שערי ישר/ה/כה

< הקודם · הבא > מעבר לתחתית הדף דפים מקושרים

שערי ישר ה כה

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

כתב הרמ"א ביו"ד סי' ש"ה סעי' י"ג במי שפדה את בנו בתוך ל' יום ונתאכלו דפסק המחבר דבנו פדוי, כתב וז"ל וי"א דאם אין המעות קיימים או שהחזירם לאב תוך ל', אפילו בדיעבד אין בנו פדוי (מהרא"י בת"ה סי' רס"ד ובכתביו סי' רל"ד) וטוב להחמיר לחזור ולפדותו עכ"ל. והנה לא נתבאר בדבריו אם צריך לפדות ולשלם ה' סלעים כשאר פדיון או להפריש לעצמו כמו בספק פדיון פ"ח, והוא תמוה מה"ת יהי' חמור ספק זה מכל ספיקות בפ"ח ופדה"ב דקיי"ל דפטור מספק משום המע"ה, ולכאורה הי' מקום לומר דשאני ספק זה משום דהחיוב הי' ברור והספק הוא על הפרעון והוי כא"י אם פרעתיך, דקיי"ל דבשניהם טוענים שמא דחייב לצאת ידי שמים, אכן לפי"מ שכ' הרשב"א בחי' למס' גיטין פ' הזורק בהא דאיתא שם לענין חוב בזרק חוב קרוב לזה ולזה מע"מ דיחלוקו דאף דבא"י אם פרעתיך חייב הוא דוקא דליכא רגלים לדבר שפרעו אבל בנידון זה שהספק לפנינו יחלוקו, יעו"ש, י"ל דגם לצאת ידי שמים פטור בכה"ג בשמא ושמא, ולא מצאתי כעת בפוסקים אחרונים גלוי לדין זה, ורק בס' רי"ט אלגזי לה' בכורות פ"ח אות ע"ה מצאתי שהעיר בזה לפרש דברי הרמ"א משום א"י אם פרעתיך והביא דברי הרשב"א הנ"ל וכתב דכיון בכה"ג יחלוקו אפשר דמשום מצוה מחייבים אותו לפדות לגמרי, יעו"ש, והנה מלבד דהפשרה הזאת אינה מובנת הנה במחכ"ת שכח דא"י אם פרעתיך חייב רק בברי ושמא ולא בשמא ושמא, ואולי בספק לפנינו יחלוקו גם בשמא ושמא, אבל אין זה פשוט ולכן רחוק בעיני לפרש בטעמא דמילתא דכתב הרמ"א להחמיר לפדותו משום דלתא דא"י אם פרעתיך ועוד דכיון דנראה דמקור הדברים הוא מס' ת"ה ובס' דברי חמודות על הרא"ש בפ"ח דבכורות אות ט"ז הביא דברי הת"ה בפסקי' סי' רל"ד שכ' בזה"ל דיש להחמיר לחזור ולפדותו ולא נאמר דהפדיון אינו אלא ממון של כהן, דהא אשר"י דפסק כרב לגבי שמואל מטעם דקיי"ל כרב באיסורי, אלמא חשיב לי' איסור אם אינו פודהו כהלכתו. עכ"ל משמע בפשטות דמה דפסק הרמ"א להחמיר מספק הוא משום לתא דספק איסורא, והוא לפלא הלא בסעי' זה כתב המחבר מי שהוא ספק אם הוא חייב בפדיון פטור שהמוציא מע"ה, ולא העיר על זה הרמ"א כלום שיהי' מצוה להחמיר, ומשנה שלמה שנינו אחד בכור אדם המע"ה, וכמה הלכות מפורשות במשנה וגמרא ובכ"מ דפטור בספק פדיון הבן, דמכל זה מוכח להדיא דספק פה"ב הוא ספק ממונא ולא ספק איסורא:

והנה הרא"ש כתב דברים ברורים בענין המחלוקת דרב ושמואל בפודה בנו בתוך ל' דהילכתא כרב משום דקיי"ל הילכתא כוותי' דרב באיסורא, וכמו דקשיא לן על הרמ"א כ"כ קשה על הרא"ש ונראה לענ"ד דודאי מוכח מזה דמצות פדה"ב אינו רק מצות מתנות כהונה לחוד כשאר מתנות כהונה שהמצוה בהם הוא רק להשיב הממון לכהנים ככל מצות תשלומי ממון לבעליהם, אלא שמלבד פריעת הכסף חמש סלעים צותה תורה לפדות את הבכור מה שיש בו איזה ענין קדושת בכורה, אף שלא גלתה לנו תורה שום דין בבכור אדם שיהי' איזה הבדל בהנהגה מקודם שנפדה עד לאחר פדי', אבל כיון דכתיב בתורה בלשון פדיון מוכרח הענין שכן הוא, שע"י פדיון נעשה איזה ענין חדש בבן הבכור שהכסף פודהו ומחדש בו איזה ענין של הסתלקות קדושה איזו שתהי', וכן הוכחנו לעיל מהא דאמרינן בקדושין ד' כ"ט ובבכורות ד' מ"ח ע"ב בהוא לפדות ובנו לפדות דלכו"ע מצוה דגופו עדיפא, ואם היתה מצות פדה"ב רק מצות פריעת חוב מה שייך בזה ענין מצוה דגופי' מה נפ"מ ע"י איזו סבה חייבתו תורה בתשלומים האם נימא דאם חייב אדם מחמת הלואתו וחייב ג"כ חיוב אחר שיהי' דין קדימה לחיוב זה על חיוב האחר:

עוד יש להוכיח כן משיטת רש"י והרא"ש בהא דאמרינן במס' בכורות ד' מ"ז ע"ב בכהן שמת והניח בן חלל דאם מת לאחר ל' דלכו"ע אין הבן חייב לפדות את עצמו שכתב הרא"ש וז"ל לאחר ל' אין הבן חייב לפדות א"ע שכבר זכה האב בפדיונו והוי כאילו הפריש האב ה' סלעים ופדה בהו את בנו ועכבם לעצמו, כן הבן יפריש ה' סלעים ויפדה א"ע ולא יתנם לכהן מידי דהוי מי שירש טבלים מאבי אמו כהן שמתקנם ומוכר התרומה לכהן. עכ"ל. וכן כתב רש"י דאי נמי הוי יהיב האב הוי מפריש ושקיל לי' לנפשי' דהא כהן הוא, דכיון דזכה האב בפדיונו מורישו לבנו עם שאר נכסיו עכ"ל. וכן פסק ביו"ד סי' ש"ה סעי' י"ט. והנה אם נאמר דכל עיקר מצות פדה"ב הוא רק חיוב ממון לשבט הכהנים אינו מובן ענין זה שיפריש הכהן ה' סלעים לעצמו ויהי' בזה ענין תשלום חוב במה יצא הכסף מרשותו ונכנס לרשותו, ולכאורה הי' מקום לומר דהאב הי' חייב ה' סלעים בעד פדיון בנו החלל וחיוב זה הוא לכל שבט הכהנים, וכ"ז שלא נתיחדו הני ה' סלעים לא מצי זכה בהם האב, ורק הוא זוכה בהם מעת שנתיחדו והופרשו, אבל זה אינו דא"כ כ"ז שלא הפריש לא זכה האב בפדיונו והאיך יורש הבן ממנו, והרי הרא"ש דמה זה למי שירש טבלים מאבי אמו כהן, ובענין זה אמרינן במס' קדושין סוף פ' האיש מקדש בטעמא דמילתא משום דמתנות שלא הורמו כמי שהורמו דמיין הא לאו הכי לא הי' זוכה בהם, אף דודאי יש לשבט הכהנים זכות בטבלים אף למ"ד לאו כמי שהורמו דמיין, אלא למ"ד לאו כמי שהורמו דמיין לא מצי זכי בהם כהן פרטי עד אחר הרמה, ולפי"ז בדין זה של כהן שיש לו בן חלל צ"ל דמיד שנתחייב בפדיונו מצי זכי בהם כהן אף קודם שנתיחדו הני ה' סלעים, ומשו"ה זכה האב בפדיונו, ואם כבר זכה הלא ראוי לומר דאין על האב שום חיוב ממון שנפטר מחיובו ע"י שזוכה בשעבודו בעצמו, ולמה צריך להפריש עוד ולעשות פדיון, אם' לא הי' מצות פדה"ב רק מצות פריעת חוב בעלמא, אלא מוכח מזה דבמצות פדה"ב איכא מצות פדי' ממש מלבד המצוה של פרעון ה' סלעים לשבט הכהנים:

אמנם מהא דקיי"ל דספק פדה"ב לקולא ודאי מוכח דהמצוה של פדי' מיתלי תלי בדין ממון, והיכא דליכא חיוב ממון מחמת ספק ליכא מצות פדי', ונראה לענ"ד לבאר ענין זה עפ"י מה דתנן במשנה פ' יש בכור ד' נ"א המפריש פדיון בנו ואבד חייב באחריתו שנאמר יהי' לך ופדה תפדה, ופירש"י כשיהי' לך הפדיון אז יהי' פדוי והאי קרא לאהרן אמר לי' רחמנא, עכ"ל, דמזה מוכח דקבלו חז"ל דהפדיון נעשה רק לאחר שיקבל הכהן הי' סלעים שחייבה תורה לאבי הבן אז חל הפדיון, ולפי"ז נוכל לומר דאף דאיכא במצוה זו מצות פדי' שהיא מצוה לשמים, דמדין ספק מצוה אזלינן בספיקא לחומרא, אבל כיון דמדין ממון קיי"ל המע"ה דפטור בספק, והוי כמו דליכא בזה כלל תשלומי ה' סלעים, ואי אפשר שיקבלם הכהן ובכה"ג פטור ממצות פדי', דהמצוה החיובית בזה שישלם הה' סלעים ואח"כ יפדה הבן, והיכא דליכא דין ה' סלעים לשלם לכהן ליכא מצוה, דבשני דברים ביחד מתקימת המצוה, ואף דאם ירצה ליתן ולא יחזיק לעצמו ויתן לכהן יזכה בהם הכהן בתורת פדיון הבן אם קמי שמיא גליא דבר פדיון הוא, וכמו שהוכחנו לעיל מהך דספק מעילות דאם רוצה לשלם הוי תשלומי קרן ויכול להביא גם אשם על תנאי, דלפי"ז יש מקום לומר כיון דספק מצוה הוי לחומרא ראוי להתחיב מספק ולקים המצוה ע"י שישלם לכהן מה שאינו מחויב, כמו שאר המצוות שמחויב אדם לקיימם אף שצריך להוציא עליהם מכספו כתפילין ומזוזה וכיו"ב, אבל באמת י"ל דכ"ז שהוא רוצה להיות מוחזק בדמים הוא פטור בודאי ממצות פדיון דעיקר המצוה בזה אינה רק שיפדה עם תשלומים של הני ה' סלעים, היינו שאם ליכא דין ה' סלעים ליכא מצות פדיון, ונמצא דלענין פדיון עצמו אין כאן ספק חיוב מצוה רק פטור ודאי, ורק אם יתרצה שלא להתשמש בחזקתו של דין מוחזק וירצה ליתנו לכהן, אז יתחדש עליו ספק מצות פדיון, אבל ענין זה לא חיבתו תורה להכניס א"ע בספק מצוה, ועלינו לפרש שהפדיון והפרעון אינן כשתי מצוות ואחת תלוי' בתנאי של השני', אלא שני הדברים ביחד הם מצוה אחת, והדמים הוא חלק מן המצוה ובהתבטל חלק מזה פטור לגמרי:

ולפי"ז י"ל דבכהן שיש לו בן חלל שמחויב בפדיונו דאמרינן דאם מת האב לאחר ל' כבר זכה בפדיונו, היינו דכבר זכה מדין מתנות כהונה הני ה' סלעים שנתחיב להשבט, כמו בטבלים שמפריש הכהן בעצמו מחמת שהוא ג"כ כהן ויש לו זכות במתנות כהונה, ובזה נשלם חלק מן המצוה שאמרה תורה שצריך שיקבלם הכהן עוד לפדות בחמש סלעים בעין בדבר המטלטל וגופו ממון, ונאמר דמה שהקפידה תורה בפדה"ב שיהי' בדבר המטלטל וגופו ממון הוא ג"כ רק על ענין הפדיון, אבל מצות מתנות כהונה בתשלומי חוב זה לכהנים יכול לשלם גם בקרקע וכדומה אם הכהן רוצה לקבלם ולזכות בהם, ומשו"ה צריך הי' האב שזוכה בפדיון בנו להפריש ה' סלעים בעין דבר המטלטל ולפדות את הבן מקודשת בכורה, דאף דעכשיו ליכא שום חיוב ממון עליו, אבל זהו עיקר המצוה דלאחר קבלת הכהן יהי' הפדיון, כמו דאמרינן במשנה שהבאנו יהי' לך ופדה תפדה, וכיון שנתקים כאן האי קרא דיהי' לך קרינן בי' ופדה תפדה, וכן כשמת האב אין הבן חייב רק במצות פדיון, אבל ממון כהנים ליכא הכא, כמו בטבלים שכבר נעשו נכסי כהן כ"כ הכא, אבל בספק דפטור מדין ממון ולא נתקים הכתוב יהי' לך לא קרינן בזה ופדה תפדה ופטור ממצות פדי' לגמרי כמש"כ, דכל שנפטור מחלק המצוה אין שום מצוה על חלק השני:

ועפי"ד בזה נתישב לי מה דנתקשיתי בענין זה מכבר במה דאמרינן שזכה האב בפדיונו והבן יורשו זכות זה, הלא אם לא פדה האב הבן חייב בפדיון עצמו ומתחייב בשלומי ה' סלעים לכהן וה' סלעים אלו לא הי' בעולם בשעה שהי' האב קיים, ואיזה זכות הי' לאב בכסף זה שנאמר שכבר זכה בהם האב, ואיזה דמיון הוא למי שירש טבלים מאבי אמו כהן, דהתם הי' הפירות טבולים וכבר הי' בהם חלק הכהנים שהם כמו שותפים כמו שכתבו בתוס' סוכה ד' ל"ה, וחלק זה זכה הכהן בפירותיו ורק צריך להפריש מחמת איסור טבל, אבל בנידון זה באיזה חפץ ונכנסים זכה האב שנאמר שאח"כ יורש הבן ממנו, ואי הוי אמרינן שדין זה הוא דוקא היכא שהניח האב נכסים שנשתעבדו להני ל' סלעים הי' עוד מקום לבאר ענין ירושה זו, אבל מסתימת הש"ס והפוסקים משמע דאף אם לא הניח האב נכסים ג"כ הדין דאין הבן חייב בפדיון משום דכבר זכה האב וזה אינו מובן בפשטות, ולפי מש"כ הוא פשוט דלענין פריעת חוב של חמש סלעים כבר זכה האב בשעבודו מה שנתחייב השני' של מטי ליד כהן ולא נשאר עליו רק מחצת שמא אין המצוה בלחוד שהוא פדית הקדושה, ולכן כשמת אין הבן מחויב ג"כ רק במצוה זו ולמצוה זו אי"צ רק הפרשה של ה' סלעים לפדות ולסלק דין בכורה ממנו:

וכן לענ"ד דעפי"ד יובן ענין הגוביינא ממשועבדים לפדה"ב דכתבו תוס' בשבועות ד' ד' ע"ב ד"ה בכל פודין שכתבו בהא דאמרינן דאזיל כהן וטריף ממשעבדי לאו דמפריק בקרקעות אלא ימכרם ויתן דמי לכהן עכ"ל. דלכאורה אינו מובן ענין זה מי יגבה מהמשועבדים וימכרם ויתן דמים לכהן, ואם אין לכהנים זכות גוביינא מי יגבה מהלוקח, דהבן או להאב ודאי לא שייך זכות שעבוד זה, ומפשטות דברי התוס' משמע דחוב הוא על הלוקח למכור וליתן דמים לכהן אבל זה ודאי רחוק לומר כן, דמאיזה טעם יהי' בענין זה חיוב על הלוקח יותר משאר דוכתי שגובים מלוקח דאינו מחויב להמציא כסף לבע"ח הבא לגבות ורק אם רוצה יכול לסלקו בדמים, ולפי"ז קשה איך יש זכות גוביינא לכהן מקרקעות כיון שהוא דבר שאין פודים בו, ולהיות זכות לכהנים למכור ויהי' הכסף של האב או הבן ואח"כ יתנו הם לכהן, זה ודאי דבר רחוק מן הדעת, ולכן נלענ"ד דלפי מש"כ עיקר הזכות ממון של כהנים הוא כשאר זכותי ממון, ועל ענין זה לא נאמר הכלל ופרט שיהי' דוקא דבר המטלטל וגופו ממון, משו"ה יכול הכהן לגבות, רק על הכהן הוא החוב לעשות פדיון הבן לאחר שקבל הני ה' סלעים, וכמו שהבאנו דדרשינן יהי' לך ופדה תפדה וכמו שפירש"י דהאי קרא לאהרן נאמר, ולכן נראה דאם יש לכהן ה' סלעים יכול לאחר שגבה הקרקע לפדות בכסף שלו ואם אין לו ימכרם ויקבל ה' סלעים לעשות בהם הפדיון, דעכ"פ במה עדיף אם אחר יקנה הקרקע ויתן לכהן ה' סלעים או הכהן עצמו יקנה ויפריש ה' סלעים, ולפי"ז י"ל דמה שכתבו בתוס' ימכרם ויתן דמים לכהן, היינו שבי"ד גובים ומוכרים הקרקע ונותנים דמים לכהן, וה"ה אם יתנו לכהן ע"מ שיפריש ה' סלעים, ולענ"ד הי' נראה דהא דאיתא במשנה דבמת הבן לאחר ל' חייב האב לפדותו, וכן הביא הרמ"א בסי' ש"ה סעי' י"ב דפדיון זה אינו רק פריעת חוב דעלמא, רק שהאב מחויב ליתן דבר המטלטל וגופו ממון, אבל אם הכהן מתרצה יכול לשלם חוב זה גם בקרקע. והנה בדין זה שמת הבן מפורש בתוס' וברמ"א דחייב ג"כ לברך על פדה"ב, ואם נאמר דבכה"ג ליכא מצות פדי' כיון שמת וליכא את מי לפדות וליכא רק מצות מתנות כהונה יהי' ראי' מזה דסברי התוס' והרמ"א דמברכים ברכה על נתינת מתנות כהונה, ובס' דרכי תשובה סי' ס"א סק"א הביא כמה שיטות בזה דדעת הרשב"א בתשו' דאין מברכים על נתינת מת"כ משום דכהנים משלחן גבוה קא זכוי אף דלא אבין טעם זה, והביא דעת הרוקח דמברכים על מת"כ והביא שם דכן נהג הגר"א ז"ל יעו"ש. ולדברינו יהי' לנו הכרעת רמ"א דמברכים על מתנות כהונה אמנם אולי י"ל דסברי דשייך ג"כ מצות פדיון על בן שמת לפרקו מקודשת בכור, אבל עכ"פ י"ל דגם על נתינת ופריעת ה' סלעים איכא ברכה דהיא מצוה בפ"ע, וכן בבן חלל איכא מצוה של פדיון בלי חיוב נתינה, ואפשר דגם שם מברכים דגם זה מצוה בפ"ע, היינו אם נאמר דשתי מצוות הן דאז צ"ל שמצות חיוב פדי' תלוי' בתנאי החיוב של ה' סלעים וכשפטור מה' סלעים בטלה מצות פדי', ולפי מש"כ דשניהם מצוה אחת, י"ל דליכא ברכה על חצי מצוה ודו"ק:

ולפי"ז י"ל דהא דפליגי רב ושואל בפודה את בנו בתוך ל' ואומר שיחולו לאחר ל' ונתאכלו המעות דלשמואל אין בנו פדוי הוא רק על ענין הפדיון של קדושת הבכור, אבל מצות מתנות כהונה כבר קיים בזה, דאף דאין הדמים בעין אבל הרי הכהן משועבד בעד הכסף, ועל ענין זה ניתן לו הכסף שיהי' בזה פרעון על חוב זה והכהן נתרצה ע"ז, וכפי שכתבנו דלענין פרעון חוב זה תלוי בדעת הכהן, ומה שראיתי בס' מנחת החנוך מצוה שצ"ב שהקשה דאם זה הוא ענין פריעת חוב ותו לא, יהני בזה מחילת הכהן כשאר בע"ח שהמלוה מוחל, דבריו תמוהים דמה שייך בזה מחילה דענין מחילה הוא רק סלוק הזכות ולא כפרעון, ולכן במלוה שנפקע זכותו בטל החוב, אבל בפדה"ב אם יופקע זכות של כהן אחד לא בטל החיוב שעל הבן או האב לכל השבט, ולדעתי נראה די"ל דגם זכות כהן זה שמחל לא יופקע דהרי עכ"פ כהן הוא וזכותו הוא מחמת שיש מת"כ, וכיון שאיכא מתנות כהונה חוזר וזוכה, אכן מדברי הריטב"א ב"מ משמע דמהני יאוש של עניים פרטיים שלא יוכלו לחזור ולזכות במה שנתיאשו, עי' שטמ"ק ריש אלו מציאות שהביא בשם הריטב"א דעניים שנתיאשו אינם רשאים עוד לבוא וללקוט עוד, אבל עכ"פ מחילה של כהן אחד לא תועיל לפטור את בה"ב מחיובו, ולכן נראה לי דלענין פרעון סגי אם נתרצה הכהן לקבל קרקע או מלוה וכיו"ב הוי פרעון. וכן נראה לי לפרש מש"כ הרמב"ם הובא בשו"ע סעי' ה' נתן לו כלי שאינו שוה בשוק ה' סלעים הרי בנו פדוי, והקשו המפרשים שהשמיט להלכה מה דא"ר אשי במס' קדושין ד' ח' דוקא ר"כ דגברא רבה הוא, ותירץ הש"ך דגירסתו היה בגמ' כגירסת בה"ג א"ר לעולם דלא שוי ורישא דאמר אבי הבן וסיפא דקבלי' כהן, כי הא דרב כהנא פריך בסודרא, אמר לדידי שוה לי ה' סלעים אמר רב אשי ולא אמרן אלא גברא רבה כרב כהנא דידע למחולי, אבל כו"ע לא ש"מ כל היכא דקבלי' כהן בנו פדוי וכן הלכה, עכ"ל הבה"ג. דלכאורה אכתי קשה למה סתם הרמב"ם ולא חלק בין גברא רבה או לא, וגם על הבה"ג קשה כ"כ, דמסיק ש"מ כל היכא דקבלי' כהן בנו פדוי משמע ג"כ דלא בעינן דוקא גברא רבה:

ולענ"ד לפרש דמה דאמרינן גברא רבא דידע למחולי' הכונה בזה הוא הידיעה שיודע להבחין בין מחילה לפרעון, דמי שאינו יודע הבחנה זו אם מקבל דבר שאינו שוה ומכון למחול על השאר לא מהני כלום, דמחילה של הסתלקות זכות לא שייך פדה"ב כמש"כ, אבל אם מקבל החפץ בתורת פרעון של ה' סלעים הוי פרעון גמור, ולזה בעינן גברא רבה, שידע למחולי שלא ימחול רק יגמור בנפשי' לקבל בתורת פרעון, ולכן מסיק בה"ג ש"מ כל היכא דקבלי' כהן בנו פדוי, דאם רק קבלי' הכהן בשוויו של ה' סלעים לא בעינן גברא רבה, דהא דבעינן גברא רבה הוא רק על הבחנה זו שלא ימחול השאר בתורת מחילה, אלא יקבל בתורת פרעון של ה' סלעים, אבל אם אומר שמקבלו בתורת פרעון מהני גם בלי גברא רבה, ובגברא רבה כרב כהנא לא בעינן שיאמר שמקבלו בה' סלעים, אלא סגי במה שאמר לדידי שוה לי ה' סלעים, כיון שגברא רבה ידע דבלא"ה לא יהי' פדוי, ובשאר אינשי צריך שיאמר בפירוש שמקבלו בה' סלעים, שיהי' פרעון גמור ולא שימחול השאר ועד"ז מתפרשים גם דברי הרמב"ם שהביא רק שאם קבל הכהן בה' סלעים בנו פדוי, ואח"כ התבוננתי בביאור הגר"א ביו"ד שם ובהגהתו על הש"ס בקדושין ד' ח' הוסיף לבאר שיטת בה"ג והרמב"ם דמפרשים לענין אונאה שלא יהא בזה דין אונאה, נראה בכונתו שהוא לתרץ מה שקשינו למה השמיטו מהלכה דבעינן גברא רבה, ומפרש דרק לענין אונאה שלא ישאר חיוב על הנותן להחזיר אונאה, דבשאר אינשי יהי' חוב על הישראל להחזיר, ובגברא רבה יפטור מזה דכבר מחל לי' באמרו לדידי שוה לי, אבל לענין פדיון לכו"ע נמי בנו פדוי אם קבלו בה' סלעים היינו דכמו בכל דוכתי שהמקח קיים ורק יש להמתאנה דין זכות תביעת אונאה, כ"כ היכא דפרע חוב והמלוה קבל בכל חובו, יכול המלוה אח"כ לתבוע אונאה, ולא מדין חיוב הקדום לחשוב כמו שלא נתפרע החוב בשלמות אלא רק מדין חיוב חדש של חזרת אונאה ומה"ט הכא לענין פדה"ב ג"כ הה' סלעים של פדיון חשבינן שקבלם הכהן, אלא שיש לו זכות תביעת אונאה כשאר לוקח. אמנם הניחא אם החפץ אינו מגיע לה' סלעים רק בשווי של שתות כדין אונאה אבל אם יש בזה אונאה יתר על שתות שהדין הוא בטול מקח, מהראוי לומר שגם הפדיון בטל. וצ"ע בזה:

והנה בשיטת רש"י והרשב"א והרא"ש דכתבו דבעינן דוקא שיהי' שוה להכהן וכמו רב כהנא דמבעיא לי' סודרא ארישי', נלענ"ד דגם הם סוברים דלענין פרעון איזה חוב חשבינן פרעון אם קבל המלוה בתורת פרעון, אף דבר שלא שוה כ"כ וכן נראה לי להוכיח מהא דאמרינן בפ' איזהו נשך ד' ס"ה ע"א האי מאן דמסיק תריסר זוזי דרביתא בחברי' ואגר לי' חצר דמתגרא בעשרה ואוגרי' ניהלי' בתריסר כי מפקינן מיני' תריסר מפקינן מיני' וכו' משום דאמר לי' סברת וקבלת, דלכאורה ג"כ אינו מובן הרי מ"מ לא נתרבה ממונו רק בעשרה, אלא נראה שהטעם בזה כיון דקבלי' בתורת פרעון כל המגיע לו, כלומר כל הי"ב זוזי דמסיק, וכיון שקבל כל קציצת הרבית חייב להחזיר כל הפרעון שקבל, וכן מוכח להדיא ענין זה מדברי הרשב"א בחי' לקדושין ד' ו' ע"ב בד"ה אי נימא דאוזפי' ד' בה' רבית מעלייתא הוא ואסיקנא דארווח לה זימנא, וז"ל ואיכא למידק מ"ש ד' בה' דקא יהיב לה האי טופיינא בקדושין, ומ"ש כי ארווח לה זימנא בקדושין הכא והכא הויא לי' איתתא ברבית מלותו, אטו מאן דארווח זימנא ושקיל דנרא מי שרי, וי"ל כיון דגופה ממש לא קני לי' לא הוי רבית אלא שאסור משום הערמת רבית, אבל כי קצץ ד' בה' ובדמי ההוא דינר של רבית קא שקיל לה הוי רבית מעליא דהוי לי' כמאן דשקיל לא פחות משוה פרוטה בדמי ההוא דינר ורבית מעליא הוא, דהא אחשבי' איהו בדינר כן תירץ הראב"ד. עכ"ל. הרי מפורש בדבריו ובדברי רש"י שם דאם קוצץ מתחילה את קדושי' בתורת רבית מותר מה"ת דאין קדושי אשה נחשב לממון, ולא קץ בזה רבית, אבל אם הי' הקציצה על דמים ואח"כ קבל קדושי אשה בתורת פרעון על הרבית חשבינן כאילו נפרע כל הקציצה ואסור מה"ת, ולכן נראה לענ"ד מה דסברי הנך ראשונים דלא מהני מה דקבלי' כהן בפדה"ב מה דלא שוה ה' סלעים, הוא לענין פדיון דלא נפדה בזה דלענין פדיון בעינן דוקא ה' סלעים וכ"ז שלא קבל כהן ה' סלעים לא מהני הפדיון, ולענין זה לא מהני מה שקבל הכהן ויצא ידי חיוב ה' סלעים, או דסברי דלאו כל כמיני' האי כהן לקבל בתורת פרעון מה שאינו שוה, כיון שהחוב אינו רק לדידי' רק לכל שבט הכהנים, והרמב"ם ובה"ג סברי דיכול הכהן לקבל, וכיון דהוי פרעון וקרינן בזה יהי' לך ופדה תפדה, ונפדה ג"כ בחפץ זה אף שאינו שוה ה' סלעים, אבל כיון שכבר קבל פרעון של ה' סלעים חשבינן יהי' לך ופדה תפדה, ולענ"ד נראה דבזה שמסתפק הר"ן לשיטת הרמב"ם אם קבלה האשה בקדושי' פחות משוה פרוטה ואומרת לדידי שוה לי אם מהני, עי' בהלכותי' על הרי"ף בסוגיין דפ"ק דקדושין הנ"ל, דלפי מש"כ בסברת הרמב"ם אין מקום לחקור בזה לשיטת הרמב"ם, דרק בפדה"ב שהוא פרעון חוב מהני לפרעון מה שקבל בתורת פרעון, אבל בנותן פחות משוה פרוטה לקנין לא מהני כלום מה שמקבלת בתורת פרוטה כיון שהוא אינו חייב להאשה כלום, וכמו ברבית שהבאנו דשאני תחילת הקציצה מפרעון הקציצה כנלענ"ד בזה:

ועפ"י דרך זה שאמרנו דבפה"ב איכא שני ענינים פרעון חוב של ה' סלעים ופדית קדושת בכור, ומשכחת שהחוב נפרע ועדיין הבן אינו פדוי יש לפרש גם דברי התוס' בקדושין ד' ח' ע"א ד"ה מנא אמינא לה שכתבו דללישנא קמא מייתי ראי', דמוכח דסברי דבעינן דפדה"ב סמיכת דעת של הכהן כמו בקדושי אשה, ובס' ע"י הובא בקצוה"ח סי' רמ"ג סק"ד כתב וז"ל אם נתן לכהן ה' סלעים מה לנו בידיעת כהן כיון שכבר נתן לו ה' סלעים, ונראה כיון שהכהן הוא אדון בכור זה אם אין לו ידיעה בשווי הדמים אין בנו פדוי וצריך דעת כמו שהאשה צריכה לידע שיעור הקדושין. עכ"ל. והקצוה"ח שם הקשה מדברי הפר"ח שכתב דנתינה בע"כ מהני במתנות כהונה וגם בפדה"ב דהוי כפרעון חוב, יעו"ש, ולענ"ד נראה דבפדה"ב לא מהני בע"כ, דכיון דכהן ודאי לא זכה בהני ה' סלעים דפרעון בע"כ לא מהני רק לפטור את הלוה מאחריות, אבל המלוה לא קנה בע"כ כמש"כ הרשב"א בפ' מי שאחזו הובא בקצוה"ח שם, ובפדה"ב דרשו רז"ל דאין הבן פדוי רק כשקרינן יהי' לך ופדה תפדה וכשנתן בע"כ לא נוכל לקרות בזה יהי' לך, לכן אף אם נאמר דבמתנות כהונה מקים הישראל את מצותו כשנותן מתנותי' לכהן בע"כ, וכן בפדה"ב אולי מקים מצות פרעון חוב של ה' סלעים, אבל בנו ודאי אינו פדוי, כמש"כ, ולפי"ד יש לומר דכיון שדרשינן דהאי קרא ופדה תפדה לאהרן נאמר כמו שפירש"י משמע שהכהן גומר את עיקר הפדיון לאחר שזכה בה' סלעים, לכן י"ל שצריך שיכון הכהן ג"כ על ענין הפדיון ואם לא סמיך דעתו ולא נתכון שיהי' בזה פדיון לא מהני, ואף שמסתבר לומר דהיכא דלא סמיך דעתו אינו כבע"כ אלא דרפויי מרפיא בידי' כדרך שאמרו במס' ב"ב ד' קמ"ב, ובכה"ג נראה דהיכא דאיכא דעת אחרת מקנה קנה, דהיכא דאיכא דעת אחרת מקנה לא בעינן כונת קונה, אבל כיון דליכא כונה לפדיון אינו נפדה, דלענין פדיון בעינן כונת הכהן ג"כ, כיון שאמרה תורה לאהרן שלאחר שיזכה בהכסף יעשה הפדיון, ועפי"ד. אי"צ לומר שהכהן הוא אדון הבכור כמש"כ בס' ע"י שדבר זה אינו מובן לאיזה ענין הוא אדון על הבכור, אלא שהכהן מסייע בפדיון הבכור לאחר שקבל הכסף, ומשו"ה בעינן סמיכת דעתו וכונתו לענין זה, ואף שעיקר המצוה הוא על האב הוא, אבל זהו חיובו שישלם לכהן ובזה יפדה ע"י הכהן וכונתו בקבלתו בתורת פדיון, ולפי דברי התוס' נכונים בטעמם עפ"י מש"כ:

ועפ"י המתבאר י"ל דבפודה בנו בתוך ל' שיחול לאחר ל' דלשמואל דסבר אין בנו פדוי הוא רק לענין פדיון, אבל הכהן זכה בפדיונו בהני ה' סלעים שנתן לו בתורת פרעון לאחר שיחול החיוב, וצריך האב לחזור ולפדותו, היינו שיפריש ה' סלעים אחרים ויפדה בהם ויקחם לעצמו כיון שכבר קבל הכהן דמי פדיונו וקרינן בזה יהי' לך ופדה תפדה, ואף דגם הכהן צריך לסייע בפדיון הוא דוקא אם אפשר להיות הפדיון בהכסף שקבל שהוא דבר המטלטל וגופו ממון, אבל בכה"ג דנתאכלו המעות ואי"א לפדות בהם יכול הישראל לעשות הפדיון בעצמו וכמו בבן כהן שהוא חלל עושה הפדיון בעצמו בלי כהן מחמת שכבר זכה כהן בפדיונו וכמש"כ, כ"כ הכא שכבר פרע לכהן החמשה סלעים יכול לפדות בעצמו ע"י הפרשת ה' סלעים, דלאחר שנתקים יהי' לך היינו שזכה הכהן בפדיונו אז נעשה הפדיון או ע"י הכהן שקבל הכסף או ע"י הישראל, אף דבפשטות הי' ראוי לומר דכיון דנתן לו ה' סלעים שיפדה בנו ע"י הכסף וכיון שלא חל הפדיון צריך להחזיר הכסף דע"מ כן לא נתן לו, אבל לפי מש"כ דחיוב ה' סלעים הוא חיוב בפ"ע, ופעל הכסף ענין זה שבהם פרע חובו, לכן קנה הכסף בפרעון אף שלא יצא האב מצות פדי' בזה, ולומר שיתבטל קנין הכסף מחמת אומדנא דאדעתא דהכי לא יהיב לי', נראה לי דאין בזה אומדנא ברורה כיון דלפי מש"כ יכול להפריש ה' סלעים לפדות בהם וליקח לעצמו ולא יהי' נחסר כלום, מה יהי' לו תועלת להישראל אם יתבטל הקנין ויחזור הכהן ויתן לו ה' סלעים ויחזור ויפדה בהם, או אם יפריש ה' סלעים לעצמו ויפדה בהם, ועי' תוס' ב"מ ד' מ"ג ע"א מה שכתבו שם דלר"ל דכסף אינו קונה מה"ת לא זכה המוכר בהכסף ולר"י דקנה מה"ת זכה המוכר בהכסף, דמוכח דסברי דאומדנא ליכא שם אף שהמוכר עכ"פ יכול לחזור ורק לר"ל כיון שהכסף לא פעל כלום לא זכה בהם יעו"ש, וכ"כ נוכל לומר בנידון זה כיון דליכא אומדנא והכסף הועיל לפרעון סגי בכך, ולפי"ז מה דפליגו רב ושמואל הוא רק לענין איסורא ולא לענין דיני ממונות, ולכן כתב הרא"ש דקיי"ל הילכתא כוותי' דרב באיסורא, ועפ"י הגירסא שלפנינו במס' בכורות ד' מ"ט ע"ב מפורש כן בגמ', דהכי גרסינן שם ואע"ג דכל היכא דפליגי רב ושמואל הילכתא כוותי' דרב באיסורא וכשמואל בדיני, הכא הילכתא כוותי' דשמואל, ולפי"ד הוא נכון ומדויק היטב דהכל הוא רק לענין איסורא למצות פדי', אבל לדיני ממונות אין נפ"מ בזה, ומש"כ ברש"י שם דבפודה בנו תוך ל' ואמר מעכשיו דהמעות מתנה בעלמא הוא אינו סותר לדברינו, דהיכא דאמר מעכשיו שעדיין אין שום חיוב על האב הרי זה מתנה בעלמא, אבל כשאומר שנותן הפדיון שיחול לאחר ל' כשיחול החיוב שמקדים ליתן הכסף על החוב שיחול עליו לאחר ל' ודאי אינו מתנה רק פרעון, ורק לענין פדיון הוא דפליגי רב ושמואל כנ"ל:

ולפי"ז נראה לי דמש"כ הרמ"א להלכה וטוב לחזור ולפדותו, היינו שיפריש ה' סלעים לעצמו ויפדה בהם, וכן יש להעמיס דברינו בדברי הת"ה שהובא בלשונו בדברי חמודות על הרא"ש מש"כ דטוב להחמיר לחזור ולפדותו ולא נאמר דהפדיון אינו אלא ממון של כהן, דהא אשר"י דפסק כרב לגבי שמואל מטעם דקיי"ל כוותי' דרב באיסורא אלמא חשיב לי' איסור אם אינו פודהו כהלכתו, עכ"ל, היינו מלבד דין ממון יש בזה מצות פדיון שהוא ענין איסורא כמש"כ, ול"ד לספק בכור דקיי"ל המע"ה דשם ליכא מצות פדי' כלל כיון דאינו מתחייב כלל בה' סלעים וכל דלא קרינן יהי' לך ופדה תפדה ליכא מצות פדיון, ובספק ממון שהדין המע"ה ליכא חיוב כלל, וכל היכא דליכא חיוב ממון נפקע מצות פדי', אבל היכא שכבר פרע והספק הוא במצות פדי' הוי ספק איסורא ולחומרא:

עוד נ"ל אף אם נאמר דאין הפרעון והפדיון מתחלקים זה מזה ולשמואל דסובר אין בנו פדוי אינו נפטר גם מחיובו שחייבתו תורה וחזר הדין גם לספק ממון, וכשנאמר דצריך לחזור ולפדותו הוא דצריך ליתן ה' סלעים, י"ל שהטעם דשאני ספק זה מכל ספק בכור והוא משום הדין דעני ורש הצדיקו, לפי"מ דמוכח מסוגית הש"ס דחולין ד' קל"ד דגם במתנות כהונה נאמרה דרשה זו מדפריך שם הש"ס על פרה שנשחטה ספק לאחר שנתגיר מספק לקט לקט, ומשני בגמ' דקמה בחזקת חיוב קיימא, ולעיל בפ' י"ט הארכנו בענין זה לבאר ענין זה של חזקת חיוב שהוא דמשעה שנתחייב ונשתעבד על חיוב מתנות עניים ומתנות כהונה נתחייב לשלם גם על כל הספיקות שיפלו בהפרעון והשבה של החיוב, יעו"ש, ולפי"ז הכא שבהגיע ל' יום ודאי נתחייב בתשלומי החמשה סלעים והספק הוא בפרעון ועל זה נאמר ענין זה שבספק פרעון של מתנות כהונה שיתחייב בודאי, ואין לומר דבכה"ג שפדה בתוך ל' דלרב דסובר בנו פדוי הוי כאילו לא נתחייב כלום, דזה ודאי אינו, דהרי בתוך ל' לכו"ע אין בנו פדוי, אלא דוקא באומר שיפדה לאחר ל' שאז יחול הפדיון, ונמצא דלכו"ע מתחילה צריך שיחול החיוב ואח"כ יחול הפדיון, וכשנולד אצלנו ספק אם הדין כרב או כשמואל הוי ספק אם נפטר מחיובו שכבר חל, לכן מדין עני ורש הצדיקו חייב לשלם שנית, דמן הכהן הראשון אינו יכול להוציא מחמת ספק כמו דתנן במשנה שם במת הבן ביום ל' דאמר ר"ע אם נתן לא יטול דהוי הכהן מוחזק ע"י תפיסה ברשות, ולכן לצאת י"ח צריך לשלם עוד ה' סלעים ולפדות בהם:

ובס' קונטרס הספקות כלל ו' סעי' ה' כתב בנידון זה שהביא שם מתשו' צמח צדק סי' קכ"ה באשה אחת שבאה מארץ רחוקה ואינה יודעת אם אביו הי' כהן או לוי וילדה בן בכור דפסק הגאון בעל צ"צ דאין חייבים לפדותו דאף דרובא דעלמא ישראלים נינהו, מ"מ לא אזלינן בתר רובא להוציא ממון, וע"ז כתב הגאון בעל קוה"ס לחדש שיש בזה חיוב פדיון מטעם עני ורש הצדיקו דכיון דהיכא דאיכא חזקת חיוב אמרינן בגמ' דחייב משום עני ורש הצדיקו, מכש"כ היכא דאיכא רובא דרובא וחזקה רובא עדיף, ולענ"ד נראה ברור דטב הורה הגאון בעל צ"צ דהרי כן מפורש בתוס' בכורות ד' כ' ע"א ד"ה ורבי יהושע סובר חוששים לטינוף דלענין נתינה לכהן פטור מליתן אף דאיכא רובא שבכור הוא וקרב ע"ג המזבח, מ"מ פטור מליתן לכהן משום דאין הולכים בממון אחר הרוב, רק כתבו שם דקצת תימה הוא דלענין ללקות בגיזה ועבודה וליקרב ע"ג המזבח יהי' כודאי בכור, ולענין נתינתו לכהן יהי' ספק, וכונתם בתמיה זו לא אדע אם מחמת גזירה הוא והפקר בי"ד הוא שלא יהי' ענין זה כדבר תימה שיהי' כודאי בכור לענין קדושתו וכספק לענין ממון, או דסברי דממילא הוא לכהן מחמת ודאי קדושה שבו וחייב ליתן לכהן מדין תורה ואולי הוא עפ"י דרך שכ' ההפלאה דהיכא דהספק הוא ספק כללי שנוגע לשאר דברים שאני ואכמ"ל. וכאופן השני משמע מדברי תוס' בדבור השני ד"ה לקולא שכתבו דבפ"ח כה"ג ג"כ חייב ליתן לכהן דגזור חמורה אטו בהמה טהורה יעו"ש, ואם נאמר כאופן הראשון הוא גזירה לגזירה, אבל עכ"פ כתבו להדיא דלא מהני רובא לחייב במתנות כהונה, ומה שדן הגאון בעל קוה"ס ק"ו מעצמו מהא דאמרינן קמה בחזקת חיוב קיימא ורובא וחזקה רובא עדיף, ק"ו פריכא הוא וכמש"כ לעיל בפ' י"ט דלאו משום חזקה המכרעת הוא אלא כל היכא שחל עליו חיוב ודאי חל מעיקרא חיוב גם על הספק שיתילד בתשלומי החיוב הודאי, ולפי"ז בספק אם חל חיוב מעיקרא לא מהני רובא דבכה"ג הוא ככל ספק ממון, ודברי בעל קוה"ס תמוהים בזה:

ועי' בהגהת נחלת צבי להגאון בעל פתחי תשובה מש"כ בסעי' כ"ג לענין אם קדמו נפל שאין אבריו מרוסקים שכ' בנידון של השאלה הנ"ל שכ' בתשו' צ"צ עפ"י דברי תוס' סנהדרין ד' ג' דדוקא ברובא לרדיא שאינו רוב מעליא לא אזלינן בתר רוב ולא זכר ג"כ מדברי התוס' בכורות שהבאנו, וכ"ז בספק בעיקר החיוב אבל בספק של הרמ"א בפודה בתוך ל' שפיר נוכל לומר לחייב גם בתשלומי ממון מספק מחמת דין עני ורש הצדיקו כמש"כ:

וראיתי בס' לחם חמודות על הרא"ש בפ"ק דבכורות אות ט' שכ' לדון בכהנים דידן שאינם מיוחסים שיפרישו ה' סלעים לעצמם מחמת ספק כמו בשאר ספק בכורות, והדבר תמוה בעיני היכן מצינו בשאר ספק בכור אדם שיהי' צריך להפריש לעצמו ורק בספק פ"ח הוא משום לאפקועי איסורא, ובבן חלל שכבר זכה בפדיונו, אבל בכל ספק בכור פטור לגמרי, ובגליון רש"א בסעי' י"ח הביא דבריו ולא חלק עליו והוא לפלא בעיני ועלה לנו מכל מה שהבאנו בזה השער דכל ספק ממון שיש בו גם דין איסור אזלינן לחומרא, אם לא שהאיסור תלוי בממון בתולדה, היינו בשליטת הממון בפועל:

אמנם בהא שהביא הש"ך ביו"ד סי' קע"ז לענין ספק רבית קצוצה שבשם מהרשד"ם כתב דהוי ספק איסורא לחומרא, ומהרא"ש חולק עליו וסובר דהוי ספק ממונא, ובס' נה"מ בכללי תפיסה סעי' ב' הכריע דהוי ספק ממונא משום דכשאינו משיב אינו רק גזל, ודבריו תמוהים בעיני הלא איסור זה הוא איסור אחר, דבאמת קנה הדמים ורק מצוה עליו להשיב, ומה"ט לא נחתינן לנכסי' כמו שבארנו ענין זה לעיל בפ"ב, אמנם לענ"ד נראה להכריע בזה, דהנה בספיקא דדינא כמו דמיירי בתשו' מהרשד"ם שמכר קרקע שיאכל הלוקח הפירות וכשיהי' לו מעות יחזירם לו, דפליגי הפוסקים אם ענין זה הוא רבית קצוצה בכה"ג וכל כיוצא בזה, י"ל דאי"צ להחזיר דהנה הספק בזה הוא אם זכות אכילת פירות מגיע לו באגר נטר או מחמת זכות אחר המותר מה"ת, וכאשר המלוה הוא מוחזק, זוכה מחמת ספק זכות האחר, דדל מהכא זכות אגר נטר זכה מחמת ספק כשהוא מוחזק ונמצא שנשאר אצלו הפירות מחמת זכות אחר, לכן אם גם קמי שמיא גליא דלא הי' בזה זכות אחר רק אגר נטר, אין כאן איסור כלום כיון שזוכה בכסף מטעם אחר לכן בכה"ג אי"צ להחזיר, אבל אם יהי' ספק אם קבל הרבית או ספק אם החזיר הרבית, בכה"ג נלענ"ד דהוי ספיקא לחומרא דבכה"ג הוי ספק איסורא אם קים מצותו או לא. כנלענ"ד בזה בעזה"י:

אמנם י"ל דבכל ספק רבית פטור מלהחזיר דבמס' ב"מ פ' איזהו נשך מפורש דענין רבית מישך שייך לגזל, רק ההבדל בין זה לזה דהתם מדעתי' וגזל שלא מדעתי', ואם הי' סובר הש"ס דאיסור רבית הוא איסור אחר לגמרי כאיסור חלב ונבילה, אין צריך לדמות זה לזה ולחלק ביניהם ונראה ביאור ענין זה, דהלא סו"ס איזה ענין איסור שייך בכסף של אחרים אם לא איזה אביזרייהו דגזל, אלא הענין הוא דהתורה ירדה לדעת בני האדם שהשתעבדות לקבל על עצמו רבית קצוצה אף שהלוה עושה ברצון הוא רצון טועים וכנעשה שלא מדעת, שהוא בעצמו אינו מבין איך שהוא מפסיד לעצמו ע"י נשך ותרבית, ומה"ט קראה תורה ענין זה בשם נשך כנשיכת נחש שלפי שעה הוא כאב קל, ואחריתו סכנת מות, ומה"ט אסרה תורה ענין זה, שאעפ"י עפ"י תורת המשפטים אין כאן גזל שמדעתי' עביד, אבל בפנמיות הענין יהי' בזה תמצית גזל, וגם להלוה אסרה תורה שלא להאכיל גזילה למלוה, ובזה יובן לנו הענין מה שהעלינו בפ"ד עפ"י תשובת הר"ן שגבית רבית אסרה תורה לכו"ע, דגם יורש של המלוה או שיהי' בא מכחו ע"י הרשאה, או לוקח שיקנה השטר, דלפי"ד שכל הענין הוא תמצית גזל, דלענין איסור רבית חשבה תורה כאילו נעשית הפסיקה והפרעון ע"י חשו"ק, רק לאחר שקבל המלוה הרבית וזכה בהם קנין גמור עפ"י תורת המשפטים ילפינן מקרא דוחי בהם, שלבני' ויורשיו של המלוה לא הזהירה תורה להחזיר, ובלי האי קרא הי' ראוי להיות דגם יורשיו אחריו הי' צריכים להחזיר כמו המלוה עצמו, כיון דלענין איסור רבית חשבה תורה כגזל, ולפי"ז היכא שגזל ממש מותר, ניתר גם מעות של רבית, ומה"ט אם מחל הלוה אח"כ את תביעת חזרת רבית, י"ל כיון דעכשיו אינה מעשה של פריעת רבית, אלא מחילת דמים בעלמא, באופן שאם הי' מעיקרא גזל ממש הי' ניתר, ממילא הותר גם איסור זה, שעיקרו הוא משום גזל, ועפי"ז גם בספק רבית י"ל דהוי ככל ספק ממון ולא כספק איסור, דכיון דספק ממון אחרים מותר משום דין המע"ה, וליכא איסור גזל, ממילא אין כאן כסף של אחרים וליכא איסור רבית:

הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה

< הקודם · מעבר לתחילת הדף