאי שיש חילוק בין מילתא דלא שכיח' לאונסא דלא שכיח' כי מילתא דלא שכיח' מקרי אף שאינו דבר פלא ואפ"ה לא גזרו כו' וה"ה משכנתא כו' ומשא"כ אונסא דלא שכיחא הוא דבר פלא דוקא שלא יוכל להעלות על הלב כי בעצמו הוא לא שכיחא וזהו גבי שומרים דחייבים בפשיעה ובגניבה ואבידה שיכול לשמור עצמו ומשא"כ באונס דלא שכיח (ועיין בסמ"ע סי' ע"ב ס"ק י"ב וגם שם קצת דבריו תמוהי' במ"ש ראיה מסי' רכ"ה ע"ש) וא"כ מ"ש בגמ' גבי עובדא דשומשמי דרבא פטרי' קשה למה הלא קיבל עליו כל אונסא דמתיליד מאי אמרת לפי דלא שכיח קשה הלא כל אונס לא שכיח לכן מפרש הרמב"ם שזה האונס הוא דבר פלא ולא יוכל להעלות על הלב לשערו דבר זה הפלא וזהו מקרי אונס דלא שכיח' ומשא"כ מילת' דלא שכיח' הוא ענין אחר וזה ברור לענ"ד. עוד ראיתי בענין זה מ"ש הרב מהריב"ל ח"ב סי' פ' במה שמחולק עם הרב מהרד"ך וז"ל איברא דמתוך מ"ש תלמידו של הר"ם יראה איפכא וכמ"ש הרב המובהק הנז' וז"ל ר"ת החרים כו' וכתב תלמידו של הר"ם ז"ל וז"ל נ"ל דבמה שתיקן ר"ת ז"ל להחזיר כל הנדוניא לאב לא על הבת לבדה תיקן אלא על מיתת הבן ג"כ ומה שלא הזכיר גם נדונית החתן לפי שבצרפת כו' ע"ש עכ"ל וכבודו במקומו מונח. אבל לענ"ד אנכי לא כן עמדי בהבנת תלמידו של הר"ם ז"ל כי לפי הבנת הרב מהריב"ל בדברי תלמידו של הר"ם קשה דדברי מהר"ם יהיה סותרים זא"ז שהרי לפני זה כתב מהריב"ל דנראה מתשו' הר"ם שבמרדכי דאין כח להוסיף על התקנה מחמת האומדנא ובתלמידו של הר"ם מסיים וכן דנתי לפני הר"ם משמע שמהר"ם הסכים עם תלמידו ומזה מוכח דמוסיפין על התקנה מכח האומדנא וא"כ יהיה דברי מהר"ם סותרים זא"ז וזהו דוחק גדול לומר דמ"ש המרדכי בשם מהר"ם בפ' המקבל גבי מעשה שגזרו הקהל שלא לקנות בית מהגוי ושאלו למהר"ם אי החליף בית לבית אי מקרי זביני כו' שזה מהר"ם אינו מהר"ם מה שמביא המרדכי פרק נערה בכתובות בשם תלמידו של הר"ם ומהר"ם דפ' המקבל אינו רבו של אותו התלמיד אבל ז"א כי הרגיל בשות' דרבנן בס' המרדכי יודע שסתם מהר"ם הוא מהר"ם בר ברוך והוא מהר"ם מרוטינבורג וא"כ זהו ממש הכל א' ואף שבמרדכי פ' המקבל מכנה אותו בשם מהר"ם וכאן מכנה אותו בשם הר"ם אבל ז"א דקדוק:
אבל לענד"ן דה"פ של תלמידו של הר"ם כי יש לדקדק בדברי תלמידו הר"ם שכתב וז"ל נ"ל דבמה שתיקן ר"ת כו' לא על הבת כו' ומה שלא הזכיר כו' קשה למה אמר מה שלא הזכיר לפי שבצרפת כו' הל"ל הטעם שמכח האומדנא יש להוסיף על התקנה ומה לי בן ומה לי בת כו' אך נלע"ד דה"פ של תלמידו הר"ם לפי דעת מהריב"ל שאין להוסיף על התקנה מכח האומדנא בודאי גם תלמידו של הר"ם מודה לזה דהטעם דהסוברי' שאין להוסיף על התקנה מחמת האומדנא היינו דבעינן לבטא בשפתים ומה שאינו מוציא בשפתיו בשעת התקנה מוקמינן אדין תורה ומשא"כ אם יש איזה אומדנא וטעם נכון שגם מה שאנו רוצים להוסיף על התקנה מחמת האומדנא אותו התוס' בעצמו נזכר ג"כ בתוך התקנה רק שנשמט מתוך התקנה אז כ"ע מודים דיש להוסיף בזה על התקנה ולומר שבודאי נשמט זה התוס' מתוך התקנה מה שאנו רוצים להוסיף וזהו ג"כ הפי' של תלמידו מהר"ם וז"ל במה שתיקן ר"ת להחזיר כל הנדוניא לאב לא על הבת לבדה תיקו אלא אף מיתת הבן כו' ר"ל שתלמידו מהר"ם אמר שבודאי תיקן ר"ת בהדיא גם על מיתת הבן בתוך התקנה ומה שלא הזכיר ר"ל בשלחו לצרפת ולומברדיאה: תקנה הנ"ל לא הזכיר רק מיתת בת לפי שבצרפת לא נהגו שיתן החתן הנדוניא כו' אבל בודאי בכלל התקנה שלו במקום שנותנים חתנים הנדוניא תיקן ר"ת בהדיא גם מיתת החתן ולזה הסכים גם רבו מהר"ם וא"כ כ"ע מודים שאין להוסיף על התקנה מחמת האומדנ' ודברי מהר"ם אינם סותרים זא"ז. וקושי' זו בעצמה קשה על הרב מהרד"ך בתשוב' הנז' בית ל"ב שכתב שם וז"ל שם בחדר ד' ומה לנו לכל זה אחר שיש לנו ראיה ברורה אין לנטות ימין ושמאל שהרי מצינו בתקנה עצמה שתיקן ר"ת הוספה גמורה וזה נוסחה ר"ת החרים כו' וכתב תלמידו של הר"מ וז"ל נ"ל דבמה שתיקן כו' ע"ש והוא קראה ראיה ברורה ולענ"ד אין משם ראיה כלל דשם אין כאן אומדנ' להוסיף על התקנה מדעתו רק האומדנ' שבודאי הזכירו ר"ת בהדיא בתוך התקנה:
גם יש לדקדק בדברי מהריב"ל שרצה להוכיח מדברי המרדכי דפ' המקבל גבי מעשה שגזרו הקהל כו' שאין להוסיף על התקנה מחמת האומדנא הנה אין ראיה לכאורה משם כי יש לחלק בין תקנה הנעשית בחרם לתקנה שלא נעשית בחרם כי בתקנה הנעשית בחרם י"ל מחמת ספק שמוסיפין על התקנה מחמת האומדנא כי ספק דאוריית' לחומרא ומשא"כ בתשוב' הר"מ לא איירי בתקנה שנעשית בחרם ולכן לא אמר הטעם שיש להוסיף על התקנ' מחמת האומדנ' וחילוק זה מבואר בת"ה סי' רפ"א וכן מבוא' בים ש"ש בחולין הובא בש"ך סי' רי"א בי"ד ואף שי"ל דתקנת הקהל ג"כ דאורייתא הוי וכמ"ש בסמ"ג הנשבע שלא ליכנס בתקנת הקהל הוי שבועת שוא כו' אבל אין אנו צריכין לכל זה כי כד מעיינת במרדכי הנ"ל תמצא שמוכח שם בהדיא גבי מעשה שגזרו הקהל שלא לקנות בית מגוי אי חילוף מקרי זביני מוכח שאותו תקנה היתה בחרם כו' ע"ש:
ואגב שיטפא דגירסא אודיע מה שתמהני על הגאון מהר"ם הנ"ל גבי עובדא אי חילוף מקרי זביני שאינו מביא ראיה ממשנ' שלימה במס' מעשרות שחילוף מקרי זביני והמשנה הנז' הובא בגמ' דביצה סוף פ' המביא וז"ל המשנה בפ"ב במעשרות בסופו בענין מקח אי קובע למעשר המחליף עם חבירו זה לאכול וזה לאכול זה לקצות כו' חייב ופי' הרע"ב וכל המפרשים הטעם דהוי מקח וקובע למעשרות א"כ מוכח מזה דחילוף מקרי זביני ואפשר שלא רצה לדמות איסור' לממונא כי שם איירי לענין איסור מעשר ומחמת חומר' אמרי' דמקרי זביני אבל ז"א דהלא זהו חומר' דאתי לידי קולא דמפריש מחיוב על הפטור כו' ועיין בתשובת מהרש"ך ח"ב סימן נ"ד שכתב בענין ההסכמות בחילוף החנות וכמדומה שהיה כעין מעשה הנ"ל ולא שת לבו לזה. ונחזור לנ"ד דאף דיש פלוגתא בין הנך אריותא אי מוסיפין על התקנ' מחמת האומדנ' מ"מ נלע"ד ברור דבנ"ד כ"ע מודים דאין מוסיפין על התקנה מחמת האומדנ' פשיטא לפ"ד מהרי"ט וסיעתו דסוברים שאין להוסיף על התקנ' מחמת האומדנ' בכ"מ פשיטא שלא גרע נ"ד דהלשון מוכח שלא גזר על מי שנתקבל בהיתר וכמ"ש גם מעל"ת דמשמעות הלשון משמע דוקא בשעת הקבל' לא יהיה לו קרובים ואף שכתב מעל"ת אח"כ דבנ"ד לשון ההסכמה אינו סותר האומדנא אלא משמע הכי ומשמע הכי וא"כ לכאורה דברי מעל"ת סותרים זא"ז שבראשית דבריו כתב שודאי מלשון גזרת מהר"ף משמע דדוקא בשעת קבלת הרב כו' אבל צריכין אנו לתרץ דברי מעל"ת אף שמשמע הכי ומשמע הכי אבל יותר נראה מוכח מלשון שנוטה לצד המשמעות שמותר לקבל רב שנתקבל אח"כ ואם כן פשיטא שמודה בזה הגאון מוהרי"ט וסיעתו ואף לפי דעת מהריב"ל בח"ב סי' פ' שכתב שהם סברות חלוקות והמנהג הוא העיקר וא"כ בנ"ד פוק חזי מה עמא דבר בכל תפוצות ישראל שהחכמים הרבנים מתחתנים עם בניהם בתוך הק"ק ויושבים בטח ושלוה עם בניהם ואין פוצה פה ואף א"ת שמשונה ק"ק הזאת מכל הקהלות שבכל הקהלות מקבלים עליהם רב אף קרובים וכאן גזר מהר"ף שלא יקבלו שום קרוב אבל מ"מ נאמר למאי דגזר גזר ולמאי דלא גזר לא גזר ואין לך בו אלא חידושו וכמבוא' בגמ' וא"כ פשיטא דבנ"ד אין להוסיף על התקנה מכח האומדנא. אלא אפי' לדעת מהרד"ך וסיעתו שפסקו בפשיטות דיש להוסיף על התקנה מכח האומדנא מודה בנ"ד דא"א להוסיף על גזרת מהר"ף מחמת האומדנ' ונאמר שכוונתו היה שאסור לקבל רב שהיה רחוק ונתקרב אף שנתקבל בהיתר דהלא מוכרחים אנו לומר בגזירת מהר"ף שכוונתו היה בתחלת גזרתו לשם מצוה ולא שיבא איזה עבירה חלילה ע"י גזרתו וא"כ עתה אנו מסופקים אם גזרתו היה ג"כ על איזה רב שנתקבל שהיה רחוק ונתקרב כי מתוך משמעות לשונו משמע שלא היה גזרתו על איזה רב שנתקבל בהיתר שהיה רחוק ונתקרב רק מתוך האומדנא אנו יכולין להוסיף על גזרתו וכמ"ש ג"כ מעל"ת לפי דעת מהרד"ך ואי אמרי' שלא היתה גזרתו על איזה רב שנתקבל ההיתר ואח"כ נתקרב כמו שמשמע מתוך משמעות לשונו א"כ נאמ' שכל כוונתו בגזרתו הי' לשם מצוה כי איך יגזור על רב שנתקבל בהיתר להורידו מגדולתו כי פן אם יקבלוהו אחר שנעשה קרוב יבא לידי מחלוקת הלא י"ל שמא לא יבאו לידי מחלוקת ואיך הספק יוציא מידי ודאי שיצוה לעשות עבירה ודאית לבייש ת"ח בשביל ספק שמא יבאו לידי מחלוקת אח"כ וא"כ בודאי נאמ' שלא גזר מהר"ף על הרב שנתקבל בהיתר ואח"כ נתקרב שלא יעשו עבירה גדולה מחמת ספק וכמ"ש הרב אדרבי בתשוב' סי' ס"ח העתקתי בגוף הפסק בקיצור וז"ל שם בשם הראב"ד הנה נא הסכימו כל חכמי ארצינו על השבועה כי היא לביטול מצוה כו' כי נתכוונו לדחות את רבם ואת זקן שבעירם והמבזה את רבו אין לו חלק עולמית כו' והרי הוא כחולק על השכינה כו' ע"ש ואין לך ביזוי גדול מזה וכמ"ש ר"י ן' פרחי' בסוף מנחות ע"ש וא"כ בודאי נאמר מחמת האומדנא שלא גזר מהר"ף ע"ז שיצא מגזרתו איזה מכשול ואף אם נאמ' דלא דמי נ"ד להא עובדא אשר הבאתי בשם הרב מהרי"א דהתם הית' כוונתם לדחות את רבם לכן צוה להתיר שבועה כו' אפי' עד"ר כי אין ביזוי גדול מזה ומשא"כ בנ"ד לא מקרי ביזוי ת"ח כי הרב כרה בור לעצמו במה שהתחתן עצמו בתוך הק"ק ומי צוה לו שיתחתן עצמו בתוך הק"ק וכמ"ש בגמ' דהמניח האי בירא לאו אנא כריתיה אמנם כבר דחיתי סברא זו בגוף הפסק:
ועתה אוסיף על הראשונים אף שנאמ' מחמת האומדנ' שגזרת מהר"ף היה גם על איזה רב שנתקבל בהיתר ואח"כ נתקרב ע"י התחתנות ונאמ' שאין כאן ביזוי ת"ח מאחר שהרב כרה הבור לעצמו והוא גרמא בניזקין הני מילי לא שנו בד"א אם קודם שבא הרב לבודון או לכל הפחות קודם שהתחתן עצמו הרב בתוך הק"ק שלהם היו מתרים בו הק"ק והודיעו לו מתחלה שלא יתחתן עצמו בתוך הק"ק שלהם ובאם שיתחתן עצמו אזי יהיו מוכרחים להורידו מגדולתו עפ"י גזרת מהר"ף והרב עבר על ההתראה הזאת ועשה שידוך בתוך הק"ק אז נאמ' שהוא כרה בור לעצמו ויאמרו דהאי בירא לאו אנא כריתיה וכמ"ש בגמ' דהמניח הנז' ומשא"כ הרב הזה לא ידע מאומה מכל זה וגם הקהל לא הודיעו לו מאומה והוא ראיה שאחר שנשתרך עם בנו בתוך הק"ק ישב בשלוה ערך שני שנים ואין פוצה פה ומצפצף וגם כשכלה זמן שכירתו התווכחו עמו מחדש עבור השכירות כפי שטר הרבנות שלו רק אח"כ בא איש א' מאנשי קרח וקיבץ אליו קצת אנשים והתעורר המחלוקת הזה ודומה זה למ"ש בגמ' דמציעא פ' האומנין אמר רבא האי מאן דאגיר אגירי לדוולא ופסק נהרא כו' אי לאו בני מתא פסידא דבעל הבית ומזה למד הרא"ש ושאר פוסקים גבי מלמד דאם הבעה"ב יודע באיזה חולי של הנער והמלמד אינו יודע שאינו מאותו העיר אזי פסידא דבעה"ב וה"ה בנ"ד וזהו פשוט כביעתא בכותחא שלא גזר מהר"ף על הנדון כמו נ"ד וזהו אומדנא דמוכח יותר וא"כ בנ"ד אף לפי דעת מהרד"ך וסיעתו שמוסיפין על התקנה מכח האומדנא היינו כשאין האומדנא האחרת עומדת כנגד' שסותרת את הראשונה ומשא"כ אם האומדנא אחרת עומדת כנגדה שסותרת את הראשונה כמו בנ"ד מודים מהרד"ך ז"ל וסיעתו שאין מוסיפין על התקנה מכח אומדנא:
וראיה לזה מגמ' דכתובות ריש פ' אעפ"י שאמרו כו' אם רצה להוסיף יוסיף נתארמלה כו' מן האירוסין גובה הכל ראבע"א בתולה גובה מאתים כו' שלא כתב לה אלא ע"מ לכונסה ואמרי' שם בגמ' רב אמר אין הלכה כראב"ע כו' ומקשה ורב לא אזיל בתר אומדנא והא איתמר מתנת ש"מ כו' ומשני תרוייהו אזלי בתר אומדנ' מ"ד אין הלכה כו' ה"נ אומדן דעתו דמשום אקרובי דעתא והא אקרבי ליה דעתא ואמרי' שם בגמ' רצה לכתוב לא קתני אלא רצה להוסיף מסייע ליה לר' ינאי דאמר תנאי כתובה ככתובה דמי וזה התוספו' יש לה דין כתובה לענין כמה דינים האמורים בגמ' שם ומזה רצה להוכיח הרב מהרד"ך דמוסיפין על התקנה מכח האומדנ' מהא דתקנו הגאונים כתובה נגבית מן המטלטלים דיתמי וה"נ כתובת בנין דכרין ומזונות אע"ג דלא תקנו אלא כתובה כו' ע"ש במהרד"ך וא"כ כשאמרי' דיש לתוס' זה דין כתוב' מכח תקנת חכמים והוא ממש תנאי כתובה א"כ נאמר ג"כ להוסיף על התקנה מכח האומדנ' דמשום אקרובי דעתא ונאמר שתגבה הכל מן האירוסין כמו גוף הכתובה אלא משום דיש אומדנ' אחרת שסותרת כעד' את הראשונה לפי שלא כתב לה אלא ע"מ לכונס' לכן בטלה האומדנ' דמשום אקרובי דעתא ואין מוסיפין על התקנה מכח האומדנ' הנז' וא"כ ה"ה בנ"ד בגזרת מהר"ף שאין להוסיף על התקנה מכח אומדנ' לומר שלכל מילי גזר הואיל והאומדנ' אחרת עומדת לנגדה שסותרת האומדנ' הזאת שבודאי גזרת מהר"ף לשם מצוה היתה כוונתו ולא שיבא איזה עבירה ח"ו מזה וכמ"ש לעיל וביותר שהאומדנא הראשונה להוסיף על התקנה היא מחמת ספק והאומדנ' אחרת שסותרת את הראשונה היא מחמת שלא יבא מגזרתו איזה עבירה ודאית לכן אין להוסיף על התקנה מכח האומדנ':
וידעתי גם ידעתי ששערי דחיות לא ננעלו כי יש לדחות ראי' זו דמ"ד הלכה כראב"ע משום שלא כתב לה אלא ע"מ לכונסה סבר דהא משום אקרובי דעתא לא מקרי אומדן דעת ולכן אין מוסיפים על התקנ' מכח האומדנ' הזאת. אבל ז"א שהרי אמרי' בגמ' פ' נערה ואית' שם סוגי' זו על הא דת"ר כתב לה פירות כסות וכלים וכו' לימא בפלוגת' דראב"ע ורבנן קמפלגי כו' ומסיק דכ"ע כראב"ע ומ"ד זכה סבר דע"כ לא קאמר ראב"ע כו' אבל מדיד' לדידיה מודים דמשום אחתוני הוא והא אחתוני ליה ולפירש"י דהסוגי' איירי מן האירוסין וא"כ הא דמסיק משום אחתוני היינו משום אקרובי דעתא דהלא זהו קושי' ר"ת על רש"י דה"לל משום אקרובי דעתא וא"כ גם מדידיה לדידה נאמר ג"כ האומדנ' דמשום אקרובי דעתא ונאמר שזכתה היא ותגבה הכל אלא משום דיש אומדנא אחרת העומדת נגד האומדנ' הזאת וסותרתה דהיינו שלא כתב לה אלא ע"מ לכונסה לכן לא אמרינן האומדנ' אחרת ולהוסיף על התקנה דתנאי כתובה מטעם האומדנ' דמשום אקרובי דעתא וא"כ ה"ה בנ"ד וכ"ש שהאומדנ' להוסיף על התקנה מחמת ספיקא היא והאומדנא האחרת הסותרת את הראשונה היא מחמת ודאי:
ואף שיש לדייק לכאורה איפכא מסוגי' הגמ' הנז' כי לפי מ"ש שראב"ע אית ליה ג"כ האומדנ' דאקרובי דעתא וקשה באמת לראב"ע מאי חזית דאזלת בתר האומדנ' דלא כתב לה אלא ע"מ לכונסה זיל בתר האומדנ' דאקרובי דעתא וצריכין אנו לתת טעם לשבח ולישב קושי' הנ"ל ששבר ראב"ע דכאן יש שני אומדנות א' להוציא ממון מיד המוחזק וא' להעמיד ממון בחזקתו אזי יותר טוב לומר האומדנ' דלהעמיד הממון בחזקתו ולכן אמר ראב"ע אינה גובה התוספת מחמת האומדנ' דאקרובי דעתא כי יש אומדנא להעמיד הממון בחזקתו לפי שלא כתב לה אלא ע"מ לכונסה ואין לומר דכאן איכא שטר שכתב לה התוספ' בשטר ולימא אוקי שטרא אחזקתיה אבל ז"א דהאי סבר' ב"ש היא דסבר שטר העומד לגבות כגבוי דמי כדאמרי' בהחולץ ובהאשה שנפלו גבי מתו בעליהן עד שלא שתו וסבר ב"ש דנוטלת כתובתה ומוציאה מיד היורשים לפי שסבר דכגבוי דמי ומשא"כ אנן לא קי"ל כוותי' ומוקמי' המעות בחזקתו וכמ"ש בגמ' פ' חזקת הלכת' כוותיה דרב יוסף בזוזי כו' אף במקום שטר כו' ע"ש דהיכי דקיימי זוזי לוקמי' ולפי מ"ש יתישב ג"כ הסוגי' דפ' יש נוחלין דף קל"ב בסוגי' דאר"נ הלכה תקרע כתובתה ותעמוד על מתנתה ונמצא' קרח' מכאן ומכאן ומקשה למימר' דר"נ לא אזיל בתר אומדנ' והתני' ר"ש ן' מנסיא אומר כו' אין מתנתו מתנה שאלו הי' יודע שבנו קיים כו' ומשני שאני התם דניחא לה דתיפוק עלה קלא דכתבינהו ניהלה ופירשב"ם וז"ל וה"נ בתר אומדנ' אזיל ר"נ דניח' לה כו' וקשה ג"כ קושי' הנז' דמאי חזית וכמ"ש לעיל ולפי מ"ש יובן דלעולם כשיש ב' אומדנות אמרינן האומדנא כדי להעמיד הממון בחזקתו ואף שיש קצת לפקפק בסוגיא זו אבל כד מעיינת שם תמצא שדבריי נכונים ומוכרחים לשם וא"כ מכל הנז' נשמע דכשיש ב' אומדנות אמרי' יותר האומדנ' כשיש ספק בין ב' האומדנות דאוקי ממון בחזקתו וחומר' לתובע וקולא לנתבע כבכ"מ שאמרי' בספיק' דממונא חומר' לתובע כו' וא"כ בספק איסור דאוריית' אזלינן ג"כ לחומר' ובנ"ד הוא ג"כ איסור דאוריית' כי ספק חרם הוא להחמיר וכמ"ש הרשב"א בתשוב' והרשד"ם ומהרא"ש ושאר האחרונים בפסקיהם וא"כ ה"ה בנ"ד נאמר ג"כ להוסיף על התקנה מחמת האומדנ' ולחומרא שגזר מהר"ף על מי שנתקבל בהיתר ואח"כ נתקרב אבל ז"א דהא מצדה תברא שהרי כבר כתבתי לעיל בכמה הוכחות שבודאי לא גזר מהר"ף שיצא איזה מכשול עבירה מתחת גזרתו וזאת האומדנ' להוסיף על התקנה היא עבירה ודאית והאומדנ' אחרת שאין להוסיף היא מחמת ספק ואין ספק מוציא מידי ודאי וכמ"ש לעיל ועיין בתשוב' הרב הר"י לבית לוי סי' י"ז דף צ"א ע"ג שמקשה בסוגי' מי שמת גבי ש"מ שכתב נכסיו לאחרים כו' ע"ש:
ומ"ש עוד מכ"ת בפסקו אשר שלח אלי וז"ל ותו דאם מתירים לרב עליהם כשנעשה קרוב אח"כ א"כ הבאי' אחריהם וזרעם שלא ידעו אימתי הי' הקורבה באים להתיר ג"כ לקבל רב וחכם אף שיהיה קרוב מתחלה בשעת הקבלה ואף שנודע להם ההסכמה יחשבו שכבר נתבטלה ומביא ראיה לזה בסוף דבריו מתשוב' מהרד"ך בענין שכירות ומשכנת' בהסכמה כו' דפשיט' שאם יראה אדם שהבית הממושכנת נותנים רשות לאדם לנוטלה מידו ואין לו בה חזקה ילך ג"כ ויטול בתים המושכרים ובזו תתבטל החזקה אפילו מהשכירות כו' עכ"ל דמעל"ת. הנה לענ"ד אין הנדון דומה לראיה דבשלמא בנדון דמהרד"ך שפיר קאמר שאם יראה האדם כו' שמותר לאדם להשיג גבול במשכנתא ישיג גבול גם בשכירות לפי שלאו כ"ע דינא גמירי וידעי לחלק ביניהם ולא יבואו אל הב"ד לשפוט עבור זה כי זהו מסור לכל אדם לקנות ולהשכין כו' ומשא"כ קבלת הרב שאינו נמסר לכל יחיד רק לעקורי הק"ק ולרבי' וקא מדכרי אהדדי וכמ"ש בשבת גבי הרוחץ במי מערה כו' כיון דרבי' נינהו מדכרי אהדדי וכן אמרי' ביבמות פ' כיצד אר"נ גרים הואיל ואתא לידן נימא בהו מילתא אחים מן האם לא יעידו כו' אמימר אמר אפי' אחים מן האם נמי יעידו לכתחלה ופריך ומ"ש ומשני ערוה לכל מסור עדות לב"ד מסור כו' ופירש"י ערוה לכל מסור הכל נושאים נשים הלכך אי שרית לקיימה אתי נמי למשרי ערוה בישראל ומשא"כ עדות לב"ד מסור וא"נ מכשר' עדות האחים גרים לא אתי לאכשורי בישראל דב"ד ידעי כו' וא"כ ה"ה בנ"ד שקבלת הרב מסור' לעיקורי הק"ק ולא יטעו בזה וכן אמרי' בביצה פ"ק דף ה' רב אדא כו' אף מתקנת ריב"ז ואילך ביצה אסורה מ"ט מהרה יבנה המקדש כו' א"ה עדות נמי לא נקבל מ"ט מהרה יבנה המקדש כו' ומשני עדות מסורה לב"ד ופירש"י והם יודעים טעמו של דבר ולא יטעו ולאפוקי ביצה לכל מסור וא"כ ה"ה בנ"ד וכמ"ש לעיל. ובזה מיושב מ"ש מעל"ת אי גזרי' גזירה לגזירה כשהא בהא תליא באשר שזה מסור לב"ד ולא שייך גזיר' זו וגם מה שנשא ונתן מעל"ת בענין מילתא דלא שכיחא לא גזרו לא רציתי להאריך בזה מאחר שכבר הוכחתי לעיל שלא היתה כוונתו וגזרתו של מהר"ף לעשות איסור ודאי בשביל ספק כו' ומה שמביא מעל"ת ראיה מתשובת מהרד"ך בענין מילתא דלא שכיחא כבר כתבתי בתחלת כתבי זה מה שיש להקשות על דברי הרב מהרד"ך בזה:
כלל העולה בהא נחיתנ' ובהא סליקנא לפי מה שנלע"ד דלא היתה גזרת מהר"ף על נ"ד על איזה רב וחכם שנתקבל בהיתר ואח"כ נתקרב אף שבודאי דברי מעל"ת נכונים וישרים למוצאי דעת שבאשר שהתקנה וגזרת מהר"ף לא הוכרזה לכן נתבטל' מעיקרא וכן הוא האמת שהיתה רק כמו מתנה טמירתא וכמ"ש למעלה. ואחר שכתבתי כל זה זכיתי לקבל כתב מקרתא קדישא דירושלים ת"ו מן הגאון הרב מוהר"ר פייבוש נר"ו שמפרש דבריו מה שכתב בגזרתו שמעולם לא היתה כוונתו מעולם על חכם ורב שנתקבל בהיתר ובפרט כמו בנ"ד שהרב עקר ממדינות אחרות ועזב את ארצו ומולדתו כו' כאשר אעתיק למר גוף הכתב של הגאון מהר"ף נר"ו ויקרא בו ושמחתי ת"ל אשר הנחני בדרך האמת. ואף שהפוסקים האחרוני' בפסקיהם מחולקים אי נאמן הדיין לפרש את דבריו מה שכ' בגזרתו כמו שהאריך בזה הרב מהריב"ל ח"ג סימן קט"ז והרב מהרי"ט סי' קמ"א ושאר האחרונים אבל ז"א ענין לנ"ד חדא שכבר הוכחתי בגוף התשוב' הנז' ממשמעות לשון גזרת מהר"ף שלא עלתה על דעתו מעולם איזה רב שנתקבל בהיתר וכן מורה באצבע בגוף גזרתו:
ובר מן דין מה שמחולקים הפוסקים האחרוני' בתשובותיהם היינו באיזה דין ומשפט שהיה בין איש לרעהו ומביאי' ראיה לזה מגמ' נאמן הדיין לומר לזה חייבתי ולזה זכיתי כו' ומשא"כ בנ' לא שייך כל זה והיה בדעתי להאריך קצת בדברי הפוסקים בעסק הזה ושלא יהיו דבריי דומות למרובות והנם למשא וכל מאריך הוא טירחא לכן קצרתי ובפרט לחכם גדול כמותו ירבו בישראל יספיק הקיצור ועיין בזה בתשובת הרב מהר"מ מינץ סי' ק' שפסק שאין הדיין נאמן לפרש דבריו אחר שכתב הפסק ומביא ראיה מהא דאמרי' בפ' הפועלים שהיו מחולקים מתיבת' דרקיעא אם בהרת קודם לשער לבן כו' מאן מוכח רבה בר נחמיני כו' ועי' בס' כנסת הגדולה סי' כ"ג לטח"מ והנלע"ד כתבתי אנכי עפר ואפר"ים הוא הצעיר מבית אהרן מווילנא:
 |
הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה |