שערי ישר/ז/כב

< הקודם · הבא > מעבר לתחתית הדף דפים מקושרים

שערי ישר ז כב

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

הנה כאשר נתבאר בדברינו שיטת הרמב"ן ז"ל דבזה"ז דקיי"ל דאי תפס לא מפקינן מיני' שאין הודאת הנתבע פוטרתו משום דהוי כהודה שלא בבי"ד, והתופס מכריחו בתשלום הקנס עפ"י ידיעת עצמו, ורק צריך לברר לפני בי"ד דידן, שכפיתו היתה כדין ולא בגזילה, ולבירור זה שעשה דין לנפשי' כראוי', סגי אם מודה הנתבע, דכמו דמהני בירור עפ"י עדים לפני בי"ד דידן, משום שליחותייהו עבדינן, שאין דנים דיני קנסות, רק דנים דיני גזילות, כ"כ מהני הודאת הנתבע, לפי"ז יש לחקור, בספיקא דדינא של תשלומי קנס, דפסק הרמב"ם בפ"ב מה' גניבה הי"ב דאי תפס לא מפקינן מיני' אם בנידון כזה מהני הודאת הנתבע להפטר מחיוב קנס, כיון דאין כח ביד בי"ד לחייבו קנס אפי' עפ"י עדים, אפשר דלענין זה אין דינם כבי"ד מומחים, דהנה בדברי הרמב"ן ז"ל בס' הזכות ס"פ אלו נערות כתב בזה"ל, ועיקר דינו של הרב ז"ל בהודאה זו לפי דעתי אי"צ:

דהאידנא לא משכחת לה במודה בקנס דהודאה בבי"ד בעינן וכו', וכיון דאנן הדיוטות אנן ליכא השתא הודאה בבי"ד למיפטר מיני' חיובא דקנס דהו"ל כמודה בפני שנים או שלשה חוץ לבי"ד, דכל הודאה שאין דינא לחייבו עלי' אינה פוטרתו כשבאו עדים לבסוף עכ"ל. ומפורש בדבריו שעיקר ההבדל בין מודה בבי"ד למודה חוץ לבי"ד, אינו גזיה"כ שצריך בי"ד מומחים שיודה בפניהם, אלא דהכלל בזה, דע"כ לא חשוב כמרשיע א"ע להפטר מקנס, אלא באופן שאם לא הי' דין פטור משום מרשיע א"ע הי' מתחיב עפ"י הודאתו, אז חשיב כמודה בקנס, אבל אם הודה לפני עדים חוץ לבי"ד, דעכשיו לא יתחיב ע"י הודאתו, רק עד שיבואו העדים להעיד לפני בי"ד, אינו חשיב מרשיע א"ע עדיין ואינו מפטר, ומהכלל זה למד הרמב"ן ז"ל לענין הודאה בזה"ז, שאף דמהני הבירור לפני בי"ד דידן לענין התפיסה, אבל כיון שבי"ד דידן אינם יכולים לחייבו קנס הוי הודאה שאינה מחייבת, ולכן אינה מועלת לפטור, ולפי"ז יש לדון בספיקא דדינא, דפסק הרמב"ם דמהני תפיסה, אבל הבי"ד אינם יכולים לחייבו קנס מחמת ספק, וכיון דגם עפ"י עדים אין בכח הבי"ד לחייבו כ"כ כשמודה לפניהם אף שהם בי"ד מומחים אין זו הודאה המחייבתו קנס, כיון שאינו תלוי בסוג הדיינים, אלא בדין העובדא, אם בנידון כזה הוי הודאה המחיבת קנס אז פוטרתו, לכן ראוי לומר דבספק שאין כח בי"ד לחייבו רק תפיסת התובע מהני, אין הודאה שמודה פוטרתו גם אם מודה בפני בי"ד מומחים:

אכן ראשונה עלינו להבין שורש דין זה של הרמב"ם ז"ל דמהני תפיסה בספיקא דדינא לענין קנסות דהנה הראב"ד ז"ל שם בפ"ב מה' גניבה כתב על דברי הרמב"ם ז"ל בזה"ל, א"א לא מיחוורא לי דתפיסה מהניא בהא, כיון דיותר ממה שהזיק הוא, אין כח לחייבו אלא לבי"ד ובדין פסוק בלי ספק, וזה כיון שספק הוא אצלם, איך גמרו את דינו עכ"ל, וה"ה שם כתב על השגת הראב"ד ז"ל וז"ל, א"א לא מיחוורא לי וכו' וביאור דבריו הוא שהקנס אין אדם זוכה בו עד שעת העמדה בדין, מיהו אין זו קושיא לדברי רבינו, אע"ג דהעמדה בדין בעינן משום דאי מודה מיפטר, מכיון שכפר ובאו עדים והעידו בו סגי בהכי ובי"ד גופייהו אמרו לא ידענא אם חייב או פטור, אנן לא מגבינן מספיקא ואי תפס לא מפקינן מיני', כנ"ל לדעת רבינו עכ"ל. ולא נתבאר היטב שורש המחלוקת של הרמב"ם והראב"ד ז"ל בדין זה:

והנה בסברת הראב"ד ז"ל נ"ל דסובר, דהא דמהני תפיסה בדיני ממונות בספיקא דדינא, דהתם אם קמי שמיא גליא שחייב הנתבע לשלם, חיוב זה לא נפקע מחמת העדר הידיעה של בי"ד, ולכן כמו שאין מוציאים ממון מן הנתבע מחמת הספק, כ"כ אם תפס התובע אין מוציאים ממנו, אבל בדיני קנסות דבעינן אשר ירשיעון אלקים, שיחיבו אותו בי"ד ויהי' הנתבע כפוי ע"י בי"ד, או ע"י בע"ד שעביד דינא לנפשי', וכיון שספק לבי"ד האיך הדין נוטה, אין להם כח לחייבו ולכופו, ובלא דין חיוב בי"ד הוא פטור גם כלפי שמיא, וליכא שום זכות לתובע לתפוס ממנו, דבזה"ז שמהני תפיסה בקנס, משום דהיכא דליכא ביד עביד איניש דינא לנפשי', הוא רק היכא שלבי"ד איכא כח לעשות הדין, אבל בספיקא דדינא, שאין כח לבי"ד, גם הבע"ד אינו יכול לכופו על הקנס, ובלא כח כפי' ליכא שום זכות, ואין להקשות ע"ז מהא דלסומכוס בספיקא דעובדא הדין דיחלוקו גם בדיני קנסות, אף דגם שם הוי דין ספק לבי"ד, דשאני דין יחלוקו מדין המע"ה, שדין יחלוקו הוא דין פסוק, וגם יכולים לעשות מעשה עפ"י דין זה, ולכוף את הנתבע שישלם החצי ואז י"ל שאם באמת חייב הנתבע חייב בכולו, כמו שנתבאר בדברינו לעיל שע"ה פ"י, אבל אם הדין המע"ה, ויכולים לתפוס זמ"ז לעולם, אין זה דין פסוק רק כעין הסתלקות כח בי"ד מדין זה וזה פשוט:

ועוד י"ל דהראב"ד לשיטתו, הובא בחי' הרשב"א ס"פ המניח, דסובר דשאני דין פלגא נזקא קנסא משאר קנסות, דהא דאינו משלם עפ"י עצמו, או גם למ"ד מודה בקנס ואח"כ באו עדים דמיפטר גם בפ"נ קנסא, הוא רק הסתלקות כח בי"ד, אבל הבע"ד יכול לתפוס, כמש"כ הרשב"א בביאור דבריו שם, ולכן י"ל דגם מה דאיתא בגמ' דלסומכוס בשור שנגח את הפרה וכן בס"פ המניח בשור שהי' רודף דיחלוקו, הוא רק בקנס של שור תם, דגם בלא כפית בי"ד איכא חיוב באמת, ולכן יכול הבע"ד לתפוס אבל בשאר תשלומי קנס, אולי גם לסומכוס יפטר לגמרי אם הדבר בספק, וכן משמע מדברי הראב"ד ז"ל שהבאנו שדייק בלשונו דלא מהני תפיסה, מחמת שתשלום קנס דמיירי הרמב"ם לענין תשלומי דו"ה, הוא יותר ממה שהזיק ואין כח לחייבו אלא לבי"ד, אבל אם יהי' ספיקא דדינא לענין תשלומי תם, יודה שיהני תפיסה, כנלענ"ד בשיטת הראב"ד ז"ל:

והרמב"ם ז"ל סובר דלעולם שווים בכה"ג דיני קנסות לדיני ממונות, דכמו שביסוד עיקר חיוב בי"ד בקנסות, אין הבי"ד מחדשים חיוב קנס, דהרי בזה"ז דליכא בי"ד נעשה חיוב קנס ע"י תפיסת הבע"ד משום דעביד דינא לנפשי', ועלינו לומר שכונת התורה בקנס להחשיב למעשה כאילו כבר זכה הבע"ד, ולכוף את הנתבע לשלם, שעי"ז באמת יתחדש דין ממון גמור, ולכן גם בספיקא דדינא דמהני בממון תפיסת התובע, מהני כ"כ בדיני קנסות, שאם יתפוס הבע"ד ויהי' כפי' על ידו, שאז אם באמת קמי שמיא גלוי שמן הדין ראוי לזכות, הוא זוכה בממון גמור, והרי זה מעכב ת"י ספק ממון של חבירו, כמו בספיקא דדינא בדיני ממון, ובזה חלוק כח הבע"ד לענין קנס מכח בי"ד דבי"ד אינם יכולים לחייב על הספק), היינו לעשות מעשה כפי' גם בדיני ממונות, והבע"ד יכול לתפוס להיות מוחזק בכח זה גם בספק של דין קנס, דכל ממון שאם יתפוס יזכה משורת הדין לעכב ת"י, יכול לתפוס לכתחילה, אף שקודם שתפס, יש זכות גמור למוחזק הראשון להשתמש בזה כאדם העושה בתוך שלו, אבל כאשר אם יתפוס יזכה גם הוא להשתמש בזה, רשאי ויכול הוא לתפוס, ומשפט זה יהי' כ"כ בספק של דין קנס, כנלענ"ד בזה. ומעתה יש מקום לומר כיון דבספיקא דדינא בקנסות, אין כח בי"ד גורם שיזכה התופס במה שתפס, אלא הוא כח של בע"ד, אלא שעליו לברר לפני בי"ד מאיזה כח הוא תופס ממון חבירו, ובכה"ג אין הבדל בין אם בא המו"מ לפני בי"ד מומחים לבין בי"ד דידן, וכיון שלשיטת הרמב"ן ז"ל אין הודאת בע"ד פוטרתו בכה"ג, ואדרבה מועלת לענין בירור על כח הזכות של התופס, כ"כ יהני בספק קנס, אם ליכא עדים כלל על עיקר המעשה, רק שהתופס טוען שיידע המעשה בידיעת עצמו, והנתבע מודה לדבריו, וזה דין מחודש:

אמנם לכאורה נסתרים דברינו מדברי הרמב"ם ז"ל שכ' בפכ"א מה' עדות ה"ד וז"ל, העידו על פלוני שהפיל שן עבדו ואח"כ סימא את עינו והוזמו משלמין לאדון דמי העבד ודמי עינו עכ"ל. והראב"ד ז"ל כתב, א"א והוא כתב בה' חובל שהאדון אינו משלם אלא אם תפס העבד, וא"כ העדים שהוזמו למה משלמין עכ"ל. ובכ"מ שם מתרץ בדברי הרמב"ם משום דדבר קרוב הוא לתפוס משו"ה משלמין, ובס' מגדל עוד מתרץ ג"כ בדרך זה, משום דתלוי רחמנא דין זה במחשבתן כדכתיב כאשר זמם והם זממו עליו ואם יתפוס לא מפקינן מיני' עכ"ל, ומוכח לכאורה דדין ספק של בי"ד הוא ג"כ דין, דאל"ה אין עדים משלמים כאשר זמם, אא"כ שיגמר הדין על פיהם, ולפי"ז אם דין כזה יגמר עפ"י הודאת הנתבע ראוי לומר דחשיב כמרשיע א"ע בין לענין לפטור א"ע ובין לחייב א"ע, אבל כד נעיין שפיר אין ענין זה סתירה לדברינו, דאף אם נאמר דגם דין ספק שיוצא עפ"י בי"ד, חשיב גמ"ד לענין שיתחייבו עדים זוממים, שהרי העדים גרמו בעדותם שיהי' יכולת ביד התובע לתפוס נכסי הנתבע, ויסבול הפסד ע"י, אבל באמת הוא רק בירור דין של בי"ד שאמרו שהדין מסופק ואין בכחם להוציא מיד התופס, ולכן בנוגע לדיני קנסות, דבעינן כח כפי' לעיקר הדין, ובלא"ה ליכא זכות כלל לתובע, ובספק ליכא כח כפי' לבי"ד כלל, ורק הבע"ד בעצמו עושה עיקר הזכות ע"י שהוא כופהו, שבע"ד יכול לכופו גם על הספק, כמו שבארנו לעיל בשיטת הרמב"ם ז"ל דסובר דמהני תפיסה בספק תשלומי קנס, בענין זה י"ל דלא חשיב כמרשיע א"ע לפני בי"ד מומחים, כיון שהבי"ד מומחים בזה כמאן דליתא, דלברר דינים גם בי"ד הדיוטות יכולים לברר, ולכן י"ל דזה דומה כמודה לפני בי"ד דידן בזה"ז, דאין כח בי"ד של מומחים בספיקות עדיף מביד הדיוטות:

ועוד נלענ"ד דלפי"מ שכתבנו לעיל בפכ"א לתרץ פסקי הרמב"ם מה' חובל וה' עבדים עפ"י דברי המגדל עז, דהיכא שהפיל את שינו וסימא את עינו קודם שעמד בדין על הפלת השן, אז חייב לשלם דמי עין משום קנס דראשי איברים שלא מדין חבלה, ורק היכא שעמד בדין בינתיים, דליכא עוד דין יציאת ראשי איברים, הוי דין ספק מדין חבלה, הנה לפי"ז דברי הרמב"ם ז"ל כמאן לענין הזמה הם פשוטים, שחייבים העדים לשלם לאדון דמי עינו, שהרי הם חייבו לאדון לשלם בדין ודאי ואי"צ לתפיסה, אבל היכא שע"י גמ"ד לא יתחיב הנתבע רק לענין תפיסה, ליכא שום הוכחה שפליג הרמב"ם על הראב"ד. ובלא"ה דברי הכ"מ תמוהים בעיני, דאיך אפשר לפרש בכונת הרמב"ם שישלמו העדים מחמת שהיו גורמים הפסד ע"י תפיסה, דהרי עכ"פ הי' ראוי לשלם הפסד זה, עד כמה יוזלו נכסי' מחמת כח התפיסה, דמה שכ' הכ"מ משום דקרוב לתפוס הלא כ"כ בקרוב שיחזיר ויתפוס מן התופס, ואיך פסק הרמב"ם ז"ל שישלם דמי עין, וזה אינו אמת, ולכן נלענ"ד ברור, שהאמת הוא שהרמב"ם ז"ל כתב כאן עפ"י שיטתו לפסוק עפ"י סוגית הש"ס דמרובה, דסימא את עינו והפיל את שינו יוצא בעינו ומכלם דמי שינו בתורת ודאי, ודברי המגדל עז כאן נפלאים בעיני, שאחרי שכפל גם כאן דבריו שכתב לעיל לחלק בין שני פסקי הרמב"ם, למה לי' לדחוק לתרץ דברי הרמב"ם שמשלמים עדים זוממים על הפסד הבא ע"י תפיסה ודברי הרמב"ם פשוטים וברורים, ולכן נראה דליכא מאן דסובר שיתחיבו עדים על גמ"ד של המע"ה היכא דמהני תפיסה. ובקצוה"ח סי' ל"ח הוכיח ג"כ נגד שיטה זו מסוגית הש"ס דב"ק בדין מיפך והזמה, דמוכח שם שאם גרמו העדים דין ספק ליכא תשלומים על העדים אם הוזמו, ועכ"פ יש לנו ראי' גמורה משיטת הראב"ד ז"ל, שדין תפיסה אינו דין של בי"ד אלא כח בע"ד לחוד, וע"ז אין העדים משלמים, דרק מה שנגמר דין ודאי ע"י עדותם, חיבה תורה שישלמו העדים, אבל ענין תפיסה הוא כגרמא ע"י העדים, ועפי"ז שפיר יש מקום לדברינו שענין זה אפשר להיות גם ע"י בירור של הנתבע, ולא הווי כמרשיע א"ע לפי שיטת הרמב"ן ז"ל דבזה"ז אין הודאה פוטרת, וגם מועלת לחיוב ע"י תפיסת התובע. כנ"ל:

ועפ"י דרך זה יש מקום לתרץ דברי הרמב"ם ז"ל בפ"ט מה' נזקי ממון, שכתב שם להלכה בתמין אחד גדול ואחד קטן, שניזק טוען גדול הזיק ומזיק אומר קטן הזיק דפטור מדין טענו חטים והודה בשעורים ואם תפס לא מפקינן מיני', והקשה ה"ה דהרי מוכח משיטתו דהיכא דאיכא עדים לא מיפטר מדמי שעורים, ובתם דהוי קנס, איך משכחת בלא עדים, דבע"כ סוגית הש"ס מתפרשת למ"ד פלגא נזקא ממונא, דלא כהלכה, ועי' שם דמדחיק לתרץ שסובר כהראב"ד' דקנס של פ"נ שאני, דמהני תפיסה גם ע"י הודאת בע"ד, יעו"ש, והנה קושית ה"ה נלענ"ד דלק"מ, דבאמת מלשון הרמב"ם שכתב שם "לא הי' שם ראי' ברורה", מוכח שהי' שם עדים אלא אינם יודעים אם גדול הזיק או קטן הזיק, ומה שהוכיח הרה"מ מהלכה הקודמת שכתב הרמב"ם דאם לא הי' ראי' משלם כמו שאמר מזיק, התם שאני דבתם ומועד, סובר דהוי הודאה ממין הטענה, ומה"ט כתב דחייב שבועה על השאר, משום דהוי כטענו שוה והודה בדוקא, יעו"ש, אבל קושית הקצוה"ח בסי' פ"ח סקי"ד היא קושיא גדולה, שהקשה דלשיטת הראשונים דמפרשי טעמא דמילתא בטענו חטים והודה לו בשעורים דפטור שהוא משום הודאה של התובע, עדים לא מהני בזה, שמוכח מלשון הרמב"ם בה' טוען ונטען בפ"ג ה"י שכתב בזה"ל, כור חטים יש לי בידך אין לך בידי אלא כור שעורים, פטור אף מדמי שעורים, שהרי אומר לו אין לי בידך שעורים, ונמצא זה דומה למי שאמר לחבירו בבי"ד מנה לך בידי ואמר לו האחר אין לי בידך, שאין בי"ד מחיבים אותו ליתן לו כלום, ואם תפס התובע דמי השעורים אין מוציאים מידו. עכ"ל. דמוכח מזה שהעדים בכה"ג אינם מועילים ואינם מורידים, אלא משום דהוי הודאה כנגד הודאה, ובכה"ג אין לבי"ד בזה שום כח לעשות מעשה, וכמו שמביא בקצוה"ח שם סק"ט דברי הרמב"ן ז"ל שכתב בזה"ל, הואיל דזה אומר חייב אני לך וזה אומר אינך חייב לי אוקי ממונא בחזקת מאן דתפיס ולא מזדקקינן להו, והכי איתא בפ' השולח גבי נתתי שדה לפלוני והוא אומר לא נתן לי, יעו"ש, ולפי"ז עיקר מה דמהני בזה תפיסה הוא משום הודאת הנתבע, והתינח בממונא אבל בפלגא נזקא דהוי קנס, איך מתחיב ע"י הודאה, ובקצוה"ח מסיק להוכיח מזה כשיטת הראב"ד דקנס של תמין שאני דמהני תפיסה בתר הודאת הנתבע, ולפי מש"כ לק"מ דכיון דבתר הודאת התובע על הקטן שאינו חייב כלום, שוב לא יהי' בזה כח בי"ד על הקטן אפי' ע"י עדים, ורק הודאת הנתבע מועלת שלא יזדקקו לזה הבי"ד, כמש"כ הרמב"ן ז"ל, ובכה"ג מהני גם עפ"י עצמו דהוי כמודה שלא בפני בי"ד דאין כאן בי"ד המחיבים כמש"כ:

אמנם לכאורה קשה לפי"ד בהא דכתב הרמב"ם ה' גניבה פ"ד ה"ח וז"ל תבעו הבעלים את השומר ושלם ואח"כ הוכר הגנב ותבעוהו הבעלים והודה להם שגנב ואח"כ תבעו השומר וכפר בו ובאו עדים שגנב אין מוציאים הכפל מן הגנב ואם תפס השומר את הכפל אין מוציאים מידו, וכן הדין בתשלומי דו"ה אם טבח הגנב או מכר. עכ"ל. ולפי"ד יהי' הדין שיהני תפיסה גם אם לא באו עדים אח"כ, דלענין בירור הדבר מהני הודאת הגנב, ולשיטת הרמב"ם הובא בחו"מ סי' פ"א סעי' ח' מהני הודאה לענין ממון גם במודה שלא בפני התובע, דלא כשיטת התוס' ב"ק ד' ק"ח ע"ב ד"ה תבעו, שכתבו דגם לענין קרן לא מהני הודאה שלא בפני התובע, ולשיטת הרמב"ם וסיעתו דמהני הודאה שלא בפני התובע לחיוב ממון ורק לענין מודה בקנס לא מהני, שהטעם בזה נראה, דבממון שמחויב אדם לשלם גם בלא תביעת הבע"ד, ורק אם יודע שמרוצה להרחיב לו זמן התשלומים, אז רשאי לעכב הממון ת"י, אבל בלא"ה ליכא שום נפ"מ בין אם תובעו או לא, אז אם מודה הנתבע בהודאה גמורה, ה"ז מתחיב לעצמו, ואם מודה בפני בי"ד החיוב על בי"ד לומר לו חייב אתה לשלם, וגם לכופו משום מצות פריעת בע"ח, אבל בקנס דליכא חיוב כלל, אפי' לצאת י"ש, קודם כפית בי"ד, ובי"ד אין בכחם לכוף על קנס רק ע"י תביעת הבע"ד, ומשו"ה הודאה שלא בפני בע"ד אינה פוטרת, כמו שאינה מחיבת, אבל לענין בירור האמת, לענין שיהני תפיסת התובע, ראוי לומר דמהני גם בקנס אם הודה שלא בפני התובע, ולפי"ז בנידון זה שהודה הגנב לפני בי"ד בשעת תביעת הבעלים, הי' סגי הודאה זו גם אם כפר אח"כ ולא באו עדים, והנה מסוגית הש"ס לק"מ, דבגמ' מבעיא לענין חיוב בי"ד, ובי"ד ודאי אינם יכולים לחיב קנס ע"י עצמו, אבל בדברי הרמב"ם שכ' להלכה אחר מסקנת הש"ס בתיקו דהוי דין מסופק אם נפטר הגנב בהודאה שהודה לפני הבעלים, ולענין תפיסה סגי גם הודאה ראשונה, כמו דמהני לענין הקרן לשיטתו, אבל באמת גם בדברי הרמב"ם ז"ל לק"מ, דהרי גם הרמב"ם צריך להודיע עיקר ההלכה שאין בי"ד מוציאים הכפל מן הגנב, שענין זה הוא האמור בגמ', ועל ענין זה צריך להעתיק כמו שאמור בגמ' שבאו עדים אחר הכפירה, דבלא עדים פשיטא דאין בי"ד מוציאים הכפל, ומה שהוסיף הרמב"ם מעצמו על ענין התפיסה, י"ל דבאמת גם אם כפר ולא באו עדים, או אם חזר והודה שנית, ג"כ יהי' הדין שיהני התפיסה, ולפי מש"כ בדברינו לעיל דגם הבע"ד אינו יכול לכופו על קנס, עפ"י הודאת הנתבע, רק אם הוא יודע מעצמו שלא מחמת הודאת הנתבע, ורק לברר לפני בי"ד שלא יהי' בפניהם כגזלן צריך לברר ע"י הודאת הנתבע, אבל אם אינו יודע בעצמו, אין כחו יפה מבי"ד, שאין כופים על הקנס עפ"י עצמו, לפי"ז לק"מ דלא מיירי הכא בכה"ג שראו הבעלים בשעת הגניבה, וזה פשוט:

והנה על הכלל הזה שאין הודאה פוטרת רק באופן שאם לא הי' דין פטור במודה בקנס היתה מועלת לחיוב, קשה לי בהא דאמרינן בב"ק ד' מ' בסוגיא דשאלו בחזקת תם ונמצא מועד, שאם הי' מודה הי' מיפטר, למ"ד מודה בקנס ואח"כ באו עדים, דבפשטות הי' ראוי לומר דלמ"ד פ"נ ממונא, שלא תועיל הודאת השומר שיזכה הניזק בהאי שור תם, דהרי עיקר הבעלים על השור הוא המפקיד, ואיך תועיל הודאת השומר להפסיד השור לבעלים, אף שיתחיב השומר לשלם בדמים, מ"מ הוי חב לאחריני, ולפי"ז אם הודאה כזאת אינה מחיבת איך מועלת לפטור, למ"ד מודה בקנס ואח"כ באו עדים פטור, אכן י"ל דלמ"ד פ"נ ממונא הי' מועיל הודאת השומר כדין שליש דנאמן משום דהימני', כמש"כ בתוס' גיטין ד' ס"ד ד"ה שאני ממון דאתיהיב למחילה, יעו"ש, אבל לענין קנס קשה, דאם חשיב הודאת השומר כעדים לגבי הבעלים, ראוי להיות שיזכה הניזק ע"י הודאתו לחוד, דאין לומר דעיקר דין חיוב הקנס בכה"ג הוא על השומר מחמת שהשומר ישלם אח"כ לבעלים מדין שמירת גופו, דא"כ אם יהי' באופן שהשומר פטור מלשלם, כגון אם הי' שמירה בבעלים, לא יהי' דין תשלומי פ"נ, וזה ודאי אינו, דלא שמענו שיהי' הבדל לענין תשלומי שור תם, דלעולם נוטל הניזק את השור אם רק הי' אצל מי שעליו לשמור ובידו לשמור, כמש"כ בתוס' ריש הכונס, ובחי' הרשב"א שם לענין גזלן, יעו"ש, ולומר דכמו שהשומר במקום הבעלים לענין חיוב, כ"כ הוא במקומו לענין לפטור ע"י הודאתו הוא דבר שאינו מובן, והנה אם יודו הבעלים על נזקי התם והשומר כופר, נראה ודאי דלא יהני הודאת הבעלים, כיון דמהני הודאת השומר להפטר וחשוב הוא כנתבע, איך אפשר שיהיו שניהם נתבעים על גוף אחד, ולמ"ד פ"נ ממונא ודאי שמהני הודאת שניהם, הודאת השומר משום דהימני', והודאת הבעלים משום הודאת בע"ד ומהני לגבי עצמו, והשומר שכופר יפטר מתשלומי הפסד השור, ולמ"ד פ"נ קנסא קשה להבין ענין זה:

ונראה לענ"ד שהענין בזה דגם למ"ד פ"נ קנסא מתפרש כמו למ"ד פ"נ ממונא שקבלו חז"ל דבשור תם הדין שינטל השור מן בעל המזיק, בין שהוא שלו ובין אם הוא של אחרים, בין אם נתנו לו הבעלים לשמור ובין אם גזלו, וחשבינן כאילו בידו לשלם לניזק בהאי שור שהוא ת"י, וממילא יפסידו הבעלים את השור מחמת דין זה, ואם לא יהי' עדים על הנזק, אז למ"ד פ"נ ממונא, אם יודה השומר על הנזק, יזכה הניזק בהאי שור מחמת הצטרפות שני דינים, מה שנוגע להפסד בעל השור, מהני הודאת השומר משום דין שליש, ומה שנוגע להשומר מהני הודאתו משום הודאת בע"ד, ואם יודו הבעלים, יזכה הניזק מחמת הודאת בע"ד לחוד, דהרי הם הבעלים באמת, שבידם להקנות לאחר ולהקדיש, ולמ"ד פ"נ קנסא, אם יודה השומר מיפטר, כיון שאם לא הי' דין פטור היתה הודאתו מחיבת, אבל אם יודו הבעלים לא יופקע בזה דין קנס, אף שאם הי' ממונא, היתה הודאתם גורמת לחיוב, דשאני דין ממון שזוכה הניזק משעת הנזק, אף אם השומר כופר מהני הודאת הבעלים, אבל למ"ד פ"נ קנסא, דבלא כפית בי"ד אין הניזק זוכה כלום, ואם השומר כופר, אז לא היתה הודאת הבעלים גורמת דין זכות לניזק אף בלא דין פטור, משום מרשיע א"ע, דלענין תשלום קנס, השומר הוא הבע"ד, שהטילה התורה עליו תשלום קנס זה, רק שקנסו אותו לשלם בהאי שור שת"י, ומשו"ה לענין מודה בקנס להפטר תלוי רק בהודאת השומר כמו בהודאת הבעלים, שכל הדין הוא רק מחמתו, ועליו הדין תשלומים והכפי', אמנם לפי"ז נלענ"ד דהיכא שהשור ת"י שלא מדעת הבעלים, כגון אם תפס בעד חוב או בגזל, שלא יועיל בזה הודאת השומר לפטור מן הקנס, כיון דבכה"ג גם למ"ד פ"נ ממונא לא היתה מועלת הודאתו לחיוב. דהוי חב לאחריני, דליכא בזה דין הימני', שנטל שלא מדעת הבעלים, וכיון דלא מהני הודאה לחיוב, כ"כ לא מהני לפטור, כמש"כ:

והנה מש"כ הקצוה"ח בסי' א' לענין שן ועין בעובדא דר"ג שלא יהני הודאת ר"ג, משום דבהודאתו הוא חב לשפחה שתאסר עליו, ומ"מ היתה מועלת הודאתו לפטור, אם הי' מודה בפני בי"ד, הוא נגד דברינו, אבל בלא"ה דבריו תמוהים כשגגה היוצאת מלפני השליט דלענין איסור ודאי דלא שייך הודאת בע"ד, דכמו דלא מהני בבעל שאומר גרשתי, ורק משום מיגו נאמן כמש"כ הגאון בעל הש"ש, ורק לענין ממון מהני הודאת בע"ד, ומשו"ה לענין איסור שפחה, אין הודאת האדון כלום, וכן הוא הדין לענין אומר עשיתי עבדי בן חורין, ומש"כ הטור יו"ד סי' רס"ז בשם הרא"ש, דמהני הודאתו גם לענין איסור שמותר לישא ישראלית, אפשר שהוא מטעם מיגו, כמו בעל שאומר גרשתי אבל התם מדרבנן אסור, ובקרבן נתנאל בפ' השולח שם כתב שטעמו של הרא"ש משום דאמרינן אנן סהדי שלא הי' מכשילו באיסור, אבל עכ"פ מפורש בגמ' ובפוסקים דמהני הודאת האדון שלא כדברי הקצוה"ח, ובכלל, דבריו הם שלא בעיון, דהודאת בע"ד מתחלקת לעולם, במה שנוגע לעצמו נאמן ובמה שנוגע לאחרים אינו נאמן, ומש"כ בתוס' גיטין ד' ד' דלא מהני הודאת בע"ד לענין גירושין משום דאסר לה אכהן, הוא לענין קיום הדבר, וכמו דאמרינן במס' קדושין דלא מהני הודאת בע"ד משום דאסר לה אקרובים, אבל לענין בירור לעולם מתחלק, ומה"ט באומר קדשתי נאמן לגבי עצמו, וכן אם היא אומרת נתקדשתי, והוא פשוט וברור. והכלל בזה שאמרנו עפ"י דברי הרמב"ן ז"ל שאין הודאה פוטרת, אלא באופן שאם לא הי' דין מרשיע א"ע היתה מחיבת, ג"כ סותרים דברי הקצוה"ח הנ"ל:

כתב הטור ח"מ סי' ש"נ, גנב שור של שני שותפים וטבחו או מכרו והודה לאחד מהם וכפר לשני ואח"כ באו עדים שטבח ומכר משלם לזה שכפר חמשה חצאי בקר, וכתב הב"ח וז"ל, ופי' רבינו דמיירי בהודה לאחד מהם כשתבעו בבי"ד, וכפר לשני כשתבעו בבי"ד אחר, דאל"כ לא יתחיב לשני, דמסתמא כיון שהודה לא מן השותפים כאילו הודה גם לשני, אלא מיירי דכפר לשני בבי"ד אחר לפיכך כשבאו עדים חייב לשלם ה' חצאי בקר. עכ"ל. ובקצוה"ח בסי' הנ"ל הביא בשם אחיו שתמה על הב"ח, דהרי אם נפטר ע"י הודאה בבי"ד זה לא יחזור ויתחייב בבי"ד אחר, והקצוה"ח מישב דברי הב"ח, ומוכיח דמודה בקנס אינו נפטר רק בבי"ד זה, ואם נתבע לפני בי"ד אחר וכפר ובאו עדים יתחיב, ומביא ראי' מהא דלר"ע אם עדים זוממים מודים שהוזמנו בבי"ד פלוני אין משלמים עפ"י עצמם, אף שבבי"ד שהוזמו לא תהני הודאתם ויתחיבו לשלם, יעו"ש, ודברי הקצוה"ח תמוהים מאד, דאם נאמר שהודאה שהודה לשותף אחד מועיל גם לחבירו אלא דהכא הוא משום דהובא לבי"ד אחר, הרי ראוי שיתחיבו דו"ה ולא חצאי בקר, וגם עיקר הדין אינו מיסתבר שלא תהני הודאה לפטור רק אצל בי"ד זה, וראי' שהביא מהא דלר"ע אין העדים זוממים שאומרים הוזמנו בבי"ד פלוני משלמים עפ"י עצמם, אין מזה ראי' כלל, דהתם ודאי אין משלמים עפ"י עצמם כיון שעדיין לא נתחיבו בתשלומי קנס אין משלמים עפ"י עצמם, אבל הודאתן לא תפטר אותם אם כבר הוזמו בבי"ד, אבל בי"ד אחר אינם יכולים לחיבם. עפ"י הודאתם, וזה פשוט. ואח"כ מצאתי שכונתי בזה לדעת הנה"מ, והוסיף עוד להוכיח מסוגית הש"ס דמרובה, דלהך תנא דמתני שר"י אמר לר"ג שכבר הודית מוכח שאם הודה בבי"ד שוב לא יתחייב לעולם, דאל"כ הי' אומר לו שיביא עדים בבי"ד אחר, והנה בקצוה"ח סק"ד הביא תשו' הרשב"א, שמוכח מדבריו דהודאה בבי"ד פוטרת אותו לגמרי, לכן בודאי כן הוא דליכא מאן דפליג על הרשב"א בזה, ומה שהי' קשה לי' להב"ח שתהני הודאת הגנב לשותף אחד להפטר לגמרי גם מתביעת שותף השני, נלענ"ד דלק"מ, דהנה דין הודאה לפטור תלוי בדין חיוב, והנה יש לדון בכה"ג שהי' שותפים בהשור, ותובעים מהגנב תשלומי קנס, אם יש לו לשותף אחד לגבות כל הקנס, דאף דשותף אי"צ הרשאה, אבל זה רק בגדר שליחות, ובדבר ששייך בו ענין הרשאה, אבל לא בתביעת קנס, וגם בבעל שיתבע חיוב קנס, בעד אשתו, י"ל דלא יועיל לענין קנס דרק בחיוב ממון שכבר זכתה האשה, יכול גם הבעל לתבוע משום זכותו לענין פירות אבל לא לענין חיוב קנס, ועוד י"ל דמה שהיו שותפים בשור, אינם חשובים שותפים לענין תביעת הקנס בעד הגניבה, טביחה ומכירה. ומצאתי אח"כ בחי' הגרע"א ז"ל לב"מ ריש המפקיד לענין שאל מן השותפים ושלם לאחד מהם, ששקיל וטרי אם בתשלומים הבאים מחמת דבר משותף, יהי' דין שותפות, יעו"ש שנשאר בצ"ע בדין זה, ולענ"ד יש קצת ראי' מסוגית הש"ס וטוש"ע הנ"ל מדלא מהני הודאה לשותף אחד לפטור את הכל, מוכח דלא הוי שותפים בתשלומים, וכל אחד תובע לעצמו, ומה"ט הוי חצאי בקר, אם לא שנחלק בין תשלומי קנס לתשלומי ממון. אבל בכ"ז קשה קצת דבגמ' ד' ע"א ע"ב מבעיא רק אם הודה לא' מהם, אבל אם שותף תובע ומביא עדים פשוט להש"ס דלא הוי חצאי בקר, וכן כתבו בתוס' שם ד"ה טבח והודה לא', דרק למ"ד מודה בקנס ואח"כ באו עדים פטור מבעיא לי' יעו"ש, ולפי מש"כ גם בתובע עפ"י עדים כ"א תובע חצאי בקר, וצ"ל דרק אם כבר נפטר לגמרי מחצי התשלומים חשיב חצאי בקר, אבל אם לא נפטר ואיכא עליו דין כל תשלום דו"ה, לא חשיב חצאי בקר, אף אם בפועל אינו משלם רק חצי תשלומים. כנלענ"ד בזה:

הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף