שערי ישר/ה/כד

< הקודם · הבא > מעבר לתחתית הדף דפים מקושרים

שערי ישר ה כד

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

כתב הרמ"א בח"מ סי' רנ"ז וז"ל המקדיש קרקע מהיום ולאחר מותו או לאחר שלשים יום לא קדיש כלל, דהא אי אפשר לומר גוף מהיום ופירות לאח"ז דהא קאכיל פירות של הקדש, תשו' רשב"א סי' תקס"ג עכ"ל. וכתבו האחרונים ה"ה הגר"א בביאורו כאן והקצוה"ח והנה"מ ובתשו' רע"א סי' קמ"ד וקמ"ה שהכונה בדברי הרשב"א והרמ"א, דכיון דאי"א לפרש גוף מהיום ופירות לאח"ז משום שיונק משדה הקדש, לכן עלינו לפרש בזה כמו בגט באומר מהיום ולאחר מיתה, דלרבנן דפליגי על רבי וסברי שהוא ספק תנאי ספק חזרה, כמו דסובר רב בקדושין ריש פ' האומר, ומיירי כשחוזר בתוך ל' ולכן הוי ספק הקדש, דאם חזרה הוא ונשאר לאחר ל' לחוד, וכשחזר בתוך ל' בטל ההקדש, ואם תנאי הוא שענין התנאי הוא אם יחי' עד ל' יום יהי' הקדש מעכשיו, הוי הקדש גמור, כיון שנתקים התנאי שלא מת, וספק הקדש מוקמינן בחזקת מרא קמא, ולכן כתב הרמ"א דלא קדיש כלל, והנה לפי"ד בסברת הרשב"א והרמ"א צ"ל דחזקת מרא קמא מכרעת גם לענין ספק איסור מעילה של הקדש, דהרי הרשב"א מיירי בהקדש של בדק הבית כמו שיובא לשונו להלן, וזה נגד הכלל שאמרנו בפרקים הקודמים דכל היכא שהספק נוגע לממון ולאיסור אין חזקת מרא קמא מכרעת, וכן החליט בפשיטות בס' נה"מ בכללי תפיסה סעי' ב' דבספק הקדש אין חזמ"ק מכרעת והוי ספק איסורא לחומרא יעי"ש. ולפלא בעיני על הנה"מ שסותר שיטתו מש"כ כאן בסי' רנ"ז מדברי' שכ' בדיני תפיסה שלו:

והנה עלינו להעתיק דברי הרשב"א כצורתם, ולעיין בדבריו היטב, כי דבריו הוא כספר החתום וכולו מוקשה, וז"ל תשובת הרשב"א סי' תקס"ג, השיב דלא אמרינן אמירתו לגבוה כמסירתו להדיוט בהקדש עניים וכו' ויכול אדם לחזור בהם וכו' אבל הקדש בדק הבית אינו כן שאני סובר שכל מקדיש שדהו לבדק הבית מעכשיו ולאחר ל' יום או מעכשיו ולאחר מיתה לא אמר כלום, לפי שכל הנותן לחבירו מעכשיו ולאחר מיתה גופא קני מהיום ופירי לאחר מיתה, אבל לגבוה ולהקדש אי אפשר לומר כן, לפי שאי אפשר שהאילן של הדיוט יונק משדה הקדש אלא א"כ שייר מקום היניקה, והראי' משילהי פ' המוכר את הבית ר"ש אומר המקדיש שדהו לא הקדיש אלא את חרוב המורכב וסדן השקמה, ותני עלה מ"ט הואיל ויונקים משדה הקדש, שאי אפשר שיהי' השדה של הקדש ויניקתו להדיוט, ואמרינן עלה בגמ' וא"א שיורי שייר אמאי מדנפשייהו קא ינקי, אלמא כל כמה דלא שייר מקום היניקה בפירוש אי אפשר לומר ששייר את הפירות, וא"ת מה ראית לבטל ההקדש מפני שיור זה אדרבה נבטול השיור מפני ההקדש זה, ולא היא הקרקע בחזקת בעלי' וכיון שאתה צריך לבטל אחד מהם אוקי ממונא בחזקת מרי', וכדגרסינן בירושלמי גבי פלוגתא דרבי ורבנן באומר זה גיטך מהיום ולאחר מיתה דרבי סבר מגורשה דתנאה הוי ורבנן סברי מגורשת ואינה מגורשת מספקא להו אי תנאה הוי אי חזרה הוי, וגרסינן בירושלמי אי בהפקר במופקרת מעכשיו ולאחר ל' על דעת רבי מופקרת ועל דעתהון דרבנן אינה מופקרת לומר שאי"א שיהי' השדה מופקר לאחרים ופירותיו לבעלים וכיון שכן הוא הרי ההפקר בעל לגמרי, ואע"ג דגבי גט מגורשת ואינה מגורשת, לא דמי דהתם אילו הי' תנאי הי' מועיל ואפי' חליצה לא בעיא, וכיון דמספקא לן אי תנאה אי חזרה הוי הילכך אזלינן לחומרא וחולצת ולא מתיבמת, אבל הכא דאפי' תנאי לא יועיל ואתה צריך לבטל אחד מהם אוקי ממונא בחזקתי' וכדאמרינן בירושלמי עכ"ל. וזהו נוסחא של הירושלמי בגיטין פ' מי שאחזו ה"ג תמן תנינן הכותב נכסיו לבנו צריך שיכתוב מהיום ולאחר מותו דברי ר"י וכו' רשב"י אעיל עובדא קומי ר' יוחנן מהיום ולאחר מיתה מתנתו מתנה מהיום ולאחר מיתה אינו גט וכו', אמר ר' אילא במתנה מכיון שאמר מהיום מתנה גמורה היא לאיזה דבר כתב בה לאחר מיתה לשייר לו אכילת פירות, ובגיטין מכיון שכתב מהיום גט כרות הוא לאיזה דבר כתב בה לאחר מיתה לשייר לו אגופה, אמר רבי בון בר כהנא קומי רבי אילא לשייר לו מעשי ידי', א"ל לא מצינו נשואה לזה ומעשי ידי' של זה וכו' אף בגט שחרור כן, הרי גט שחרורך מעכשיו ולאחר ל' יום על דעתי' דרבי ה"ז גט על דעתין דרבנן אינו כן, אף בהפקר כן, שדי מופקרת מעכשיו ולאחר ל' יום על דעתי' דרבי מופקרת על דעתין דרבנן אינה מופקרת, אף בהקדש כן כל עמא מודיי אמירתו לגבוה כמסירתו להדיוט, אף בקדושין כן אשכח תני רבי אומר מקודשת קדושין גמורים עכ"ל:

ולפי מה שפרשו האחרונים גדולי המורים שהבאנו בשיטת הרמ"א והרשב"א מתבארים דברי הירושלמי מה דמסיק דבהקדש כל עמא מודיי אמירתו לגבוה כמסירתו להדיוט, שבהקדש לכו"ע הוי הקדש, משום דאף אם נימא דמעכשיו ולאחר ל' הוי חזרה שחזר ממה שאמר מהיום אבל לא מהני חזרה בהקדש אף במקדיש לאחר לי, ולכן עכ"פ חל ההקדש או מעכשיו כמו לרבי או לאחר ל' ולפי"ז מוכרחים לפרש דהרשב"א דפסק דלא חל ההקדש לפי שיטתם מחמת ספק תנאי ספק חזרה הוא דלא כהירושלמי, וחתרו למצוא דרך מן הש"ס דילן דמהני חזרה אף בהקדש לאחר ל', וכתב בתשו' רע"א סי' קמ"ה שזה תלוי בסוגית הש"ס דילן בנדרים ד' ל' לענין חזרה במקדיש לאחר ל', דהירושלמי סובר דבמקדיש לאחר ל' אינו יכול לחזור ומשו"ה אף אם חזרה הוי ונשאר לאחר ל' גרידא אינו יכול לחזור קודם ל', והרשב"א סובר כאן בתשו' דלא כבר פדא אלא כאביי ורבא שם דלדידהו ליכא הכרח לומר דבמקדיש לאחר ל' לא מצי חזר בו, ומשו"ה הוי ספק תנאי ספק חזרה אם חזר קודם ל'. יעו"ש. ותמוה לי דבריהם בזה דאיך יתכן דיפסוק הרשב"א דלא כהירושלמי ולא יביא דברי הירושלמי כלל, ולא יזכיר מראה מקום מש"ס דילן שמוכיח שיטתו בזה נגד הירושלמי, ובפרט שבתשו' זו דשקיל וטרי במקדיש מהיום ולאחר ל' ומביא ראשית דברי הירושלמי מהאמור שם לענין הפקר מהיום ולאחר ל', היתכן שלא יביא כלל סוף דברי הירושלמי דמפורש שם כל החקירה שלו, ואם מצא מקום בש"ס דילן מפורש היפוך הירושלמי, הי' לו לדון בזה בפירוש ולא להעלים עיניו מזה לגמרי כאילו לא חש לדברי הירושלמי כלל, כמאמר שאי"צ לפנים, ועוד קשה דלדבריהם מש"כ הרשב"א בתשו' דבמקדיש מהיום ולאחר ל' אף תנאי לא יועיל, אינו מובן כלל דהרי בהפקר מפורש בירושלמי דלרבי מופקרת, והקצוה"ח בסי' רנ"ז בהעתיקו דברי התשו' הזאת השמיט לגמרי מאמר זה מפני שלא מצא בדבריו, ובנה"מ בסי' קצ"ז סק"ה הביא מאמר זה והוקשה לו וכתב להגיה בדבריו וז"ל וראיתי בתשו' הרשב"א סי' תקס"ג שממנו מקור הדין, והלשון משובש, עיי"ש שכתב דאפי' תנאי לא מועיל וכו' עיי"ש, דקשה מה"ת לא יועיל תנאי ועוד דגם בהפקר כתב הרשב"א כן, ובהפקר מבואר בירושלמי דלרבי דתנאה הוי הוי הפקר, ועוד דבירושלמי מבואר דבהקדיש הוי הקדש מעכשיו ולאחר ל', עיי"ש, לכן נראה דכצ"ל ברשב"א משא"כ הכא דספק תנאי אינו מועיל מטעם דאוקי ממונא בחזקת מרי' ודיינין לי' בחזרה, וכן מוכח מהירושלמי דבגט קאמר דלרבנן הוי ספק מגורשת משום ספק תנאי ספק חזרה ובגט שחרור קאמר דלרבנן לא הוי משוחרר וע"כ הוא מטעם זה משום דאוקי ממונא בחזקת מרי' ומוכח מהירושלמי דבספק שחרור ל"א דהעבד מוחזק ותפיס בעצמו, וזה הטעם ג"כ בהפקר כמבואר בירושלמי מטעם אוקי ממונא בחזקת מרי', ודוקא כשחזר בו בתוך ל' דהא מטעם חזרה אתינן עלה, אבל בשלא חזר בו ודאי דהוי הפקר ושחרור, דהא אפי' בלא אמר מעכשיו רק סתם לאחר ל' מהני בשלא חזר בו, ומה"ת יגרע כשאומר מעכשיו מכשלא אמר רק סתם לאחר ל', והא דבירושלמי משמע דבהקדש מהני כשאומר מעכשיו, עיי"ש, הוא מטעם שכתב הר"ן בנדרים ד' ל' עיי"ש דאיכא פלוגתא בירושלמי במקדיש לאחר ל' אפי' בלא מעכשיו דאיכא מ"ד דאינו יכול לחזור בו משום דאמירה לגבוה כמסירה להדיוט דמי, עיי"ש בר"ן, וכן הוא טעם הירושלמי, והרב פוסק כהרשב"א שמביא הר"ן כשאמר אחר ל' דיכול לחזור בו כנ"ל, עכ"ל הנתיבות, והנה דברי' עולים בחדא מחתא עם שיטת הקצוה"ח והנה"מ, וכן עולים דברי הגר"א בביאורו לח"מ סי' רנ"ז, יעו"ש, ובתשו' רע"א סי' קמ"ב כתב די"ל דהרשב"א מפרש דאם תנאה הוי לא הי' מהני חזרה שהתנאי הי' אם יחי' עד אחר ל', כמו דס"ל להדיא הרשב"א בתשו' סי' תש"ו בקדושין מעכשיו ולאחר ל' דהתנאי רק אם יחי' אבל לא על חזרה כפירש"י, עיי"ש, ודבריו בנוים על מה שהתחיל שם בתשו' ההיא דלא אמרינן אמירתו לגבוה במתנות עניים וכו' ויכול כל אדם לחזור וכו' ועל זה כתב דבהקדש בדק הבית אינו כן שאני סובר שכל מקדיש שדהו לבדק הבית מעכשיו ולאחר ל' לא אמר כלום, והיינו דיכול לחזור קודם ל' עיי"ש, ומה מאד נפלאים בעיני כל דבריו, אחרי שדברי הרשב"א בנוים על מה שהתחיל דבהקדש עניים יכול לחזור, וכתב דבהקדש בדה"ב אינו כן, דראוי לאסוקי דבהקדש בדה"ב אינו יכול לחזור ולדברי הגרע"א מסיק להיפוך דגם בהקדש בדה"ב יכול לחזור כמו בהקדש עניים, ועוד קשה לדבריהם מש"כ הרשב"א במקדיש מעכשיו ולאחר ל' לא אמר כלום, איך שייך בזה לומר דלא אמר כלום, דהרי אף אם הי' ודאי חזרה כאומר לאחר ל' לחוד, ויהי' הדין ברור דיכול לחזור תוך ל' ג"כ לא שייך ע"ז לומר דלא אמר כלום, שהרי הקדיש שיחול לאחר ל' רק אח"כ חזר ומבטל את ההקדש, ומכש"כ בכה"ג דלרבנן ספיקא הוי שמא הנאה הוא אם יחי' עד ל' יום ורק מחמת ספק מוקמינן בחזקת מרא קמא, בודאי לא שייך בזה הלשון "לא אמר כלום", ועוד קשה שהעיקר חסר מן הספר דלא נזכר בתשו' הרשב"א ולא בדברי הרמ"א שחזר בתוך ל', והגרע"א בתשו' סי' קמ"ב הקשה ג"כ על הרמ"א שסתם וכתב דלא קדיש כלל ולא פירש דצריך לחזור בתוך ל', ובאמת לא על הרמ"א תלונתו, כי אם על הרשב"א עצמו, כמש"כ:

ע"כ נלענ"ד לגודל התמיהות בדברי הרשב"א והרמ"א להגיה קצת בדברי הרשב"א ולפרש בכונת דבריו שלא כדברי הגאונים הנ"ל, ומתחילה נפרש דברי הירושלמי עפ"י שיטת הרשב"א בחי' למס' קדושין ריש פ' האומר וז"ל לרב דמספקא לי' אי תנאה הוי אי חזרה הוי פירש"י אם תנאה הוי אם לא אחזור בתוך ל' יום יהיו קדושין מעכשיו והקשה עליו הרמב"ן נר"ו וכו' ופי' הוא נר"ו דלא מספקינן לה בתנאי אלא במה שהוא בכלל משמעות הלשון דהיינו מיתה דה"ק מעכשיו יחולו הקדושין אם באו שלשים, כלומר אם יקים אותנו השם ויגיענו לל' יום לומר שאם מת תוך ל' לא תהא זקוקה ליבם ולא ירדתי לסוף דעתו של רבינו נר"ו דאדרבה חזרה בכלל הלשון יותר וזה אינו תנאי שבלב דכי קאמר מעכשיו ולאחר ל' יום כאומר מעכשיו תהא מקודשת, ובלבד שכל ל' יום יהא ברשותי לבטלם כעין האומר הרי את מקודשת לאחר ל' יום שרוצה להמלך עוד כל ל' יום אם יבטלם, ואעפ"י שאמר לה מעכשיו אם התנה בפירוש שיכול לחזור בו כל ל' יום, ואם לא יהי' קדושין מעכשיו למה אינו חוזר. עכ"ל. והנה לפירש"י והרשב"א בחי' שהסכים לפירושו, ודאי אי אפשר לפרש דברי הירושלמי הנ"ל כפירושם, דלשיטתם אי אפשר לפרש הירושלמי דמיירי בחזר בו קודם ל', דא"כ גם לרבי דסובר תנאה הוי בטל השחרור וההפקר, דהרי התנה שאם יחזור בו שיתבטלו השחרור וההפקר, והרי חזר בו בתוך ל', ובע"כ מיירי דלא חזר בו בתוך ל' וצריך לפרש מה דאמרינן בירושלמי דלרבי הוי גט שחרור ולרבנן אינו גט. הכונה דלרבי הוי גט מעכשיו ולרבנן אינו גט מעכשיו בודאי, אלא ספק מעכשיו ספק לאחר ל' יום וכן בהפקר, ולא תקשה איך קאמר דלרבנן אינו גט ואינו הפקר, דלגירסת הירושלמי קתני כן גם במשנה מהיום ולאחר מיתה אינו גט, ובגמ' דילן הגירסא במשנה גט ואינו גט, ועי' במראה הפנים מש"כ על גירסת הירושלמי שכן גורס גם הרי"ף, יעו"ש, וברי"ף שלפנינו לא מצאתי כדבריו, אבל עכ"פ עלינו לפרש כן בכונת המשנה שאינו גט ודאי, כ"כ נאמר מה דאיתא בירושלמי לענין שחרור והפקר דלרבנן אינו גט ואינה מופקרת שאינו גט ודאי מעכשיו אלא ספק מעכשיו ספק לאחר זמן, ונפ"מ בזה לענין שחרור לענין מעשי ידיו של העבד או אם קנה נכסיו, וכן לענין הפקר אם זכה בו אחר קודם ל' לא מהני הקנין, וכן לענין שעבוד חוב של האדון והמפקיר אם לוה בתוך ל', אבל לפי"ז במקדיש מעכשיו ולאחר ל' כ"כ ללוי בפלוגתא דרבי ורבנן דלרבי הוי הקדש מעכשיו אם לא חזר ולרבנן הוי הקדש לאחר ל' ולאיזה ענין אמר בירושלמי דבהקדש כו"ע מודים דאמירתו לגבוה כמסירתו להדיוט דמי כיון דבע"כ מיירי באופן דלא חזר בו בתוך ל' דאם חזר בו בטל לגמרי וא"כ מאי נפ"מ בין הקדש להפקר, בשניהם תלוי בפלוגתא דרבי ורבנן, ואם נפרש דברי הירושלמי כמש"כ בתשו' רע"א בשם ש"ב דהירושלמי סובר כשיטת הרמב"ם והתוס' דבהקדש א"י לחזור אף תוכ"ד, ולכן לכו"ע חל ההקדש, משום דתיכף כשאמר מעכשיו לא מצי חזר בו ולומר לאחר ל', אכתי אינו מיושב מה דאמר בירושלמי כל עמא מודיי דאמירתו לגבוה כמסירתו להדיוט דהרי איכא נפ"מ דלרבי חל הקדש על תנאי אם לא יחזור בו עד ל' ולרבנן הוי ספק תנאי וספק הקדש גמור בלי תנאי:

ולכן נראה לי דלשיטת רש"י ורשב"א בחי' יתפרשו דברי הירושלמי בדרך אחר לגמרי, ובהקדם דברי הרשב"א בחי' לקדושין שם שכתב על הא דאמרינן שם דלטעמי' דרב דסובר ספק תנאה ספק חזרה אם בא אחד וקדשה מעכשיו ולאחר ל' ובא שני וקדשה מעכשיו ולאחר עשרים ובא שלישי וקדשה מעכשיו ולאחר עשרה ימים, דמראשון ואחרון צריכה גט ומאמצעי אינה צריכה גט דממ"נ אי תנאה הוי דקמא קדושין ואי חזרה הוי דבתרא הוי קדושין, מהוא דתימא האי לישנא משמע תנאה ומשמע חזרה ותיבעי גיטא מכל חד וחד קמ"ל, וכתב הרשב"א וז"ל ולא שירדו חכמים לסוף דעתן של בריות שאין אומר כך, אלא או כולם משום תנאי או כולם משום חזרה, אלא שחכמים יסתפק להם משמעות הלשון האיך, והילכך אעפ"י שזה אומר לכך נתכונתי וזה אומר אני בהיפוך זה נתכונתי, אנו אין לנו לדקדק אלא עיקר משמעות הלשון ודינו, שכונת המקדש אינה נשמעת לעדים ואין כאן עדים אלא מעיקר הלשון ומשמעותו עכ"ל. והנה בהשקפה ראשונה נראה מדברי הרשב"א דרק בדבר שבערוה שאינו מתקים בלי עדים אין אנו מסופקים על כונתו, אבל בשאר דוכתי יש מקום לומר דהספק אצלינו גם על כונתו, וי"ל דהאי גברא נתכון לתנאי והאי גברא נתכון לחזרה, אבל לפי דעתי אי אפשר לפרש בכונת הרשב"א, דלפי"ז אכתי מהראוי לומר דגם מאמצעי צריכה גט, דשמא הראשון נתכון לחזרה ולא חלו קדושיו וחלו קדושי שני דהוא נתכון לתנאי, ושמא לדידן מתפרש הלשון לתנאי, ולענין זה לא שייך לומר דקדושין צריך עדים, דבלא רצונו אינם חלים הקדושין, דלהעדר הקדושין אי"צ עדים כמובן, ולכן אף אם לדידן מתפרש הלשון בלשון תנאי אם הראשון נתכון לחזרה שחזרה זו בודאי אינה צריכה עדים דאינו דבר שבערוה דהרי קודם נתינת הכסף הוא כמו שכ' שם בחי' הרשב"א דלאחר נתינת הכסף ליכא חזרה בקדושין. וקודם נתינת הכסף אם חזר בו ואמר לאחר ל' ודאי דלא חלו הקדושין אם נאמר דבעלמא מהני מחשבתו וכונתו, אלא נראה ודאי דבענין זה של ספק תנאי ספק חזרה אינו תלוי כלל במחשבתו וכונתו, אלא הספק הוא אצלינו איך לפרש דבריו, ואם חשב בלבו לאיזה צד שיהי' הוא דברים שבלב, ומש"כ הרשב"א הטעם משום דאין הכונה נשמעת לעדים, הוא כעין הוכחה מסוגית הש"ס דמיירי לענין קדושין, ולענין חלות הקדושין ודאי דלא מהני מחשבת הלב, אבל באמת גם השאר ענינים לא משגיחינן כלל על כונת האומר, והספק רק אצלינו איך לפרש לשונו:

ולכן נראה דלזה הוסיף הרשב"א שאין לנו לדקדק אלא עיקר משמעות הלשון ולדינו להורות דאם עפ"י משמעות הלשון בשאר דוכתי אינו מועיל בנידון זה לדינא כלום, אז אין אנו תופסים משמעות לשון זה כלל, ולפי"ז י"ל דלענין קדושין אם נתן הכסף ואח"כ אמר הרי את מקודשת לי מעכשיו לאחר ל' יום דלרב דמספקא לן אי תנאה הוי או חזרה, דגם אם לא קדשה אחר בתוך ל' אלא לאחר ל' דצריכה גט מזה ומזה, משום דאי חזרה הוי לשון זה ולצד זה אינו מתפרש על ענין תנאי כלל, אלא משמעותו רק חזרה, ובנידון זה דלאחר נתינת הכסף לא מהני מדינא חזרה, כדקיי"ל דלא מהני חזרה בקדושין אף תוכ"ד, אי אפשר לנו לפרש הלשון ומשמעותו על לשון חזרה, דאצלינו מתפרש הלשון עפ"י אופן המועיל לשון כזה משורת הדין, ומה שאינו מועיל עפ"י דין אינו נתפס במשמעות הלשון, נמצא דלהך צד אין כלל ביאור לדבריו מה שאמר מעכשיו ולאחר ל', ולכן אם יהי' הדין בשאר דוכתי לפרש לשון כזה בחזרה בנידון זה בטלים הקדושין לגמרי, משום שאמר דבור שאין בו שום משמעות, ורק אם תנאה הוא, הוי קדושין מעליא. ואין להוכיח מדברי הרשב"א נגד דברינו מש"כ לפרש בחי' כאן דמיירי שאמר קודם נתינת הכסף דאל"ה ליכא חזרה בקדושין אף תוכ"ד, דלפי מש"כ הרי יש לפרש גם אחר נתינת הכסף, דאם תנאי הוו קדושין חלין מעכשיו ואם חזרה הוי בטלו הקדושין לגמרי ומשו"ה צריכה גט מזה ומזה, אבל באמת לק"מ דבמשנה קתני מעכשיו ולאחר ל' ובא אחר וקדשה בתוך שלשים מקודשת ואינה מקודשת, ומפרש רב דהוא משום ספק תנאי ספק חזרה, ולפי מש"כ אם יהי' ענין זה אחר נתינת הכסף אז גם אם קדשה לאחר ל' צריכה גט מזה ומזה, ומשו"ה הוצרך הרשב"א לפרש דמיירי קודם נתינת הכסף, דבכה"ג יכול לחזור בו תוכ"ד, ועכ"פ נעשה מעשה קדושין, ואם לא קדשה אחר בתוך ל' ודאי חלין קדושי ראשון, וכן מוכח עיקר ענין זה דהלשון מתפרש עפ"י שורת הדין מהא דאמרינן בירושלמי דבשחרור והפקר לא מפרשינן גוף מהיום ופירי לאחר ל', אף דבמתנה דעלמא לכו"ע מפרשינן כן משמעות הלשון, משום דבנידון זה של שחרור והפקר לא מהני משורת הדין גוף מהיום ופירי לאחר ל', ולא בדקינן אם איש זה יודע הדין כמו שהוא דלא מהני הפקר בכה"ג, או לא, ולאו כו"ע דינא גמירי, ובפרט בדין כזה דאינו דין מפורסם לומר זיל קרי בי רב הוא, אלא ודאי שהכלל בזה שהלשון מתפרש כפי שורת הדין אצלינו, ולא מחמת אומדן דעת על אופן כונת האמור, ולפי"ז נ"ל דמה דקתני במשנה דגיטין פ' מי שאחזו מהיום ולאחר מיתה גט ואינו גט משום דמספקא להו לרבנן אי תנאה הוי אי חזרה הוי, שג"כ הטעם בזה דשמא חזרה הוא, וכיון שמשורת הדין דלא מהני גט לאחר מיתה, וליכא בזה לפרש הלשון כפי משמעותו ובטל הגט, מחמת שאמר לשון כזה שאינו מתפרש עפ"י שורת הדין כלל, ואינו כמו שאמר להדיא הרי זה גט לאחר מותי דשם הלשון מפורש, והגט בטל משום דאין גט לאחר מיתה, וכאן אינו כן אלא משום דאמר לשון הסותר מהיום ולאחר מיתה, וליכא בלשון זה משמעות כפי שורת הדין:

ובענין התנאי במעכשיו ולאחר ל' למדתי מדברי הרשב"א בחי' לקדושין שהבאנו לעיל, דהכונה בזה שלא כתנאי פשוט מעכשיו אם לא אחזור בו עד ל' יום, אלא שענין התנאי בזה דיהי' מעכשיו אם לא אחזור בו, ולענין חזרה יהי' לאחר ל' שאם ירצה לחזור לא יהי' כקדושין מעכשיו אלא כמו לאחר ל', ונמצא כשחוזר בו תוך ל' בטלים הקדושין דמעכשיו מחמת שלא נתקים התנאי, והקדושין דלאחר ל' בטלים מחמת חזרה כמו שחוזר בשאר קדושין העושים לאחר ל' יום, ואף דלכאורה הוא דבר זר כיון שעושה תנאי שאם יחזור בו לא יהי' קדושין למה יקדש עכשיו על זמן שיחולו לאחר ל' יום ולבטלם מחמת חזרה, הלא די לו שאם ירצה לחזור לא יהי' כאן שום קדושין כלל, אבל כיון שעלינו לפרש הלשון כמשמעותו, ובלשונו אמר מעכשיו ולאחר ל' יום ואין כאן משמעות על ענין תנאי שאם לא אחזור בו עד ל' יום עלינו לפרש לשונו בדרך זה, שעושה קדושין כפולים, היינו שיהא בזה אופן מעכשיו ואופן שני לאחר ל' יום, שלצד אחד יהי' מעכשיו, ולצד שני יהי' לאחר ל' יום, עי' היטב בדברי הרשב"א שמוכח מדבריו כמש"כ:

ועפי"ז נלענ"ד לפרש עפ"י שיטת רש"י והרשב"א הנ"ל מה דאמר בירושלמי דבמקדיש מעכשיו ולאחר ל' כל עמא מודיי אמירתו לגבוה כמסירתו להדיוט, שהכונה בזה דבכהאי גוונא בטל ההקדש לגמרי, כיון דבהקדש ליכא חזרה אף תוכ"ד, וכן במקדיש לאחר ל' אינו יכול לחזור בתוך ל' וא"כ גם תנאי לא מהני בזה כלל, שנאמר דלענין חזרה יהי' כמקדיש לאחר ל', דהרי גם במקדיש לאחר ל' ג"כ אינו יכול לחזור ונמצא דלפי שורת הדין אין כאן שום משמעות המועיל עפ"י שורת הדין, ובטל ההקדש מחמת שאין לנו לפרש הכונה של אמירתו מעכשיו ולאחר ל', ולפי"ז נתבאר לנו עפ"י שיטת הרשב"א בחי' לקדושין לפרש דברי הירושלמי בדרך זה, כלומר דבהפקר ושיחרור יש הבדל בין סברת רבי ורבנן, דלרבי הוי הפקר וגט מעכשיו, אם לא יחזור בתוך ל' ולרבנן אינו גט והפקר ודאי מעכשיו, אלא ספק מעכשיו ספק לאחר ל', ובהקדש לכו"ע אינו הקדש כלל מחמת חסרון משמעות דבריו. ועפי"ז נלענ"ד דצריך להגיה בתשו' הרשב"א שהבאנו היינו להוסיף בדבריו סוף דברי הירושלמי מה דאמור שם לענין הקדש מה דמסיק בירושלמי דבהקדש כל עמא מודיי אמירתו לגבוה כמסירתו להדיוט, ואח"כ ראוי להגיה וכיון שכן הרי ההקדש בטל לגמרי, ומה שכתוב לפנינו הרי ההפקר בטל לגמרי הוא טעות המעתיקים, ובהפקר אינו בטל לגמרי, ומש"כ בירושלמי דלרבנן אינה מופקרת, כבר בארנו דהכונה בזה הוא עפ"י מה דקתני במשנה לפי גירסת הירושלמי במעכשיו ולאחר מותו אינו גט אף דהוי ספק מגורשת, וע"ז מסיק הרשב"א אע"ג דגבי גט מגורשת ואינה מגורשת, היינו אף דגם שם אי חזרה הוי אין שום משמעות לפרש דבורו כיון דאין גט לאחר מיתה, אין אנו יכולים לפרש דבריו עפ"י אופן שאינו מועיל עפ"י שורת הדין, כמו שאין אנו מסופקים בהפקר לפרש דבורו גוף מהיום ופירי לאחר ל', אבל ל"ד לו יהא דלהך צד דחזרה הוי הי' ראוי שנבטל דבריו אבל להך צד דתנאה הוי הוי גט מעליא, ומשו"ה הוי ספק גט וחולצת ולא מתיבמת, אבל הכא בהקדש שאפי' תנאי לא יועיל כמו שבארנו שענין התנאי בזה הוא שאם יחזור בתוך ל' עושה קדושין לאחר ל' כדי שיוכל לחזור, וכיון דליכא חזרה בהקדש לא בתוכ"ד ולא בהקדש לאחר ל', ונמצא דאי אפשר לפרש דבריו שיהי' קיום למה שאמר מעכשיו ולמה שאמר אחר שלשים, אם לא שנבטל קצת מדבורו, או לבטל כל דבורו, ומסיק הרשב"א דמבטלים לגמרי את ההקדש, ומתחילה הביא דבמתנה לכו"ע מפרשינן גוף מהיום ופירי לאחר ל', ובהקדש עפ"י שורת הדין לא מהני ענין זה דינקי משדה הקדש, ומשו"ה מסיק דלא אמר כלום, וע"ז כתב וא"ת מה ראית לבטל ההקדש מפני שיור זה אדרבה נבטול השיור מפני ההקדש, ע"ז כתב ולא היא הקרקע בחזקת בעלי' וכיון שאתה צריך לבטל אחד מהם אוקי ממונא בחזקת מרי', לפי"מ שבארנו אין הכונה בדברי הרשב"א בחקירה לדון על ספק הקדש בחזקת מי לאוקמי', דהרי אין כאן ספק כלל, כיון דאין לנו שום באור בדבריו, אלא שהרשב"א דן בזה נימא כיון שאי אפשר לפרש דבריו שיהי' הדבור הראשון והשני קיימים, ועלינו לבטל מדבורו נימא שדבור הראשון קיים ומה שאמר לאחר ל' יתבטל, מחמת שאין לנו לפרשו עפ"י משמעות לשונו, וע"ז כתב כיון דעכשיו הקרקע בחזקת בעלי' היא, ועלינו לחדש ענין הקדש, וכיון שאמר דבור הסותר תחילתו לסופו, אי אפשר לחול הקדש ע"י דבור הסותר והביא ראי' מהירושלמי להוכיח ביסוד הראשון דמה שאינו מועיל עפ"י שורת הדין אינו נכנס במשמעות הלשון, מהא דבהפקר לרבי מופקרת מעכשיו ולרבנן אינה מופקרת, דמפורש להדיא ענין זה, דכיון דאי"א להיות השדה מופקרת והפירות לבעלים, לא מספקינן כלל לומר שמא הבעלים נתכונו להפקיר גוף מהיום ופירי לאחר ל', ואח"כ מביא מה שאמרו בירושלמי דבהקדש כו"ע מודיי היינו דמזה מוכח דבהקדש כו"ע שווים, היינו דאף לרבי אינו הקדש דאפילו תנאי אינו מועיל בזה וכמש"כ. ומתפרשים דברי הרשב"א בזה בדרך ישר בלי גמגום כלל:

ומה דאמרינן בנזיר מן הגרוגרות לב"ש דהוי נזיר דלא מהני מה שחוזר ואומר מן הגרוגרות וכן באומר הרי זו תמורת עולה, ולא מבטלינן את כל הדבור, אלא החזרה בטלה ודבור הראשון קיים, דהתם קים לן שלשון זה הוא חזרה ממש, ודבור ראשון לחוד נשאר, משו"ה נשאר דבור הראשון בתקפו, אבל הכא שהלשון מסופק ונמסר הדבור לחכמים לפרשו, וחכמים מפרשים רק באופן שמועיל הדבור כמש"כ, ומשא"כ דבהקדש מעכשיו ולאחר ל' בטל לגמרי כל דבורו משום דלא מהני חזרה בהקדש תוכ"ד, לכאורה יש לדון לפי מש"כ בפ' הקודם דיש אופנים דמהני חזרה תוכ"ד משום התרה בנדר ופתחו עמו, אכן נראה כיון שאינו חוזר מעיקר הקדש, רק שמאחר הזמן ממעכשיו עד לאחר ל' יום, בכה"ג גם התרת חכם לא מהני, ומשו"ה גם חזרתו לא מהני:

ועפ"י מש"כ יתפרשו דברי הירושלמי בדרך נכון מה דמסיק אף בקדושין כן, אשכח תני רבי אומר מקודשת קדושין גמורים, דמפרש בפני משה שם דהשאלה בזה אם פליגי רבנן על רבי בזה כמו דפליגי בגיטין או כהקדש דמיא דמודו רבנן לרבי דלא שייך חזרה בהקדש, ופשיט הירושלמי דאשכח תני רבי אומר מקודשת קדושין ומדקאמר רבי אומר ש"מ דפליגי בה רבנן, עיי"ש, ופי' זה תמוה לי איך מסתפק בזה הירושלמי אם לענין קדושין פליגי רבנן או לא, הלא משנה מפורשת היא בקדושין פ' האומר מעכשיו ולאחר ל' ובא אחר וקדשה בתוך ל' מקודשת ואינה מקודשת, ולפי מש"כ השאלה בזה אם רבי סובר בזה כמו דסובר בגיטין דתנאה הוי או אפשר שיורא הוי כמו דסובר ר' יוחנן דאפי' קדושי מאה תופסים בה, כמו דאיתא בירושלמי ובש"ס דילן ריש פ' האומר, וכלפי מה דאמרינן דבמתנה מפרשינן לשון כזה לשיורא גוף מהיום ופירי לאחר ל' אפי' לרבי, ובהקדש גם רבי מודה לא מפרשינן לתנאי ובטל ההקדש לגמרי, אפי' לרבי מספקא לי' האיך סובר רבי לענין קדושין, ומביא ברייתא דתני רבי אומר מקודשת קדושין גמורים, היינו כמו דסובר לענין גט, אבל לרבנן מפורש במשנה דסברי מקודשת ואינה מקודשת. וזה פשוט:

ולפי"ד אין בענין זה שום ענין להכריע בספק הקדש וספק ממון עניים אם מהני חזמ"ק להכריע על ספק איסור אלא הוא ענין אחר לגמרי דנקט הרשב"א שאם ליכא במאמר מעכשיו ולאחר ל' משמעות המועיל עפ"י שורת הדין הרח כל מאמרו, מבטלים את עיקר הענין מה שרוצה לחדש, ונשאר הקרקע כמו שהיתה, ואין כאן שום ספק, ועפי"ז יפה הורה הרמ"א כתשו' הרשב"א דלא קדיש כלל ולא הזכיר שום נפ"מ אם חזר בו או לא:

אמנם מה שהקשה בקצוה"ח על הרמ"א דדברי הרשב"א אמורים בהקדש בדה"ב דאי אפשר שיהי' גוף מהיום ופירי לאחר ל' משום דינקי משדה הקדש, אבל הקדשות שלנו דאינו אלא דין ממון עניים, כמבואר בחו"מ סי' צ"ה ובסי' רי"ב סעי' ח', א"כ שפיר מהני בי' גוף מהיום ופירי לאח"ז, ולא הי' לרמ"א להביא דין זה, ומביא שם להלכה דברי הרי"ו נתיב י"ט דפסק כן דבהקדש עניים יכול להקדיש גוף מהיום ופירי לאחר ל' עיי"ש, קושיא זו היא תמי' גדולה לכאורה, וראיתי בתשו' רע"א סי' קמ"ג שכתב לעיין בשטמ"ק בתשו' דלפי"ד גם בהקדש עניים לא שייך גוף מהיום ופירי לאחר ל', אבל אין הס' אצלי לעיין בדבריו, ולענ"ד נראה דזה תלוי בפלוגתא דהרשב"א והרא"ש עם הר"ן דפליגי בספק צדקה אם אזלינן לחומרא או לא, דלשיטת הר"ן דבצדקה לאחר שנגמר ענין אמירתו ליכא ענין נדר וקנו עניים מיד, בודאי מסתברים הדברים כמש"כ ברי"ו דשייך בהו גוף מהיום ופירי לאחר ל' כמו במתנה להדיוט, אבל לשיטת הרשב"א והרא"ש דסברי דאזלינן לחומרא, שבארנו שיטתם דסברי דאיכא בזה ענין נדר של התפסת החפץ שנתיחד להשתמשות של צדקה, י"ל דגם בצדקה לא שייך גוף מהיום ופירי לאח"ז, דכמו דאמרינן בהקדש דינקי משדה הקדש, כ"כ אם ינקי משדה המיוחדת לצדקה אסור לעשיר להנות מן הפירות מחמת איסור נדר, דכל שמוש פירי הוא נהנה מן הגוף, דרק בקניני ממון דליכא בהו איסור אחר רק איסור גזל אם פוגע בממון אחרים, איכא הבדל בין גוף לפירות עפ"י ההסכמה וגדרי הקנינים, וכל גדרי הקנינים והגבולים הקבועים במשפטי ממון מועילים להתיר איסור גזל, אבל לעניני נדרים והקדשות, שאינם מחמת פגיעת היזק לבעלים אלא בפגיעת איסור שהחפץ הותפס בו, אינו מועיל התחלקות הגוף והפירות, ולפי"ז הרמ"א דפסק ביו"ד סי' רנ"ח כהרשב"א והרא"ש בספק של יש יד לצדקה, משו"ה פסק כאן דגם בהקדש עניים אי"א להקדיש גוף מהיום ופירי לאחר ל', ודברי הרמ"א נכונים בלי גמגום, ואף שהכנסתי ראשי בין הרים גדולים, אבל הדברים מסתברים ונכונים בעזה"י ליישב דברי הרשב"א והרמ"א ז"ל:

ומה שהעיר בתשו' רע"א סי' קמ"ה מסתירת פסקי הרמ"א דפסק בחו"מ סי' ר"נ באיבעיא דהקדיש כל נכסיו או הפקיר או חלק לעניים ועמד, פסק האיבעיא לקולא, וביו"ד סי' רנ"ח ורנ"ט פסק דספק צדקה לחומרא, אתפלא הלא הנמ"י בפ' מי שמת עמד בענין זה וכתב משום דאיהו יודע בנפשי', דז"ל שם איבעיא להו וכו' וסלקא בתיקו, הילכך בין הקדש ובין העניים הם המוציאים דנכסי בחזקת נותן קיימי ועליהם להביא ראי' הילכך אם עמד חוזר ואע"ג דאמרינן דאמירתו לגבוה כמסירתו להדיוט, היינו דלא מצי למיהדר על מה שידענו בבירור דעתו, אבל הכא מי יימר דדעתו להקדיש אפי' עמד, הילכך ודאי נכסים בחזקת נותן קיימי, ואף ספק איסור מעילה ליכא דאיהו ידע בנפשי', ולענין עניים נמי אמרינן דאע"ג דאמרינן ספק לקט לקט ספק שכחה שכחה, ואפילו הוי לי' כספק ליכא למיחש דהא פרישו לה בירושלמי דוקא במתנות עניים ומקראי ילפי לה עכ"ל. ולפי"ז מה דפסק בשו"ע סי' ר"נ סעי' ג' דאזלינן לקולא ולא חיישינן בזה לספק איסור מעילה ואיסור נדר של צדקה הוא משום דאיהו ידע בנפשי', היינו דספק זה אינו כספק תנאי וספק חזרה דלא מהני כלום מה שיודע בנפשי', דהתם תלוי בבאור לשונו עפ"י שקול דעתנו לפרש לשון כזה כמו שנתבאר, אבל במקדיש כל נכסיו ועמד:

שהספק אצלינו על אומדן דעתו בשעה שהקדיש, שבין כך ובין כך אינו נכנס ספק זה במשמעות לשונו כלום, בענין זה מהני מחשבתו וכונתו, אלא שאנו מסופקים איך חשב אז, אבל הוא שיודע בנפשי' ליכא גבי' שום ספק, ואין כאן חשש איסור דהכלל בידינו דבכל ספק אפי' בספק של תו"ת מהני ברי, כמו דאמרינן בכתובות ד' כ"ב, וגם אחרים יהיו רשאים להנות מספק הקדש זה, דעד אחד נאמן באיסורים היכא שהדבר שקול ואינו מוציא מחזקה שהוחזק כבר, וכל היכא שע"א נאמן גם הבעלים נאמנים, ולפי"ז י"ל דהרמב"ם והשו"ע והרמ"א נקטו כן, ולכן פסקו בענין זה לקולא לנתבע:

ועפי"ד יתיישב מה דקשה טובא בענין זה באיבעיא דהקדיש או הפקיר כל נכסיו דמוכח מדברי הרמב"ם והשו"ע דלא מהני תפיסה אם תפס הגיזבר או הזוכה מן ההפקר או העניים, וכמו שכתב הרמ"א שם בשם הריב"ש דקשה מ"ש ספק זה משאר ספיקות דסובר הרמב"ם דמהני תפיסה בספק, וכבר עמד ע"ז בס' תקפו כהן בסי' ע"ז ועיי"ש דמתרץ דמשו"ה לא מהני תפיסה לכו"ע בנידון זה משום דכיון דאפילו אי הוי מתנה גמורה אין לו בעלים ידועים משו"ה לא מהני תפיסתו לאחשבינהו מוחזקים עיי"ש. ותירוצו אינו מובן כלל כמו שתמה בס' אורים ותומים בקיצור תקפו כהן, ומש"כ התומים והנה"מ לתרץ בזה, ג"כ אינם מתישבים על הלב, ועוד קשה מהא דפסק הרמב"ם ם והשו"ע חו"מ סי' רמ"ה סעי' י"א במזכה מתנה ע"י אחר וכששמע המקבל שתק ולבסוף צוח דהוי ספק שמא הוכיח סופו על תחלתו או לא, דהוי ספק שמא המתנה היא של הנותן או המקבל זכה והפקירה, ואם תפס אחד וזכה לעצמו אין מוציאים מידו, ואם חזרו הבעלים ותפסו ג"כ אין מוציאים מידם, יעו"ש הרי מבואר דמהני תפיסה בספק הפקר, ועפ"י מש"כ דבשכ"מ שהקדיש והפקיר מהני מחשבת הבעלים, יש לתרץ בפשטות, דע"כ סובר הרמב"ם דמהני תפיסה בספק הוא רק אם להבעלים הראשונים ג"כ ספק והוי שמא ושמא, אבל בשכ"מ דהוי ברי ושמא בכה"ג לכו"ע ברי ושמא ברי עדיף, ובתומים ג"כ הזכיר ענין זה דמהני לענין איסור נדר מה שאומר ברי לי כמש"כ הנמ"י, אבל לא באר בזה לתרץ לענין תפיסה כמש"כ, ולענ"ד הוא פשוט, דברי עם חזמ"ק מהני להוציא מן המוחזק שטוען שמא כנ"ל:

הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף