שערי ישר/ג/כח

< הקודם · הבא > מעבר לתחתית הדף דפים מקושרים

שערי ישר ג כח

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

במס' בכורות ד' כ"ג מסיק הש"ס בשם ר"י בר חנינא לענין תערובות אפר פרה באפר מקלה וכן נבילה בשחוטה דטהור מלטמא במגע אבל מטמא במשא, ופירש"י משום דמ"מ נשא והסיט את הטומאה, ופריך הש"ס שם מבהמה גסה ששפעה חררת דם דתני ר' חייא שאינה מטמאה לא במגע ולא במשא, ופירש"י דאוקימנא לעיל משום ביטול ברוב דם וגנונים שיוצאים עמה, ומסיק הש"ס בקשיא. והרמב"ם פסק באפר פרה ובנבילה כר"י ב"ח דמטמאים במשא ובבהמה ששפעה חררת דם פסק כר' חייא דאינה מטמאה גם במשא, וכתב הכ"מ בפ"א מה' אה"ט בשם הר"י קורקוס וז"ל דחררת דם שאני שבטל ביטול (גמור) כי נתערבה החררה בדם וגנונים ונמחית בהם והוי הכל כמו הדם ואין כאן עוד דבר שיטמא, אבל כאן (היינו בנבילה שבטלה בשחוטה) אין לומר כן דבאפי נפשה קאי אלא שאינה ניכרת. עכ"ל. ובמשנה למלך פ"א מה' מו"מ כתב שם לתרץ בזה מה דהוקשה לו בדברי המרדכי שר' משולם הקשה בש"ז של זב דמטמא במשא לפי שאי"א בלי צחצוחי זיבה וביבמה שרקקה דם דחליצתה כשירה לפי שאי"א בלא צחצוחי רוק, אמאי לא בטלי הצחצוחי זיבה ורוק ברוב, וקושיתו לענין ש"ז של זב תמוה, דהרי התם לענין טומאת משא קאי, ולענין טומאת משא לא מהני ביטול כמו דמפורש במס' בכורות הנ"ל, ומתרץ המל"מ די"ל דסובר כהר"י קורקוס דבתערובות לח בלח אינו מטמא אפילו במשא, אלא דקשה על הר"י קורקוס מסוגית הש"ס דבכורות הנ"ל דפריך מהך דחררת דם ומדמה הש"ס ענין זה לנבילה בשחוטה, וכן הקשה מאפר פרה דפסק הר"מ כסוגית הש"ס דמטמא במשא, ותלה במחלוקת הראשונים אם קמח בקמח חשיב כיבש ביבש או לא. יעו"ש. והנה לענ"ד מוכח להדיא מן התוספתא ומכמה סוגיות בש"ס והרמב"ם דבתערובות לח בלח בטל לגמרי אף מטומאת משא, דתניא בתוספתא פ"ה דטהרות בתערובות דם טמא בדם טהור דחכמים אומרים דבטל ברוב וכן רוק טמא ברוק טהור, וכן מי רגלים של זב במי רגלים של טהור וכן בחרסן של זב, והובא להלכה ברמב"ם פ"ב מה' מו"מ, וכן הוא במס' זבחים ד' ע"ט ע"ב לענין חרסן של זב דהובא שם הך ברייתא דתוספתא הנ"ל חרסן של זב פעם ראשון ושני טמא שלישי טהור משום ביטול ברוב כמו דמפרש שם בגמ' ופירש"י שם דלענין טומאת משא איירי לענין החרסן עצמו אם מטמא עוד שהוא טומאת משא. יעו"ש. הרי להדיא דמהני ביטול ברוב בלח בלח אפי' לטומאת משא, ועוד בהרבה מקומות בגמ' מוכח ענין זה כמו שיובא לקמן, ובטעמא דמילתא מ"ש תערובות לח מיבש נבאר בזה בס"ד עפ"י ביאור מקור הלכה שבגמ' הנ"ל: דאמרינן שם במס' בכורות בהא דאמרינן התם דאם נתערב מעט מים טמאים ברוב ציר דציר לאו בר קבולי טומאה הוא ומיעוטא דמים בטלו להו ברובא אמר ר' ירמי' ל"ש אלא לטבול בהם פתו, אבל לקדירה לא, מצא מין את מינו וניעור אמר אביי וכי טומאה שבטלה חזרה וניעורה. א"ל ואת לא תיסברא והתנן סאה תרומה טמאה וכו' ואמר עולא מה טעם וכו' וכיון דאיכא האי משהו מצא מין את מינו וניעור, א"ל אם טומאה מעוררת טומאה טהרה מעוררת טומאה, איתיבה אפר פרה שנתערב באפר מקלה הולכים אחר הרוב לטמא ואי רובא אפר מקלה לא מטמא ואי אמרת טומאה כמאן דאיתא דמי נהי דבמגע לא מטמא ליטמא במשא, הא איתמר עלה אמר ר' יוחנן בר"ח טהור מלטמא במגע אבל מטמא במשא, ואח"כ מתיב אביי מנבילה שנתערב בשחוטה ומייתי ריב"ח דאמר גם שם דמטמא במשא ואח"כ פריך מחררת דם דתני ר' חייא דלא מטמא לא במגע ולא במשא. ועלה בקשיא, זהו תו"ד הש"ס, וכתבו שם בתוס' ד"ה ואי אמרת טומאה כמאן דאיתא וז"ל, מתוך פי' הקונטרס משמע שבא לדקדק דאין טומאה מעוררת טומאה מדחשבינן טומאה כמאן דליתא וזה אינה סוגית הש"ס שיבא אביי להקשות על עצמו, שהוא עצמו פירש דטומאה מעוררת טומאה, ועוד דתיקשי לי' אמתני', אלא אפילו לא חשיבא טומאה כמאן דאיתא מ"מ בדין הוא על טומאה שמעוררת טומאה, עכ"ל. והנה לא נתבאר בדבריהם חילוק מורגש לטהרה מעוררת טומאה לטומאה מעוררת טומאה לענין זה שיהא מוכרח דטומאה כמאן דאיתא, ונראה לענ"ד דהענין בזה הוא מה דשקיל וטרי בגמ' אי אמרינן טומאה כמאן דאיתא דמי הוא דיש מקום לדון ולומר דטומאה המתבטלת פרחה הטומאה לגמרי ולא תחזור עוד, וע"ז א"ל ואת לא תיסברא דטומאה אינה מתבטלת לגמרי ומוכיח מן המשנה דתרומות דאין פורחת לגמרי, אלא הרי זה כשאר ענינים שמתבטלים ברוב שחוזרים וניעורים אם יהי' ענין המעורב לסלק את דין הביטול, ודחי אביי אם טומאה מעוררת טומאה, טהרה מעוררת טומאה, היינו דהכלל בזה שאמרינן חוזר וניעור, הוא כמש"כ הרא"ש פגיה"נ דכשמתרבה האיסור עד שיהי' בהצטרפות רוב נגד ההיתר, הרי זה כאילו הוכר האיסור דלכו"ע שב האיסור למקומו כבראשונה, וכמו שנתבאר ענין זה באורך לעיל בפ"ז, וכ"כ בטמא שנתערב ברוב טהור כנבילה בשחוטה שאם תוכר הנבילה ודאי תחזור לטומאתה, כ"כ אם יתרבה שיעור נבילה עד שיהי' רוב נגד השחוטה, כ"כ תחזור הטומאה לדינה, וזה ענין מה שאמר טומאה מעוררת טומאה, ובנידון של הש"ס במים טמאים מועטים שנתערב בציר שאינו מקבל טומאה דבטל ברוב, איכא בזה שני ביטולים, א' שהמים נהפכו לציר ע"י ביטול ברוב הציר, והב' שהטמא נהפך לטהור שמיעוט הטמא בטל ברוב הטהור, וכיון דאמר ר' ירמיהו כשנתרבה עוד מים עד שבהצטרף יתרבו על הציר מצא מין את מינו וניעור, ששבו המים המתבטלים לחזור ולהיות כדין מים, ענין זה מהני רק על ענין הביטול הראשון, שלא לחשוב המים הראשונים כציר אלא כמים, אבל אכתי הם מים טהורים, ואיך יטמאו את המים הנוספים, ורק לאחר שיטמאו את המים הנוספים יתעוררו גם הם מטהרתם לחזור לטומאתם, ולר' ירמי' מוכרח הענין שחוזרים לטומאתם קודם שמטמאים, דאל"כ איך יטמאו, ולמדנו מר' ירמי' שסובר דטומאה המתבטלת כמאן דאיתא דמי, היינו דבכל דין שאפשר להמצא בה, שאם יחול הדין לא יהי' הרוב מתנגד אלי', מתעורר הדין לחול כבתחלה, ורק כ"ז שהרוב מנגד אין הדין חל, דזהו הכלל בתורת הביטול דילפינן מקרא דאחרי רבים להטות, דכל דין שנאמר שיש בו בהמיעוט באופן שאם יהי' הדין כתורתו, הוא נגד הרוב, אז אמרה תורה שיהי' דין ההוא בטל וכמאן דליתא, אבל אם יהי' איזה ענין שאפשר שיעמוד הדין על עמדו ולא יהי' שום נגוד מצד הרוב, חזר הדין על עמדו, ומשו"ה כששב דין המים הטמאים שבטלו בציר לחזור כמים ע"י מצא מין את מינו וניעור שאז אם יעמוד דין טומאה על המים הבטלים, לא יצויר שיהי' הרוב מתנגד, משום דתיכף שיחול דין טומאה על מיעוט המים, תיכף יתטמאו כל המים הנוספים, ויהי' רוב התערובות טמאים משום האי טעמא חזר דין טומאה על המים הבטלים, ומזה מוכרח דטומאה כמאן דאיתא דמי, היינו דמילתא תלי וקאי, אם ימצא מקום לחול יחול, ואופן. זה הוא אם יזדמן שאפשר שיהי' הדין ולא ינגד הרוב לזה, ולפי"ז מוכרח כ"כ דאם ישא כל מה שנתערב במשא אחד, שאם יטמא הנושא מחמת שנושא את הכל, הרי הוא נטמא מחמת המיעוט לחוד, באופן שאין הרוב מנגד לזה כלום, ומשו"ה מוכיח הש"ס דלר' ירמי' מוכרח בדין דלטומאת משא לא מהני ביטול ברוב כשנושא כולם כאחד, אבל מהא דטומאה מעוררת טומאה אי אפשר להוכיח ענין זה, דהתם מצא מין את מינו יש לפרש דחשיב מין את מינו גם קודם שחזר לטומאתו רק מחמת שראוי להיות טמא, לכל דין טומאה איכא בודאי סבה המחיבת טומאה, ואמרינן מצא מין את מינו שלכולם יש בהם סבת הטומאה, ומצטרפים להיות לרוב נגד המיעוט המבטל היינו רוב הקדום ומבטלים אותו, ואח"כ שבה הטומאה למקומה, אבל שיהי' דין טומאה קודם שבטל מזה דין הביטול זה לא שמענו בדין טומאה מעוררת טומאה ורק מר' ירמי' למדנו זאת, דמה שמים הטהורים הם מעוררים את הטומאה בע"כ שגם בזמן שלא נסתלק מהם תורת ביטול, הטומאה כמאן דאיתא דמי לפעול בענין טומאתם לדין טומאה שאם תחול הטומאה לא תמצא מתנגדים מן הרבים, ומשו"ה המים טהורים מעוררים את הטומאה שכיון שלאחר שתתעורר יטמאו הטהורים ויצטרפו להיות לרוב נגד הציר, ומהאי טעמא בנבילה שנתבטלה ברוב שחוטה אם נושא את כולם מטמא במשא אף שעדיין הם בתערובות והנבילה עדיין בביטולה היא, אבל טומאתה בתוכה לענין זה שתטמא במשא, בכה"ג שנושא כולם ביחד שאין שום תורת ניגוד על ענין זה מצד הרבים, וההבדל בין מגע למשא אף אם יגע בכל החתיכות ביחד, הוא כעין שכתב הר"י קורקוס כיון דבמגע הוא הרבה מגעות בפעם אחת ועל כל מגע איכא התנגדות של הרוב והוי כמאן דליתא, משו"ה אף דבהצטרפות ידעינן שבודאי היתה נגיעה בנבילה, אבל כיון דליתא דין טומאה על כל מגע בפ"ע לא מהני האי ממ"נ, אבל במשא שהוא משא אחד ובהאי משא נושא את הנבילה, ליכא שום התנגדות על זה מצד הרבים. כנלענ"ד בביאור ענין זה:

ועפי"ז נתישב לי מה דאמרינן שם בסוגיא בבכורות דאם נתוסף מים עד מחצה ג"כ חוזר וניעור, אם לא מחמת דהוי תרי דרבנן, טומאת משקים דרבנן, וטומאת ע"ה דרבנן. יעו"ש ד' כ"ג ע"ב, ובמשנה דתרומות פ"ה איתא דרק בניתוסף תרומה לרובא, דהכא שאני, דלענין שלא יהי' על המשקה שם ציר לחוד גם במע"מ חוזר וניעור, וכיון דטומאה כמאן דאיתא דמי, ממילא יש כאן דין טומאה, דבמע"מ הלא ליכא רוב ומיעוט שינגדו זל"ל, ומצא הדין מקום לחול:

ועפי"ז נבוא לביאור הענין מה דמיסתבר לחלק בין תערובות לח בלח ליבש ביבש, דהנה בפשטות קשה טובא בתערובות לח בלח דאם נאמר טומאה כמאן דאיתא דמי לענין זה שתטמא במשא משום דממ"נ נושא את הטומאה, כ"כ ראוי לומר שיטמאו גם במגע, דההבדל בין מגע למשא שכתבנו שייך רק ביבש, דאף אם נגע בכל פס ידו בשלש החתיכות ביחד, הם שלש מגעות, אבל בתערובות לח בלח דאשבורן הוא חבור לטומאה וטהרה כדתנן בסוף פ"ח דטהרות, שאם נגע בקצה א' של הלח הרי זה כאילו נגע בכל האשבורן, הרי זה עוד עדיף ממשא ביבש אף שנושא את כולם אבל עכ"פ נושא את כל אחד ואחד, ובלח בהגעה אחת סגי בכל התערובות, ואין לומר דגם בלח הוי כנוגע וחוזר ונוגע דע"י החיבור חשבינן כאילו נגע בכל משהו ומשהו, הנה מלבד שחילוק דק כזה אין השכל הולמתו, נלענ"ד שהכונה באשבורן דהוי חיבור שבכה"ג סגי אם נגע בקצה הגוף המחובר, היינו שאי"צ נגיעה אחרת, ולא דחשבינן כאילו נגע בכל משהו שבו, אלא דסגי לענין הבאת טומאה וטהרה בהשקה אם רק היתה נגיעה בקצה הגוף המחובר, ויש להוכיח ענין זה מהא דאמרינן במנחות ד' כ"ד ע"א לענין צירוף כלי בקודש שאם נטמא חצי עשרון בזוית כלי נטמא חצי העשרון השני שבתוך הכלי אף שלא נגעו זה בזה, אף בטבול יום שאינו מטמא רק פוסל, ובעי רב ירמי' צירוף כלי וחיבור מים מהו, כי תנן כלי מצרף מה שבתוכו לקודש ה"מ דגואי אבל דבראי לא או דילמא כיון דמחבר מחבר ואת"ל כיון דמחבר מחבר, חיבור מים וצירוף כלי ונגע טבול יום מבחוץ מהו, כי תנן כלי מצרף ה"מ דנגע מגואי אבל מבראי לא, או דילמא ל"ש תיקו עכ"ל הש"ס. דלכאורה קשה באיבעיא האחרונה מאי שנא אם נגע מגואי אי מבראי כיון דאשבורן חיבור ומה שנגע במים מבחוץ הוי כאילו נגע בעשרון שבפנים והוי כאילו נגע בגואי, ונראה לענ"ד שהענין בזה דמה שנטמא העשרון שבפנים אינו משום דחשבינן כאילו נגע במה שבפנים, אלא דסגי לענין הבאת טומאה למה שבפנים ע"י שנגע הטבול יום בדבר המחובר אלי' שהוא מבחוץ, ומיבעיא לי' כיון שנטמא האי חצי עשרון הוא בלי נגיעה ממש, אלא דלענין טומאתו סגי בנגיעה של המחובר אלי' אבל שיטמא חצי עשרון השני ע"י צירוף כלי לא, ולפי"ז בתערובות לח בודאי אינו כנוגע וחוזר ונוגע, אלא דסגי בנגיעה אחת שבאיזה קצה מן התערובות שהוא באשבורן, וא"כ קשיא טובא דבכה"ג אם נאמר שהדין שמטמא במשא מכש"כ שראוי שיטמא במגע כיון שע"י נגיעה אחת מתטמא כל הגוף וכן נטמא הנוגע לטומאת הלח ע"י נגיעה אחת והרי ממ"נ נטמא הנוגע בתערובות זו, ולפלא בעיני שלא מצאתי מי שיתעורר ע"ז:

וע"כ נלענ"ד דבתערובות לח בלח ליתא להאי כללא דטומאה כמאן דאיתא דמי לומר שיטמא במשא או במגע, משום דלפי מה שבארנו ביסוד הדבר שאמרינן דגם בזמן שהוא בביטולו הוא מטמא במשא כשנושא הכל ביחד, משום דעל ענין זה אין הרוב מנגד לזה, שדין טומאה שמטמא המיעוט כל היכא דאיתא אינו שייך כלום להרוב שעמו שינגד להמיעוט, עפי"ז נראה לי ברור דבתערובות לח בלח שהכל נחשב כגוף אחד, וכל דין שיש בחלק מן הגוף הזה חשבינן שדין זה הוא בהגוף בכלל, דאם נאמר שבהתערב טומאת הלח ברוב הטהור שיטמא במשא או במגע יהי' נחשב דין זה על כל הגוף בכלל, דאין כאן דבר נפרד לומר שדין זה הוא בדבר הנפרד לחוד, אלא יהי' הענין שהתערובות בכללות יש בה דין טומאה מחמת חלק קטן שנמצא בתוכה, ועל ענין זה אמרה תורה אחרי רבים להטות שלא יוגרם שום דין על הרוב מחמת המיעוט, ובכה"ג המיעוט מתנגד להרוב יותר מבתערובות יבש ביבש, דשם הרוב אינו נאסר רק מחמת ספק ובלח הוא כעצם האיסור, וענין זה שבלח חשבינן כגוף אחד לומר שכל דין שחל בזה הוא חל על כל הגוף, כבר נתבאר לעיל בפ"ז, ול"ד ענין זה לר' ירמי' דסובר דגם בלח טומאה כמאן דאיתא דמי, דשם אם יחול דין טומאה ישנה על המים שנתבטלו לא יהי' שום התנגדות מצד הרוב כמו שנתבאר, דעי"ז יטמאו כל המים הנוספים ויהי' מים טמאים והציר יהי' מיעוט, בכה"ג שפיר אמרינן טומאה כמאן דאיתא דמי, היינו שהוא במציאות בהעלם ובכח שאם ימצא מקום לחול בלי התנגדות של רוב את יתעורר לחול, אבל ענין זה לא מהני כלום לומר שיהי' דין טומאת מגע ומשא בעוד שהוא במיעוטו, דעל אופן כזה הוא לעולם נגד הרוב, שכל דין שבזה נחשב על הגוף כולו והגוף הרי רובו מן הטהור, ואי אפשר להיות עליו דין טומאה מחמת חלק המיעט שבו. וזה ענין נכון בעזה"י:

ועתה כל המראה מקומות שהבאנו למעלה מן התוספתא והרמב"ם לענין מי רגלים של זב וכיו"ב, שנתערבו במי רגלים של טהור אם רוב מן הטהור הוא טהור לגמרי, דכן מפורש בהא לישנא ברמב"ם פ"ב מה' מו"מ ה"ו בזה"ל וכן מי רגלי' של טמא שנתערבו במים אם בטלו מראיהם הכל טהור, מלשון זה מוכח להדיא דליכא שום טומאה לא טומאת משא ולא טומאת מגע, ועלינו לבאר עפי"ז מה דאמרינן שם בגמ' באפר פרה דראוי שיטמא במשא, וכן פסק הרמב"ם בה' פרה שהבאנו בראש פרק זה, והנה במל"מ, תלה ענין זה במחלוקת הראשונים אם קמח חשיב כלח בלח או לא, והמחלוקת הראשונים בענין זה הוא לענין מה דס"ל דלר"י דאמר מין במינו לא בטיל שהוא דוקא בלח בלח ולא ביבש ביבש, דמבואר בתוס' יבמות ד' פ"ב שהטעם בזה כיון שמתערבים יחד היטב סברי כמה ראשונים והתוס' שם ביבמות דקמח בקמח כיון דאינם נותנים טעם זב"ז חשוב כיבש ביבש, והתוס' בזבחים ד' ע"ג ובמנחות ד' כ"ב כתבו דחשוב כלח בלח, וכן כתב הרשב"א בפ' גיה"נ הביא הש"ך ביו"ד סי' ק"ט סק"ג שלדעת האחרונים לענין הדין שביבש ביבש מין במינו סגי ברוב ובלח בעינן ס' תלוי ג"כ במחלוקת זו, ולפי"ז יש מקום קצת לומר דגם אפר באפר הוי כקמח בקמח, וכן כתב המג"א באו"ח סי' תצ"ח סקכ"ח לענין אפר מוקצה דהוי כלח בלח וצריך ס', אבל מלבד שדברי המג"א הם תמוהים מצד אחר כמו שתמה עלי' הפמ"ג בפתיחתו לה' תערובות והגרע"א בחי' שם דענין זה של דין ס' שייך באיסור דשייך בו נתינת טעם, אבל באיסור מוקצה לעולם בטל ברוב, לפימש"כ לבאר ההבדל בין לח ליבש משום דבלח חשוב הכל כגוף אחד משום דהוי חיבור, לפי"ז בענין זה קמח בקמח ואפר באפר בודאי לא הוי כלח בלח דהרי גם לענין טומאה לא הוו חיבור זל"ז, וכמו דתנן במשנה ב' פ"ב דאהלות דמלוא תרווד רקב שגבלו במים אינו חיבור לטומאה, ובלי גיבול מים פשיטא דאינו חיבור ולא שייך בו טומאת מגע כלל דאין נוגע וחוזר ונוגע, עי' בתויו"ט שם ובתוס' רע"א אות ג', וכיון דאינו כגוף אחד בדין זה הוי כיבש ביבש דאפשר שיהי' הדין על המיעוט אפר פרה שיטמא במשא כנושא ביחד ולא יהי' בזה שום נגוד מצד הרוב של אפר מקלה, ומשו"ה מדמה הש"ס לענין זה אפר פרה המעורב באפר מקלה ליבש ביבש, אח"כ התבוננתי שמפורש במשנה עדיות פ"ח מ"א העיד ר"ש בן בתירא על אפר חטאת שנגע טמא במקצתו שטמא את כולו, ואמרו במס' חגיגה ד' כ"ג שהוא מדרבנן ועי' ברע"ב שם שכ' שהם גופים מחולקים יעו"ש:

אמנם לכאורה קשים דברי הרמב"ם בה' פרה פט"ו ה"ד דכתב באופן אחר ממה דאיתא בגמ' וז"ל אפר פרה שנתערב באפר מקלה וקדש בכולם אם הי' הרוב אפר פרה מטמאים במי נדה, ואם הי' הרוב אפר מקלה אין מטמאים במגע אבל מטמאים במשא עכ"ל. ומשמע לכאורה מדהוסיף וקידש בכולם דכונתו שהדין האמור בגמ' אינו על האפר רק על המים שקדש באפר זה, שנחשב כאילו יש תערובות במי חטאת מים פסולים ומים כשרים שהתמצית האפר מקלה במים פוסל חלק מן המים, ולפי"ז יהי' מוכח מן הרמב"ם דגם בלח בלח הדין כמו ביבש דמטמא במשא ולא במגע אבל באמת קשה לפרש כן בדברי הרמב"ם שינטה מפשטות לשון המשנה והגמ' לפרש מש"כ במשנה אפר פרה באפר מקלה שהכונה הוא על המי חטאת, ועוד העיר בזה חתני הרה"ג מהש"פ שליט"א דבהמים עצמם לא שייך תערובות מים פסולים ע"י תערובות אפר מקלה כיון דאפר פרה הי' בזה כשיעור לקדש את כל המים ובמה נגרע קדושת המים עי"ז שנתן בתוכם גם אפר מקלה, ועוד קשה לפרש כן דאם נתבטל האפר בתוך האפר מקלה אין כאן מי חטאת כלל, ואם נאמר דחשוב ענין זה כטומאת משא דמ"מ נתקדש המים ע"י אפר פרה ג"כ, א"כ ליטמא גם במגע, מכל הלין טעמי נלענ"ד דגם הרמב"ם מפרש כפשטות המשנה והגמ', אלא דהוסיף בדברי' וקדש בכולם דסובר דאין אפר פרה מטמא כלל רק לאחר הקידוש, שאם קבץ האפר מן המים יש דין טומאה על האפר כמו מי חטאת, אבל קודם שנתן האפר במים אין שום טומאה באפר, וכן מוכח להדיא מלשון הרמב"ם פ"ה מה' פרה ה"ד וז"ל השלים לכנוס את אפרה המתעסק בה אח"כ בחילוק העפר או בהצנעתו וכן הנוגע בו טהור עכ"ל. מלשון זה מוכח דאפר עצמו קודם שקידש בו את המים אין בו תורת טומאת מי חטאת, ורק לאחר הקידוש נטמא המים מחמת תערובות האפר, ומצאתי בהגהות הרש"ש למס' בכורות ד' כ"ג שעמד על דברי רש"י שם שכתב שהאפר עצמו מטמא וכתב דלא מצא בכל הש"ס שהאפר מטמא, ומראה מקום לעיין בדברי הרמב"ם בפ"ה מהלכות פרה הנ"ל ולא זכר מדברי הרמב"ם פט"ו הנ"ל שהוסיף על דברי המשנה דברים אלו דמיירי לאחר קידוש, וכן מצאתי להדיא בתוספתא פ"י מה' פרה דתניא בהדיא מי חטאת ואפר חטאת המקודשים בין טמאים ובין טהורים מטמאים את הטהור לתרומה במגע ובמשא, ע"כ, הרי להדיא דאפר פרה מטמא רק לאחר קידוש, היינו דאם לאחר קידוש נטל האפר מן המים הרי הוא אב הטומאה המטמא במגע ומשא. ומדברי הרמב"ם בהקדמתו לסדר טהרות משמע דכל טומאת מי חטאת הוא מחמת שיש במים מן אפר פרה, עכ"פ הדברים ברורים דכונת הרמב"ם מש"כ וקידש בכולם אם הי' הרוב אפר מקלה אין מטמאים במגע אבל מטמאים במשא הוא על האפר, ומש"כ בלשון רבים "מטמאים" משום מתערובות של אפר פרה ואפר מקלה וכמש"כ וקידש בכולם, ולפי"ז ל"ק מה שהקשינו דנראה דכמו דתנן באהלות בתרווד רקב שגיבלו במים דאינו חיבור לטומאה כ"כ באפר פרה לא מהני גיבול לעשותו כגוף אחד, ומשו"ה אף שכבר הי' האפר במים לא נעשה עי"ז לגוף אחד ודינו כיבש ביבש, ומשו"ה מטמא במשא אף שנתבטל ברוב, ואין להקשות דלפי"ז איך שייך טומאת מגע באפר המקודש דהרי בתרווד רקב ליכא טומאת מגע אבל זה ל"ק דבתרווד רקב בעינן שיעור לטמא דהוא מלא תרווד, וכיון דאינו מחובר אין נוגע וחוזר ונוגע, אבל אפר פרה אי"צ שיעור וכל שהוא מטמא דשיעור הזי' הוא במי חטאת כדי להזות אבל מן האפר עצמו סגי בכ"ש. וזה פשוט: וכן נלענ"ד בהא דמדמה הש"ס הך דחררת דם לנבילה בשחוטה, דסובר המקשה דתערובות של מיחוי בשר הנפל בתוך דם וגנונים אינו כלח בלח של משקה מים או מי רגלים שיהי' תורת חיבור ע"ז, דהרי מצינו דברים לחים שאינם מחברים, וכמו דתנן במס' טבול יום פ"ג מ"ד דלכו"ע מי פירות שנילושה בהם העיסה אינם מחברים שתחשב העיסה כולה לגוף אחד ואם נגע בהם טבול יום אינו פוסל אלא מקום מגעו יעו"ש. ומה דפסק הרמב"ם דאינו מטמא לא במגע ולא במשא הוא משום דכיון דלא אסיק הש"ס בתיובתא על ר' חייא ולכן בקשיא לא נדחה דברי רבי חייא מהלכה וכן הוא שיטת הרמב"ם בכמה מקומות, והטעם בזה או משום דר' חייא סובר דגם זה הוא כלח בלח או מטעם אחר, ולעיל בפ"ז כתבנו דרך נכון בטעמו של הרמב"ם בזה יעוש"ה. אבל ענין זה דבתערובות הלח אינו מטמא במשא הוא מוכרח מדברי הרמב"ם מה' מו"מ והתוספתא שהבאנו והוא כשיטת הר"י קורקס ולא מטעמי', דבאמת מש"כ דבלח חשיב כמאן דליתא אינו מובן כ"כ, דהרי עכ"פ איתא, ולהדיא מבואר בדברי ר' ירמיה דבמים המעורב בציר אם נתוסף מים אמרינן חוזר וניעור, ולפימש"כ הדבר מובן, דכאשר אנו דנים על הגוף בכלל חשוב כמאן דליתא, דמשום המיעוט ליכא שום דין על הגוף בכלל, אבל באמת עכ"פ הוא כמאן דאיתא וכשניתוסף מים חוזר וניעור, ומשו"ה כשנושא התערובות הלח עלינו לדון על הגוף בכלל, ולענין חוזר וניעור אנו דנים על המיעוט בפרט, אבל לפי מה שבארנו הדבר מבואר יותר במורגש דהכונה כמאן דליתא וכמאן דאיתא הוא רק אם פועל בשעה שהוא מבוטל באיזה דין שהוא אינו מנגד להרוב, ובלח כ"ז שהוא בביטולו כל הגוף משתנה ואינו יכול לפעול שום דין בפ"ע כמו שנתבאר, ורק כשמיתוסף עוד חוזר וניעור ונסתלק מביטולו לגמרי. עוד יש להוסיף בזה דלפימש"כ דעיקר ההבדל בין לח ליבש הוא דבלח ממש אין הדין חל על המיעוט לחוד, שאין לו מקום בפ"ע שהוא מובלע בהרוב ובכל משהו שהוא מן המיעוט יש בו כפלים מן הרוב, וביבש הוא נפרד בפ"ע אלא שאינו ניכר, לפי"ז אינו תלוי לגמרי בדין של חיבור או לא, דהנה אם יהי' מרודד ומחובר בקיסם, דלענין טומאה חשוב כמחובר ולנידון דידן הוי כדבר יבש כיון דכל פירור הוא בפ"ע אלא שאינו ניכר ויכול הדין לחול על הפירור לחוד ומשו"ה כשנושא את כל המרודד, פירורי הנבילה מטמאים במשא שהם חשובים כמחוברים והם מטמאים מצד עצמם בלי נוגע דין זה כלל לפירורי השחוטה המחוברים בקיסם זה, וע"כ פועלים אף בשעה שהם מבוטלים מחמת תערובותם, ובזה יתפרשו דברינו גם עפ"י מש"כ התוס' שם בבכורות ד"ה נבילה בטלה בשחוטה לפרש דמיירי כשנימוח הכל יחד והוי כמו מרודד יעו"ש. דכ"ז הוא לענין חיבור, אבל לעניננו הוי כדבר יבש, וכן נמי לענין לענין לח ממש, אם הי' קטפרס דאינו חיבור לענין טומאה מ"מ לעניננו הוי כלח בלח מהטעם שכתבנו, כיון דכל משהו אינו עומד בפ"ע ואי אפשר לחול ע"ז שום דין אם לא איזה שיעור מקובץ שהוא הרוב עם המיעוט יחד, ועל הקיבוץ הוי הדין כפי שיעור הרוב שבו, וכיון דרק מועט שבו הוא טמא חשוב כדבר טהור ואינו מטמא לא במגע ולא במשא, עד שיתוסף עלי' עוד שיעור ממין הטמא ויחזור ויעור ויסתלק דין ביטולו מזה:

ובמקור חיים ה' פסח סי' תמ"ז סק"ח בהא דאיתא שם בשו"ע המחלוקת בנתערב קודם הפסח ובטל בס' אם חוזר וניעור בהגעת הפסח לאסור במשהו שהרמ"א הכריע דבלח אינו חוזר וניעור וביבש חוזר וניעור, והוא כת"ה הובא בב"י, דלא נתבאר החילוק בין לח ליבש, כתב המקו"ח דעיקר המחלוקת תליא בפלוגתא המבואר ביו"ד סי' צ"ט באיסור שנתבטל ואח"כ ניתוסף עוד איסור, והוא אם איסור כמאן דאיתא או כמאן דליתא, ועפי"ז כתב דלפימש"כ הר"י קורקס לישב דברי הרמב"ם דבלח לא אמרינן איסור כמאן דאיתא דמי משו"ה י"ל דגם אינו חוזר וניעור יעו"ש. והנה דברי' תמוהים כמו שתמה עלי' בס' מגן האלף למהרא"ל מפלאצק דמלבד מה דקשה על הרמב"ם והר"י קורקס מסוגיא דבכורות הנ"ל כמו שהקשה המל"מ שהבאנו, לא עיין בגוף הסוגיא דמבואר שם להדיא דבציר ומים אמרינן חוזר וניעור כשניתוסף מים, ועוד קשה לי על דברי' איך תלה פלוגתא זו שבה' פסח לדין חוזר וניעור שביו"ד סי' צ"ט הלא הרא"ש והטור המה מבעלי השיטה הסוברים שם דחוזר וניעור, וכאן בה' פסח סברי דאינו חוזר וניעור, כמבואר בטור סי' תמ"ז וברא"ש פ' כל שעה הובא בב"י, ונלענ"ד דיסוד המחלוקת לענין חמץ בפסח אם חוזר וניעור או לא אינו תלוי כלל בדין הכללי של חוזר וניעור המבואר ביו"ד, דביו"ד נאמר ענין חוזר וניעור לענין אם ניתוסף איסור, ובכה"ג שיטת הרא"ש והטור דביבש אם ניתוסף עד שיהא מן האיסור בהצטרף האיסור המעורב מקודם רוב איסור, הוא אסור מה"ת דהוי כהוכר האיסור, ובדין זה לא פליגי הראשונים וכמו שהאריך בזה הפר"ח ביו"ד סי' צ"ט, ובלח בלח סברי כ"כ דאם הי' מעיקרא ס' ואח"כ ניתוסף, הנה אז הדין באינו מינו חוזר ונאסר מה"ת וכ"ז הוא משום דחשוב כאילו הוכר האיסור ובמין במינו הוא מדרבנן,, וכבר נתבאר ענין זה בדברינו לעיל בס"ד, אבל לענין חמץ בפסח שהותר בס' משעה השישית, סברי כיון שנעשה כהיתר גמור אינו חוזר ונאסר מזמן הפסח, וכמו דסובר הרא"ש לענין מין במינו שנתבטל ברוב ביבש שאינו חוזר ונאסר אם נתבטל ונעשה כלח בלח, אם נודע התערובות שכבר הותר, והרשב"א דסובר דחוזר ונאסר לאחר הבישול סובר כ"כ בחמץ בפסח דחוזר וניעור, ועוד נלענ"ד בטעמא דמילתא דסברי סיעת הראשונים דבחמץ בפסח חוזר וניעור, דלכאורה קשה מ"ש מדבר שאינו חשוב שנתבטל ואח"כ נעשה דבר חשוב דמבואר ביו"ד סי' ק"א דאינו חוזר ונאסר הרי דלא בעינן רק סבה להתבטל בשעה ראשונה, ואף שעתה נתחדשה סבה שדינו ליאסר בכ"ש, ומה לי אם הדין משהו הוא מחמת דין פסח או מחמת שהוא דבר חשוב, ונראה לי שההבדל בזה הוא מפני דבאמת לא בעינן שתהי' לעולם סבה הראשונה הגורמת דין הביטול, אלא שסבה הראשונה גרמה להתיר לעולם כ"ז שלא יוכר האיסור ויהי' שם תערובות מהאיסור וההיתר, ומשו"ה אף שנעשה אח"כ חתיכה הראוי' להתכבד שאינה בטלה אפילו באלף, אבל אכתי לא נסתלק מזה ענין התערובות, רק שעתה דינה כמע"מ וחסר ערך הרוב לבטל, וע"ז מהני כח הרוב דמעיקרא להתיר אף בזמן שישתנה ויעשה כמע"מ אם לא ניתוסף עד רובו שיתחשב אז כהוכר האיסור, אבל בחמץ בפסח שנשתנה עכשי' הדין דלא בטיל כלל ולא משום דחשיב כמע"מ ע"ז לא מהני כח דין הביטול דמעיקרא כיון דעכשי' נשתנה דין האיסור דלית בי' תורת ביטול, אבל בדבר חשוב שלא נשתנה דינו משאר דברים המבטלים אלא דהוא חשוב והוי כמע"מ וחסר לו עכשי' שיעור המבטל וע"ז סגי כח ההיתר דמעיקרא, זהו שורש מחלקותם בדין חמץ בפסח אי אמרינן חוזר וניעור כשלא ניתוסף מן האיסור:

אמנם שיטת הת"ה והרמ"א שחלקו בין לח ליבש נלענ"ד דתלוי יותר בדין המבואר ביו"ד סי' ק"ב ובאו"ח סי' ש"כ לענין דבר שיל"מ דמבואר שם דבתערובות שמכבר אינו נאסר אף שנעשה אח"כ דשיל"מ ובארנו לעיל בפ"ז ענין זה עפ"י הדרך שכתבנו כאן דבלח שהכל נחשב כגוף אחד, כשחל איזה דין צריך לחול על כל הגוף ואי אפשר לחול על חלק האיסור לחוד ומשו"ה כל שרובו היתר אי אפשר לחול ע"ז דין איסור מחמת חלק המועט שבו, ומשו"ה כשמגיע הפסח אין חוזר וניעור לחול דין איסור חמץ על התערובות זאת שיש בה פחות מס' מן החמץ, והרי זה דומה לענין הרוב האמור בענין אחר כמו ברזל טמא שנתערב בברזל טהור ובללן ועשה מהם כלי דאזלינן בתר הרוב, ורק אם לא הי' ס' דבאינו מינו הי' אסור מה"ת דטעם כעיקר גזרו מינו אטו אינו מינו, ולשיטה זו י"ל דגם אם לא נודע התערובות קודם הפסח ג"כ מותר כיון דמדמינן לדין ברזל טמא אין חילוק בין נודע או לא, ורק לשיטת הרא"ש והטור דסברי דגם ביבש אינו חוזר וניעור משום שכבר הותר, בכה"ג בעינן שיהא נודע התערובות, אבל לשיטתם דסברי דביבש דכל פירור חמץ הוא בפ"ע שאפשר שיחול הדין עלי' בפ"ע דאינו הכל כגוף אחד, ורק מעיקרא הותר מחמת דין ביטול ברוב, סברי דבהגעת זמן הפסח שנשתנה עכשי' הדין בעצמות האיסור שלא יהי' בו דין ביטול כלל משו"ה לא מהני ההיתר דמעיקרא, וחל על פירורי החמץ מעכשי' דין איסור מחדש אף שכבר הותר, משא"כ בלח, ועפ"י מה שבארנו דעיקר החקירה אי טומאה כמאן דאיתא או כמאן דליתא, הוא רק בשעה שעדיין לא נסתלק ממנו דין הביטול כמו בנבילה בשחוטה שעדיין הם בתערובתם והרוב הוא של שחוטה בכה"ג דיינינן אי כמאן דאיתא או כמאן דליתא, אבל אם יש מקום לומר שיסתלק מזה כל דין הביטול כמו חמץ בהגעת זמן הפסח דעכשי' הוא במשהו ולא בטיל כלל, אינו ענין לסוגיא דבכורות הנ"ל. כנלע"ד בענין זה: ועפ"י מה שבארנו לבאר ההבדל בין לח ליבש לענין טומאת משא, נלענ"ד לישב מה דהוקשה להתוס' שם בסוגיא דבכורות איך מותר לאכול הכל ביחד, באיסור שבטל ברוב היתר וכן הקשה הרא"ש בפגיה"נ הובא דברי' לעיל בפ"ז, דלפי מש"כ י"ל דבאיסור הבטל ברוב אף כשהוא יבש ביבש, אם אנו דנים לאסור לאכול הכל ביחד אנו דנים להורות על התערובות כולה אם מותר להשתמש בהם באופן זה, דכשאנו דנים למעשה בפועל בע"כ עלינו לדון על התערובות כולה אם מותר להשתמש בהם באופן זה, דכשאנו דנים למעשה בפועל, בע"כ עלינו לדון על כל התערובות בכלל, דהרי אין אנו מכירים את האיסור לדון עלי' איך להשתמש בו בפועל, וכשאנו דנים על התערובות כולה אמרה תורה שיהי' הדין כפי רוב שבתערובות והאיסור כמאן דליתא, והרי הותר לנו לאכול גם בבת אחת וכשאכל בהיתר שוב לא יהי' אח"כ איסור מחמת האיסור בכל מקום שהוא, אבל בטומאה שאין אנו דנים לענין איזה היתר ואיסור בפועל אלא שאנו דנים מה יהי' הדין לאחר המעשה שאם ישא כולם כאחד, בכה"ג אין אנו דנים כלל על כל התערובות אלא על האיסור בפ"ע בכל מקום שהוא אם יפעול בדינו לטמא את הנושאו בטומאת משא, בכה"ג מסיק הש"ס כיון שדין זה אינו נוגע כלל לכל התערובות ואין הרוב מנגד לזה אמרינן טומאה כמאן דאיתא דמי. ובתוס' כתבו לחלק בין אכילה לטומאת משא עד שהוכרחו לומר דכל עיקר הדין דמטמא במשא הוא מדרבנן, ולפ"ד מוכרחים אנו לומר דגם מה דאמר ר' ירמי' במים המעורב בציר דלקדירה הוא חוזר וניעור, הוא ג"כ מדרבנן, דאל"כ מנא לי' לאביי להקשות ולהשוות זה לזה עד דמסיק הש"ס בקשיא על ר"ח דאמר בחררת דם דלא מטמא במשא, וזה קשה מאד לפרש הסוגיא כן, לדמות גזירה דרבנן זו לזו, ובתירוץ הרא"ש ג"כ קשה טובא דכתב לחלק דבאיסור אם הותר, בפ"ע הותר גם לאכול בבת אחת, ובטומאה איכא שתי טומאות, מגע ומשא, וזה תמוה דהרי גם במשא אם ישא כל אחת בפ"ע יהי' טהור, וכמו שהארכנו בדברי' לעיל בפ"ז, ולפי דברינו הוא פשוט דלענין אכילה אף אם נאמר דלאכול בפ"ע הוא ענין אחר ולאכול בפ"ע הוא אופן השתמשות אחרת, בכ"ז לא שייך לומר שיהי' הדין לכתחילה איסור לאכול ביחד, דדין כזה הוא על כל התערובות וכל דין שהוא על התערובות בכלל התירה תורה ולאחר שאכל בהיתר אי אפשר להיות איסור על אכילתו:

ומעתה עלינו לבאר בשאר ההלכות דמשכחת לה בכה"ג כענין של טומאת משא, והנה בהא דיביא המל"מ מדברי התוס' בנדה ד' ס"א ע"ב שהקשו בבגד שאבד בו כלאים דליבטל ברובא והוא דומה לטומאת משא שהרי נהנה מן הבגד בבת אחת, ולפימש"כ ל"ק דכיון דאם נאסר ללבוש הרי אנו דנים בזה על כל הבגד להורות איסור להשתמש בו ובכה"ג עיקר דין הביטול של תורה, וכן נלענ"ד בתערובות חמץ הבטל ברוב דהותר להשהותו, דלכאורה קשה הרי מ"מ משהה חמץ ועובר בבל ימצא, וזה דומה כטומאת משא שהרי נמצא ברשותו כל התערובות ביחד, אבל אם נאסר להשהות את כל התערובות הוא הוראה על הרוב מחמת המיעוט ומשו"ה בטל המיעוט וכמאן דליתא הוא, וכן לענין איסור תחומים דשקיל וטרי הש"ס בסוף ביצה באשה ששאלה מים ומלח, דיתבטלו המים ומלח בתוך העיסה, דלכאורה ג"כ קשה דהוי כטומאת משא דכשמוציא חוץ לתחום העיסה כשהיא מעורבת הרי מוציא עכ"פ המים ומלח חוץ ממקום שביתתם, ולפימש"כ ניחא מטעם זה ג"כ בתחומים דאנו דנים על כל העיסה יחד אם מותר להוציאם או לא, ועוד דשם הוי כלח בלח דהרי מעורבת והכל חשוב כגוף אחד. כנ"ל וכן בעיקר המחלוקת דר"י וחכמים בדם הפר ודם השעיר שהוכיח רבי יהודא מהא דלא מבטל דם הפר את דם השעיר דמין במינו לא בטיל וחכמים אומרים משום דעולים אין מבטלים זא"ז, דלכאורה כיון שמזה משניהם יחד עכ"פ הגיע לטהרת המזבח גם מדם השעיר ושם דין זה אינו נוגע כלל לדם הפר דממ"נ יוצא ידי מצות הזאת דם הפר, והדין נוגע רק אל דם השעיר בכל מקום שהוא אם נתקים מצות ה' גם בהזאת דם השעיר אלא נראה שהטעם בזה כמש"כ דבלח בלח לא נאמר האי כללא גם לענין טומאת משא, וכן בהא דאיתא במס' נדה ד' ע"א ע"א בהרוג שיצא ממנו רביעית דם דר"י מטמא משום שהטיפה של מיתה מעורבת בו, וחכמים מטהרים משום דבטלה ברוב ור"י לטעמי' דמין במינו לא בטל, וכן הוא במשנה דאהלות פ"ג מ"ה יעו"ש. ובטומאת אהל הרי הוא מטמא בבת אחת דהוי כטומאת משא, אלא ודאי הטעם בזה משום דהוי לח בלח כנ"ל. וכן נלענ"ד מוכח מהך דנוטפים שרבו על הזוחלים דאין מטהרים בזוחלים דכתב הרא"ש שם בפי' דהטעם בזה משום דבטלו הזוחלים ברוב וכאילו כולם נוטפים הם, הא לאו הכי היו מטהרים המי מעין בכל מקום שהם שאין הנוטפים חוצצים וכמו שנתבאר ענין זה לעיל בפכ"ו, דקשה כיון דמ"מ איכא גם מי מעין כשיעור הראוי לטבילה והרי זה דומה כטומאת משא, אלא ודאי הטעם בזה דבלח שאני דהוי כמאן דליתא, אם לא שניתוסף עד רובא כנ"ל:

אמנם מש"כ לעיל בטעמא דמילתא של ת"ה והרמ"א בה' פסח סי' תמ"ז דמחלקי בין לח ליבש לענין אם חוזר וניעור בפסח, משום דבלח כשבטל אם יחול דין חדש בהגעת הפסח הוא צריך לחול על כל הגוף, ואי אפשר לחול דין חדש על כל הגוף מחמת חלק המועט שבה, וביבש כשחל הדין בפסח הוא חל על המיעוט הנפרד לחוד, אף שאינו ניכר, קשה קצת מש"כ הת"ה הובא בב"י שם דקמח בקמח חשוב כלח בלח לענין זה משום דמתערב יפה יעו"ש. דהרי באפר פרה המעורב באפר מקלה אמרינן טומאה כמאן דאיתא דמי וחשוב כיבש ביבש ועפ"י דרכנו הרי הא בהא תליא, ונ"ל די"ל דגם בזה חלוק דין איסור והיתר מדין טומאה, דהנה בדין טומאה שאין אנו דנים בהיתר ואיסור ההשתמשות אלא בדין התולדה היוצאת אחר השמוש, אז אמרינן כיון דאפר אינו חשוב חבור זל"ז, משו"ה הטומאה שבאפר פרה כל היכא דאיתי' היא כמאן דאיתי' ומטמאים במשא, ודין זה אינו שייך כלום לרוב האפר מקלה שהוא מעורב בו, ואין הרוב מתנגד לדין זה שאפר פרה כל היכא דאיתי' פועל לטמא את נושאו אבל לענין חמץ בפסח שהוא דין איסור והיתר השתמשות בפועל, וכיון דאי אפשר בשום אופן בעולם להשתמש בכל אבק ואבק קמח דק של חמץ בפ"ע שלא ידבק בו מרוב קמח של מצה, משו"ה אם אנו אוסרים להשתמש, אנו אוסרים גם את קמח של מצה, והוי דין זה דין כללי על כל הקמח, ולענין זה הוי כלח בלח שאמרינן שהדין הוא על כל הגוף, וכיון שכבר נתבטל והותר ועכשי' צריך לחול דין חדש על כל הגוף ואזלינן בתר הרוב שאין דין חל ע"ז מחמת המיעוט, כשאר לח בלח, אבל בפירורי חמץ יבש אף אם יהי' הפירורים קטנים כפי האפשרות, אבל כיון שהם נפרדים זמ"ז ואפשר להשתמש בכל פירור בפ"ע, לו יהא שהוא בקושי אבל באפשרות הוא ההשתמשות ושייך דין איסור השתמשות על כל פירור בפ"ע, ומשו"ה כשמגיע הפסח שמסתלק דין הביטול שהותר עי"ז מעיקרא, וראוי עתה להתעורר מחדש דין איסור על החמץ המעורב, שפיר חל איסור זה על כל פירור בפ"ע אף שממילא יהי' איסור על כל התערובות מחמת שאינו ניכר, אבל גרמת איסור זה אינו מונע מלחול האיסור על פירורי החמץ כמו שאם נתערב בפסח דאינו בטל, ונאסר כל התערובות באיסור ספק שהרי עצם האיסור חל רק על החמץ עצמו, והרוב מצה אינו מעכב מלחול האיסור על החמץ עצמו וזה פשוט:

וכן נלענ"ד בהא דאמרינן במס' מנחות ד' כ"ג לענין מנחות שנתערבו דאם בטלה טיבלא בשיריים הוי כמנחה חסרה, אלמא דהיכא דבטל חשוב כמאן דליתא לגמרי וזה עדיף מטומאת משא דאמרינן כמאן דאיתא דמי, וכן מה דפריך הש"ס שם בקומץ שנתערב במנחה דקתני שאם הקטיר עלה לבעלים, דליבטל הקומץ ולא יתחשב הקטרה ולא יעלה לבעלים, דקשה דהרי מ"מ נעשית הקטרה בב"א, ודוחק לומר דזה הוי כאכילה דכתבו תוס' משום דנהנה וחוזר ונהנה אלא נראה כיון דבמנחה הוי כלח בלח כמש"כ בתוס' שם ד' כ"ב ע"ב דהוי כלח בלח וכן כתבו בתוס' יבמות ד' פ"ב ע"ב ומכל הלין ראיות שהבאנו מוכרח הענין כמש"כ דבלח בלח לא אמרינן כמאן דאיתא דמי כ"ז שלא נסתלק מן התערובות דין ביטול בכלל כגון אם ניתוסף עד רובו שחוזר וניעור, אמנם לפימש"כ בתוס' בכורות דגם בטומאת משא הוא דרבנן ל"ק כ"כ מהרבה מקומות שהבאנו, אבל מדברי הרמב"ם והר"י קורקוס שנראה דסברי שהוא מה"ת כל הראיות שהבאנו מוכיחים הענין שמוכרח לחלק בין לח ליבש עפ"י האופן שכתבנו:

הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה

< הקודם · מעבר לתחילת הדף