שער אפרים/נא

שער אפרים נא

< הקודם · הבא > מעבר לתחתית הדף דפים מקושרים

שער דעה

שאלה נא

המעשה שהיה כך היה ראובן קנה במקולין של עכו"ם ערך ט"ו אקע"ם בשר ואחר כך נתן לו העכו"ם להכרע עוד רביע אק"ע ויהי כאשר מלחו הבשר כאן נמצא וכאן היה הרביעית אקע בשר אשר נתן לו להכרע היה מבשר טריפה אשר היה במקולין ונראה לחוש העין וכל רואיו יכירו כי הבשר הכשר אינו שיעור ששים נגד חתיכה הטרפה ואם נבא לשער האיסור והיתר במשקל תמצא שהאיסור בטל בששים ונפלה מחלוקת בין חכמי הדור קצתם אומרים שהמשקל הוא עיקר וקצתם אומרים שאם נבא לשער האיסור והיתר באומד ובמדידה נראה בחוש העין שאין כאן שיעור ששים והכל אסור ובכן יורנו מורנו ורבינו באיזה דרך ישכון אור כדת מה לעשות ושכרו כפול מן השמים:

תשובה הנה לכאורה נלע"ד דיש להביא ראיה דהמשקל הוא עיקר דגרסי' במסכת תרומות פ"ד משנה ו' וזה לשונ' בשלשה פרקים משערין הכלכלה כו' המונה הרי זה משובח והמודד הרי זה משובח והשוקל משובח משלשתן הנה לפי פשוטו הפי' דמתניתין דהשוקל משובח משלשתן בין להרבות בין למעט דהיינו בין כשמדד תחלה הפירות והפריש שיעור מעשר ע"פ המדה ואחר כך שקל אותן הפירות שמדד וע"פ המשקל אין כאן שיעור מעשר והוצרך להשלים שיעור מעשר ע"פ המשקל אפ"ה השוקל משובח ואין כאן המרבה במעשרות כו' ואם לא השלים השיעור הוי טבל וכמ"ש במשנה גבי המפריש מקצת מעשרותיו וכן כשמדד תחלה הפירות והיה שיעור מעשר ע"פ המדה וע"פ המשקל מצא יותר משיעור מעשר ואפ"ה השוקל משובח ויכול לפחות הפירות ולמעט משיעור המדה שמדד הואיל והוא שיעור מעשר ע"פ המשקל ומתירים את הטבל ע"י מעשר זה דמתניתין סתמא קאמר השוקל משובח משלשתן וא"כ ה"ה בנ"ד גבי חתיכת בשר טריפה אף שאין כאן שיעור ששים ע"פ האומד והמדידה כשיש שיעור ע"פ המשקל מותר ובטל בששים:

והיה אפשר לפרש דמתני' איירי ממש דומיא דנ"ד דהשוקל משובח כגון שמתחלה שקל הפירות והפריש שיעור מעשר ע"פ המשקל ואח"כ מדד אותן הפירות ומצא שהמעשר שהפריש ע"פ המשקל הוא פחות ממעשר שמגיע ע"פ המדה או שהוא יותר משיעור מעשר ע"פ המדה נמצא או שהוא מרבה במעשרות או שהוא ממעט במעשרות וע"ז קאמר השוקל משובח והוי שפיר שיעור מעשר וא"כ בחד חלוקה כשמצא פחות מכשיעור מעשר ע"פ המדה הוי ממש נ"ד ואפ"ה השוקל משובח וא"כ ה"ה בנ"ד אבל לישנא דמתני' דהמודד משובח ממנו והשוקל משובח משלשתן לא משמע ששקל מתחלה הפירו' אבל מ"מ הדין הוא דין אמת והכל מתוקן:

ואין לומר דההוא דהשוקל משובח איירי דוקא כדי להרבות במעשר דהיינו כשלא יהיה חלק מעשר ע"פ המשקל אף שיהיה חלק מעשר ע"פ המדה אז השוקל משובח וצריך להשלים שיעור מעשר ע"פ המשקל ואין כאן המרבה במעשרות אבל למעט במעשר ע"פ המשקל אין השוקל משובח להתיר הטבל על ידו וא"כ ה"ה בנ"ד אם אין כאן שיעור ששים ע"פ האומד ומדידה אף שיש כאן שיעור ששים ע"פ המשקל אסור. אבל ז"א דאם הפי' דהשוקל משובח איירי דוקא להרבות במעשר אבל לא למעט וא"כ ה"ה ברישא דמתני' דהמודד משובח ממונה איירי גם כן דוקא כדי להרבות במעשר ולא למעט דהיינו כשיש חלק מעשר ע"פ המנין ולא ימצא ע"פ המדה אז המודד משובח מהמונה וצריך להשלים שיעור מעשר ע"פ המדה וזהו דיחוי מעיקרא וכד מעיינת בגמרא דמנחות בפ' כל המנחות דף נ"ד מוכח שם איפכא וז"ל הסוגי' שם גבי פלוגתא אי משערינן כמות שהן או לכמות שהן כו' ת"ש תורמים תאנים על גרוגרת במנין (אבל לא במדה) אא"ב לכמות שהן משערינן שפיר אא"א כמות שהן משערינן ה"ל מרבה במעשרות (ופירש"י לגבי מדה) ותנן המרבה במעשרות מעשרותיו מקולקלים עכ"ל הגמ' וקשה מאי מקשי ה"ל מרבה במעשרות הלא לפי מ"ש לעיל זהו משובח המודד מהמונה דוקא כדי להרבות במעשר אלא ודאי הוא מה שהמודד משובח מהמונה לא איירי דוקא להרבות במעשר ואדרבה איפכא מסתבר שם וא"כ ה"ה הא דהשוקל משובח איירי ג"כ שהוא ממעט במעשר ואפ"ה מתירים הטבל על ידו וא"כ ה"ה בנ"ד אף דאין ס' באומד ובמדיד' כשיש ס' במשקל שרי כנלע"ד לכאורה:

איברא כד מעיינת שם בסוגי' הנז' תמצא שז"א סברא כלל לומר דדוקא למעט במעשר ה"ז משובח אבל לא להרבות ואדרבה י"ל דדוקא להרבות ה"ז משובח מאי אמרת הלא מוכח איפכא בסוגיא דמנחות הנז' וכמ"ש לעיל אבל ז"א דבשלמא כשמדד הפירות תחלה אף שהוא מרבה במעשרות לגבי מנין מכח המדה ה"ז משובח מהמונה הואיל כשמדד ה"ז מכוון שיעור מעשר משא"כ גבי תורמים תאנים על גרוגרת במנין איירי שתרם במנין זה ועי"ז מרבה במעשרות ממילא לגבי מדה הקשה שפיר ה"ל מרבה במעשרות לגבי מדה דזה אינו מכוון שיעור מעשר במדה ולא שייך לגבי זה לומר המודד ה"ז משובח כשאינו מכוון שיעור מעשר במדה דכאן אינו מכוון שיעור מעשר רק לגבי מנין ולא לגבי מדה:

וסברא זו מוכח מגמ' שם דמקשה אלא מאי לכמות שהן משערינן אימא סיפא גרוגרת על התמרים במדה אא"ב כמות שהן משערינן שפיר אא"א לכמות שהן משערינן מרבה במעשרות וקשה למה אמר אי אמרת כמות שהן שפיר הלא מכל מקום מרבה במעשרות לגבי מנין דקב גרוגרת על עשרה קבים תאנים הוי א' מחמשה ולא א' מעשרה אלא ודאי הואיל דלגבי מדה הוא מכוון לא הוי מרבה במעשרות אף שלגבי מנין הוא מרבה ואינו מכוון וא"כ ה"ה הא דהשוקל ה"ז משובח מהמודד אף שלגבי מדה אינו מכוון והוא מרבה במעשרות כיון שלגבי משקל הוא מכוון אין כאן מרבה במעשרות ולעולם י"ל דדוקא להרבות במעשר ה"ז משובח ולא למעט וה"ה בנ"ד גבי שיעור ששים אין הולכים אחר המשקל אם אינו שיעור ששים על פי האומד והמדידה וכן מוכח סברא זו ממסקנא דגמ' שם מה שמשני אליבא דאבא אליעזר בן גמלא מדבריו נשמע ג"כ אליבא דרבנן למעיין שם בסוגי' דשמעתתא בתוס' שם ד"ה אלא הכא בתרומת מעשר כו':

ובר מן דין סמוכו לנא נלע"ד דלא דמי נ"ד להא מתני' דתרומות דהמודד ה"ז משובח והשוקל משובח ממנו בשלמא מדידה דמעשר הוא ע"י הכלכלה וכמ"ש במשנה שם בג' פרקים משערים את הכלכלה (דהיינו שמשערים הכלכלה כמה תכיל ותחזיק כלכלה של פירות כו') ולכן המודד עדיף ממונה כי פן יהיה אחת מהפירות גדולה מחברתה כגון אגוזים או תאנים וכדומה לזה לכן עדיף המודד מהמונה וגבי המודד ג"כ יש לחוש כי לפעמים פירי א' גדולה מחברתה ויש ריוח בין פירי לפירי בכלכלה יותר מחברתה ולכן השוקל משובח. ומשא"כ בנד שמשערינן שיעור ששים במים ע"י המדה כמ"ש המרדכי בשם הרוקח סוף פ' ג"ה גבי שיעור ששים נגד הכלי דהיינו שמשערינן אלו היה מניחים בשר היתר לתוך הכלי של מים מליאה ותפלוט הכלי מים כפי שיעור הבשר וכנגד זה משערינן ג"כ האיסור כו' וזהו עדיף יותר ממשקל ולעולם המשקל אינו מועיל וכ"פ הרמב"ם בהל' חמץ פ"ה גבי שיעור חלה וכמה שיעור חלה כמו מ"ג ביצים וחומש ביצה בגוף הביצה ולא במשקלה וכתב הרב המגיד ודבר ברור הוא שאין גופה ומשקלה שוים ומוכרח הוא שהשיעור הוא במדה ולא במשקל ועיין ברמב"ם בפי' המשנה בפ"ב דחלה משנה ו' ועיין בתשו' המבי"ט חא סי' קמ"ג גבי שיעור מקוה אי משערינן במדה או במשקל וא"כ פשיטא מין שלא במינו שנתערבו שאי אפשר לשער במשקל ששים רק במדה וכמו שאבאר ואפילו מין במינו כמו בנ"ד בשר נבילה בבשר כשירה אפ"ה א"א לשער על פי המשקל לפי שיש בשר קל ובשר כבד וראיה לזה מגמ' דערכין דף י"ט פ' האומר משקלו עלי במשנה ובגמ' האומר משקל ידי עלי רי"א מביא חבית וממלא מים ומכניס' עד האציל ושוקל בשר חמור ונותן לתוכה א"ר יוסי היאך אפשר לכוין בשר נגד בשר ועצמות נגד עצמות אלא שמין את היד כו' וא"כ פשיטא אליבא דר' יוסי א"א לכוין המשקל ואפי' אליבא דר' יהודה לא כל המשקל בשר שוה שהרי לוקחים בשר חמור שהוא כעין משקל בשר אדם וכמש רשי שם משאכ בשאר בשר שאינו שוה וא"כ ה"ה בנ"ד:

ואף שיש לדחות דבשלמא התם שאמר משקל ידי עלי והעצמות אינם שוים למשקל הבשר שביד והוא חייב עצמו ליתן דמי משקל ידו להקדש דהיינו כפי משקל העצמות והגידים ובשר שביד ובשר חמור עם הגידים ועצמות אינם מכוונים ממש לבשר גידים ועצמות של היד והוא אינו יכול לשקול את ידו במחובר לגופו משא"כ בנ"ד צריך ס' נגד החתיכה דאיסורא וא"כ כשיש ס' במשקל נגד החתיכה דאיסורא שרי וא"כ פשיטא אליבא דהר"ש והרא"ש והר"ן בפ' ג"ה שפוסקים דקליפות האיסור מעלין ההיתר וכמבואר בירושלמי וא"כ העצמות של האיסור מצטרפים עם ההיתר פשיטא שא"צ לכוין במשקל עצמות נגד עצמות שהרי אצ ס' רק נגד בשר של האיסור אלא אפילו אליבא שאר פוסקים דילפי מזרוע בשל' כמ"ש בגמ' שם ואליבייהו עצמות ההיתר מצטרפים עם ההיתר ועצמות האיסור מצטרפים עם האיסור וצריך ס' גם נגד העצמות של איסור ואפה א"צ. לשער במשקל עצמות נגד עצמות ובשר נגד בשר לפי שיכול לשקול ההיתר נגד האיסור וכשיש מן ההיתר ס' במשקל נגד האיסור שרי אף שההיתר כולו מן העצמות והאיסור בשר או איפכא ואכ בנ"ד לעולם כשיש ס' במשקל נגד האיסור אף שאין כאן ס' במדידה שרי. אבל ז"א שהרי זהו פשוט בגמ' ובפוסקים דאם נתערב איסור בהיתר ויש ס' בהיתר נגד האיסור במדה אף שאין כאן ס' במשקל שהוא בטל:

וראיה מהא דכתב הטור בי"ד סי' צח בקדרה שיש בו נ"ט זתים של היתר ונפלו בה ב' זתי' של חלב א' ושל דם א' כל א' מצטרף עם החמשים ותשעה זתים לבטל חבירו וזהו פשוט שמשקל זית דם ומשקל זית חלב אין משקלן שוה והחוש יעיד ואמרי' שזית חלב עם נ"ט זתים מצטרפים לבטל וה"ה איפכא אף שבודאי ממ"כ אין כאן ס' מכוון במשקל זית דם עם הנ"ט נגד החלב או זית חלב עם הנ"ט נגד זית דם אלא ודאי דאין משגיחין בכף מאזנים כל עיקר:

ואף שאעיקרא דדינא פירכא כי דין זה מקורו נובע מתשו' הרא"ש וכמ"ש בב"י סי' צ"ח וראייתו של הרא"ש הוא מגמ' דזבחים בפ' התערובות מהא דאמרי' הפגול והנותר והטמא שבללן זה בזה ואכלן פטור ולכן כתב הטור ג"כ בסוף סי' צ"ח וכן ג' איסורים של יבש שנתערבו כו' לקוח ג"כ מגמ' הנז' ובאמת כד מעיינת בזבחים דף ע"ח בשם רב פפא הא דהפגול והנותר והטמא שבללן זה בזה ואיתא שם בדף ע"ט ופליגא דר"א דאמר כו' אין איסורין מבטלין זא"ז והרמב"ם בהל' פסולי המוקדשין פיח פסק כרא וז"ל הרמב"ם הפגול והנותר והטמא שבללן זה בזה ואכלו חייב אע"פ שריבה מין על חבירו שאין האסורים מבטלין זא"ז וכתב הכ"מ דפסק כר"א משום דרבה אותבי' לרב פפא ועוד דבירושלמי סבר ר"י כר"א עכ"ל ע"ש וא"כ לפ"ז צ"ע לענ"ד דהאיך פסק הטור בפשיטות דלא כהלכתא וזהו דוחק לומר שהרא"ש והטור חולקים על הרמב"ם ופוסקים כרב פפא ולא כר"א חדא שהרי הכ"מ מביא הירושלמי שחולקים בזה ר"י ור"ל וא"כ הלכה כר"י ועוד דהו"ל להטור להביא דברי הרמב"ם שחולק בדין על דבריו ולא אשתמיט שום חד מהפוסקים להביא דברי הרמב"ם שחולק בדין זה בודאי בדין הראשון הא דחלב ודם שני זתים שנתערבו בנ"ט זתים יש להרא"ש ראיה ע"ז מהא דערלה מעלה את הכלאים אבל הראיה שמביא מהא דפגול ונותר וטמא שנתערבו אינו ראיה ואדרבה סותר את זה וכמ"ש:

והא דערלה מעלה את הכלאים אינו סותר להא דהפגול ונותר וטמא שנתערבו לפי דההוא דערלה מעלה את הכלאים איירי שנתערבו בכולו היתר וכמו ההוא דחלב ודם שנתערבו בנ"ט זתים ומשא"כ הא דפגול ונותר וטמא כולו איסור ואף שיש לומר מה לי היתר מעלה את האיסור או איסור מעלה את ההיתר וכמש הפוסקים מ"מ יש לחלק בזה ועיין בתשו' הרשב"א סי' תש"ל:

ובזה מיושב מה שיש להקשות על הרמב"ם לכאורה שפסק בהל' פסולי המוקדשין גבי פגול ונותר וטמא שנתערבו שחייבים ובפטז מהל' מאכלות אסורות פסק דערלה מעלה את הכלאים אבל על הטור בדין האחרון גבי ג' מיני אסורים שנתערבו צ"ע לענ"ד ויש לישב בדוחק:

אמנם מ"מ נשמע ומוכח ממ"ש הטור גבי חלב ודם ב' זתים שנתערבו בנ"ט זתים של היתר דאין משגיחין במשקל המדה ולא המשקל וא"כ ה"ה איפכא כמו בנ"ד כשיש ס' במשקל ג"ה ההוא פלגא דזיתא דתרבא דנפל לדיקולא דבישרא סבר לשעורי' בתלתין פלגא דזיתא אף שאין משקל החלב ובשר שוים וה"ה הרוטב והקיפה ודון מינה ומינה כמו בנ"ד דהעיקר הוא המדה. ואף שאמ' במשנה דתרומות פ"י דג טמא שכבשו עם דג טהור כל גרב שהוא מחזיק סאתים אם יש בו משקל י' זוז ביהודה שהם חמשה סלעים בגליל דג טמא צירו אסור כו' משמע שמשערינן האיסורי' ע"פ המשקל ולכאורה יש לישב דכד מעיינת בפירוש המשנה ברמב"ם ובתמורה תמצא שהאיסור הוא משום ציר ולא משום דג עצמו ואפשר שציר דג טמא ודג טהור משקל ומדה הכל א' והשיעור הוא א' מתתק"ס ואם יהיה א' מתתק"ס במשקל יהיה ג"כ במדה אבל זהו דוחק כי כד מעיינת בתשו' הרשב"א סי' ר"ע ור"פ דהוכיח דפי' המשנה דכל גרב שהוא מחזיק סאתים אם יש בו משקל י' זוז איירי בביטול גופו ולא בציר והדרא קושיא לדוכתא. אבל יש לישב ג"כ אליבא דהרשב"א לפי שיש לדקדק במתני' דפתח במדה וסיים במשקל שאמר כל גרב שהוא מחזיק סאתים היינו במדה ומסיים אם יש בו משקל י' זוז אלא לא שבא להורות שמשערינן האיסורים במשקל רק שכאן גבי ברי' בא להורות שבטילה בתתק"ס וע"פ חשבון זה אם יש בו משקל י' זוז ביהודה החשבון מכוון שהוא שיעור תתק"ס וכמ"ש בירושלמי דתרומות הובא בר"ש וכן בתשו' הרשב"א הנז' כי סאה עבדי כ"ד לוגי ולוגי עבדא ב' ליטרא וליטרא ק' זוז הרי כל ק' זוז עבדי תתק"ס ומסיים ברשב"א נמצא גרב של סאתים עושים תתק"ס כו' ותדע שהרי אחר כך מסיים רי"א רביעית בסאתים ולא הזכיר המשקל:

ואגב זה ראיתי בתשו' הרשב"א סי' שצ"ב שהקשה על מש הרמבם בפ' ט"ו מהל' מאכלות אסורות דג טמא שכבשו עם דג טהור ציר הכל אסור אא"כ היה הטמא א' ממאתים מן הטהור והקשה דלמה פסק כר' אבהו כו' ועיין בגוף הרמב"ם תמצא שלא כתב הרמב"ם כלום מציר רק דג טמא עצמו שנתערב ואיירי בביטול גופו ולא מציר ולכאורה י"ל דמ"מ: הרשב"א שפיר דאם איירי בביטול גופו הוי בריה ואפילו באלף לא בטיל וכמ"ש גם הרמב"ם בפט"ז מהל' הנז' גבי בריה אבל מ"מ אין זה דיוק כ"כ דהוי בריה אפשר דאיירי בחתיכת דג ואין זה בריה כי ברמב"ם הנדפסים לפנינו אין שום משמעות דאיירי בציר. כלל העולה מדברינו הנז' דעיקר באיסורים לשער באומד ובמדיד' ולא במשקל כי השיעור היותר נכון במדידה ולא במשקל:

[הג"ה מבן הרב המחבר ז"ל ומצאתי להדיא בתוס' ביומא פ' יה"כ דף ע"ט שבאיסור משערין אחר שמיעך חללה וז"ל התוס' שם והיינו דא"ר יוסי זאת אומרת צריך למעך חללה כדי שידבק גופה של כותבת בגרעניתה ולא ישאר בה חלל ובתר הכי משערין בה אכילה של יוה"כ משום סבין אצטריך כמוה וכגרעניתה למעוטי חללה עכ"ל התוספות שם בשם הירושלמי ע"ש באריכות וגם משם מוכח דמשערין באומד. אמנם יש לחלק כי דוקא ביוה"כ משערין אחר שנתמעך חללה לפי ששיערו חכמים דבהכי מיתבא דעתיה וגם הוא חומרא משא"כ בנ"ד לשער האיסור תערובות אפשר שמשערים אפילו קודם שנתמעך חללה:

גם מה שמביא אמ"ו הגאון זצו"קל בשם התו' דבכורות שמחלקי' בין איסור לטומאה לא הי' צריך להתוס' הנז' שהרי גמרא ערוכה היא ביבמות פ' מצות חליצה דף ק"ג ע"ב גבי סנדל המוסגר כו' ת"ש מטלית שיש בו ג' על ג' כו' וליגמר מיניה איסור מטומאה לא גמרינן ופירש רש"י ד"ה איסור מטומאה לא גמרי' שהלכו' טומאה חידוש הוא ע"ש אבל כבר כתב אמ"ו הגאון זצו"קל שבנ"ד אין לחלק בין איסור לטומאה וק"ל:]

ואין להשיב על זה הלא גם במדידה אינו יכול לשער יפה כי לפעמים יש חלל בבשר על ידי שנתפח ומשא"כ במשקל לא איכפת לן בזה אבל לא קשיא מידי שהרי משנה שלימה שנינו בעוקצין פ"ב משנה, ח' עלי בצנים ובני בצלים כו' אם יש בהן חלל ימעך פת סופגנין משתערת בכמות שהיתה אם יש בהן חלל ממעך את חללה וגם אמרינן במשנה שם בסיפא בשר העגל שנתפח ובשר זקינה שנתמעך משתערין בכמות שהן והיינו כשאין שם חלל בבשר העגל שנתפח רק שנתפח על ידי בשול וכמ"ש מפרשי המשנה שם ומשא"כ כשתפח הבשר ויש שם חלל צריך למעך החלל ואכ הה בנ"ד יכול לשער השיעור שישים במדידה ויכול למעך החלל:

ואין לחלק בין איסורים לטומאה שהרי אמרינן במשנה דטהרות פ"ג משנה ד' הובא בגמ' דמנחות דף נ"ד כזית מן המת ומן הנבילה וכן כזית פגול ונותר וחלב (שנתמעטו בחמה) טהורים ואין חייבים עליהם משום פגול ונותר כו' ואם כן מוכח מזה שהאיסור וטומאה דין א' להם ואף שבבכורות פ"א דף ז' כתבו התוס' ד"ה דג טהור שבלע דג טמא אסור באכילה מקשי' שם התוספות מהא דכלב שאכל בשר המת ומחלקים בין איסור לטומאה ע"ש. אמנם בנ"ד נראה שאין לחלק בין איסור לטומאה וכמו שמוכח קצת ג"כ במשנה הנז' אבע"א גמרא אבע"א סברא דמהיכי תיתי לחלק בנ"ד בין איסור לטומאה וראיתי ברמב"ם בפ' ד' מהלכות שאר אבות הטומאה הלכה י"ג וז"ל ופחות מכזית מן הנבילה שתפחו ועמדו על כשיעור טמאים מדברי סופרים כו' (אבל מדאורייתא טהורים ואם כן אם נכנס למקדש בטומאה זו אינו חייב קרבן) ולקוח משיטת הגמ' דמנחות הנז' ובגמ' דשבת פ' המצניע דף צ"א בעי רבא הוציא חצי גרוגרת לזריעה ותפחה ונמלך עליה לאכילה מהו כיון שבעידנא דאפקיה לא הוי שיעור אכילה לא מחייב כו' ע"ש:

והנה ראיתי ברמב"ם פי"ח מהלכות שבת שפסק הוציא חצי גרוגרת לזריעה ותפחה ונמלך עליה לאכילה שהוא חייב ואף על גב דמתחלה לא הוי שיעור אכילה מ"מ חייב קרבן ואם כן למה פסק הרמב"ם גבי טומאה בפחות מזית מן הנבילה שתפח שהוא פטור מן הקרבן עבור שלא היה מתחלה כשיעור וכתב הכ"מ בשם הר"י קורקוס שמקשה גם כן על הסיפא דדברי הרמב"ם סותרים זא"ז מה שפסק בהלכות שבת ומשני דגבי שבת שאני דאם הניחה באותה שעה הי' מיפטר ולכך י"ל שלא תצטרף הנחה עם עקירה ואם כן לפ"ז ה"ה דלפטור אם הוציא חצי גרוגרות לזריעה ותפח ונמלך לאכילה הואיל ואינן מצטרפין העקירה עם הנחה ואם כן למה פסק גבי שבת שחייב אף שלא היה תחלה כשיעור הנה זה יש לישב דגבי שבת שאני מטעם דאמרי' בגמ' כיון דאישתיק ולא חשיב עליה מחייב אמחשבה דזריעה וכמ"ש הרב המגיד שם שפסק כאת"ל בגמ':

איברא זאת נפלאה בעיני קצת לכאורה דברי התוספות במנחות דף נ"ד בשיטה הנז' ד"ה דמעיקרא לא הוי ביה וז"ל ותימה דבריש המצניע בעי רבא הוציא חצי גרוגרת לזריעה ותפחה ונמלך עליה לאכילה מהו מאי קמבעיא ליה וכו' דליכא שיעורא בשעת הנחה דמשום דתפחה לא מחייב כו' דמשמע לכאורה מדברי התוספות דפשיטא דפטור גבי תפחה ונמלך לאכילה ומאי דפשיטא להתוספות קמבעיא לי טובא הלא יותר סברא לחייב וכמ"ש הרמב"ם באמת ואיך סברות הפוכות דברי הרמב"ם מדברי התוס' דדברי הרמב"ם המה בפשיטות לחייב וכמ"ש בגמ' כיון דאשתיק ולא חשב עליה מחייב השתא נמי מחייב:

ולכאורה יש ליישב דהתוס' אזלי לשיטתן דאינם פוסקים כאת"ל בגמ' ולכן נקטי בפשיטות לפטור מספק וזהו מחלוקת בין הרמב"ם ושאר פוסקים וכמ"ש הרא"ש בקידושין פ"ק גבי התקדשי לי בחצי פרוטה דכל הני בעיות עלו בתיקו ועבדינן לחומרא והרמב"ם כתב דמקודשת ודאי דסברתו בזה היא שיטת הגאונים דכל את"ל פשיטות' היא ואם כן ה"ה בנ"ד אליב' דתוס' שאינם פוסקים כאת"ל ואם כן אין לחייבו מספק ומשא"כ אליב' דרמב"ם:

ובהיותי בעיר של חכמים וסופרים לאלקים ק"ק ווילנא יע"א הקשיתי עפ"ז קושיא גדולה לעמיתיי הרבנים מהר"ש קאיידניוואר ומהר"ש כהן נר"ו בעל שפתי כהן על הר"ן והמ"מ וב"י והרמב"ן ורשב"א אשר לא מצאו כל אנשי חיל ידיהם בהרמב"ם והובא בטור א"ה סי' קל"ט זרקו לה לרשותה ועבר כל רשותה ויצא חוץ לרשותה אינה מגורשת וכתב הב"י כך הם דברי הרמב"ם בפ"ב מהל' גירושין וכתב המ"מ ואף על גב דבפ"ק דמציעא בעי רבא אויר שאין סופו לנוח כמונח דמי כו' סבר הרמב"ם לגבי גט מדאמרי' אבל דרך עליה כו' והרמב"ן והרשב"א מחלקים כו' ולדעתם הוי ספק מגורשת ועיין במ"מ בפ"ב מהל"ג שהאריך כזה:

ולענ"ד דאישתמיטתייהו לכל הפוסקים הנזכ' גמ' ערוכה בזבחים דף כ"ה ע"ב בפ"ב דמשם יש להוכיח דהאיבעיא בפ"ק דמציעא נפשטא אליב' דעת הרמב"ם וז"ל הגמ' שם בעי רב אסי מר"י היה מקבל ונפתחו שולי המזרק כו' אויר שאין סופו לנוח לאו כמונח דמי או כמונח דמי וכו' עד את"ל אויר שאין סופו לנוח לאו כמונח דמי אויר שסופו לנוח מאי ופסק הרמב"ם ז"ל בהל' מעה"ק פ"ד דין ט' היה מקבל ונפתחו שולי המזרק כו' עד שהאויר שאין סופו לנוח אינו כמונח דמי וכתב שם הכ"מ היה מקבל כו' שם בעי' דאיפשיטא וקשה לכאורה היכ' אפשטא הלא בגמ' עלתה בתיקו אלא צ"ל מכח האת"ל הנ"ל שפשט הוא בגמ' אליב' הרמב"ם דכל את"ל פשיטותא היא וא"כ אויר שאין סופו לנוח לאו כמונח דמי ומכח זה אפשטא גם האבעי' בגמ' דמציעא אף שלא נפשטא במקומה ולכן פסק הרמב"ם גבי גיטין בפשיטות דאינה מגורשת והיינו מכח אויר שאין סופו לנוח לאו כמונח דמי ובטוח אני באם אזכה לראות פני הרמב"ם שיחזיק לי טובה שכיוונתי האמת בדבריו וכמ"ש הרא"ש בתשו' כלל ל"א מי שלא למד כל שיטת התלמוד אינו יכול להורות על פי דברי הרמבים ומכ"ש לענ"ד להקשות עליו ואף שבודאי הגאונים הנ"ל למדו כל שיטת התלמוד מכל מקום אפשר להליץ בעדם שסברו שהתא"ל לאו פשיטותא היא לכן סברו שגם בזבחים לא איפשטא אבל זא וכמ"ש הרמב"ם במעשה הקרבנות כן נלע"ד לכאורה לישב דברי התוס' ס' במנחות שמחולק עם הרמבם אם איפשטא האיבעיא מכח האת"ל אם לאו:

[הגה אף שמצאתי קושי' זו בספר ברכת הזבח דף כה אמנם כבר כתב אמו הגאון המחבר זצוקל שהקש' קושיא זו להרב בעל ברכת הזבח:]

אמנם כד מעיינת בדברי התוס' תמצא שהמה סוברים גם כן לפי הדין בשיטת הרמב"ם והיינו כהאת"ל והכי פירוש דברי התוס' שמקשים קושיא חזקה על דברי רבא שאמר כל היכא דמעיקרא לא הוי ביה פשיטא דפטור אף דתפחה אח"כ דלפי סברא זו כיון דבעידנא דאפקיה לא הוי שיעור אכילה לא מחייב וע"ז מקשים למה קמבעיא ליה בתפחה ונמלך עליה לאכילה הלא תפחה אינו מעלה ואינו מוריד וממ"נ אם הוא סבר שחייב אמחשבה קמייתא דזריעה אם כן גם בלא תפחה יתחייב דאין לומר דעיקר חיוב משום דתפחה הוא דהלא אלו עביד השתא עקירה והנחה אחר שתפחה פטור הואיל ולית בה שעורא מתחלה ואם הוא סבר דפטור אמחשב' קמייתא דזריעה הואיל ובעידנא דאפקיה לא הוי שיעור אכילה אם כן גם בתפחה הואיל והוא פשוט יהיה פטור הואיל ומעיקרא לא הוי והשתא הוי ביה מדרבנן כו' וכך הל"ל הוציא חצי גרוגרת לזריעה ונמלך עליה לאכילה כו' מהו. ובזה יתישבו דברי התוספות כהוגן. ויצאתי קצת מגדר הענין לפי אהבת התורה הקשורה נימא בנימא וחבל בחבל אבל מ"מ זכינו לדין דעיקר באסורין לשער במדה ולא במשקל כן נלע"ד נאם אפרים הוא הצעיר מבית אהרן מווילנא:

הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף