שערי ישר/ג/כד

< הקודם · הבא > מעבר לתחתית הדף דפים מקושרים

שערי ישר ג כד

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

ובהא דתנן במס' מעילה ד' כ"א ע"ב נפלה פרוטה של הקדש בתוך כיסו או שאמר פרוטה בכיס זה הקדש כיון שהוציא את הראשונה מעל דברי ר"ע, וחכמים אומרים עד שיוציא את כל הכיס, וכן פסק הרמב"ם בפ"ו מה' מעילה ה"ו ובתוס' שם ד"ה פרוטה של הקדש, הקשו ליבטל האי פרוטה של הקדש שנפלה ברובא ודבר שיש לו מתירים דלא בטיל מדרבנן הוא, ועיי"ש בהג"ה מצ"ק שכתב להגיה די"ל דמעילה מדרבנן קאמר, יעו"ש. וזה אינו עולה לתרץ בדברי הרמב"ם דסתם לכתוב דין מעילה דמשמע ככל מעילות, ובה' זו בפ"א ה"ו כתב יש דברים שאין חייבים עליהם מעילה מדברי תורה אבל אסור להנות מדברי סופרים והנהנה מהם משלם קרן בלבד ואינו מוסיף חומש ואינו מביא אשם, עכ"ל. ובס' עין יצחק ח' או"ח סי' כ"ו כתב דלשיטת הסוברים בנבילה שבטילה בשחוטה דבטלה ברוב רק למגע ולא למשא שהוא מה"ת, כמש"כ הר"י קורקס ליחס שיטה זו להרמב"ם ניחא, דאם הוציא כל הכיס מעל דהוי זה כטומאת משא, אבל זה רק אם הוציא בבת אחת אבל אם הוציא בזא"ז גם בטומאת משא אינו מטמא, ולפי"מ שנתבאר בדברינו לעיל פ"ז דכל היכא שהמיעוט מונע הנהגת הרוב לעולם שייך ביטול גם היכא שמשתמש בב"א כמו בבגד שאבד בו חוט אחד של כלאים, וכן לענין תערובות חמץ לענין בל יראה, נסתרים דברי העין יצחק, דהמיעוט של הקדש מונע השתמשות של הרוב, ועי' בכ"מ בהלכה זו ובמל"מ מה שפלפל שם בדין מטבע דלא בטיל אם הוא מה"ת כמו דמשמע מדברי התוס', יעו"ש:

והנה הרמ"א בחו"מ סי' רצ"ב במערב מעות חבירו לתוך מעותי' כתב בשם תה"ד דאם נאבד קצת אינו יכול לומר שלך נאבד, וכתב הסמ"ע דהטעם בזה כיון דאין קפידא לבעלים בין מטבע זו או אחרת הו"ל כאילו חתיכה אחת והחסרון הוא לפי חשבון, יעו"ש. ולכאורה לפי"ז לא שייך ביטול ברוב כיון דמיד שנתערב נתפשט קנין הגבוה על כל הכיס שיהי' להקדש קנין לפי הערך, וכמו שכתבנו לעיל דבדבר שהדין חל על כל התערובות ואין בזה דבר מסוים לומר שהוא האסור או המקודש אין כאן מיעוט ורוב מבטל ומתבטל, אמנם הלא שם כ"כ הדין במערב פירות חבירו בפירותי', כמש"כ בסמ"ע, ומקור הדין הוא בגמ' ב"מ ד' מ' ע"א דבנחסר יותר מכדי חסרונן מחשבים לפי חשבון ואינו יכול לומר שלך נאבד, ובהקדש הלא ברייתא מפורשת שהבאנו דשייך ביטול לולא מחמת דשיל"מ, אלא נראת דהטעם שם דכיון דליכא קפידא לבעלים על התערובות והנפקד עירב מדעת, הרי זה נעשה קנין שותפות ע"י העירוב כמבואר בסי' קע"ו בהמחבר וברמב"ם שם דקנין שותפות הוא התערבות וכיון דהבעלים אינם מקפידים ע"ז והנפקד עירב בכונה נעשו עי"ז משותפים שכ"א זוכה חלק בשל חבירו, ולפי"ז נראה לענ"ד דאם נתערבו פירות חבירו או גם מעותי' של חבירו שלא מדעת או בשוגג דאז יכול לומר כשנאבד שלך נאבד, באופן דלפי"ז לא שייך דין זה לפרוטה של הקדש שנפלה דלא עירב מדעת, וגם לא שייך הכא אין הבעלים מקפידים, והדרא הקושיא לדוכתה למה לא מעל מה"ת, הלא מהראוי שתתבטל הפרוטה ברוב חולין. וע"כ נלענ"ד דהרמב"ם סובר כסברת התוס' דמטבע חשיב ולא בטיל מה"ת, ואף דכל דברים החשובים ודבר שבממון דלא בטיל הוא רק מדרבנן, מטבע שאני, משום דבמעות שע"י התרבות של הפרוטות נשתנה הערך של הדמים, דלדוגמא אם הי' מעיקרא ז' פרוטות וכשנפלה פרוטה לתוכם, עכשי' סכום המעות הוא איסר, הרי ע"י התרבות משתנה ערך הדמים וכולם חשובים כדבר אחד, וכל פרוטה ופרוטה מצטרפת לחשבון להגדיל את ערך הכסף, וניכר כל אחד בכל התערובות משום שע"י כל אחד משתנה סכום וערך הדמים, וכל דחשיב כאילו הוא ניכר אינו בטל מה"ת, דל"ד כסף לשאר חפצים המתערבים, דכל חפץ יש בו השתמשות כגופו לבד מדמי' וכל אחד הוא דבר בפ"ע וכשנתערב ונתרבה המספר לא נשתנה כ"א במהותו, ומשו"ה האחד שגרם לדון על התערובות הוא המועט והשאר הם רוב כנגדו ומבטלים אותו, אבל מטבע במטבעות שאין בהם שמוש עצמו רק ערך דמים וכשהם מרובים שם אחד להם וכגוף אחד הם שבהצטרפות הוא איסר או סלע ובחסרון פרוטא אחת נגרע שם זה כמו שנגרע ע"י חסרון של הרבה פרוטות, נמצא דלענין שם איסר או סלע אין הפרוטה כמיעוט לגבי שאר פרוטות דהרי הם נחשבים כגוף מוצק אחד, שאין בו מיעוט ורוב, ורק במה שנוגע להבעלים אם לא נעשה בזה ענין שותפות כל אחד הוי בעלים על פרוטה שלו דאצלם הוא דבר נפרד בקנין וזכות שלהם, אבל בדין הביטול שיסודו מצד החפצים וכשאנו דנים על החפצים מצד עצמם כולם כאחד הם כמטבע אחת, סלע ואיסר, ומשו"ה ליכא בזה תורת ביטול ודין הקדושה שעל הפרוטה לא נתבטל, כנלענ"ד. אמנם כ"ז מסתבר רק לענין דין בעלים, אבל לענין איסור מחמת קדושה שעל המטבע, מיסתבר לומר שאין בזה ענין הצטרפות, ולכן שיטת הרמב"ם עדיין לא נתישבה בזה: ובכ"מ בפ"ז מה' מעילה כתב על דברי הרמב"ם הנ"ל וז"ל וא"ת ליבטל ברובא יש לומר דדבר שיש לו מתירים הוא, א"נ מטבע חשיב ולא בטיל, עכ"ל. ודברי' מפליאים דנראה דסובר דגם דין דיש לו מתירים לא בטיל הוא ג"כ מה"ת ותמיה זו תמה המל"מ שם, יעו"ש. וביותר תמוה דהלא גמ' ערוכה היא בב"מ ד' נ"ג לענין מע"ש דהא דלא בטיל משום דהוי דשיל"מ הוא מדרבנן אבל מה"ת בטיל דמבואר שם דחצי פרוטה שנפלה לא מצטרף לפדיון חצי פרוטה שלא נתערבה משום דאורייתא ודרבנן לא מיצטרפי, יעו"ש. וכן משמע מפשטות לשון הברייתא בנדרים דף נ"ח שהבאנו לעיל דקתני לא נתנו בהם חכמים שיעור, דלשון זה מוכיח דהא דדבר שיל"מ לא בטיל הוא מדרבנן, וכן כתבו כל הראשונים, רש"י בפ"ק דביצה הובא דברי' בב"י ריש סי' ק"ב, וכן כתב הר"ן בפסחים פ' כל שעה, וכן פסק המחבר עצמו בסי' ק"י דדבר שיל"מ שנתערב דלא בטיל ואח"כ נפל אחד מהם לים דהותרה התערובות משום דתולים שהאיסור נפל, דהטעם בזה דבדרבנן אני אומר "שאני אומר" ולישר דברי הכ"מ נלענ"ד דיש מקום לומר דשאני דבר שיש לו מתירים דהקדש משאר דשיל"מ. עפ"י מה דכתב הרא"ש והר"ש בהא דתנן בפ"ה דתרומות סאה של תרומה שנפלה למאה ולא הספיק להגביהה עד שנפלה השני' הרי זו אסורה ור"ש מתיר משום דר"ש לטעמי' דס"ל כל העומד לזרוק כזרוק דמי, כ"כ הכא כיון דצריך להרים כמורם דמי וכאילו כבר נסתלקה הראשונה, וכבר נתבאר בדברינו לעיל ענין זה באורך - ולפי"ז כיון דבתערובות פרוטה של הקדש לתוך חולין דעכ"פ צריך להרים מדין תורה, דממונא לא בטל וצריך להחזיר פרוטה אחת מכיס זה לרשות הקדש, וכשמחזיר פרוטה אחת מסתלק האיסור מהפרוטה של הקדש בכל מקום שהיא דהתשלומים הוי כפדיון, משו"ה אין הפרוטה של הקדש מתבטלת דהרי עומדת להסתלק מזה וכאילו כבר נסתלקה, היינו דחשבינן כאילו היא בפ"ע וכמו שכתבו שם לענין תרומה דאינה מצטרפת עם הסאה השני' לאסור את התערובות, כ"כ אינה מתבטלת בתוך התערובות, וכמו שכתב שם הרא"ש בפ' גיה"נ, שהבאנו לעיל דברי' באורך, יעו"ש ותרומה בטלה מה"ת, אף דצריך להרים, הוא דהרמה אינה מועלת להסיר את קדושת התרומה מהתרומה, דאין פדיון לתרומה, וגם עיקר דין הרמה הוא מדרבנן, אבל הכא כשמרים פרוטה אחת להקדש מדין תשלומים, בע"כ מסתלקת קדושת הפרוטה שנפלה ומתקדשת בקדושה הך פרוטה שנותן עכשי' לגבוה, ובכה"ג שהדין מכריח להרים ובהרמה מסתלק האיסור וכל העומד להרים כמורם דמי אין הפרוטה חשובה כמעורבת להיות דינה להתבטל, ול"ד למע"ש שנפל דהתם איכא רק תקנה ע"י פדיון, אבל לא חיוב לפדות, והרמה ודאי אינו מועיל כלום בזה לסלק את האיסור משו"ה הוי התם כשאר דשיל"מ דהוי רק מדרבנן אבל הכא הוי מה"ת:

אמנם לכאורה לפי דברינו קשה מהא דמבואר בירושלמי פ"ו דשביעית ה"ג דגם בהקדש אינו אוסר בכל שהוא רק במינו ובשאינו מינו הוא בנותן טעם, ואם הוא מה"ת משום דהוי כאינו מעורב א"כ יאסר בכל שהוא גם באינו מינו, אכן י"ל דשאני התם דמיירי בתערובות לח בלח, דנראה שמדין תשלומים אם נתערב דבר לח של ראובן בשל. שמעון דליכא דין תשלומים להחזיר לו המדה, אלא רק בדמים כפי הנאתו, דרק בתערובות דבר נפרד דאפשר שיתרמי שיטלו הבטלים את שלהם אז הדין דצריך ליתן אחד מהתערובות, כגון אם נתערב שור בשוורים וכה"ג, אבל היכא דנתערב דבר לח, דאי אפשר בשום אופן שיתרמי שבחזרת המדה של לח יגיע לבעלים את שלהם, ורק בתורת תשלומים, אז דומה לאכול פירות של חבירו דאינו חייב לשלם לו פירות אלא דמים, ומשו"ה גם בהקדש בטל מה"ת כיון דמדין תשלומים התם בתערובות לח בלח, כדקתני שהוא בנותן טעם, אינו חייב מדין תשלומים והרים כמדת הלח להשיב להקדש, אלא שאר דמים, ונמצא דלא שייך בזה כל העומד להרים כמורם דמי אף שע"י התשלומים יסתלק האיסור, הוא רק בדרך תיקון לחוד אבל בתערובות כה"ג, כמו פרוטה שנפלה, שהדין שיטול אחת מן הכיס להשיב להקדש ובאיזה שיוציא נסתלק האיסור מזה גם בלא כונת הבעלים לפדיון, הרי זה עומד להרים, ואף דיכול ג"כ לפדות בדמים אחרים הוא מדין פדיון אבל מדין תשלומים כ"ז שאינו פודה בכוונת פדיון הרי דין הקדש כדין הדיוט, שמחויב להחזיר דוקא פרוטה אחת מכיס זה אם הבעלים מקפידים, הרי זה כמורם דמי ולא בטל מה"ת, כנלענ"ד בענין זה, ובתערובות של איסור קונמות לעולם מה"ת בטל עפימש"כ לעיל דבקונמות ליכא תשלומים אחר הביטול כיון דאזלא הקדושה ליכא עוד בזה ענין לגבוה, אבל בהקדשות דלא בטל קנין ההקדש משום דממונא לא בטל, לעולם יהי' דין תשלומים כנ"ל. אח"ז מצאתי בתוס' חדשים בסוף מס' מעילה אחרי שהביאו הקושיא על הא דנפלה פרוטה לתוך הכיס אמאי מעל מה"ת ולא בטלה ברוב, כתבו וז"ל ונ"ל דגם מדאורייתא לא בטיל, דהא ודאי אם ניכר האיסור לא בטיל דיכול ליטלו, וכאן האיסור הוא הקדושה של הפרוטה וזה יכול ליטלו להחליף על פרוטה אחרת והיא נשארת חולין גמורים, משא"כ בבהמה, עכ"ל. ולא ירדתי לדעתו דאם נימא דהיכא דאפשר לחלל ולפדות הוי כניכר האיסור, א"כ גם מע"ש לא בטיל, ובגמ' ב"מ מפורש דבטל מה"ת וכן בהקדש מוכח מלשון הברייתא דמס' נדרים ובירושלמי שהבאנו דהוא רק מדרבנן, ע"כ דברי' אינם מובנים, ואולי כוונתם למש"כ וקיצרו בדבריהם: ועפ"י דרך זה שבארנו לחלק בדיני הקדושה ותשלומי הקרן של קונמות להקדשות, יפתח לנו פתח לישב פסקי הרמב"ם ז"ל בדין מעילה המפליאים עין כל רואה, דבגמ' מעילה ד' כ' ע"א בהא דתנן שם נטל אבן או קורה של הקדש לא מעל וכו' בנאה לתוך ביתו לא מעל עד שידור תחתי' שוה פרוטה, ופריך כיון דשני' מעל, אמר שמואל כגון שהניחה עפ"י ארובה, וכיון דבני לה מיהת מעל לימא מסייע לי' לרב דאמר המשתחוה לבית אסרה אמר"א ברי' דרב איקא הנאה הנראית לעינים אסרה תורה, לימא מסייע לי' הדר בבית של הקדש כיון שנהנה ממנה מעל אמר ריש לקיש כשהקדיש ולבסוף בנאו, עכ"ל הש"ס. והרמב"ם בה' מעילה פ"ה ה"ה כתב וז"ל אין מעילה אלא בתלוש מן הקרקע אבל הנהנה מן הקרקע עצמה או במחובר לה לא מעל אפילו פגם, כיצד החורש שדה הקדש או הזורע בה פטור, נטל מאבקה ונהנה בה ופגמה מעל וכו' וכן המקדיש בית בנוי הדר בו לא מעל אבל המקדיש עצים ואבנים ובנה בהם בית הדר שם מעל כמו שיתבאר וכתב הכ"מ שם וז"ל ואיכא למידק דהא לא חלק ר"ל בכך אלא כי היכי דלא תסייעי' לרב דאמר המשתחוה לבית אסרה ומאחר שרבינו פסק בפ"ח מע"ז כרב לא הוי' לחלק בכך, וי"ל דמשמע לרבינו דהא דמפליג ר"ל לא לדחויי דלא תסייעי' לרב בלחוד אמרה, אלא לקושטא דמילתא אמרה ולישנא דידי' הכי מוכח דאמר התם כשהקדישו ולבסוף בנאו משמע דקושטא הכי הוא, ויש סעד לזה מדהוי מצי לשנויי הנאה הנראית לעינים אסרה תורה כדשני לעיל ושני התם כשהקדישו ולבסוף בנאו משמע דהכי ס"ל ולפיכך פסקה רבינו, ואפי"ה לא דחאה לרב משום דלא אשכחן דפליג עלי' בהדיא ואית לן למימר דטעמא משום חומרא דע"ז, עכ"ל. ובפ"ו מה' ערכין ה"ל כתב הרמב"ם וז"ל המשכיר בית לחבירו וחזר והקדישו הרי זה קדוש ופקעה השכירות, ואם דר בו השוכר מעל, עכ"ל. וכתב בלחם משנה שם וז"ל תימה דבפ"ה מה' מעילה כתב רבינו ז"ל וכן המקדיש בית בנוי הדר בו לא מעל ואע"ג דקיי"ל כרב דאמר המשתחוה לבית אסרה, סובר רבינו ז"ל דחומרא דעכו"ם שאני והתם אפילו תלוש ולבסוף חברו מיקרי תלוש, אבל לא לגבי מעילה כדכתב שם הרב בעל כ"מ ז"ל וא"כ איך כתב כאן רבינו ז"ל דאם דר בו השוכר מעל, ותו קשיא דבשלימא אי עכו"ם והקדש שווים ואליבא דרב דאמר תלוש ולבסוף חברו הוי תלוש לגבי עכו"ם והוא הדיען גבי מעילה ניחא דסוגיא דפ"ד דערכין אתיא כרב כדכתבו שם התוס', אבל לרבינו ז"ל דסובר דתלוש ולבסוף חברו לא מיקרי תלוש אפי' אליבא דרב אלא לענין עכו"ם דוקא ולא לענין מעילה סוגיא דערכין כמאן אתיא וצ"ע, עכ"ל. והנה מלבד קושית הלח"מ דברי הכ"מ אינם מתקבלים כ"כ מאין לי' להרמב"ם לחלק בין ע"ז למעילה להחמיר בע"ז:

וע"כ נלענ"ד לבאר מקור שיטת הרמב"ם לחלק בין מעילה לדין ע"ז, והוא עפ"י מה דמסיק הש"ך בחו"מ סי' צ"ה סק"ח להכריע דאף דקיי"ל דתלוש ולבסוף חברו הוי כתלוש הוא דוקא לאיסורא, אבל לענין ממונא הוא כקרקע, לענין שנקנה בכסף ושטר וחזקה, וכן לענין אונאה, ושבועה ושומרים יעו"ש. והנה לא באר בדברי' מ"ש איסורא מממונא, ונראה לי דעיקר החילוק בזה הוא ענין מורגש מדין עבדים, דהנה למ"ד עבדים הוקשו לקרקעות, מ"מ לענין טומאה והכשר זרעים דין עבדים הוא כדין כל אדם, ואף שבחי' הגרע"א יו"ד סי' ו' רצה לחדש דגם לענין הכשר אם ירדו מים ע"מ שיודחו ידי' של עבד לא יתכשר משום דעבדים הוקשו לקרקעות, אבל אין הדעת סובל את זה, מפני שיסוד הדבר שהוקשו עבדים לקרקעות, אמרה תורה לענין אחוזה שיהי' עבדים נחשבים לבעליהם כאחוזת קרקע, ומזה ילפינן לכל הדברים שחלוק דין קרקע ומטלטלים אצל הבעלים שיהי' אז דין עבדים כקרקעות, ומזה נקיש לכל הענינים בדיני ממונות שיסוד הדין הוא אצל הבעלים כמו לענין אונאה ושבועה ושומרים, או הקנין שהם נקנים לבעליהם, וכן לענין גזילה שאנו דנים איזה חפץ נחסר לבעלי' ואיזה חפץ נטל הגזלן בכל כה"ג עבדים הוקשו לקרקעות, אבל אם אנו דנים לענין הכשר אם המים שבאו על ידי' מכשירים, דינים אלה אינם שייכים כלל להאדון, וכ"כ לענין טומאה אין דין זה שייך לאדון כלל, ובכה"ג העבדים המה כשאר בני אדם. וזה ברור לענ"ד, ועפי"ז נאמר דכ"כ הוא דין בית, דלדיני ממונות שיסודם בין הבעלים אז בית חשוב כקרקע לענין לקנות בשטר וחזקה או לענין שבועה ואונאה או שיעבוד ולענ"ד מוכרח ענין זה מהכתוב המפורש בתורה בבית בבתי החצרים חוזר ביובל ודין חזרת יובל הוא דוקא בקרקע, ומזה ילפינן לכל דיני ממונות, אבל בדינים שחלים על הבית עצמו חוץ מבעלים אז קיי"ל דתלוש ולבסוף חברו הוי כתלוש, כמו לענין הכשר אם בשביל שתודח הכותל חשבינן כאילו חשב על דבר תלוש, וכן המשתחוה לבית אסרו שחל עלי' דין נעבד לאסר בהנאה ככל דבר תלוש, והדברים נכונים בעזה"י:

ולפי"ז בדין מעילה שחלוק בין תלוש למחובר הנה בנהנה מבית של הקדש לפימש"כ שדין תשלומי הקרן לעולם הוא בשביל החסרון שחיסר מרשות הגבוה, רק האיסור הנאה הוא מחמת הקדושה שנתפסה ונתיחדה על החפץ, הרי בזה חלוק דין מעילה בנהנה מבית הקדש למשתחוה לבית, דבדין עכו"ם שהוא דין שחל על הבית עצמו קיי"ל דהוי כתלוש, אבל בדין תשלומים מה שנהנה מן הבית שהוא תלוי בחסרון שחסר לבעלים, ואצל הבעלים לעולם חשוב בית כקרקע, אמנם כ"ז הוא רק אם זכות רשות הגבוה בבית בא ע"י קנין, אבל אם הזכות של גבוה בא ע"י חלות הקדושה שחל על הבית, אז גם לענין תשלומים של גבוה הוא כדין תלוש, כיון שדין זכות של רשות הגבוה בא מחמת דין הקדושה שעל הבית, ולכל דין שחל על הבית דינו כתלוש, ולפי"ז באוסר בית בקונם אם נהנה מעל, דלקדושת קונמות הוי בית כתלוש, ואף דלכאורה הדבר מתמיה דהרי גם בהקדיש בית איכא התפסת קדושה על הבית מלבד הקנין שהקנה לגבוה, למה אין מועלים בנהנה מן הבית לו יהא דמחמת קנין הרי הוא כקרקע, אבל מחמת הקדושה הוא כתלוש, וכיון דאיכא סבה המחייבת לא יפטור דין קרקע את דין תלוש, וי"ל דאף שבכל הקדשות איכא שני ענינים קנין לגבוה והתפסת קדושה על החפץ, אבל שני ענינים אלו מקושרים זב"ז, וכשאדם מקדיש לגבוה אינו מכוון לעשות בזה שני ענינים, אלא מילתא דממילא הוא, דכל מה שנותן לגבוה חלה קדושה על החפץ, ומשו"ה כיון דלענין קנין בית כמחובר חשוב, גם. לענין מעילה ודין תשלומים אינם מתחלקים זמ"ז, אבל בקונמות דעיקר הקדושה הוא מיוחד רק באיסור קדושה, אז בית דינו כתלוש, כמו לענין איסור עכו"ם, ובזה יתורץ מה שחילק הרמב"ם בין דין עכו"ם למעילה לענין בית. - ולפי דברינו יתישב מה דלכאורה קשה בהאי ענינא דמסותא בב"מ שהתוספות במנחות מפרשים דמיירי בקונמות, ובפשטות נראה דכמו דאין מועלים במחובר בהקדשות, כ"כ ראוי להיות לענין מעילה בקונמות, ולפימש"כ דבית הוי כתלוש לענין קונמות מיושב בפשטות - ועפיד"ז יש לישב כ"כ שני פסקי הרמב"ם שלא יסתרו זא"ז דהנה במשכיר בית ואח"כ הקדישו דקדושה מפקעת משיעבוד, נמצא דזכות דירה בבית זה בא לרשות הגבוה דוקא ע"י חלות הקדושה, דמדין קנין אינו יכול להקנות הפירות שהן של השוכר, וגם דין הפקעה אינה הפקעה גמורה, דאם יפדו את הבית חזר זכות השוכר למקומו, וכיון שרשות הגבוה בזה הוא ע"י חלות הקדושה שהוא מצד דין הבית עצמו, ולענין זה בית כתלוש דמי, ומשו"ה פסק הרמב"ם שהדר בו מעל ובמקדיש בית לא מעל, ובזה נבין ההבדל בין הקדישו ואח"כ בנאו או לא, דלכאורה אינו מובן, דמה מהני שחל הקדש בשעה שהי' תלוש כיון דבשעה שנהנה הוא מחובר, דאין לומר דההבדל בין קרקע למטלטלים, דעל קרקע לא חל דין מעילה ובהקדיש עצים כבר חל דין מעילה, דהרי בתלוש מן הקרקע מעל, דמזה מוכח דגם בקרקע איכא דין מעילה רק תלוי באופן ההשתמשות, וא"כ מה מהני אם הקדיש מעיקרא עצים ואבנים, ולפימש"כ י"ל דרק אם הקדיש בית שהקדושה והקנין באו בבת אחת כשהוא בית, אז כל דין תשלומים אזלי בתר עיקר הקנין, אבל בכה"ג שקדושת העצים כבר חלו קודם שנעשה בית גם עכשי' נשאר דינו כתלוש, אמנם לכאורה קשה לפי"ז הא דמביא סייעתא לרב מהדר בבית של הקדש דמעל ודחי ר"ל התם בשהקדישו ואח"כ בנאו, הרי דאף אם נימא דלא כרב, דבית הוי, כמחובר, מ"מ ניחא הברייתא משום דהקדיש ואח"כ בנה, ומוכח דגם אם בית הוי לכל מילי כמחובר, מ"מ מעל אם הקדיש העצים והאבנים, ולפימש"כ קשה מה מועיל שהקדיש מעיקרא עצים, מ"מ עכשי' הוא נהנה ממחובר וי"ל דכיון דלא הקדיש בית רק עצים ואבנים, יש מקום לומר דגם עכשי' בידו לסתור את הבית ולהחזיר העצים והאבנים להקדש נמצא שאינו מחסר רק את העצים והאבנים, וכמש"כ במג"א סי' תרנ"ח סק"ז דהיכא דעומד לסתור כסתור דמי, יעו"ש. ומשום זה דחה ר"ל דליכא סייעתא לרב, ומלשון זה דאמר ר"ל התם בשהקדישו, משמע דפשיטא לי' לר"ל דעכ"פ מיירי הברייתא בכה"ג, היינו אף אם נימא כתלוש דמי, מ"מ בע"כ מיירי הברייתא בהכי, מזה למד הרמב"ם דאף לפי"מ דפסק כרב מ"מ לענין מעילה יש חילוק בין בנאו ואח"כ הקדיש להקדיש ואח"כ בנאו, ובב"י הוכיח דר"ל לקושטא דמילתא קאמר מדלא דחה הסייעתא כמו שאמרו בגמ' על הסייעתא הראשונה דהנאה הנראית לעינים אסרה תורה ולדעתי אינו מובן כ"כ, דהרמב"ם מפרש כפירש"י שם בסוגיא דבפ"ו מה' מעילה ה"ח כתב וז"ל נטל אבן או קורה של הקדש לא מעל שהרי לא נהנה עדיין, בנה אותו בתוך ביתו מעל, נתנה על גבי חלון שבתקרה ולא חברה לא מעל עד שידור תחתי' שוה פרוטה שאין זו הניי' הניכרת, עכ"ל. הרי מפרש דאם בנה וחברה הוי הני' הניכרת, וזהו שאמרו בגמ' הניי' הנראית לעינים אסרה תורה, היינו דבגמ' רצה להוכיח מסוגית הש"ס דאם בנה ע"י חיבור מעל מיד, והרי מיד כשבנה נעשה מחובר ומ"מ מעל ומוכיח דתלוש ואח"כ חברו הוי כתלוש, כרב, דאל"ה אמאי מעל, ומשני דכיון דהניי' הנראית אסרה תורה משו"ה בשעת החיבור גופא נהנה ומעל קודם שנעשה כמחובר, ומשו"ה כתב הרמב"ם דלפי זה כשהניח עפ"י הארובה ולא חברה לא יהיה ע"י הנחה עד שידור בשו' פרוטה, ולפי"ז בדר בבית של הקדש לא שייך לומר שיתחייב מעילה מחמת הנאה הנראית לעינים אם בית חשוב כמחובר, וכן כתבו בתוס' שם במס' מעילה דבבנאו ואח"כ הקדישו לא שייך להתחייב משום הנאה הנראית אסרה תורה אם תלוש ולבסוף חברו הוי כמחובר, יעו"ש. כנלענ"ד בענין זה בס"ד:

אח"ז ראיתי בס' שער המלך פ"ג מה' אישות ה"ג שהרבה לתמוה על דברי הכ"מ הנ"ל שכ' בשיטת הרמב"ם דבע"ז דפסק כתלוש דמי הוא משום חומרא דע"ז, דהרי כ"כ פסק לענין שחוטה דתלוש ולבסוף חברו כתלוש דמי וכן לענין הכשר זרעים, ומסיק שם לישב פסקי הרמב"ם בחדוש הלכה נפלאה, והוא דבגמ' מעילה פ' הנהנה מביא הש"ס שם דילפינן מעילה מע"ז דכתיב וימעלו בו מעל והא דקיי"ל אין מעילה במחובר ילפינן חטא חטא מתרומה דהוא דוקא בתלוש, ובתוס' שם כתבו דיש שני אופנים בענין מעילה, א' מעילה ע"י הוצאה מרשות לרשות, כגון אם חשב שהוא של חבירו ומכוון להוציא מרשות חבירו לרשותו או כסבור שהוא שלו ונתנה לחבירו כמפורש ענין זה בגמ' והב' בנהנה מן הקודש בלי הוצאה מרשות, ועפ"ז רצה לתרץ דהרמב"ם סובר דהא דממעטינן מעילה במחובר הוא דוקא במעילה הבאה על הנאה דמעילה זו לא ילפינן מע"ז, אבל מעילה של הוצאה מרשות דילפינן מע"ז, בזה לא ילפינן חטא חטא מתרומה, וחייב קרבן מעילה גם על תלוש ולבסוף חברו ובזה מתרץ פסקי הרמב"ם דבמעילה של הנאה דילפינן מתרומה אז גם בתלוש ולבסוף חברו פטור דבתרומה לא משכחת גם בתלוש ולבסוף חברו, ובמשכיר בית ואח"כ הקדישו שהשוכר בא בשכירות בתורת קנין ומתכוון להוציא מרשות הבעלים בזה ילפינן מע"ז דבית חשוב כתלוש, יעו"ש שהאריך בזה ואישתבוחי קא משתבח בי' המחבר וקרי לי' כפתור ופרח, והנה מה שתמה על הכ"מ ודאי הקושיות אלימתות שאין לפרקם, אבל מש"כ בשיטת הרמב"ם אינם מתקבלים על הלב, דמש"כ דלענין הוצאה מרשות לרשות ילפינן לענין תלוש ולבסוף חברו מע"ז הוא דבר מתמיה, חדא דמה דילפינן מע"ז הוא רק מה חשיב מעילה, והנה אם הי' איזה חילוק בענין ע"ז אם עובד להר או לעובד לדבר תלוש, ויש לנו גלוי דעובד לבית הוי כעובד לדבר תלוש, אז הי' שייך לומר דילפינן מעילה מע"ז, אבל באמת דלענין עבודה למחשיב עובד ע"ז גם בעובד להר חשוב עובד ע"ז, אלא שהחילוק הוא בין תלוש למחובר למיתסר משום איסור נעבד ומה שייך ענין זה למילף מעילה מע"ז, ועוד איזה גלוי איכא מקראי דלענין ע"ז בית חשוב כתלוש, ויש לישב דברי' דלענין תלוש ולבסוף חברו תלוי בעיקר הדין שהקפידה תורה, דהיכא דהקפידה תור' שיהי' תלוש, י"ל דגם תלוש ולבסוף חברו הוי כמחובר, והיכא דמעטה תורה מחובר י"ל דתלוש ולבסוף חברו לא מעטה תורה, וכן מצאתי בחי' הר"ן דמפרש בדרך זה סוגית הש"ס דחולין ד' ט"ו מה דאמרינן שם דאף דלענין ע"ז בית כתלוש דמי, מ"מ י"ל דלענין הכשר זרעים ולענין שחיטה אינו כתלוש דעל זה מעטה תורה שאין הר נאסר אבל בית אינו כהר, אבל לענין שחיטה אם נימא דילפינן מויקח את המאכלת בעינן דוקא תלוש גמור, יעו"ש. אבל המחבר לא נחית לזה, מדלא הזכיר סברא זו, עוד קשה לי להבין איזה הוצאה מרשות איכא גבי שכיר שנחית לדור בשכרו, דהלא כבר שכרו בקנין ועתה כשדר בו כסבור שהוא שלו, אם לא שנדחוק דמיירי שלא עשה קנין ע"י כסף ושטר וכוונתו לקנות ע"י חזקה של השתמשות בדירה שכתבו אחרונים דאפשר שקונה בכה"ג ואז יש לדון שתחשב כהוצאה מרשות שמתכון לקנות וכ"ז דחוק, ונראה לענ"ד דהדברים כפשטן דאף שענין הוצאה מרשות שיתחשב כמעילה ילפינן מע"ז או מסוטה, אבל כשנאמר בתורה חטא, קאי מקרא זה על הכתוב בראש המקרא, דהרי פשטי' דקרא כן הוא נפש כי תמעול מעל וחטאה בשגגה מקדשי ה', וילפינן מתרומה דכונת התורה דחטא זה של המעל הי' בדבר תלוש היינו דגם ההוצאה מרשות לרשות הוא דוקא בדבר תלוש:

והנה הא דמשמע פשטות הש"ס במס' מעילה ריש פ' הנהנה דהא דילפינן חטא חטא מתרומה למעט מחובר הוא על הנהנה ולא על הוצאה מרשות, נלענ"ד דמחובר לא צריך למילף לענין הוצאה מרשות מתרומה, דבלא"ה ליכא במחובר הוצאה כיון דקרקע אינה נגזלת באופן שאם הי' דבר זה של הדיוט לא היו' יוצאי מרשות בעלים, כל כה"ג לא חשיב כמוציא מרשות הקדש כמבואר בתוס' שם וביותר מבואר הענין בתוס' קידושין ד' נ"ה ד"ה אין מועיל אחר מועל, ואף אם הי' מחזיק בתורת קנין שלא בדרך גזילה שע"י קנין יוצא קרקע מרשות אחד לרשות חבירו במתנה או מכר ושכירות, אבל כיון דמרשות הגבוה נוטל שלא מדעת בעלים ובהדיוט כה"ג לא הי' יוצא מרשות בעלים כ"כ בהקדש אינו יוצא אף שמתכוון להוציא, שלפי כונתו חשב לעשות הוצאה מרשות, אבל כיון דאצל הבעלים האמתיים גם אם הי' הדיוט לא הי' בזה שום הוצאה אז ליכא מעילה, אף שלא מצאתי מפורש ענין זה, אבל כן מיסתבר לומר, דהכונה גרידא אינה מועלת, דהרי בנותן כסף על קנין מטלטלים לא מעל לר"ל כמבואר במס' ב"מ ד' מ"א, יעו"ש. אף שכיון להוציא, ורק יש לאשכח אופן הוצאה מרשות במחובר, כענין שכתבו תוס' סוכה ד' ל"א ד"ה אבל, לאשכוחי סוכה גזולה כגון אם בנה חבירו סוכה על קרקע שלו והוא תקף והוציאו מסוכתו, דבכה"ג שהסוכה בחצירו על קרקע שלו שפיר נגזלת, יעו"ש. ואף שבחי' הגרע"א תמה שם דהרי עבדים שיכול להכניסם לרשותם ג"כ אינם נגזלים דהוקשו לקרקעות, אבל באמת דבריהם ברורים ופשוטים, דמה דקרקע אינה נגזלת, איכא בזה שתי כוונות ראשונה היא מסברא דאי אפשר לעשות עיקר גזילה להוציאה מרשות בעלים והשני' גזיה"כ אף אם יצויר שיוציאה מרשות בעלים מעטה תורה לענין דין גזילה לתשלומים, ועי' בתוס' ריש איזהו נשך שכתבו דהא דקרקע אינה נגזלת הוא מסברא עי' בדבריהם ד' ס"א ע"א ד"ה אבל לא בגזל ל"ל יעו"ש, והנה לענין סוכה לפסול סוכה גזולה אין נפ"מ כלום אם חייב באונסים על סוכה זו או לא אלא אם אפשר להוציאה מרשות בעלים אז הוי סוכה גזולה, ואם לאו אינה בכלל סוכה גזולה שלא נשתנית כלום שהוא ברשות בעלים כמו שהי', עי' בחי' הרשב"א המיוחס להריטב"א שם בפ"ק לענין סוכה גזולה שמבאר ענין זה, ומשו"ה בכה"ג שבנה חבירו על קרקע שלו דיוצאה מרשות בעלים אף שיפטור מאונסים מגזיה"כ כמו דמעטה תורה עבדים, אבל הסוכה פסולה דהרי גזלה והוציאה מרשות בעלים, והדברים ברורים בעזה"י, באופן דלפי"ז כ"כ לענין מעילה אי לאו דילפינן מתרומה הי' אפשר לאשכח מעילה במחובר כה"ג, אבל כיון דאופן זה הוא בדרך רחוק, אבל עפ"י רוב ליכא במחובר ענין זה של הוצאה מרשות הגבוה כמו דליכא הוצאה מרשות הדיוט, משו"ה נקט הש"ס עיקר הלימוד מה דילפינן מתרומה הוא על הנהנה ממחובר, אבל באמת מעטה תורה גם בהוצאה מרשות דעל כל הכתוב בקרא שם גלתה תורה בדיבור אחד בלשון וחטאה דהיא דוקא בתלוש, ופשוט הוא:

הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף