שער אפרים/יב
|
< הקודם · הבא > |
- שאלה יב
ויהודה רד עם אל תפארת ישראל אהובי ידידי הרב המופלא עושה פלא בעיונא ופלפולא כ"ש כמוהר"ר יהודה בר"י:
הנה באתי להשיב מפני הכבוד אודות הקושיא אשר הקשיתי לו בהג"א דפ"ק דמגילה והראיתני לדעת הדיבור תוספות בסוכה דף ל"ח ד"ה באמת אמרו במ"ש ואין יכול לדקדק מכאן בהמ"ז לאו דאוריית' דדלמ' הוי דאורייתא וכו' עד משום דרבים זילא בהו מלתא דהרי מגילה כו' זהו לשונו דמר וכתב שם עוד וז"ל בכתבו ואף שדברי התוס' צריכין ביאור כי איך אפשר לומר דהוי דאוריית' ואפ"ה אין מוציאין והא בברכות אמרו בגמר' נ"מ לאפוקי רבים י"ח דא"א דאוריית' מוציאות י"ל דהנ"מ היינו מדיןתורה כו' אבל משום איש דחשיב או משום דזילא בהו מלת' גזרו בהו רבנן ונ"מ טובא כו'. וכתב עוד מעל"ת ואע"ג דא"ז מסיים משום שאינן יכולין לומר ברית אין זה דוחק דמ"מ לגופא דדינא ס"ל כדחיות התוס' ואפשר דהא והא איתא מכח זילותא ומכח שאינן בני ברית וסיים מעל"ת שדברי התוספות צ"ע לפרשם על נכון לפי הסוגי' דברכות עכ"ל. ולענ"ד דברי התוס' המה פשוטים על פי הסוגי' דברכות אף שהתוספות בעצמם המה שונים ומשונים ע"פ חלופי הגירס' ובפרט ע"פ גיר' רש"ל בח"ש בתוס' הנז' הוא תמוה לכאורה וכבר פגעו בו קנאין בספרי האחרונים בחידושיהם הרב מהר"מ מלובלין והרב הרש"א והגיהו הפך דבריו כאשר העתיק מעל"ת בכתבו ואני ישבתי הכל על נכון שדברי הרש"ל ראויים למי שאמרם:
ומעתה אבא אל העיון במ"ש מעל"ת דדברי התוס' צריכין ביאור והיינו כמו שהקשיתי לעיל ומסיים דהא"ז והתוס' הם אחד והא והא אית' באמת לענ"ד המה רחוקים כמטחוי הקשת ובתחלה נבאר דברי התוס' שלא יהיה קשה לפי הסוגי' דברכות וכך הוא המשך התוס' ופשוטי' למעיין שם. שלפי התוספת' שהביאו התוס' שכתוב שם אין מוציאין את הרבים י"ח כו' קשה לפי זה למה אשה מברכת לבעלה אלא צ"ל שאכל כשיעור דאוריית' ואם כן קשה לתוס' למה לא פשט הגמר' איפכא מתוספת' דבהמ"ז גבי נשים לאו דאוריית' הואיל ואינן מוציאות לכן כתבו התוספות דאין להוכיח ולדקדק כו' די"ל דחייבי' מדאוריית' ומה שאינם מוציאות הואיל ואינן מצטרפות ומה שאין כן בג' לבד האשה או באשה עם בעלה י"ל שמוציאות וזהו האיבעי' בגמר' אם מוציאות אם לאו מטעם שאינן יכולין לומר ברית דהיינו כמ"ש בתוספו' בפ' מי שמתו דהאיבעי' הוא מטעם שאינן יכולין לומר ברית (או אף לפי הטעם של רש"י שם) ואף שהאיש מוציאן אף בשלשה לבד האשה שאני איש דחשיב א"נ לעולם דנשים חייבות מדאוריית' ומ"ש בתוספת' שאין מוציאין היינו משום דרבי' זילא בהו מלתא והאיבעיא בגמ' הוא אי מוציאין היחיד כגון אשה עם בעלה (ומטעם שאינה יכולה לומר ברית ופשיט מהא דאשה מברכת לבעלה אף ביחיד אף שאינה יכולה לומר ברית ומסיק כו' כשיעורא דרבנן והאיבעי' לא נפשטא) וא"כ לפ"ד התוס' מטעם זילותא או מטעם דאינה מצטרפת י"ל דלעולם דאוריית' ומוציא' הרבים היינו כשאין שייך טעם זילותא וגם כשאינה מצטרפת כגון אשה עם בעלה ומשא"כ אי אמרינן מטעם דהא"ז היינו מטעם שאינה יכולה לומר ברית אז אינה מוציא' את האיש לעולם בשום פנים וא"כ א"א לומר דהוי דאוריית' וכשאמרי' דחייבות דאוריית' א"כ מוכרח שמוציא' האיש אף שאינה יכולה לומר ברית ומשא"כ הא"ז מזכי שטר' לבי תרי והדר' קושיא לדוכת':
ואשר כתב עוד מעל"ת על דברי הראשונים במ"ש שם שא"א לומר שפסק הכא לחומר' כו' דאין כאן שום נפקותא לדינא והמציא מעל"ת בשכלו הזך נ"מ לדינא אם איש שאכל חיובא דרבנן אם מוציא הנשים שאכלו כדי שביעה דא"א נשים בבהמ"ז דרבנן אתי דרבנן ומפיק דרבנן ומשא"כ אם הוא דאוריתא וכתב מעל"ת שזהו אמת לדינא. הנה אף שלפום ריהט' סברא זו נכונה היא אבל מאי דפשיט' ליה למר קמבעי' לי טובא ע"פ סוגי' הגמ' דפ"ג שאכלו גבי עובדא דינאי מלכא ומלכתא כריכו ריפתא בהדי הדדי לא הוי להו אינש לברוכי ומסיק דשמעון ב"ש לגרמיה הוא דעבד כו' עד דלעולם אינו מוציא את הרבים עד שיאכל כזית דגן והוכיחו מזה התוס' והרא"ש והר"ן ושאר פוסקים דמי שאכל כזית דגן מוציא אחר אף שאכל כדי שביעה דהלא ינאי מלכא ומלכת' אכלו כדי שביעה ואם כן דון מינה ומינה דהלא זהו פשוט בכל הפוסקים דאשה יוצאת בזימון וחייבת בזימון וכמבואר בא"ח סי' קצ"ז וקצ"ט (אף נשים שמזמנות רשות לפי דעת קצת פוסקים) וא"כ גם המלכה היתה יוצאת בזימון של שב"ש ולפי מ"ש מעל"ת לא היתה יוצאת דהלא היא אכלה כדי שביעה וליכא למימר דהיא מברכת לעצמה דהלא אמר בגמ' לא הוי להו אינש לברוכי משמע שלא היו בקיאים וליכ' למימר דאינהו לא היו בקיאים והיא היתה בקיאה א"כ יציבא בארעא וגיורא בשמי שמיא ובגמ' אמרי' תבא מאירה לאדם שאשתו ובניו מברכין לו משמע שזהו לא שכיח' כלל שאשתו תהיה בקיאה יותר ממנו וא"כ למה הית' יוצאת בזימון של שב"ש שלא כדין ולא ציותה לאחיה שמעון ב"ש שיאכל כדי שביעה כדי שתצא גם היא בזימון שלו ואין לומר דהמה סבורים דנשים בבהמ"ז דרבנן ואתי דרבנן ומפיק דרבנן כו' דא"כ לפשוט הגמ' האיבעי' מהאי מעשה דשמעון ב"ש דנשים בבהמ"ז דרבנן, ואף שסברת מעל"ת נכונה בזה הואיל ואינה בכלל הערבות אבל מ"מ אפשר לומר דשאני איש דחשיב ומוציא אף שהיא אינה מוצאת האיש וגם כן לא מצינו שום חילוק בשום פוסק גבי נשים מזמנות לעצמן ומוציאות זו את זו אף אם אחת אכלה כדי שביעה ואחת אכלה כזית כי לפי סברת מעל"ת אינה מוציאה זו את זו אף שאיש שאכל כזית מוציא גם מי שאכל כדי שביעה היינו מטעם ערבות וזהו לא שייך גבי נשים ולפי סברת מעל"ת היה לו לחלק:
ואשר תמה מעל"ת על הרב בעל הלבוש בסי' קפ"ו על מש וז"ל אבל אנשים שלא אכלו רק שיעור דרבנן ואשה שאכלה כדי שביעה כו' והקשה מעלת דאינו יודע מנין לו זה ולא מצא שום ראיה בגמ' ובשום פוסק דמנין לו זה אם האשה אכלה כדי שביעה דוק' אלא אפילו אכלה כזית היא מוציא' אנשים שאכלו חיובא דרבנן עכ"ל:
ותמה אני על תמיהתו הלא דברים הנזכרי' מבוארים בגמ' ובפוסקים ועיין בפ"ק דמגילה דף י"ט ובתוס' שם ד"ה ור"י מכשיר בקטן ומקשי' התוס' מ"ש מגילה מבהמ"ז ומתרצים דלא אתי חד דרבנן ומפיק תרי דרבנן אבל ההוא דבהמ"ז איירי שאכל הקטן כדי שביעה דליכ' אלא חד דרבנן וא"כ ה"ה בנ"ד דאי לא אכלה כדי שביעה הוי תרי דרבנן ואינה מוציא' וכ"כ המרדכי במגילה שם וכ"כ הרב מהר"מ מינץ בתשו' סי' ע"ח גבי יש מגמגמים ללבוש טלית קטן של משי באמרם אפי' של צמר אינו אלא דרבנן א"כ של משי הוי תרי דרבנן ומביא ראיה ג"כ מסוגיא זו ומינה דלא תקינו רבנן גבי אשה שתתחייב בבהמ"ז רק כעין דאוריית' היינו כשאכלה כדי שביעה:
ואגב זה עיינתי בדברי התוספתא הנזכרת שהובא בספרי הרי"ף הגדולים הנדפסים בסוף כל מסכתא וז"ל הכל חייבים בברכת המזון כו' עד נשים ועבדים וקטנים פטורים ואין מוציאי' הרבים י"ת באמת אמרו בן מברך לאביו ואשה לבעלה ועבד לרבו ותוספת' זו תמוה הוא ע"פ סוגי' דברכות ודסוכה דא"א לומר כמו שמתרצים התוס' בסוכה דמ"ש אין מוציאין הרבים י"ח איירי כשאכל שיעורא דאוריית' דא"כ למה אמר בסיפא כן מברך לאביו ואשה לבעלה וליכא למימר כשאכל שיעורא דרבנן א"כ הו"ל לחלק. ורציתי לישבו שלא כדברי התוס' דסיפא דבן מברך לאביו איירי במקרא והוא עונה אחריה וכמ"ש גבי הלל בסוכה ושלא כדברי התוס' דסוכה וסוגיא דברכות ודוק. ורציתי לישב ע"פ זה סוגי' התוס' כפי אשר הגיה הרש"ל וזה יהיה המשך התוס' ע"פ גירסת הרש"ל (ע"כ מצאתי):
 |
הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה |