שערי ישר/ז/ו

< הקודם · הבא > מעבר לתחתית הדף דפים מקושרים

שערי ישר ז ו

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

ובענין כונת חליצה כתב הטור בסי' קס"ט וז"ל, צריך שיכונו היבם והיבמה שתהא מותרת לזר בחליצה זו, נתכון הוא ולא היא או היא ולא הוא לא הותרה, עכ"ל. והנה יש לדון אם מהני שיור בחליצה, שאם אמר הריני מתירה לכל העולם חוץ מפלוני, דבגט כה"ג לכו"ע אינה נפטרת למי שלא התירה, רק פליגי בכה"ג ר"א ורבנן אם נתבטלו הגירושין לגמרי משום חסרון כריתות כמבואר בגמ' ריש פ' המגרש, ובחליצה לא מצאתי מפורש ענין זה אם יכול לשייר בהתרתו לאיזה איש, והנה בגמ' מצינו דלא מהני תנאי בחליצה, משום דכל תנאי בדבר שאי אפשר לקיימו ע"י שליח לא מהני, עי' גמ' כתובות ד' ע"ד ע"א, ולכאורה לפי"ז היכא דמשייר חוץ מפלוני דלא שייך לדיני התנאי מהני השיור, וראיתי בב"י סי' קס"ט שכ' בב"ה על מה שכתב הרא"ש בתשובות דאם התנה בשעת חליצה אני חולץ על מנת שלא תנשאי לשום אדם, ואם תנשאי לשום אדם לא תהי' החליצה חליצה מותרת להנשא, וז"ל ואני תמה ע"ז דאע"ג דמדין תנאי לא הוי תנאי כדבסמוך, מ"מ כיון שהוא סובר שתנאו קיים שלא תנשא לשום אדם נמצא שלא נתכון להתירה בחליצה זו, וכל שלא נתכון להתירה בחליצה זו לזר לא הותרה, כמו שנתבאר בסי' זה, ושמא יש לחלק דשאני הכא שהוא סובר שחלוצה זו מתירה להנשא לזר ולכך נתכון, ואינה נאסרת לפי דעתו אלא מצד התנאי עכ"ל. והנה בפשטות דברי הב"י אינם מובנים, דהלא ענין זה מה שחלוק תנאי משיור, הוא מפורש בגמ' גיטין ר"פ המגרש, וכן נקטינן להלכה דחוץ מפלוני הוי שיור, ואם התנה ע"מ שלא תנשאי לפלוני מהני תנאו, ולמה מתמה על הרא"ש, ואף דבסי' קל"ז הביא הרמ"א שיטת הסוברים דגם בע"מ הוי שיור, אבל הלא הרא"ש ורוב הפוסקים סברי דמהני ע"מ, וכן קשה קצת על הרמ"א שלא הביא בחליצה לחוש אם התנה בכה"ג לשיטת הפוסקים דע"מ הוי כחוץ, וכמדומה לי שבס' נהורא שרגא על יבמות עמד בזה ואין הס' ת"י:

ונראה לענ"ד דשיור בחליצה להתירה חוץ מפלוני אינו כלום, דהנה ענין הכונה בחליצה אינה בגדר כונת מעשה הקנינים בכל דוכתא, וכמש"כ בקצוה"ח סי' רע"ה ס"ק ד', דלא כמש"כ בתשו' חכם צבי, דאם הי' ענין זה בגדר הקנאה למה צריך כונת האשה, הלא היכא דאיכא דעת אחרת מקנה אי"צ לכונת קונה, יעו"ש, ולענ"ד גם דברי הקצוה"ח מיותרים בזה, דאי אפשר לומר כלל שהחליצה הוא בגדר הקנאה דאם הי' החליצה בגדר מקנה ומתיר, הי' ראוי לומר דיהני גם בע"כ של האשה, כמו דמהני בגירושין ושחרור, משום שאין האשה והעבד קונים שום דבר, דבכל הקנינים שיש בהם שני ענינים, הפקעת קנין של הבעלים הראשונים והתחדשות קנין קדש להקונה, צריך רצון של הקונה, אבל בגירושין ושחרור, דסגי בהם רק הפקעת קנין של הבעל והאדון, ולהקונה אין בזה לקנות שום דבר חדש רק ממילא כיון דפקע קנין של הבעל היא פנוי' וכ"כ בעבד, הי' צריך להועיל גם בע"כ, לפי"ז ברור הענין דגם בחליצה שאם נפקע הזיקה ממנו היא נתרת לשוק,, ה"ז כמו התרת גרושין ושחרור, וכיון דבעינן שיתכונו שניהם מוכח הענין שכונה זו אינה בגדר מעשה הקנינים דעלמא, אכן גם בדברי הקצוה"ח לא נתבאר ענין כונת החליצה, דהרי בתשו' חכם צבי נסתפק אם כונת חליצה הוא בגדר כונת המצוות, כמו דאמרינן מצוות צריכות כונה, או כונת קנינים, והכריע דהוא בגדר כונת קנינים, ובקצוה"ח מסיק שלא כדבריו, ולכאורה נראה דנוטה להאי צד שנאמר דהוי בגדר כונת המצוות, אבל לענ"ד הוא רחוק לומר כן, דהרי מפורש בטוש"ע שהבאנו שצריכים לכון שתהא נתרת לשוק ע"י החליצה, ואין זה כונת המצוות דבעינן שיכון לשם מצוה, לקים מצות השם, אלא ענין הכונה בזה דאם חלצה נעלו סתם אין מעשה חליצה זו נחשבת לחליצה המתרת רק לחליצת נעל בעלמא, והכונה מועלת להחשיב את המעשה, וכיון שהמעשה נעשית ע"י שניהם בעינן כונת שניהם, אבל מחשבה ורצון להפקיע זיקתו כמחשבת גירושין ושחרור לא בעינן בזה, וכן כונה לשם מצוה לא מהני בזה, וכמו דכתב הרמב"ם וטוש"ע סי' קס"ט סעי' נ"א:

וכן יש להוכיח ענין זה דבחליצה אי"צ רצון להתרה מדברי התוס' גיטין ד' כ"ב ע"ב ד"ה והא לאו בני דיעה נינהו, שכתבו דהא דאמרינן בחרש וחרשת דלאו בני חליצה נינהו משום דלאו בני קריאה הם, וכן קטן משום דאיש כתיב, ולא ממעטינן משום דלאו בני כונה נינהו, והרי בחליצה בעינן שיתכונו שניהם, משום דמטעם כונה הי' מהני כשגדול עומד ע"ג ומלמדו לעשות לשמה, יעו"ש, והנה בכל הקנאה דעלמא ודאי לא מהני מה שיהי' גדול עומד ע"ג, דכל היכא דבעינן שיֵעָשה הענין ע"י בן דעת שמבין עניניו מה לקרב ומה לרחק, לא יועיל בזה שמלמדו אחרים, דבעינן שיהי' בר שכל להבין אם שוה לפניו דבר זה ולא יפסיד מזכותו, אשר כל זה לא יתוסף לו בגדול עומד ע"ג, ומזה מוכח דענין ההתרה שבא ע"י חליצה הוא דין שמים, דאינו תלוי בדעתו של החולץ והחולצת, רק בענין כונה שידעו ענין של החליצה ומטרת החליצה דבלא הך כונה אינה נחשבת למעשה חליצה רק חליצת נעל בעלמא ולא חליצת יבמים, ועל כונה כזאת מהני כשגדול עומד ע"ג ומלמדו, והנה אף כי שהדברים פשוטים וברורים, אבל בכ"ז הם נסתרים לכאורה מדברי הירושלמי ריש תרומות הובא בתוס' חולין ד' י"ג דמדמה הפרשת תרומה לכתיבת גט לענין מחשבתו ניכרת מתוך מעשיו ולענין גדול עומד ע"ג, והרי הפרשת תרומה הוא ענין הקנאה והקדש, דבעינן רצון של בן דעת ככל ההקנאות, ובדבר זה נתקשיתי זה רבות בשנים, אבל אחרי ראי דברי הירושלמי כל הענין שם דמביא פלוגתא דריב"ב לענין קדושי חשו"ק דסובר דבינו לבין עצמו אין קדושיו קדושין, בינו לבין אחרים קדושיו קדושין, ואח"כ מקשה מהא דתנן נתחרש הוא או נשתטה לא יוציא עולמית, יעו"ש, ונוראות נפלאתי דלפי"ז יש מקום לדון גם בקדושין וגירושין שיהני בחשו"ק אם גדול עומד ע"ג, ועתה ת"ל מצאתי כל החזיון הזה בס' בית מאיר אהע"ז סי' קכ"א, שהעלה לדבר ברור כמש"כ, דשאני ענין חליצה שאינה בגדר הקנאה כלל, רק כונה גרידא, ובכל דבר קנין לא מהני כלום גדול עומד ע"ג, ומתמה ג"כ על דברי הירושלמי, ולהלכה העלה שעכ"פ אין לצרף גם לסניף בעלמא שיטת הירושלמי בזה, שהרי מפורש דבנשתטה או נתחרש לא יוציא עולמית, ואם הי' מהני בחרש גדול עומד ע"ג, איך תנן לא יוציא עולמית, עוד נלענ"ד די"ל דמה דמדמה בירושלמי תרומה לכתיבת הגט ולמחשבת הכשר זרעים, הוא רק לענין מחשבתו ניכרת מתוך מעשיו, וסובר דהיכא דמחשבתו ניכרת מתוך מעשיו חשבינן לו כבן דעת שמבין הענין על בוריו, ובהא דמחלק בירושלמי מתרומה שעיקרה במחשבה משו"ה לא מהני מחשבתו ניכרת מתוך מעשיו, י"ל שבתרומה לא מהני אם צריך להוכיח על מחשבתו ע"י מעשה, ובעינן שיהי' נחשב לבן דעת ע"י מחשבה גרידא, כנלענ"ד, וכמו דסובר רשב"ג לענין גרושין בפקח ואח"כ נתחרש דכותב ואחרים חותמים, דהכתב מוכיח שהבין ענין זה, רק הש"ס מסיק התם בגיטין ד' ע"א דחלוקין חביריו על רשב"ג ומייתי אביי שם להוכיח כן מהא דתנן נתחרש לא יוציא עולמית, ולענין עומד ע"ג גם לשיטת הירושלמי לא מהני בתרומה וגו"ק, והא דמביא שם פלוגתא דריב"ב לענין קדושין מצאתי שהגר"א ז"ל ובס' תו"ג כתבו לפרש דקדושין של קדוש אפר פרה הוא, עכ"פ מש"כ בענין כונת חליצה נתחזקו דברינו, שהרי כן העלה גם בס' ב"מ זצ"ל, וכן ראיתי עכשיו שגם הגאון בעל חתם סופר זצ"ל הסכים כן, בח"ב אהע"ז סי' ק"נ, לבטל דעת גאון אחד שרצה לצרף לסניף קדושי שוטה ע"י גדול עומד ע"ג, יעו"ש:

ולפי"ז נ"ל דבודאי לא יהני שום שיור בחליצה, דאם רק נתכון שתהא החליצה חליצת יבמים למטרת הפקעת זיקה, ממילא היא ניתרת לכל אדם דאין חליצה לחצאים, וכמו שכתבו התוס' בנזיר ד' י"א ע"א ד"ה האי ע"מ כחוץ דמי וז"ל, וא"ת והא מקדש ע"מ שאין לך עלי שאר וכסות הוי מקודשת והתנאי בטל ולא אמר כחוץ דמי, וי"ל דגבי קדושין שאני דאפי' אמר בפירוש חוץ לא מהני דבורו דאין קדושין לחצאים, וכי אמר הרי את מקודשת היא מקודשת וכי אמר חוץ משאר לאו מידי קאמר ולכך חייב בכולם, אבל גבי נזיר ילפינן מקראי דצריך שיזיר מכולם דאם נדר מאחד מהם לא הוי נזיר. עכ"ל, וזה כבר ראיתי בס' נודע בשערים שמקשה בדברי תוס' אלו אמאי אמרינן לרבנן בפ' המגרש באומר חוץ מפלוני שהגט בטל ולא אמרינן להיפוך שיתבטל דבורו מה שאומר חוץ משום דאין גירושין לחצאים, ובאמת דברי התוס' פשוטים וברורים, דבנזיר בעינן שיזיר מכולם לר"ש היינו שיקבל הנודר על עצמו לפרוש מכולם, וכשאומר חוץ חסר בזה קבלת הנזירות ובטלה הנזירות, אבל בקדושין אי"צ שיתחייב א"ע בשעת קדושין בשאר וכסות, אלא שהתורה חייבה אותו בזה, ומשו"ה מה שאומר חוץ לא מהני, ולק"מ מה שמקשה מהא דמגרש חוץ מפלוני לרבנן בטל הגט, דבגט דומה ממש לנזירות אליבא דר"ש שהתרת נשואים לכל אדם הוא עיקר הגירושין שאם לא יתיר אותו לאיש אחד לא תהא ניתרת ממילא וזה פשוט, ושיור בחליצה יהי' כשיור בנזירות לרבנן דאם רק קבל עליו פרט אחד של נזירות הוי נזיר לכל דאין נזירות לחצאים, היינו שהתורה מחייבתו בכל עניני הנזירות, כ"כ בחליצה אי"צ שיכונו לכל פרטי התרה של חליצה, רק שתהא חליצת יבמים וממילא חלין כל פרטי הדינים של התרה, ורק בתנאי אם מתנה ע"מ שתתן לי מאתים זוז, יש לדון דיהני תנאו, דהרי מתנה שבאם לא יקוים התנאי, לא תהא החליצה מתרת כלום וכאילו היתה חליצת נעל בעלמא, וע"ז לא שייך לומר אין חליצה לחצאים, ומסיק הש"ס דגם תנאי לא מהני בחליצה משום דאי אפשר לקיים ע"י שליח:

ועפ"י דרך זה יש לבאר דברי הב"י בב"ה שהבאנו, בהא שכתב הרא"ש דאם התנה ע"מ שלא תנשאי לשום איש, דבטל תנאו והחליצה מועלת, שכתב לתמוה דבכה"ג הוי כמו שלא נתכון להתירה, אף דבגירושין אמרינן להדיא דשאני ע"מ מחוץ, דל"ד גירושין לחליצה, דבגירושין שהוא כעין הקנאה בעינן רק שיכון לעשות מעשה, שבכח מעשה זו הוא מתירה, ומה שתהא אסורה להנשא מחמת התנאי, הוא מילתא אחריתא, כלומר שאין זה חסרון במעשה הגירושין, וכיון שבמעשה הגירושין ליכא חסרון, ליכא חסרון משום כריתות, אבל בחליצה שההתרה לשוק הוא ממילא ולא הוא מתירה, אלא דבעינן שיכון לזה שממילא תהי' ניתרת, אם התנה ע"מ שלא תנשאי לשום אדם, ולפי דעתו שהי' סבור שהי' תנאי שיועיל ותהא אסורה להנשא, הרי לא נתכון שתהא ממילא מותרת, דהלא הי' סבור שתהא אסורה מחמת התנאי, דבגט אם הי' סבור שתהא ממילא נאסרת ליכה חסרון, דלא בעינן שיהי' חושב שתהא ממילא מותרת, רק שלא ישייר בכח מעשה שלו איזה פרט של התרה, ואם לא שייר כלום לא איכפת לן מה שהי' סבור שתהא אסורה, וכן נלענ"ד מוכח ענין זה מדברי תוס' קדושין ד' ו' ע"א ד"ה לא יהא לן עסק עמהן וז"ל, והר"ר עזריאל פי' שלא ידבר עם הנשים על עסקי קדושין לקדשם שפעמים שתהא מקודשת באמירתם או בנתינתם ולא יבין. עכ"ל. דבפשטות קשה ענין זה כיון שלא יבין שהקדושין מועילים איך מועילים הקדושין, אם לא שנפרש כמש"כ שעשה מעשה קדושין ומכון מצדו לעשות מעשה המועלת, אבל לא יבין אם אחר כל זה הועילו מעשיו, וענין זה מה שאינו מבין אם הועידו מעשיו אינו מגרע כח המעשה, אם רק רצה וחשב לעשות מעשה כהוגן, אבל בחליצה אם לא יבין שתהא המעשה מועלת הוי חסרון בכונת החליצה, דעיקר הכונה הצריכה היא שיכוון שעושה מעשה חליצה למטרת היתר שתהא עי"ז ממילא ניתרת, ואם סובר שלא יהני מעשיו ותהא עכ"פ אסורה, הרי חסר בזה כונה הצריכה בחליצה, זהו תורף קושית הב"י, לפענ"ד, וע"ז משני דמ"מ י"ל דאף בחליצה אם סובר שתהא אסורה מחמת תנאי, מ"מ גם לפי דעתו תועיל, מעשה החליצה להתירה מדין זיקת יבמים ותהא אסורה רק מחמת תנאי, ולפי"ז הנה אין מקום להחמיר בחליצה חומרא זו שהביא הרמ"א בסי' קל"ז לחוש לשיטת הראשונים דגם בע"מ פליגי רבנן, דהרי הטעם של הסוברים דגם בע"מ פליגי רבנן, אינו משום דסברי דע"מ הוי כחוץ, אלא דסברי דכיון דמאגדה להנשא ע"י תנאי שלא תנשאי ולא התירה בפועל הוי חסרון בהיתר נשואים ולא הוי כריתות, אף שבעיקר קנין אישות התירה, אבל בפועל היא נאסרת להנשא, וטעם זה לא שייך בחליצה לומר שעי"ז שהוא סובר שיועיל תנאו ותהא אסורה בפועל, להחשיב כמו שלא נתכון שתהא מותרת, דעכ"פ יודע שתועיל החליצה שתהא בזה ענין חליצת יבמים והפקעת זיקה, וסגיא לן בכונה זו, דלא בעינן שיכון להתירה היתר גמור, רק כונת חליצת יבמים, שלא תהא כחליצת נעל בעלמא, ותו לא מידי. כנלענ"ד:

והנה לפי"מ שבארנו דעיקר ענין חליצה אינה רק המעשה והכונה להחשיב את המעשה למעשה חליצה, יפלא לכאורה איך שייך כלל ענין תנאו בחליצה דאיך שייך להתנות שאם לא יהי' כפי שמתנה שתתבטל החליצה, הלא על מעשה לא שייך תנאי, דתנאי שייך רק בענין שתלוי ברצונו, ומתנה שעל אופן כזה וכזה אינו רוצה, אבל על ענין מעשה או גם כונה איך שייך להתנות ע"ז, כיון דמ"מ נעשית המעשה עם כונה לשם חליצה, ולמה לי' להש"ס לומר דמשו"ה ליכא תנאי בחליצה משום דאי אפשר לקיימו ע"י שליח, אמנם נראה דכל ענין של כונה הוא שחושב לעשות המעשה בכדי שעי"ז יסובב איזה תכלית ומטרה, ולענין זה צריך ג"כ רצון שרוצה בזה שכך וכך יהי' לבסוף, ואם יחסר בזה ענין הרצון ליכא כונה הצריכה בזה, וכן משמע מלשון הש"ס ביבמות ד' ק"ו ע"א דבחליצה מעושית בעינן שיאמר רוצה אני כמו בגט מעושה, ולא סגי שיאמר אני מכון לשם חליצה, ולפי"ז אם אינו רוצה לעשות המעשה שתועיל להפקעת זיקת יבמים, לא מהני מידי מה"ת, רק אם רוצה שתהא ההתרה מוגבלת, היינו שרוצה לשייר לאיזה איש, דבר זה אינו מגרע כלום כונת החליצה, כיון דעכ"פ רצה וחשב שתהא החליצה חליצת יבמים להפקעת זיקה, אבל אם לא רצה להתירה כלל הוי כחליצה בלא כונה, ולכן שפיר יש לדון אם מהני תנאי בחליצה, דענין התנאי הוא גלוי דעתו שרוצה שיהי' ענין זה על תנאי, שאם לא יקוים התנאי אינה רוצה שיסובב שום התרה כלל, ובהעדר רצונו לא מהני מחשבתו וכונתו, ומשו"ה צריך הש"ס ליתן טעם מה דלא מהני תנאי בחליצה מטעם דאי אפשר לקיים ע"י שליח, שהוא כלל במשפטי התנאים, ובכ"ז ענין רצון זה של כונת חליצה אינו דומה לרצון שצריך בהקנאות והתרות בשאר דוכתי, דבכל ההקנאות שתכלית הענין מה שיסובב ע"י המעשה, בא ע"י המקנה שהוא הבעלים, הצריכה תורה שיֵעָשה ע"י בן דעת, שיכול לחשוב הנזק וההפסד נגד הטוב והריוח שיהי' לו בזה, ומה"ט אין מעשה קטן כלום ולא מהני מה שיהי' גדול עומד ע"ג וילמדנו לחשוב כך וכך, דעכ"פ המקנה הוא לאו בר דעת, אבל בחצילה לא בעינן רק שירצה לעשות המעשה בדרך זה שיהי' באופן המועיל, ולא משום שהוא הבעלים על התכלית המסובב, והכי מוכח מהא דבעינן גם כונת האשה הניתרת ובגט אשה ושטר שחרור לא בעינן רצון האשה והעבד, דהתם בעינן דעת מקנה לחוד, והכא בחליצה בעינן רצון ודעת העושים, והיא ג"כ עושה מעשה בחליצת הנעל, ומשו"ה אי לאו דמעטה תורה קטנים וחרשים מחליצה הי' סגי בקטן שעומד ע"ג. כנ"ל:

ובענין זה נ"ל לפרש מה דאמרינן בקדושין ד' י"ח אמר רבא אר"נ אומר אדם לבתו קטנה צאי וקבלי קדושיך מדר"י בר' יהודה, לאו אמר ריב"י מעות הראשונות לאו לקדושין נתנו וכי משייר בה שוה פרוטה הוי קדושי, ה"נ ל"ש, ומקשו התוס' שם כמה קושיות, וכתבו בתוס' דילפינן מר"י בר' יהודא דקטנה יש לה יד וז"ל, אלא הכי מוכיח ע"כ קטנה יש לה יד לקבל קדושין מדאשכחן גבי יעוד דאמר רחמנא שתתיעד ע"י עצמה, שאם לא הי' מועיל בעלמא כשנותן לה רשות להתקדש מדעת ע"י עצמה, לא הי' אומר הכתוב שיהי' מועיל לענין יעוד. עכ"ל. ונ"ל בכונת דבריהם דכיון דלריב"י מעות הראשונות לאו לקדושין נתנו, ומעשה הקדושין נעשה עי"ז שנשתיר בה שוה פרוטה, ובקדושין בעינן שתבטל את דעתה לעשות עצמה כהפקר, כמש"כ הר"ן בנדרים ד' ל', ובע"כ ביעוד הקטנה עושה ענין זה, והסכמתה ודעתה מועילים לקדושי', ודעת אבי' אי"צ שמה, שע"י המכירה שמכרה לאמה, בטל מזה רצונו לענין קדושין של האדון אם ירצה ליעדה, ומזה למד ר"נ דבאומר לבתו קטנה צאי וקבלי קדושיך, שמצרף דעתו למעשה הקדושין שתעשה הקטנה מהני שלעיקר המעשה יש לה דעת וכח לעשות קדושין, אם רק אין בזה חסרון מצד העדר דעת אבי', וכן אם נתקדשה שלא לדעת אבי' ואח"כ מתרצה האב, מועילים קדושי', ויש שסוברים דחלין הקדושין אח"כ משעה שהאב מתרצה:

ובזה יש לפרש מש"כ בתוס' קדושין ד' מ"ו ע"א ד"ה בין היא ובין אבי' יכולים לעכב, שהקשו מה יועיל שתעכב אחר שיתרצה האב, ותרצו כיון דמשום זכי' מהני הקדושין למפרע, אמרינן שאם הי' יודע שתעכב לא הי' מתרצה, ולפירוש הקונטרס לא קשה מידי דפי' הואיל דבשעת קבלת הקדושין לא נתרצה האב, אם באת לחזור קודם שיתרצה האב חוזרת ולא מהני תו רצוי האב. עכ"ל. ואינו מובן בפשטות שאם לפי' הקונטרס. לק"מ מה מכריחתם לפרש שלא כפי' הקונטרס, אכן לפי מש"כ י"ל דלפי' רש"י ז"ל חלין הקדושין רק משעה שיתרצה האב ולא למפרע משום זכי' דאף שכתוב מדברי רש"י בד' מ"ד ע"ב ד"ה והוא ששדכו וז"ל, שמא נתרצה כששמע והוו להו קדושין למפרע, מלשון זה אין להכריח שדעת רש"י ז"ל שיהי' חלין למפרע ממש, דהרי בד' ס"ב ע"א כתב רש"י ג"כ בזה"ל לענין תורם ממחובר על תלוש לכשיתלשו שאם נתלשו הוי תרומה למפרע, ובע"כ הכונה שאם נתלשו איגלאי למפרע שהקריאת שם תרומה מועלת לענין שיהי' תרומה אח"כ, וזה ברור בפי' רש"י שם דמחובר אי"א להיות תרומה, כ"כ י"ל מש"כ רש"י דהוו קדושין למפרע, ועפי"ז י"ל דכמו שמעשה הקדושין נעשית ע"י הקטנה ויש לה יד וכח לעשות המעשה, כ"כ אם חוזרת קודם שחלו הקדושין מתבטלים הקדושין, כמו בגדולה שנתקדשה שיחולו הקדושין לאחר זמן דאתי דבור ומבטל דבור, אבל שיטת התוס' דקטנה שנתקדשה שלא לדעת אבי' כשמתרצה האב חלו הקדושין למפרע ממש מדין זכי', ולשיטתם אין מקום לחזרת הקטנה, משום דין חזרה, דאחר חלות המעשה, אף שתלוי באיזו מקרה של עתיד, אי אפשר לחזור, ומשו"ה הוכרחו לשיטתם לתרץ באופן אחר, כנלענ"ד בזה, ולפי"ז מוכח דאף שקטנה יתומה אינה מתקדשת מה"ת משום שאין לה דעת, והיכא דאיכא דעת האב או שאי"צ דעת האב מהני מעשה הקטנה, והיינו דכיון שאין הקטנה בעלים על ענין הקדושין שהתורה זכתה כח זה לאבי', והרי זה כעושָה בדבר של של אחרים שאי"צ שתשקול בשקול דעתה' הטוב' והרעה שנמצא בעסק זה, אז מהני דעתה על עיקר המעשה, אבל ביתומה שהיא הבעלים על עצמה לא מהני מעשי' כלום, כמו דלא מהני מעשה קטן וקטנה בכל הקנאות דעלמא, ולכן י"ל דבענין חליצה דלא בעינן רק כונת המעשה ולא ענין הקנאה מהני דעת קטנים אם יהי' גדול עומד ע"ג, ולחליצת קטן וקטנה בעינן גלוי מקרא למעט, כמש"כ בתוס' שהבאנו:

וראוי לבאר לפי"ד מה דמהני מודעה בחליצה, דהנה לפי"מ דמשמע פשטות דברי הרשב"ם ב"ב ד' מ' ע"ב שהמודעה מגלה שהי' אנוס, וכן נראה מדברי הריב"ש הובא בב"י סי' קס ניחא, דהרי גם חליצה ע"י אונס לא מהני, אמנם כבר בארנו במק"א שלא יתכן כלל לפרש כן, דאם נאמר כן קשה טובא למה מועיל ביטול מודעה,, כיון שהמודעה עכ"פ מגלה שעתה נעשית ע"י אונס, כיון דבלא בטול לא מהני מה שאומר רוצה אני, ולכן הוכחנו דלכו"ע המודעה היא מעשה הפועלת וגורמת לבטל המעשה שיעשה אח"כ, כעין חזרה שמועלת אחר המעשה קודם חלות, מטעם אתי דבור ומבטל דבור, אכן י"ל דהמעשה הנעשית אח"כ אלים, משום שעושה אח"כ וכבר יודע מן המודעה, משו"ה צריך שיהי' קצת אנוס בשעת המעשה, באופן שלא הי' די באונס זה לבטל את המעשה, ורק המודעה פועלת לבטל את המעשה, ומשו"ה כשמבטל אח"כ את מעשה של המודעה בטל כח המודעה, ונשאר הענין בלי כח מודעה, והאונס לחוד אינו מבטל את המעשה, או משום שאינו אונס גמור, או משום דאגב אונסי' גמר ומקני, הכל כפי הענין. ומה"ט בארנו דכל שלא מהני גלוי דעתא בחזרת שום קנין כמו דקיי"ל כאביי דלא מהני גלוי דעתא בגיטא, משום דלא אתי מחשבה ומבטלת דבור, כ"כ מודעה לא תהני רק ע"י דבור מפורש, דאם היתה ענין המודעה רק לגלות על האונס, אין חילוק בין גלוי דעת לדבור מפורש, והארכתי בענין זה במק"א והנה לפי"ז לכאורה במוסר מודעה על חליצה, וקשה לפי"ד שאין חליצה בגדר הקנאה מה תועיל המודעה כיון שאח"כ עושה החליצה בכונה כראוי ובלי אונס, ואיך יבטל דבור את מעשה החליצה, דבכל דוכתא דמהני מודעה הוא דחשבינן המעשה קודם חלות כדיבור ואתי דבור ומבטל דבור, אבל בחליצה איזה דבור שייך בזה, אמנם י"ל כיון דגם בחליצה צריך רצון על המעשה והכונה שירצה לעשות באופן המועיל, ורצון זה אפשר לבטל מקודם, שלא יועיל רצון זה, כמו דמהני בשאר הקנינים מודעה לבטל את המעשה, כ"כ מהני המודעה שלא יפעול רצונו במעשה החליצה להתרת הזיקה, והוי חליצה פסולה כדין חליצה בלי כונה, דיותר מזה אי אפשר שתועיל המודעה, שהרי עכ"פ נעשית מעשה חליצה, וכן הי' מועיל תנאי בחליצה הי' הדין שתהא חליצה פסולה, כיון שהמעשה נעשית עכ"פ, כנלענ"ד בענין זה:

הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף