שערי ישר/ג/ד

< הקודם · הבא > מעבר לתחתית הדף דפים מקושרים

שערי ישר ג ד

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

קיי"ל דמדאורייתא בכל האיסורין חד בתרי בטיל, וענין זה ילפינן ג"כ מקרא דאחרי רבים להטות, כן כתב רש"י בגיטין ד' נ"ד ע"ב ובחולין ד' צ"ח ע"ב וכן כתב הרא"ש בפ' גה"נ סי' ל"ז וילפותא זו לא ביארו לנו הראשונים מנ"ל מקרא זה חידוש זה דאיסור ודאי שנתערב בין בלח ובין ביבש שיתהפך האיסור להיות להיתר דלכאורה ענין העיקרי שעלי' אמרה תורה אחרי רבים להטות הוא לענין דיינים ושם האמת אחד הוא ואמרה תורה שעלינו להחזיק שהאמת הוא כדעת המרובים וממילא דעת המיעוט הוא שקר, ולא שייך בענין זה לומר שיתהפך האיסור להיתר ואם נאמר דבדיינים נמי אמרה תורה דין זה של בטול המיעוט בהרוב היינו שלא משום הכרעת בירור האמת והשקר, אלא שמתבטלת דעת מיעוט הדיינים בתוך דעת המרובים, א"כ יקשה מנא לן הא דקיי"ל כל דפריש מרובא פריש כמו בתשע חנויות וכדומה כל רובא דאיתא קמן דאמרינן בגמ' חולין דדין זה של תשע חנויות וסנהדרין ילפינן מקרא דאחרי רבים להטות, ועכ"פ איך אפשר ללמוד שני דינים אלו הדין לילך בתר רוב ברובא דאיתא קמן ודין זה דחד בתרי בטיל מדין הדיינים, דלכאורה בדיינים אי אפשר שיהי' בזה שני הדינים יחד, דמטעם ביטול ליכא מיעוט כלל, ואז לא שייך לילך בתר רוב, וכשאנו דנים לילך בתר רוב בע"כ איכא מיעוט ולא נתבטל ברוב, והוא דבר פלא, ומצאתי בפמ"ג בפתיחתו לה' תערובות שהעיר קצת בזה. יעו"ש בריש דברי':

והנה בפשטות משמע דשני דינים אלו הדין דהלך אחר הרוב ומדין דבטל ברוב הם שני ענינים נפרדים דבתשע חנויות דאמרינן בנמצא הלך אחר הרוב אין כאן דין בטול ברוב, ובתערובות דמותר הכל לא שייך בזה דין לומר הלך אחר הרוב, אבל מדברי כמה ראשונים מוכח לכאורה דשני דינים אלו אינם ענינים נפרדים אלא ענין אחד הוא, דז"ל המרדכי בפ' הזרוע בשם הר"ב אני אומר דר' מאיר מודה בביטול הרוב בכל דוכתא אע"ג דחייש למיעוט מדאורייתא כדמוכח בפ"ק דחולין ולר"מ היכי אכיל פסח וקדשים וכו' וברובא דאיתא קמן נראה דלא פליג ר"מ דכתיב אחרי רבים. עכ"ל. ומוכח דחד ענין הוא, וביותר מוכח ענין זה בדברי השטמ"ק שכ' בשם הרא"ש הבאנו לעיל בש"א פ"ה דתירץ על קושית תוס' בקפץ אחד מן המנוים דליבטל ברוב ומתרץ כיון דעשירי ספק פטור, ואפילו כי אמרינן כל דפריש מרובא פריש עשירי ספק מיקרי, אלא שהתורה התירה ספק זה באיסורין משום אחרי רבים להטות ונהפך האיסור להיתר ע"י ביטול ברוב אבל הכא לא נפיק מכלל עשירי. עכ"ל. ובעיקר שיטתו בארנו בש"א פ"א, אבל עכ"פ מפורש בדברי' דהיתר של כל דפריש מרובא פריש אינו משום בירור אלא שהתורה התירה ונהפך האיסור להיות היתר ע"י ביטול ברוב: וע"כ נלענ"ד עפימש"כ לעיל בפ"א דברובא דאיתא קמן אין לפרש שהוא מצד איזו הכרעה ע"י מהלך הטבעי שיותר רגיל שתהי' בשר הנמצא מה"ט חנויות הכשרות, כיון דבמציאות כל חנות היא בפ"ע נגד הרוב והנה ענין זה באמת הוא מקושי ההבנה דהרי גם בטבעו של עולם אנו מחזיקים רוב כזה, דהרי אם יהי' עשרה שטרי גורלות שאחד מהם יזכה בגורל וכשנבוא למוכרם הנה מי שירצה לקנות תשעה מהם ואחד השטר העשירי ודאי שישלם הקונה בעד ט' השטרות הרבה יותר מן הקונה השטר האחד, מחמת שעפ"י דרכי הטבע קרוב יותר שאחד מן ט' השטרות יזכה את דבר המורגל, אף שכל שטר ושטר שיזכה הוא נגד הרוב, ואיך שייך לומר שאם יזכה הקונה השטר האחד שהוא נגד מהלך הטבעי, דא"כ גם אם יזכה אחד מהט' הוא ג"כ נגד הטבע ואם אינו מנגד למהלך הטבעי איך נאמר שמהלך הטבעי מכריע שיזכה אחד מהט' ולא העשירי והוא ענין פלאי, דבשעה שאנו דנים על אפשריות המקרים איכא רוב בטבע דלבעל הט' שטרות יש ט' אופנים אפשריים שיזכה בגורל ולבעל השטר הא' אין לו רק אופן אחד, וכשאנו דנים על המציאות ליכא שום רוב וכל אנפי שווים דכל אחד הוא חלק מהכלל, ועכ"פ אף אם נאמר דבתשעה חנויות איכא איזה בירור מחמת האפשרות הלא יהי' ענין זה כרובא דליתא קמן ובגמ' אמרינן דרוב בהמות כשרות וכה"ג אינו דומה לט' חנויות, וע"כ יש לומר דהיתר של ט' חנויות הנלמד מאחרי רבים להטות דסנהדרין הוא ענין ביטול ברוב, היינו דגם מה דאמרינן בבשר הנמצא הלך אחר הרוב וכל דפריש מרובא פריש הוא כענין ביטול ברוב דכיון דאנו מחליטין דליכא בירור על בשר הנמצא שהוא בשר כשר מן הט' חנויות וספק שקול הוא, אלא שהתורה התירה בשר זה מחמת שרוב החנויות גורמים דין היתר על חתיכה זו, ואיך אפשר שיהי' מותר אם לא שהותר האיסור של החתיכה אף אם במציאות הוא בשר נבילה דברובא דליתא קמן כגון ברוב בהמות כשרות לא ניתר האיסור במציאות אלא דמה שמותר לנו הוא משום דאנו מחזיקים שהוא כשר במציאות ואם לא נתאמת השערתנו אכלנו דבר האסור ע"י אונס וכמש"כ בתוס' יבמות ריש פרק החולץ ד"ה ונמצאת מעוברת, אבל ברובא דאיתא קמן נהפך האיסור להיתר, ומשו"ה לר"מ דחייש למיעוטא מה"ת הוא רק ברובא דליתא קמן דלא נהפך האיסור להיתר יש לחוש על צד האפשרות שמא איילונית היא, אבל ברובא דאיתא קמן אין נפ"מ בין ר"מ לרבנן כיון שנהפך האיסור להיתר, וענין זה הוא ג"כ בסנהדרין דמה שאמרה תורה אחרי רבים להטות אינו מחמת הבירור שהמרובים כונו אל הדין האמתי, אלא שכן גזרה תורה שיהי' הדין כהמרובים, ואף אם המעטים כונו אל האמת יתהפך הדין ויהי' הדין כהרוב, היינו דגם במציאות מה שכלפי שמיא גליא משתנה הדין ומזה קבלו חז"ל דגם בתערובות שנתערב איסור ודאי בהיתר דבטל האיסור שדין של הרוב משנה את דין המיעוט להתהפך דינו במציאות עד שיוכר האיסור: אמנם אם נחליט כדברינו הי' ראוי לומר דבסנהדרין אם עפ"י דעת המועטים טועים המרובים בדבר משנה אין הולכין בזה אחר הרוב, כיון דבטועה בדבר משנה חוזר ואין דינם דין כלל נמצא דלפי דעת המועטים אין כאן אחרי רבים להטות כלל, דבשלמא אם נאמר בכונת התורה שאמרה אחרי רבים להטות הוא משום בירור והכרעה אין נפ"מ בזה דגם אם המחלוקת ביניהם בטעות של דבר משנה הלא לפי דעת הרבים דינם אמת וצריך לעשות כהכרעתם אבל אם נחליט שאין בזה הכרעה על האמת, אלא שדין המרובים מהפכים את דין המועטים הלא צריך לדעת אם יש כאן דין של רוב, וכיון שלפי דעת המועטים אין כאן רוב ליכא אחרי רבים להטות, והנה למ"ד הדר דינא היינו שגם טועה בשקול הדעת חוזר הדין, ל"ק איך משכחת לה דין של אחרי רבים להטות, דל"ד טועה בשקול הדעת לטועה בדבר משנה דבטועה בדבר משנה לא חל הדין כלל, אבל בטועה בשקול הדעת לכו"ע חל הדין, רק פליגי אם אפשר לחזור ולהורות דלמ"ד קם דינא אין הדין משתנה עוד ע"י חזרה ולמ"ד הדר דינא אפשר לחזור שישתנה הדין מכאן ולהבא, ועי' קצוה"ח סי' כ"ה סק"ה אבל מטועה בדבר משנה קשה שיהי' באמת כן דבדיינים המחולקים בדבר משנה לא ניזיל בתר רוב אבל בלא"ה רחוק לומר כן דהדין של כל דפריש מרובא פריש הוא מטעם שנתהפך במציאות האיסור להיתר, דבשלמא בתערובות דאיכא רוב היתר במציאות אמרה תורה שהרוב יהפך לשנות את האיסור להיתר, אבל בבשר הנמצא בין החנויות דליכא תערובות חתיכות, דהחתיכות שנשארו בהחנויות לא נתערבו, וליכא בזה רוב חתיכות והרוב והמיעוט בזה הוא רק על הוראת הדין על הבשר הנמצא דרוב חנויות מורין להיתר ע"י אפשרות הפרישה מכל אחד מהט' חנויות הכשרות והחנות המוכרת בשר נבילה מורה לאיסור, ואם נאמר בזה ענין ביטול ברוב הוא רק על הוראת הדין שנולד ע"י הספק, אבל דין הנבילה בעצמותה ליכא רוב כשרות שיהפכו אותו מאיסור להיתר וממילא אי אפשר ללמוד דין ביטול ברוב בתערובות להתיר חתיכה שאסורה בודאי מהכתוב אחרי רבים להטות של דיינים, וכן מוכח היפוך הכלל שאמרנו מהא דאזלינן ברובא דאיתא קמן גם בממון היכא דליכא מוחזק כגון להחזיר אבידה בתינוק הנמצא בעיר שרובה ישראל דמפקינן מיד המוצא משום דהמוצא אינו חשוב כמוחזק כמש"כ התוס' בספ"ק דכתובות דאם ישראל הוא לא זכה בה המוצאה מעולם, וכן בניפול הנמצא בין שני שובכות אמרינן בגמ' ב"ב ד' כ"ג דאם חד מנייהו נפיש מחברי' מחזירין לבעל השובך המרובה מה"ט דליכא שם מוחזק, ואם נאמר דיסוד הדין ליזל בתר רוב ברובא דאיתא קמן הוא ענין ביטול ברוב דמתהפך הדין קשה טובא דהלא מסקינן במס' ביצה ד' ל"ח ע"ב דממונא לא בטיל דקנין ממון אינו נפקע מן הבעלים ע"י תערובות מיעוט ברוב כמו שפי' רש"י שם ולמה אזלינן בתר רובא בממון בכה"ג כיון דקנין הבעלים לא נתבטל, ומוכח מזה דלדינא ליזל בתר רוב א"צ הפקעת הדין במציאות, וכשנעיין היטב בדבר נראה כי רחוק לומר שיתהפך האיסור להיתר דהרי מצינו בספיקות שהתירה תורה כגון בספק טומאה ברה"ר דהוי היתר לענין הנהגת האדם דרשאי להתנהג כאילו הי' טהור, אבל אם נתודע אח"כ שהי' טמא ונכנס למקדש או אכל קודש חייב קרבן וכן בארנו לעיל שיטת הרמב"ם - בש"א פ"ג - בכל ספיקות דמותר מה"ת דאם נודע לו אח"כ חייב כפרה וכל כה"ג, אם לא היכא שתלתה תורה חלות האיסור בידיעת האדם כגון ספק ערלה דחו"ל שנתבאר בש"א וספק טומאת התהום בארנו לעיל בש"ב, והנה בתערובות של איסור בהיתר שהתירה תורה מוכרח הענין של הפקעת האיסור במציאות עד שיוכר כעין ההיתר של טומאת התהום, דהיתר הנהגה לא הי' מועיל בזה כיון דאוכל ודאי איסור, אבל בהיתר שהתירה תורה לילך בתר הרוב א"צ להפקעת איסור במציאות דהרי די בכה"ג שיהי' היתר הנהגה כמו בספק טומאה ברה"ר וכדומה: ולכן נראה לי ברור שהאמת הוא כפי פשטות הדברים דהדין דאזלינן בתר רובא ודין ביטול ברוב הם שני דינים נפרדים, והבדל ביניהם הוא הענין שכתבנו דביטול מתהפך האיסור להיתר ובדין כל דפריש מרובא פריש הוא היתר הנהגה ולא היתר במציאות ואם יתודע אח"כ שאכל איסור חייב כפרה כמו בספק טומאה ברה"ר, וגם דברי הרא"ש שהבאנו למעלה מס' שיטה מקובצת יש לפרש כן דכונתו לבאר שני הענינים דבכל דפריש אף דהוי ספק שקול בלא בירור על הדבר במציאות דהתירה התורה משום אחרי רבים להטות, וכונתו בזה לתרץ מה דקשה בזה משני אופנים חדא דליבטלו ברובא ויתחייבו כולם במעשר, ועוד אף אם לא בטל מטעם בע"ח לא בטלי הלא אפשר לחייבם ע"י דנכבשינהו עד דניידי ונימא כל דפריש מרובא פריש, ועפ"י מסקנתו ל"ק כלל דאם נפרישם ג"כ לא יהני דאף אם נימא כל דפריש מרובא פריש לא נפיק מכלל עשירי ספק כיון דרובא דאיתא קמן אינו מברר המציאות, רק הוא כהוראת הדיינים שמורים עלי' שיהי' דינו כאילו לא עבר תחת השבט אבל מה דבעינן שיהי' ידוע שלא עבר תחת השבט ע"ז ליכא הוראה רוב דהרי הרוב בעצמם אינם כידועים שלא עברו תחת השבט דכל אחד מהם הוא בספק, ולא עדיף הנפרש מהרוב עצמו, וכ"כ מה"ט ליכא כאן ביטול ברוב לומר שישתנה דין המיעוט להיות כהרוב ויתהפך המיעוט מפטור לחיוב במציאות ככל ביטול ברוב דכיון דבמעשר כולם ספק עשירי הם וכולם פטורים במציאות כיון דבמעשר תלוי חלות הדין בידיעה וליכא במציאות רוב ומיעוט לענין חיוב דכולם פטורים כנלענ"ד. - ולעיל בש"א פ"ה בארנו ביתר ביאור - וכן בדברי המרדכי יש לפרש דהם שני ענינים ומתחילה אמר אני אומר דר"מ מודה בביטול ברוב בכל דוכתא אע"ג דחייש למיעוט מדאורייתא, ואח"כ הוסיף וברובא דאיתא קמן נראה דלא פליג ר"מ דכתוב אחרי רבים להטות וכונתו רק דבשני ענינים אלו כמו שמודה בביטול ברוב כ"כ לא פליג בכל רובא דאיתא קמן דאזלינן בתר רובא, דרובא דאיתא קמן נלמד מקרא דאחרי רבים להטות, והוא כמש"כ דהיתר של ט' חנויות הוא מטעם אחד מן הוראת הדיינים וכל זה כללה תורה בכתוב זה דאחרי רבים להטות, והא דעדיף לר"מ רובא דאיתא קמן הוא כמש"כ דלא שייך בזה לחוש למיעוט כיון דלאו משום בירור הוא אלא שהתורה עשתה ספק כודאי כה"ג, ורק ברובא דליתא קמן שהוא משום בירור חייש ר"מ למיעוטא, ומכש"כ בביטול ברוב דנתהפך המיעוט מאיסור להיתר דלא שייך לחוש למיעוטא, רק רבינו ברוך מלמדנו שלא נאמר דלר"מ מיעוט חשוב כהרוב כנלענ"ד:

ועתה עלינו לבאר ענין זה שנמצא בכתוב זה דאחרי רבים להטות האמור אצל דיינים שני דינים אלו ליזיל בתר הרוב ברובא דאיתא קמן וביטול ברוב שיתהפך המיעוט וישתנה דינו במציאות שמזה קבלו חז"ל שני הדינים בכל דוכתא, ונראה לענ"ד דבהוראת הדיינים שאמרה תורה לנו לעשות ככל אשר יורוך, איכא בזה שני ענינים, ענין אחד הוא בגדר גלוי מילתא להודיע לנו את הדין וההלכה מה שמצאו בתורה ובענין אין הדיינים פועלים לחדש דין מחודש ע"י אמירתם נגמר דינם, וענין שני איכא בדיינים שע"י אמירתם נגמר הדין מכאן ולהבא לחול דין חדש כמו בדיני נפשות ודיני קנסות דבלא בי"ד ליכא שום דין על הנידון ליהרג או לשלם קנס, וכן בדיני ממונות ואיסור והיתר אם טעו בשקול הדעת אז חל דין מחודש ע"י הדיינים, ועל שני ענינים אלו אמרה תורה אחרי רבים להטות, שאם הדיינים מחולקים בדין עלינו לעשות כדעת המרובים, והנה לענין הראשון אין צריך בזה לדין ביטול ואיזה התהפכות במציאות כיון שאין אמירת הדיינים פועלת כלום, אלא צריך בזה היתר או איסור חדש לענין הנהגה לעשות ספק כודאי שגזרה תורה לעשות כדעת המרובים נגד דעת המועטים, אף שלא הוברר שהמרובים כונו האמת לאמיתה של תורה, ובכה"ג אם נודע אח"ז שטעו בהוראה הי' ראוי שהיחיד שעשה על פיהם צריך כפרה אם התירו את האסור, אם לא משום דין אונס, ובזה הכלל כלול גם דין ליזל בתר הרוב ברובא דאיתא קמן, שאמרה תורה לעשות כפי שמראה לנו הרוב דאיתא קמן בין לאיסור ובין להיתר, אבל לענין השני דהוראת הדיינים גורמת הדין ואם יהי' איזה חסרון וגרעון בגמר דינם הוא חסרון בעצם חלות הדין, הנה כשהדיינים מחולקים שהרבים אומרים חייב והמיעוט מזכים, אין כאן גמר דין כיון דנגד אמירת המחייבים אומרים המזכים להיפוך, וצריך בזה ביטול כח אמירת המזכים שיתבטל כחם גם במציאות האמתי, דאל"כ לא יועיל לנו בזה הענין הראשון מה שעלינו להתנהג כדעת המרובים, כיון דצריך לנו לחלות הדין גמר דין של הדיינים, ובגמר דינם איכא דין הסותר זה את זה, ולזה צריך ענין ביטול ברוב שיתבטל במציאות פסק דין של המיעוט ולא יגרום שום ענין ויהי' המיעוט כמאן דליתא ויחול הדין ע"י פסק דין של המרובים לבד, או שיתהפך המיעוט להיות כהמרובים ויוגמר הדין ע"י כולם - ולקמן יתבאר ענין זה בס"ד - ומזה קבלו חז"ל בכל תערובות שיתבטל המיעוט במציאות ויתהפך מאיסור להיתר ומשו"ה גם באופנים דליכא דין ביטול במציאות, מ"מ דין ליזל בתר רוב לא נגרע בזה כנ"ל:

הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף