שערי ישר/ג/ו

< הקודם · הבא > מעבר לתחתית הדף דפים מקושרים

שערי ישר ג ו

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

ביו"ד סי' ק"י הביא הטור דברי הרשב"א בנמצאת טריפה במקולין ולא נודעו חתיכות הטריפות בין שאר החתיכות דחתיכות שאינן ראויות להתכבד מותרת, והטור חולק ע"ז משום דכל קבוע כמחצה על מחצה דמי, ובב"י מתמה על הטור מ"ש תערובות זו מכל תערובות יבש ביבש, ובמה חלוק תערובות במקולין מתערובות שבבית, וכתב ע"ז בדרכי משה דהטור מפרש דברי הרשב"א בנפל טריפה במקולין ולא נודע איזה מהן מקולין היא טריפה ולכן נשאר הטריפות בקביעתו והוי כמע"מ, ולכן כתב הטור שאינו מבין דברי הרשב"א, וכן מפרש הב"ח דברי הטור דמיירי כגון שמצאו ריאה טריפה ולא נודע מאיזו חנות הוא ואין בכל חנות וחנות אלא בהמה אחת דהשתא האיסור הוא קבוע בחנות אחת אלא שאין האיסור ניכר וידוע דהרשב"א סובר דבכה"ג נמי בטיל ברוב, והטור סובר כיון דהתערובות הוא בחנויות הוי קבוע, ולפי"מ שמפרש הב"ח הנה אם הי' כה"ג בחנות אחת שכל בהמה ניכרת בפ"ע רק שלא נודע מאיזו בהמה היא הריאה בטיל לכו"ע, רק כיון שכל בהמה מונחת בחנות מיוחדת הוי קבוע לשיטת הטור, ולהרשב"א גם בכה"ג בטיל, וכן כתב הכו"פ לדעת הב"ח, והפר"ח דחה ענין זה בשתי ידים וכתב שהאחרונים בדו מלבם דין זה דמיקרי קבוע כדי להמליץ בעד הטור ושגגה היא בידם דאין הפרש לענין דינא בין דין קבוע זה לדין תערובות חתיכות דדא ודא חדא מילתא היא והכל בטל ברובא כדין יבש ביבש דבכה"ג לא הוי קבוע לפי שאין האיסור ניכר, ומסיק שזו אינה צריכה לפנים:

ולענ"ד ענין זה צריך לפנים ואני תמה להיפוך, דנראה דבכה"ג לא מהני ביטול לכו"ע או מטעם קבוע או מטעם אחר, דהנה בתורת הבית להרשב"א ז"ל בית ד' שער ב' הובא גם בב"י סי' קי"א הביא שיטת הר"ש שכתב בשתי קדירות של היתר ואין באחת מהן כדי לבטל את האיסור אבל יש בין שתיהן לבטלו אם שתיהן של אדם אחד הן רואים את שתיהן כאילו הן כאחת ומצטרפין ומעלין והיינו דתנן ליטרא וכו' ואפילו הי' שתי קדירות בשתי עליות ואינו ידוע לאיזו נפל שתיהן מצטרפות ומעלות דתניא בתוספתא תרומות שתי קופות בשתי עליות שתי מגורות בעלי' אחת הרי אלו יעלו וכו' ר"ש אומר אפילו הן בשתי עירות מעלות זו את זו וקיי"ל כת"ק, אבל אם הי' שתי קדירות לשני בני אדם כתב ר"ש בפי' המשנה למס' תרומות שאינן מצטרפות והביא ראי' ממה ששנו בתוספתא זו שכתבנו משתי קופות אפילו בשתי עליות יעלו ואילו במגורות קתני בעלי' אחת יעלו אבל בשתי עליות לא יעלו, ומפרש בירושלמי מה בין קופות למגורות קופות דרכן להתפנות, מגורות אין דרכן להתפנות, ופי' הוא ז"ל קופות עשויות להתפנות ולהתערב יחד, אבל מגורות אין דרכן להתפנות ולהתערב יחד, כלומר וכל העשוי להתערב כמעורב דמי, וכתב הוא ז"ל לפי טעם זה נראה דהאי דמעלות זו את זו כשיש בזו חמשים ובזו חמשים היינו כששתיהן של אדם אחד שדרכן להתפנות ולהתערב, אבל בשל שני בני אדם שאין דרכן להתערב לא, וחיזק עוד הרב ז"ל הסברא הזו ממה ששנו בסיפא של אותה תוספתא בזו מאה ובזו אין מאה הריני אומר לתוך מאה נפלה, ואיכא למידק למאי נפ"מ כי איכא באחת מאה והא אפילו ליכא בכל חדא אלא חמישים מעלות זו את זו ולתרי גברי איצטריך, ולי נראה דבין של אדם אחד בין של שני בני אדם מצטרפין ומעלין שאם כן ליטרא קציעות וכו' כשם שחלקו בין שחרות ולבנות וכן בעגולים גדולים וקטנים וקטנים וכו' הי' להם ג"כ לחלק בין אדם אחד לשני בני אדם וכו' ומיהו מה ששנו בתוספתא בזו מאה ובזו חמישים אני אומר לתוך מאה נפלה מסתברא לי שאינה ראי' דוקא להעמידה בשני בני אדם, אלא נראה לי שהטעם בזה לפי שאין דבר מצטרף לבטל את האיסור אלא מה שנכנס בספק מחמת האיסור דכלפי שהאיסור מכניסו בספק מתעורר הוא לבטלו, ומה שאינו נכנס בספק איסור מחמת האיסור מה לו להצטרף עם אחר לבטל את האיסור, וכו' ומ"מ צריכים אנו לחוש לדברי הרב ר' שמשון ז"ל שרב גדול ומובהק הוא, עכ"ל הרשב"א ז"ל בקוצר, ובס' בדק הבית להרא"ה ז"ל כתב וז"ל מה שכתב במטבע הקצר שלו בשתי קדירות שנפל איסור באחת מהן שמצרפין לבטלו זה אינו שלא נאמר זה הדין בשום דבר שיש בו בנותן טעם או שראוי ליתן טעם אע"ג דלית בי' כגון מין במינו, אלא א"כ בשיעור מאה לתרומה ויש ששים בכל אחת ואין ידוע באיזו נפל האיסור. עכ"ל. והרשב"א במשמרת הבית השיב ע"ז דהרי מפורש בתרומות דאפי' אין באחת אלא חמשים מצטרפין. יעו"ש:

והנה מה שנחלק הרשב"א עם הר"ש לענין שתי קדירות אם יש חילוק בין שהן של אדם אחד ובין שהן של שני בני אדם, לכאורה אינו מובן כיון דבתוספתא ובירושלמי מפורש החילוק בין קופות למגורות שזה עשוי להתערב וזה אינו עשוי להתערב וא"כ סברת הר"ש מוכרחת דבשני בני אדם שאין עשוי להתערב אין מצטרף, ונראה דהנה לפי"מ דקיי"ל דבשני עיירות אין מצטרף וגם בשני בתים משמע דלא מצטרף, ומוכרח הענין דלענין צירוף בעינן שתהי' התערובות הכל ביחד, אף שכתב הרשב"א שיסוד ענין צירוף תלוי כל מה שנכנס בספק מחמת האיסור הוא מתעורר לבטלו, דלכאורה לפי"ז הי' ראוי לומר דמהני צירוף מקצה הארץ עד קצה השני, אבל באמת דברי הרשב"א הם רק לבאר את ההיפוך שכל מה שאינו נכנס בספק אינו מצטרף, אבל ביסוד זה לבד מה שנכנס בספק לא מהני, דבעינן נמי שתהי' התערובות הכל ביחד, ומשו"ה בשתי עירות קיי"ל כת"ק דאין מצטרפין, ובשתי מגורות בעלי' אחת אין המגורות מחלקן שיתחשב כאילו הן נפרדות לגמרי וכיון ששתיהן נכנסות בספק, מצטרפות שתיהן, ובשתי עליות יש חילוק בין קופות למגורות, דבקופות דעשויות להתערב אז אין העליות מתחלקות, אבל בבתים מרוחקים אז אין מצטרפים גם בשתי קופות, וסובר הר"ש ז"ל דתלוי במה שעתיד להתערב בפועל כמש"כ דכל העומד להתערב כמעורב דמי, ומשו"ה סובר דבשני בני אדם שאין עשוי להתערב מחמת קפידת הבעלים הוא דומה לשתי מגורות בשתי עליות, ולפי' צ"ל דהא דמצטרפות שתי מגורות בעלי' אחת, הוא ג"כ משום דעשויות להתערב, וע"ז פליג הרשב"א וסובר כיון דהם בעלי' אחת או גם בשתי עליות בבית אחד אין הקופות מחלקות, וכן שתי מגורות בעלי' אחת מצטרפות אף שאינן עשויות להצטרך כיון שהן בעלי' אחת, ומשו"ה סובר דגם בשני בני אדם שאין עשוי להתערב לא איכפת לן כיון שהן אינן מחולקות לגמרי, דשני עליות בבית אחד הם, ונראה דמש"כ בש"ך בסי' קי"א דאם הם מינים שאינם עשוים להתערב אינם מצטרפים הוא רק לשיטת הר"ש, אבל להרשב"א כיון שהם בבית אחד לא בעינן שיהי' עשוים להתערב, ולדינא חש הרשב"א לשיטת הר"ש להחמיר להצטרך שיהי' עשוי להתערב גם בעלי' אחת אם הם מחולקים בשתי קדירות כ"ז פשוט בביאור דבריהם. ותוכן הפלוגתא שבין הרא"ה והרשב"א ז"ל כפי מה שנראה מדבריהם שהבאנו הוא בשאר איסורין במין במינו היכא דצריך ששים, כמו לח בלח, דהרא"ה סובר שהוא מטעם גזירה אטו מין בשאינו מינו דיהיב טעמא, ובשאינו מינו ודאי דלא מהני הני כללים, כיון דעכ"פ אית בי' טעמא וטעם כעיקר וחשוב כניכר האיסור, כ"כ במין במינו כה"ג הלא גזרו אטו שאינו מינו, ומשו"ה נקט דהא דקתני בתרומה שאם באחת חמשים ובשני' חמשים שמצטרפות הוא דוקא ביבש ביבש, דמדין איסורין סגיא ברוב, ורק מדין תרומה דבעינן מאה על ענין זה מהני הני כללים, והרשב"א סובר כיון דקמח בקמח הוי כלח בלח וכמו שהובא שיטתו בש"ך סי' ק"ט סק"ג איך קתני סאה תרומה שנפלה ובזו חמשים וכו' דלשון זה סותם בין אם יהי' חטים או קמח, ואם נאמר דלענין לח דבעינן ששים אין קדירות מצטרפות הי' צריך שיהי' בכל אחת ששים, ומשו"ה החליט דגם לענין זה מצטרפות, וכ"ז הוא כיון דגם בלח הוא מדרבנן סגיא בהצטרפות כזאת, אבל אם יהי' בשאינו מינו דיהיב טעמא גם הרשב"א יודה דלא מהני מה שהם בבית אחד, וזה ברור ופשוט, ועי' ש"ך סי' קי"א סק"ח מה שדחה דברי הרשב"א ואין דברי' מוכרחים כלל, וכן כתב שם הפר"ח שהרשב"א פליג על הרא"ה, רק במין במינו היכא דאיכא רובא בכל אחת דמה"ת בטל, אלא מדרבנן צריך ששים ובכה"ג מצטרפות שתי הקדירות לענין ששים כמו דמצטרפות למאה בתרומה, יעו"ש. וברמב"ם ה' תרומות פי"ד ה' ה' כתב בזה"ל שתי קופות או שתי מגורות שנפלה תרומה לאחת מהן ונבללה ואין ידוע לאיזו מהן נפלה אם הי' שתי מגורות בבית אחד הרי אלו מצטרפות ותעלה באחד ומאה כאילו הי' שתיהן מגורה ואחת, והקופות מצטרפות, ואפילו היתה קופה בבית זה וקופה בבית אחר, לפי שקרוב הדבר לקבץ שתיהן בבית אחד, אבל אם הי' שתי הקופות בשתי עירות אין מצטרפות עכ"ל. ומוכח מדברי' דהטעם בקופות משום שקרוב שיתקבצו בבית אחד, דהעיקר שיהי' הכל בבית אחד וסובר דהא דתני בית ועלי' לאו דוקא והוא הדין שני בתים, ולשיטת הרמב"ם נלענ"ד דאין לחלק מה שחלקו האחרונים בין מינים שעשוים להתערב או לא, דלהרמב"ם לא בעינן רק שעתיד להתקבץ בבית אחד, וצ"ע מה שלא העירו בזה הפוסקים:

והנה מדברי הרא"ה והרשב"א לא מצאתי גלוי דעת אם כל הני כללים שיכים. לדין ביטול ברוב ביבש, אם מצטרפים שתי קדירות להצטרף לרוב, והפר"ח בסי' ק"ט החליט דלכו"ע לא מהני לענין צירוף דבעי מה"ת ורק היכא דאיכא רוב בכל קדירה וקופה דמה"ת בטל, אז מהני הצירוף לתרומה, ולשאר איסורים פליגי הרא"ה עם הרשב"א במין במינו דבעינן ששים, דלהרא"ה לא מהני צירוף גזירה אטו אינו מינו ולהרשב"א מהני, אבל עכ"פ ודאי דלא יהני צירוף בלא התנאים האמורים כאן לענין צירוף דרבנן, ולפי"ז אם נמצא טריפה בחנות אחת ולא נודע באיזו מהן אם נבוא לדון להצטרף הבשר שבשאר החנויות צריך לדעת מה משפט של חנות מיוחדת אם היא כקופה או כמגורה, ובפשטות נראה דהוי כמגורה, דאין דומה לקופה שבבית אחר דעשוי לטלטל הקופה ולהביאה לבית זה, וגם אם נימא דהוי כקופה, בעינן עוד תנאי שיהי' של אדם אחד, ועוד תנאי אחד מה שהוסיף הרשב"א שכל אחד יהי' בספק, שאם יהי' בחנות אחת רוב ובשתי החנויות לא יהי' רוב, אז ליכא צירוף כיון דהחנות שיש בה רוב אינה נכנסת בספק, מכל הני טעמי נראה ברור דאי אפשר לפרש בכונת הרשב"א מה שהתיר כשאין החתיכות ראויות להתכבד דמיירי שהספק הוא על כמה חנויות שבמקולין או מקולין הרבה משום ביטול ברוב ע"י צירוף, ומכש"כ לשיטת הפר"ח דהחליט דלענין צירוף רוב דבעי מה"ת לא מהני צירוף של שתי קדירות אפילו של אדם אחד, ודברי הפר"ח באמת הם מרפסין איגרי דלענין חנויות מחליט בבירור דמהני צירוף, ולענין קדירות מחליט בהיפוך, וכן תמוהים דברי החוו"ד בסי' ק"י סק"ג שהחליט דלענין ביטול חד בתרי אין חילוק בין מונח בבית אחד ובין אחד בבית והשני בסוף העולם כיון דלא שייך קבוע שאין האיסור ניכר במקומו. יעו"ש שהאריך שם. והלא עכ"פ לא עדיף דין ביטול חד בתרי מביטול תרומה דבעינן אחד ומאה דקיי"ל דבשתי עיירות אינן מצטרפות, והנה זה ודאי אי אפשר לפרש מה דלא מצטרפות שתי מגורות בשני בתים משום קבוע עפ"י שיטת הב"ח ושאר אחרונים בפי' הטור, דהרי דין קבוע אינו מועיל רק להחשיב כמחצה על מחצה, ובשתי קופות לא שייך זה, דבלא"ה ג"כ כל קופה כנגד קופה השני' היא מחצה, אבל כיון דבכל קופה חמשים נגד האיסור איכא חשבון המצטרף משתי החצאים, ומיעוט איסור הנמצא בקופה עצמה הלא הוא תערובות ממש, ואם נאמר דהמיעוט איסור הנמצא בקופה זו הוא חשוב ככל החמשים שבקופה השני', הלא גם באופן כזה יש מקום דראוי להצטרף, כגון אם בקופה אחת נמצא צ"ט, ובקופה שני' נמצא שלשה, הלא אז אף אם נחשב האיסור האחד הנמצא בקופה הא' כמחצה על מחצה נגד כל הנמצא בקופה הב' מ"מ נתוסף עוד אחד למספר, דהרי אף אם נחשב כל השלשה הנמצא בקופה ב' שהוא כאיסור שוה בשוה, יעלה החשבון למאה, ואין לחוש דשמא האיסור הוא בקופה הב' ואז הוא חשוב כצ"ט או כמאה שבקופה הא' דהרי בדרבנן אנו מתירין משום שאני אומר, וראוי לתלות שנפל בקופה הא' ואיכא צירוף, ובלא"ה זה דבר רחוק וזר לומר שהמיעוט האיסור שהוא בתערובות בתוך הקופה יהי' נחשב כסכום הנמצא בקופה השני' משום קבוע, דהרי קביעות המקום שע"י הקופה הוא על התערובות יחד, וכשנאמר שהוא כמע"מ הוא שקופה זו מתחשב כקופה השני', וע"כ נראה ברור שהענין מה דלא מהני צירוף בשתי מגורות בשני בתים בעיר אחד או בשתי קופות בשתי עיירות, אינו משום דין קבוע דילפינן מוארב לו וקם עלי' אלא הוא כלל גדול בעיקר דין ביטול ברוב, אשר לפענ"ד העלימו עין מזה גדולי המורים:

ונראה לפימש"כ לעיל דעיקר דין ביטול ילפינן מדיינים שדין של המועטים מתבטל נגד דין המרובים, שהוא הצטרפות חלות הדין על עצם הדבר שפסקו עלי' הדין, ושם מתקבץ בגוף הדבר הנידון כל פסקי הדין של כל הדיינים וכל אחד פועל כפי חלקו, ואמרה תורה שבהתקבץ בגוף אחד דינים המתנגדים זה את זה, אף שכולם הם יכולים לחול כגון בענין שהדין תלוי בשיקול הדעת, שיתבטל המיעוט ע"י הרוב, מזה למדו חז"ל שגם בתערובות שהם בקיבץ במקום אחד והמיעוט מנגד להרוב לענין הנהגה שיתבטל המיעוט ע"י הרוב, ומטעם זה אי אפשר למילף רק דומיא דהתם שתהי' התערובות מקובצת במקום אחד, דבתערובות יבש ביבש אי אפשר שיהי' המעורבים גוף אחד ממש, דכל אחד מופרד מחבירו רק הקיבוץ במקום אחד עושה אותו להתחשב כגוף אחד וכיון שהמיעוט גורם דין לאסור כולם, אז דין המרובה מבטל ומהפך את דין המיעוט, אבל אם לא יהי' מקובצים בבית אחד אף שכולם נכנסים בספק אין המיעוט מתבטל ברוב, ולענ"ד מוכח ענין זה מהא דאיתא בגמ' קידושין ד' נ"ז דאיתא התם ברייתא כל ציפור טהורה תאכלו לרבות המשולחת, וזה אשר לא תאכלו מהם לרבות את השחוטה ואיפוך אנא וכו' רבה אמר לא אמרה תורה שלח לתקלה, ופירש"י שם סברא הוא שהמשולחת מותרת דלא אמרה תורה שלח לתקלה שתהא למכשול עון וילכדנה אדם ויאכלנה, וקרא דאמרן לעיל לרבות המשולחת אסמכתא בעלמא הוא. עכ"ל. וכן נאמר ענין זה במס' חולין ד' קט"ו לענין שלוח הקן ושם ד' ק"מ לענין ציפורי עיר הנדחת, ולכאורה קשה איזו תקלה כאן לאדם שיאכלנה הלא מה"ת בע"ח בטלי ברוב וכל היכא דאיכא ביטול הלא מותר לאדם לאכול לכתחילה בהיתר גמור ואם יש בזה מכשול ועון איך מותר לכתחילה להכשיל אדם את עצמו, ואיך יתכן שלגבי המבטל יתחשב כעושה מכשול לאדם שיאכל, והאוכל בעצמו מותר לגרום לעצמו מכשול זה, ולפימש"כ מיושב הענין היטב דבכה"ג ליכא ביטול ברוב אם הציפור משוטטת בעולם דרוב הציפרים שבעולם אינם מצטרפים לבטלה, כיון שמפוזרות הן ואינן מקובצות במקום אחד, כדקיי"ל דשתי קופות בשתי עיירות אין מצטרפות, וכיון דליכא ביטול ברוב ולא נהפך האיסור להיתר אם ימצאנה אדם ויאכלנה הוא נכשל באיסור, אף דמותר לאדם לתפוש צפור לאכול אף שראה שנשלח צפור האסור לאויר העולם, משום דאמרה תורה אחרי רבים להטות ליזל בתר הרוב, אבל היתר זה אינו היתר במציאות, רק שאמרה תורה שלא לחוש על הספק וחבירו שמשלחה הוא גורם תקלה שהוא יודע שהיא אסורה, וכמו שנתבאר לעיל בדברינו בפ"ד לחלק בין דין הלך אחר הרוב לדין ביטול ברוב:

והנה במשנה למלך פ"ז מה' מעילה הוכיח מסוגיא זו דאסור מה"ת לבטל איסור ברוב היתר, ובשעה"מ פט"ו מה' מאכלות אסורות הקשה מזה על שיטת התוס' דאין מבטלין איסור הוא רק מדרבנן ומה"ת מותר למה אמרה לא אמרה "תורה" שלח לתקלה, עיי"ש שדחק לישב שיטת התוס' ובנוב"י מה"ת סי' מ"ה ח' יו"ד מישב קושיתו עפ"י מה שרצה לחדש שם דביבש ביבש לכו"ע אסור מה"ת לבטל, ולפימש"כ אין כאן לא קושיא ולא ראי' דלאו משום ביטול ברוב אתינן עלה, כמש"כ דהיכא דיועיל ביטול שוב אי אפשר לומר שיהי' איזו תקלה להאוכל, ונראה דגם להראב"ד ז"ל דסובר דמדאורייתא אסור לכתחילה אין הטעם משום דגורם מכשול ועון להאוכל דלא יתכן ענין זה שיהי' עון ומכשול ויהי' היתר לכתחילה לאכול, אלא דסובר דאסור לשנות ממטבע של תורה לעשות איסור להיתר שלא עפ"י דרכי ההיתר שקבעה תורה ולא מסברא דנפשי' אמר אלא שמפרש כן בגמ' פ' גה"נ דאמרינן שם זרוע בשלה חידוש הוא וכמו שפירש"י שם מה שלכתחילה היתר לבטל האיסור, ולשיטת הסוברים דאין מבטלין איסור הוא רק מדרבנן, מפרשי שהחידוש מה שמצו' עוד לבטל, ע"י בר"ן שכתב בשיטתייהו כן, ולכו"ע אין החידוש משום גרם תקלה להאוכל, אלא שעושה שלא כהוגן בענין זה כשהוא לעצמו, והש"ס דאמר משום תקלה להאוכל משום דהתם ליכא ביטול מפני שאין התחברות לציפור זה עם שאר ציפורי דעלמא ורק מי שיאכלנה יאכל ע"י היתר לילך בתר רוב או שלא ידע כלל מהשילוח ובכה"ג לא נהפך האיסור להיתר והוי תקלה, ובלא"ה אי אפשר לפרש מה דאמרו בגמ' לא אמרה תורה שלח לתקלה שהוא משום דאין מבטלין איסור לכתחילה, דלישנא "שלח לתקלה" משמע שיהי' תקלה אח"כ להאוכל, ולדבריהם הוא איסור להמשלח, ולפלא בעיני על המאורות הגדולים שלא ירדו לזה:

ובעיקר הענין אם בט' חנויות נמצא טריפה וא"י באיזו מהן אם יש בזה תורת קבוע לומר שעי"ז לא יהי' בזה דין ביטול ברוב, נראה ברור שיטת הפר"ח שכתב כיון דאין האיסור ניכר, ליכא בזה דין קבוע, ומש"כ בס' כו"פ לדון שיהי' בזה פלוגתא בין הראשונים, דהתוס' בנזיר ד' י"ב כתבו להדיא לענין האומר צא וקדש לי אשה ומת השליח דאסור בכל הנשים שבעולם מחמת קרובות של המקודשת שהיא רק משום קנסא אבל מדינא מותר, דאף שאמרו בגמ' דהאשה הוי קבוע אין כאן תורת קבוע שאין האיסור ניכר במקומו, והרמב"ן והרשב"א שכתבו דאסור מדינא כמו שהובא בחי' הרשב"א גיטין ד' ס"ד סברי דאף באינו ניכר איכא תורת קבוע, וכן הביא דברי התוס' דסנהדרין דכתבו בנסקלין בנשרפין משום קבוע, והר"ש בס' כריתות כתב דלהכי אין כל השדות אסור בזריעה מחמת ספק שמא נחל איתן הוא דאין זה קבוע כיון שלא ניכר האיסור במקומו, עיי"ש. ונלענ"ד דאין שייך ענין זה לענין דין ביטול ברוב שהחליט הפר"ח נגד דעת הב"ח, דלכאורה דברי התוס' בנזיר תמוהים הם מש"כ דרק משום קנס הוא משום דליכא תורת קבוע בזה דאין האיסור ניכר, דהלא בבע"ח דלא בטלי אסור ליקח מן הקבוע כדאיתא בפ' התערובות והיא הלכה פסוקה, ועכ"פ לא גרע חשיבות דאשה מבע"ח, והרי בתערובות דבע"ח ג"כ אין ניכר האיסור ומ"מ חשוב קבוע מדרבנן, ולמה כתבו דבאשה אינו אלא קנסא, ומה"ט כתבו דלשאר בני אדם מותר, ובתערובות דבע"ח אסור לכל, ונלענ"ד דבאמת עיקר יסוד הקבוע הוא שיהי' ניכר וידוע במקומו כמש"כ בתוה"ב להרשב"א ז"ל ב"ד ש"ב דמסיק שם בזה"ל משום דכל איסור שנודע מקומו ניכר אינו בטל, וכן איסור חשוב כחה"ל ובע"ח אינן בטלים והרי הן בתערובותם כאיסור קבוע וכיון שכן כל שלוקח ממקום שיש איסור קבוע כאחד מכל אלו הרי הן כמחצה על מחצה. עכ"ל. דלכאורה אינו מובן להחשיב כקבוע כל תערובות אם נמצא בהן דבר חשוב שאינו בטל דמ"מ אין מקומו ידוע, ונראה ביאור ענין זה דהרי בקבוע ממש כחנות ידועה המוכרת בשר נבילה אין נפ"מ אם החנות גדולה או קטנה, אבל כיון שהמקום זה מוגבל שבזאת החנות נמצא האיסור הוא קבוע, לפי"ז גם בתערובות שידוע לנו שבמקום זה נמצא האיסור והוא איסור שאינו מתבטל בתוך ההיתר המעורב עמו במקום זה הידוע חשוב כאיסור קבוע כמע"מ ואסור ליקח מן הקבוע, דליכא בזה דין לילך בתר הרוב, ומשו"ה י"ל דבאשה שקדש השליח אף דהדרה לניחותא והיא נמצאת במקום מיוחד, אבל מקומה אינו ידוע וניכר, אלא שידוע לנו שנמצאת בעולם, אבל אין אנו יודעים להגביל מקומה, אם לא שנעשה את כל כדור הארץ למקום ידוע, ולפי"ז בע"כ עלינו לפרש דמש"כ התוס' לבאר הך דאסור בכל הנשים שהוא משום קנסא ולא מדינא אין כונתם על ענין ביטול ברוב, דבלא"ה בע"ח לא בטלי ומכש"כ לפי"מ שנתבאר בדברינו לעיל, דבאדם ליכא תערובות והתחלפות שאין הספק בכה"ג על עצמות הגוף איזהו אלא על התחדשות הדין על מי נתחדש כמש"כ לעיל בפ"ה, ועוד שמה שאינו במקום אחד לא בטיל ברוב, אלא כונתם על דין אזיל בתר הרוב, דשאני אשה מכל תערובות דלא בטלי דחשבינן לי' כקבוע דהתם נמצא האיסור בתערובות במקום ידוע, ולהכי חשוב קבוע כמש"כ הרשב"א, ואף אם נתפזרו כולם ונשאר אחד במקום הראשון נשאר עלי' דין קבוע דבמקום זה הוי איסור ידוע, אבל באשה לא הי' ניכר האיסור במקום ידוע בתערובותו, ומש"כ התוס' בלשונם במס' גיטין ד' ס"ד בד"ה אסור בכל הנשים שבעולם לענין ביטול ברוב נראה לי כונתם בדרך אחר דז"ל שם, אבל מן הדין מותר בכל הנשים דאין זה חזקה גמורה דאין בידו להתקדש שמא לא תתרצה, ועוד דאזלינן בתר רובא וכו' והא דמשני אמינא לך אנא אשה דלא ניידא לאו משום דתתחשב כקבועה שלא תתבטל ברוב, דבדבר המתערב ואינו ניכר לא אמרינן דליהוי קבוע דידי' כמע"מ, אלא כלומר מחמת קביעותא קנסינן טפי מבגוזל עכ"ל. והנה פתחו בדין אזיל אחר הרוב ולא משום ביטול ברוב, ואח"כ סימו מדין בטילות ברוב, ומלבד זה אי אפשר לומר שיהי' בזה דין ביטול דעכ"פ לא גרע חשיבות אשה מבע"ח כנ"ל, אלא נראה דכונתם עפ"י מה שכתב הרשב"א דהיכא דהאיסור קבוע לעצמו בלי התערובות כמו ט' חנויות אז אינו בטל אף אם הוא דבר שאינו חשוב, והיכא שהוא דבר חשוב ואינו בטל, אז אם גם האיסור אינו ידוע לקבוע לעצמו רק שכל התערובות קבועה במקום אחד וידוע מקומה הוא ג"כ קבוע לענין שאסור ליקח מן הקבוע ולא אזלינן בתר הרוב משום דהוי כמע"מ, ומשו"ה בנידון זה דאין בזה ענין קבוע של תערובות דהתערובות הוא כל העולם כלו, ועלינו לומר שיהי' האיסור קבוע לעצמו בלי התערובות והוא אופן הקבוע שאין מתבטל אף אם אינו דבר חשוב דאז כמו שאינו מתבטל ברוב כ"כ לא אמרינן הלך אחר הרוב, וע"ז אמרו דאין בזה ענין קבוע שלא תתבטלו ברוב, דבדבר המתערב ואינו ניכר לא שייך קבוע, ומשו"ה דמן הדין מותר משום דאזלינן בתר הרוב ואין בזה איסור ליקח מן הקבוע, כן נ"ל נכון בכונתם. ולפי"ז בתערובות נסקלין בנשרפין דכולם מקובצים במקום ידוע, אם ליכא בהם תורת ביטול ברוב, כמש"כ לעיל דליכא בהם התחלפות גופים ואנו דנים לענין לילך אחר הרוב שפיר כתבו בתוס' דחשיבי קבוע ואין שום סתירה לדברי התוס' בנזיר הנ"ל, דשם בנסקלין הוי כמו בכל תערובות דהיכא דלא בטילי הוא קבוע, והתם בתערובות של בני אדם דלא מתבטלי מה"ת הוי קבוע מה"ת כיון דהם מקובצים במקום ידוע וכן מוכח שיטתם זו במס' מנחות ד' כ"ג לענין שחיטה בנבילה יעו"ש:

ולפי"ז מה דפליגי הרמב"ן והרשב"א על התוס' וסברי דמה דאסור בכל הנשים הוא מדינא, ומפרשי דמה שאמרו בגמ' נזיר משום קבוע הוא כפשוטו, הוא לענין לילך אחר הרוב, היינו דאף שהתערובות הוא מפוזר בכל העולם, אבל כיון שהאיסור הוא במקום קבוע והוא איסור שאינו מתבטל משום דבאדם ליכא דין ביטול איכא בזה תורת קבוע דלא אזלינן בתר הרוב, ובזה איכא פלוגתא דלשיטת תוס' בעינן בתערובות לענין קבוע שתהא התערובות בכלל במקום ידוע וניכר, ולהרמב"ן ולהרשב"א לא בעינן מקום ידוע וניכר בתערובות אלא רק שלא יתבטל ויהי' במקום קבוע אבל שאין מקומו ניכר חשיב קבוע לענין דלא אזלינן בתר הרוב, אבל לדין קבוע שמעכב דין ביטול ברוב לכו"ע בעינן שיהי' ניכר וידוע, ואם אינו ניכר בטול ברוב, ולפימש"כ עולה לנו לדינא להיפוך משיטת הב"ח דאם יהי' ג' קופות בג' בתים והם של אדם אחד ונפל שם איסור ואין ידוע לאיזו מהן יש לומר דבטל ברוב כמו דמשמע פשטות דברי הרשב"א שהבאנו לעיל, אם נאמר דביבש לענין רובא ג"כ מהני הצטרפות דלא כהפר"ח, ובשלש בהמות שלא נתערבו כלל רק הריאות נתערבו ליכא תורת ביטול ברוב מטעם שכתבנו לעיל בפ"ה דעל כל אחת ספק לעצמו בלא תערובות, וכן מ"ש בהג' דגול מרבבה שהבאנו לעיל בספ"ה שכ' לדון על דברי הש"ך בג' מינים שא"י מי נשחט שלא כהוגן מדין קבוע שלא יתבטל ברוב לא אבין ענין זה, דזה רק לענין איסור ליטול מן הקבוע אם נחליט דלית בהו תורת ביטול ברוב מאיזה טעם שיהי', ולהש"ך שכתב שם דין ביטול ברוב אין דברי השגתו מובנת לכאורה, רק תוכן דבר' הוא לפימש"כ בש"ך סקי"ד וכ"ט עפ"י דברי הד"מ והב"ח דבג' חנויות שאין ידוע באיזו הטריפה נמצא חשוב קבוע לגרע מזה דין ביטול ברוב, כ"כ מבג' מינים שכל אחד יש לו מקום ואינו מתערב כלל, ג"כ חשוב קבוע, דגם בחנות אחת, ובבית אחד, יש לחלק למקומות ידועים. אח"ז מצאתי בעזה"י בשו"ת של הגר"ז הנדפסים עם השו"ע שלו שכתב להלכה דברינו כמעט בכל מה שכתבנו, והוא דבג' מינים ליכא תורת ביטול ברוב, ובג' חנויות ליכא ביטול מטעם האמור בסי' קי"א, אבל לא ביאר הענינים רק בקוצר, ולענין קבוע הלך בשיטת הכו"פ יעו"ש סי' י"ח והמעין יבחר:

ונלענ"ד דגם עפ"י דרכנו יש מקום להמליץ בעד הטור שהבאנו לעיל, והוא דנאמר שהטור הבין בדברי הרשב"א דמיירי במקולין הרבה כמו שמפרש הד"מ, דלית בכה"ג דין ביטול ברוב, משום דהוו כמגורות בשני בתים ואינן מצטרפות ובדברי הרשב"א שהביא הטור אינו מפורש דבחתיכות שאינן ראויות להתכבד שיהי' ההיתר משום ביטול ברוב, והב"י שהביא לשון הרשב"א שכתב להדיא משום דביבש מתבטל ברוב, כנראה הוא מתה"ק ואין הס' ת"י, ובתוה"ב הארוך אשר אתי לא מצאתי בדברי' מה שהעתיק הב"י, ולפי"ז י"ל דהטור חשב בשיטת הרשב"א דאף דלא בטילי משום דלא מצטרפי שאר הבשר שבמקולין אחרים, מ"מ מותר החתיכות שאין ראויות להתכבד ליקח, דהא דחשיב הש"ס לבע"ח שאינן בטלים כקבוע הוא הטעם מחמת חשיבות, דכמו דמהני חשיבות המיעוט להיות כניכר האיסור מדרבנן כ"כ חשוב קבוע דהוי כניכר האיסור, אבל אם אינו בטל מטעם אחר כמו מטעם דליכא דין הצטרפות אז אזלינן בתר רובא לענין זה דמותר ליקח החתיכות שאינן ראויות להתכבד, וע"ז פליג הטור דכיון דאינן בטלות מאיזה טעם שיהי' חשוב כקבוע אף שאינו ניכר האיסור, כמו בבע"ח דלא בטלי ברוב חשוב קבוע כ"כ בכל דוכתא דלא בטיל, וענין זה לא נתברר לי היטב: דבדבר שאינו בטל מחמת שיש לו מתירין ג"כ אינו מפורש בסי' ק"י דאסור ליקח מן התערובות מדין קבוע, אבל נראה דלעולם כל שאינו בטל חשוב קבוע, דהתוס' בסנהדרין לענין הנסקלים בנשרפים כתבו בתירוץ הב' משום קבוע מיפטר מה"ת, ובארנו לעיל דבריהם דהטעם דליכא שם ביטול ברוב הוא מטעם דליכא שם ענין הביטול דלא שייך שם ענין הצירוף, דכ"א הוא ספק מצד עצמו דלא שייך באדם התחלפות ותערובות הגופים, ואם נאמר דמה דלא אזלינן בתר רוב משום קבוע הוא מטעם חשיבות בע"ח הוא רק מדרבנן, והתוס' שכתבו דפטור מה"ת מטעם קבוע, בע"כ הוא דכל היכא דלא בטיל אף מחמת חסרון הצטרפות הוא גם כן קבוע, וכן יש להוכיח מהא דתנן במשנה פ"א דערלה מ"ו נטיעות של ערלה ושל כלאי הכרם שנתערבו בנטיעות הרי זה לא ילקוט, וכן בפ"ט דתרומות מ"ה מאה לגינה של תרומה וכו' אבל בדבר שאין זרעו כלה אפילו מאה של חולין ואחד של תרומה כולן אסורין, וכתב הרמב"ם הטעם לפי שהתרומה מופרשת היא ולא נתערבה בחולין, והרע"ב כתב שם לפי שאין קרקע עולה באחד ומאה וכן כתב רש"י במס' גיטין ד' נ"ד ע"ב והוא מפורש בתוספתא כמו שהביא הר"ש שם, והרמב"ם שכתב טעם זה נראה דמפרש כן הטעם דקרקע אינה בטילה משום דאינה מתערב וליכא חבור, ומ"מ אסור ליקח מן התערובות ולא אזלינן בתר רוב דהוי כקבוע, ולהרש"י והרע"ב יש לומר דהוי כדבר חשוב, ולא גרע מחשיבות דבע"ח דתערובתן חשוב קבוע אבל הרמב"ם דמפרש דהוי רק חסרון החיבור מוכח דלעולם כל שאינו בטל חשוב קבוע, אמנם לפימש"כ לעיל בפ"ה דמטעם הלך אחר הרוב אי אפשר להתיר כולם אף בשני בני אדם שנשאלים בזאח"ז כיון דהספק היא על כולם יעו"ש, אין ראי' מזה דל"ד למש"כ האופן לפרש דברי הרשב"א לפי' הטור, דשם כיון דאיכא חתיכות הראויות להתכבד שאסורות בלא"ה, דאז אין לנו לדון על כולן וצ"ע:

הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף