שערי ישר/ג/א

· הבא > מעבר לתחתית הדף דפים מקושרים

שערי ישר ג א

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

גרסינן בפ"ק דחולין ד' י"א ע"א מנא הא מילתא דאמור רבנן זיל בתר רובא מנלן דכתיב אחרי רבים להטות, רובא דאיתא קמן כגון ט' חנויות וסנהדרין לא קמיבעיא לן, כי קמבעיא לן רובא דליתא קמן כגון קטן וקטנה מנא לן אמר ר' אלעזר אתיא מרישא של עולה וכו' רב אשי אמר אתיא משחיטה עצמה דאמר קרא ושחט שחוט ואכול ליחוש שמא במקום נקב קשחיט וכו' אמר רב אשי אמריתא לשמעתא קמי' דרב כהנא ואמר לי דילמא היכא דאפשר אפשר והיכא דלא אפשר לא אפשר, דאלת"ה לר"מ דחייש למיעוטא ה"נ דלא אכיל בישרא, וכ"ת ה"נ פסח וקדשים מאי איכא למימר, ה"נ היכא דאפשר אפשר היכא דלא אפשר לא אפשר. עכ"ל הש"ס. ובפירש"י שם כתב וז"ל אלא ודאי הלל"מ הא דסמכינן ארובא אפי' היכא דאפשר, א"נ אחרי רבים להטות משמע בין רובא דאיתא קמן ובין דליתא קמן דמ"ש האי מהאי ואהא מילתא סמכינן ולא בדקינן כל י"ח טריפות עכ"ל. והנה מפשטות הש"ס נראה דענין הרוב של ט' חנויות יש ללמוד מקרא דאחרי רבים להטות ורובא דליתא קמן ליכא למילף מזה, ומשמע לכאורה דרובא דאיתא קמן הוא רוב שמכריע ומברר יותר את הספק מכמו רובא דליתא קמן, וכן מתרץ הש"ס בתירוץ א' ביבמות ד' קי"ט אפילו תימא רבנן כי אזלי רבנן בתר רובא דאיתא קמן כגון ט' חנויות וסנהדרין אבל רובא דליתא קמן לא אזלי רבנן בתר רובא יעו"ש. וברשב"ם ב"ב ד' צ"ג ע"א ד"ה דהוא גופא מוחזק כתב בזה"ל וכיון דהוא עומד בצדו אזלינן בתר אומדנא אבל בתר רובא דליתא קמן לא אזלינן עכ"ל. משמע קצת דרק ברובא דליתא קמן ס"ל לשמואל דאין הולכים בממון אחר הרוב וכן הוכיח מדברי' בס' ת"ה הובא בקונטרס הספיקות כלל ו' אף דבריש הסוגיא שם כתוב בדברי' היפוך משמעות זה דעל הא דאמרו שם ושמואל אמר לך כי אזלינן בתר רובא באיסורא כתב שם הרשב"ם כגון ט' חנויות מוכרות בשר שחיטה עיי"ש אמנם בשטמ"ק שם כתב להדיא דרק ברובא דליתא קמן פליג שמואל יעו"ש בשם גליון תוס' וכן הביא בקה"ס בשם הת"ה שכתב כן בשם גליון התוס', ובמרדכי פ' הזרוע כתב דר"מ ס"ל דחיישינן למיעוטא הוא רק ברובא דליתא קמן אבל ברובא דאיתא קמן לא פליג, וכן מוכח להדיא מדברי תוס' יבמות ד' קי"ט ד"ה כגון דבט' חנויות לא פליג ר"מ יעו"ש. וכן כתבו במס' בכורות ד' י"ט ע"ב בד"ה ברובא דאיתא קמן וז"ל ברובא דאיתא קמן תשע חנויות הוי מצי למימר ולטעמך מי פליג ר"מ התם הא אחרי רבים להטות כתיב והתם ילפינן תשע חנויות בפ"ק דחולין עכ"ל:

והנה באמת מוכח מדברי הרמב"ם פט"ו מה' אסו"ב ה' כ"ז דרובא דליתא קמן עדיף דז"ל ראה לי שכל מדינה שיש בה שפחה או עכו"ם הראוי לילד הואיל והאסופי הנמצא שם ספק עכו"ם או ספק עבד פשיטא הגיורת כמו שבארנו הרי זה ספק אשת איש והבא עלי' פטור שאין הורגין על ספק. עכ"ל. והראב"ד הקשה ע"ז בזה"ל מצאנו במס' סנהדרין שהולכים בדיני נפשות אחר הרוב. עכ"ל. ומזה שהוכיח הראב"ד שם גם הרמב"ם סובר להלכה דאזלינן בתר רוב בדיני נפשות דהרי פסק בפ"ג מה' אסו"ב בבא על הקטנה שקדשה אבי' הרי זה בחנק, ומוכח דסובר דרובא דליתא קמן מהני גם לדיני נפשות ורובא דאיתא קמן לא מהני בדיני נפשות ובקה"ס הביא דברי הרמב"ם אלו וכתב דסובר דאין זה רוב מעליא ולא אדע לחלק. ובאמת מצאתי לגדולי האחרונים שכתבו דרובא דליתא קמן הוא רוב מכריע ומברר יותר מרובא דאיתא קמן. הגרע"א בחי' למס' כתובות ד' י"ג ובהגהות לס' ש"ש להגאון ר"ב פריינקיל. יעו"ש וע"כ ענין זה צריך ביאור:

ונלענ"ד לבאר ענין זה דהנה באמת בט' חנויות מוכרות בשר שחוטה וא' בשר נבילה דילפינן מקרא דאחרי רבים להטות אם נאמר שהוא משום בירור ומכריע ענין המעשה במציאות קשה מאד להבין איזה דמיון הוא ענין של ט' חנויות לרוב דיינים, דבשלומא בדיינים יש טעם לומר דרוב דיינים שמכונים לדעה אחת יותר קרוב לומר שהם כונו להלכה מן המיעוט החולק וכמו שכתב בס' החנוך מצו' ע"ח. עו"ש אבל בט' חנויות אם נאמר עפ"י שקול דעתנו ויותר קרוב במציאות שבשר הנמצא הוא מט' השחוטות, אין בירור זה דומה לשקול הדעת של רוב מכונים לדעה אחת, ועוד דענין זה לומר שעפ"י רוב הרבים שחולקים עם היחיד מכונים אל האמת יותר הוא רוב דליתא קמן כמו רוב בהמות כשירות ורוב אינם אילונית שהוא ענין מה שאנו משערים שיותר מצוי להיות כן מאשר להיפוך, ובאמת כשנבוא לשפוט בט' חנויות להכריע שהבשר הנפרש הוא מט' חנויות שהם מוכרות בשר שחוטה מחמת שהרוב מצוי יותר שיקרה בהם מקרה זו, בירור זה אינו אמת, דהרי על כל חנות מעשרה חנויות אלו נוכל להחליט דלא נפרש ממנה דאיכא ט' אחרות נגדה ועכ"פ נפרש רק מאחת מהן ובמציאות של הפרישה אין חילוק בין שחוטה ובין נבילה וממילא בטל מזה כל ענין הבירור וההכרעה וכיון דליכא בירור המציאות על עצם פרישת הבשר ממילא ליכא שום בירור על כשרות הבשר, אלא נראה שהענין בתשע חנויות הוא כענין דין הרוב המכריע בדיינים, והוא דכיון שהבשר בע"כ נפרש מאחת מהעשר החנויות, כל חנות וחנות גורמת דין על הבשר לספק את הדין על הבשר, ונמצא דעל הבשר איכא תשעה צדדים הגורמים צד היתר וצד אחד הגורם צד איסור, והתורה אמרה אחרי רבים להטות דכן הוא הדין בדיינים שאמרה תורה שהדין היוצא מהרוב עלינו לעשות כן. כ"כ הדין הנולד מרוב חנויות נגד המיעוט הוא דין שעלינו להתנהג כן, אף שבמציאות ליכא כאן בירור כלל, ועפ"י כלל זה אמרו בגמ' דרובא דאיתא קמן ילפינן מקרא דאחרי רבים להטות וע"ז לא פליג ר"מ לומר דחיישינן למיעוטא כמו דלא פליג בדיינים, אבל ברובא דליתא קמן כמו ענין רוב בהמות כשירות הן וכדומה דל"ד לרובא דאיתא קמן שיהי' ענין כדיינים דברובא דליתא קמן אין מציאות לפנינו לגרום היתר או איסור רק שקול דעות על מציאות שהוא עפ"י מקרים היותר שכיחים ורגילים, רוב זה אינו נלמד מקרה זה של דיינים דשם אינו מטעם בירור ורובא דליתא קמן הוא מטעם בירור, ומשו"ה עלינו לומר דענין זה דקיי"ל דאזלינן בתר רובא דליתא קמן קבלנו הלכה למ"מ או דקבלו חז"ל דגם זה כללה תורה בקרא זה דאחרי רבים להטות וע"ז פליג ר"מ ואומר דחיישינן למיעוטא, והיכא דלא אפשר שאני היינו דשם בע"כ עלינו לומר דבהכי חיבה תורה או הכשירה תורה, כיון דאמרה תורה מכה אבי' יומת בהכי חיבה תורה וכן כל מה שהובא שם בגמ' פ"ק דחולין, ולפי"ז שני עניני רוב אלו נפרדים המה, רובא דאיתא קמן אינו מברר את המציאות כלום ונשאר הספק כמו במחצה על מחצה, רק לענין הכרעת הדין מהני רוב זה כמו בדיינים, ורובא דליתא קמן הוא ענין בירור לברר ולהכריע את המציאות שאמרה תורה לנו לסמוך על בירור זה בין לקולא ובין לחומרא: ובזה נלענ"ד יתישבו דברי הרמב"ם ז"ל שהבאנו דהנה ברובא דליתא קמן שהוא רוב המכריע ומברר את המציאות ע"ז שקיל וטרי בגמ' סנהדרין בפ' בן סורר אם הולכים אחר רוב כזה בדיני נפשות, ומהנך הראיות שהובא בפ"ק דחולין כמו מרוצח שמא טריפה הרג וממכה אבי' וכיוצא בזה, אין ראי' משום דלא אפשר, ובהכי חיבה רחמנא וכן מצאתי בס' כסף נבחר העתיק דברי הר"ן בחי' שכתב כן לפרש שם דברובא דליתא קמן אזלינן בתר רוב גם היכא דאפשר לקים בלא"ה כמו בבא על הקטנה וכן בעדים שאין מכונים עדותם ליום החדש לומר שטעו בעיבורא דירחא, וז"ל הר"ן וא"ת הוא בפ"ק דחולין ילפינן מדיני נפשות דאזלינן בתר רוב משום דלא חיישינן דילמה טריפה הרג, י"ל דהתם מיירי היכא דאי אפשר למיבדקה להרוג אי חיישינן לומר שמא במקום סייף נקב הוי, ובכה"ג כיון דאמר רחמנא למיקטל רוצח ע"כ ס"ל דאזלינן בתר רוב דאינשי דלא הוי טריפה, אבל היכא דאפשר לקים הדין במקום שיש לפטור אחד מפני חשש הי' ראוי לחוש בו כגון זה שאפשר שיהי' ראוי לקרותו אב דמכיון ששהה שנים ותילתא חדשים משהביא ב' שערות והיינו דמקשינן מושפטו והצילו. עכ"ל. ולפי מסקנת הש"ס שם גם היכא דאפשר לקים דין התורה בלא"ה ג"כ אזלינן בדיני נפשות אחר הרוב וכן פסק הרמב"ם. וכ"ז ברובא דליתא קמן שאמרה תורה לסמוך על בירור זה לברר את המציאות ועלינו להחזיק בתורת ודאי שכן הוא במציאות כפי הוכחת רוב המציאות, אבל ברובא דאיתא קמן כמו בתינוק הנמצא בעיר שרוב ישראל דרים שם דבמציאות אין כאן שום הכרעה ובירור לומר שהוא ישראל כמו שבארנו, רק שאמרה תורה אחרי רבים להטות, היינו שכל בית מעיר זה גורם צד דין ספק על התינוק כפי הדין שיהי' ראוי להיות אם נפרש משם ובהצטרף הדין מכל הבתים איכא רוב צדדים לעשותו לדין ישראל ומיעוט לעכו"ם והוכרע הדין על התינוק שדינו כדין ישראל לכל דיני התורה, ומשו"ה י"ל דכל זה הוא רק לכל הדינים שהם נוגעים אלי' בעצמו או עמו כגון מה שנוגע לענין הנהגתו או מה שיתנהגו אחרים עמו, והוא כל דיני איסור והיתר, וכן להחיותו ולהאכילו נבילות וכדומה, אבל ליהרג עלי' אם הרגו אותו או אם בא אחד על אשתו שקידש, לענין זה לא מהני מה שדינו כישראל, אלא שיהי' ידוע לנו שהוא ישראל שההורג הרג את ישראל ועל ענין זה ליכא רוב דלא הוכרע בזה שהוא ישראל, ועל מעשה ההריגה ליכא רובא דאיתא קמן לומר אחרי רבים להטות דאיכא בזה מעשה רציחה, אלא עלינו לדונו כרוצח לישראל בתולדה ע"י שהוכרע על הנרצח לדונו כישראל, וענין זה לא מצאנו בגמ' דמהני רוב של אחרי רבים להטות, דלא מצינו בתורה ענין זה רק לענין עצם הדין שמוכרע ע"י הרוב אבל לא לדברים שאפשר להתילד בתולדה. והא דילפינן לרבנן מקרא דוארב לו דכל קבוע כמחצה על מחצה דמי כגון בזורק אבן לגו שהי' שם ט' ישראלים ומצרי אחד דאי לאו הדין של קבוע הי' לנו לילך אחר הרוב לדיני נפשות, אין זו סתירה לדברינו דהתם ידיעינן אח"כ שהרג את ישראל אלא שאנו דנים אם בשעת המעשה חשוב כמכון לאיסור, ענין זה הוא דומה לענין איסור והיתר שאנו דנים על מעשה העבירה אם עבר במזיד ובכונה, אז אם איכא רובא דאיתא קמן לומר שדין מעשה זו כעושה בכונה, להרוג ישראל הוי כודאי מכון להרוג את ישראל, אבל לאחר המעשה כשאנו דנים ובאים לברר אם הרג ישראל ואיכא רובא דאיתא קמן שהנרצח הוא ישראל לא מהני האי רובא להרוג את הרוצח, כיון דליכא בירור על המציאות, כנלענ"ד לחומר הענין: וראי' לדברינו נראה לי דהנה בגמ' קדושין ד' פ' מביא הא דארחב"א אמר ר' יוחנן מלקין על החזקות שורפין וסוקלין על החזקות ואין שורפין תרומה על החזקות וכו' כדרבה בר רב הונא דארב"ה איש ואשה תינוק ותנוקת שהגדילו בתוך הבית נסקלין זע"ז ונשרפין זע"ז וכו' ואין שורפין תרומה על החזקות וכו' דתנן תינוק שנמצא בצד העיסה ובצק בידו ר"מ מטהר וחכמים מטמאים מפני שדרכו של תינוק לטפח והוינן בה מ"ט דר"מ קסבר רוב תינוקת מטפחין ומיעוט אין מטפחין ועיסה בחזקת טהרה עומדת וסמוך מיעוטא לחזקה איתרע לה רובא, ורבנן מיעוטא כמאן דליתא דמי רובא וחזקה רובא עדיף, אר"ל משום ר"א זו היא ששורפין עלי' את התרומה ור' יוחנן אמר אין זו חזקה ששורפין עלי' את התרומה אלא איזו חזקה לר"י ששורפין עלי' את התרומה כדתניא עיסה בתוך הבית ושרצים וצפרדעים מטפלים שם ונמצאו חתיכות בעיסה אם רוב שרצים טמאה ואם רוב צפרדעים טהורה. עכ"ל הש"ס. ובפ' רש"י בד"ה אם רוב שרצים איתא בזה"ל אם רוב שרצים אם הבית מוחזקת להיות שרצים מצוים שמה יותר מצפרדעים טמא אף לישרף דחזקה ורובא דאיתא קמן הוא, אבל ההיא דתינוק רובא דליתא קמן הוא. עכ"ל. וכן פסק הרמב"ם בפט"ז מה' שאה"ט דבההיא דתינוק אין שורפין את התרומה ובהא דשרצים וצפרדעים מטפלים שורפין את התרומה, והנה לפי' רש"י ומפשטות הש"ס מוכח דרובא דליתא קמן מהני לדיני נפשות ולא מהני לשרוף את התרומה, ורובא דאיתא קמן עדיף ומהני גם לשרוף את התרומה, ולענין דיני נפשות איפכא לשיטת הרמב"ם וכן נראה לענין יוחסין דלא מהני במצא תינוק מושלך שהוא רובא דאיתא קמן וחזקת כרוכים אחרי' מהני גם ליוחסין, ומוכח מזה דשני ענינים הם דלענין בירור רובא דליתא קמן עדיף, ולענין לפסוק דין ודאי על הדבר המסופק רובא דאיתא קמן עדיף, ונקטינן דלענין יוחסין בעינן בירור וסגיא בבירור של רוב וכן בדיני נפשות, ולענין שריפת תרומה להיפוך, אמנם לפמש"כ בתוס' שם ד"ה סמוך מיעוטא דהיכא דהוי רוב גמור דליתא קמן ראוי לשרוף עלי' את התרומה ומפרשי דהאי רוב דתינוק אינו רוב חשוב. יעו"ש. אין ראי', אבל פשטות הסוגיא מתפרשת יותר כשיטת רש"י דלשיטתם קשה הא דאמר סוקלין על החזקות ואין שורפין תרומה על החזקות ולשיטתם ברוב גרוע כ"כ אין מלקין וסוקלין, וכן קשה טובא מאי דאמר שם ואזדו לטעמייהו. יעו"ש. ולפירש"י מיושב הכל: ובס' ש"ש ש"ד פ"ח העלה דבדיני נפשות ובדיני ממונות לא אזלינן כלל בתר רובא ודוקא עפ"י שנים עדים יקום דבר ולא רוב וחזקה והא דסוקלין על החזקות הוא עפ"י מש"כ הרמב"ם בפט"ז מה' סנהדרין דא"צ שני עדים למלקות רק בשעת מעשה, אבל האיסור עצמו בעד אחד יוחזק כיצד אמר ע"א חלב כליות הוא זה וכו' גרושה או זונה אשה זו ואכל או בעל בעדים הרי זה לוקה אעפ"י שעיקר האיסור בעד אחד. עכ"ל. ומשו"ה סוקלין על החזקות כיון דהוחזק עיקר האיסור עפ"י רוב וחזקה סוקלין אח"ז כמו בהוחזק ע"י ע"א, ומשו"ה מהני רוב לענין קטנה שנתקדשה להרוג הבא עלי' משום דהוחזק האיסור ע"י רוב דלא הוי איילונית וכן הוא בדיני ממונות. יעו"ש. ולשיטתו קשה מהא דפסק הרמב"ם בתינוק מושלך בעיר שרוב ישראל דאם קדש אשה אינו נהרג הבא עלי' או אם הרגו אותו דאין נהרגין עלי' הלא שם ג"כ כבר הוחזק האיסור ע"י הרוב באמת עיקר שיטת הש"ש שהעלה דיסוד הדין שמהני רובא בדיני נפשות שהוא משום דמעיקרא נתקבל הדין לדין איסור והוחזק ומשו"ה מהני אח"כ לדיני נפשות כמו בע"א הנאמן באיסורין דמהני אח"כ גם למלקות, והכלל ששורפין וסוקלין על החזקות הוא ג"כ מה"ט, עיקר יסוד זה נסתר מסוגית הש"ס דסנהדרין ריש פרק בן סורר דשקיל וטרי שם אם מהני רוב לדיני נפשות ואינו מביא שם הא דאמר ר' יוחנן דסוקלין על החזקות שהוא עיקר היסוד לשיטת הש"ש, וכן במס' קידושין אינו מביא כלל לסייע לר' יוחנן מהא דקטנה שנתקדשה שמומתים על ידה, וכן מעדים שטועים בעיבורא דירחא שהובא בש"ס דסנהדרין ולענ"ד נראה ברור דשלשה ענינים חלוקים הם, מה שהוחזק איסור ע"י ע"א הוא ענין בפ"ע, והא דסוקלין ושורפין על החזקות הוא ענין בפ"ע, ורוב דמהני לדיני נפשות הוא ג"כ ענין בפ"ע, דהנה בענין נאמנות של עדות הא דהאמינה תורה לע"א באיסורין אינו משום דלענין קל סגיא בבירור קל, אלא שהוא מחוקי התורה לחלק בדיני העדות, דלדיני נפשות לא מהני עדות של איסורין אף להציל מדין מיתה אם יחסר איזה פרט כמו דרישה וחקירה וכדומה, ולענין שהאמינה תורה ע"א שוה בירור זה כבירור של שנים רק אם שנים מכחישים אותו מתבטלת עדותו, ומשו"ה אם מתחילה נתברר הענין על דין איסור שאינו נוגע לדיני נפשות, והאמינה תורה את ע"א שמעיד שדבר זה חלב כליות הוא, נתברר ע"י עדות ברורה שדבר זה חלב בבירור ודאי, ושוב א"צ עוד בירור אחר כשיהי' נוגע לדיני נפשות, דכבר הוחזק ע"י עדות הראוי' שהדבר הי' חלב, אלא שאם הי' בא העד להעיד אחר המעשה שכבר אכל את הדבר, שעדותו עתה אינו ענין להחזיק את האיסור שהרי כבר נאכל וענין עדותו הוא נוגע לדיני נפשות אינו נאמן זהו דינו של הרמב"ם וענין זה לא שייך בבירור של רוב דרוב הוא ענין שאמרה תורה להתנהג עפ"י הרגיל יותר ולא לחוש למיעוט, ואם הוחזק עפ"י הוכחת רוב לא אמרה תורה לקבל ענין זה לודאי, ומשו"ה בקטנה שנתקדשה דיש מיעוט של אילונית כשבא אח"כ הענין לדון בדיני נפשות, אם נאמר דלענין להרוג את הנפש לא אמרה תורה לסמוך על הרוב ויש לחוש למיעוטא של איילונית, איך שייך בזה לומר שכבר נתברר לנו שאינה איילונית, וכמו שמעיקרא סמכנו על הרוב כ"כ עלינו לסמוך עתה על הרוב, ואם לא מהני לדיני נפשות, אי אפשר להרוג עתה את הבא עלי' אבל אם הי' מעיקרא ענין עדות להחזיקה באשת איש, באופן שעדות כזו לא מהני לדיני נפשות כגון שהי' בלא דרישה וחקירה ע"י בתשו' רע"א סי' צ"ד והביא בשם תשו' הרשב"א, מ"מ אח"כ הורגין עי"ז דעכשי' א"צ קבלת עדות אחרת, משא"כ ברוב דאינו בתורת נאמנות לא שייך ענין זה: וענין זה דסוקלין החזקות לא שייך לדין רובא דליתא קמן, דשני ענינים הם ולא נלמד זה מזה, דבענין סוקלין על החזקות הביא הש"ס דוגמא תינוק ותינוקת שהגדילו בתוך הבית בתורת אח ואחות שהוא ענין הוכחה ע"י הנהגתם התמידית וכמו הוחזקה נדה בשכנותי' דלא חשדינן שמא עשו כן ברמאות לאיזו מטרה של שקר ובכה"ג סמכה תורה להחזיק בתורת ודאי שכן הוא כמו שהאמינה תורה לעדים אף שאפשר ששקרו בעדותם, וענין זה אין ללמוד מהא דאזלינן בתר רוב בדיני נפשות כמו קטנה שנתקדשה דשם היא רוב בטבע דעפ"י דרכי הטבע רוב נשים אינן אילוניות, וכ"כ טעות בעיבורא דירחא הוא ענין שנטוע בתכונת האדם, אבל הנדה שהוחזקה ע"י הנהגתה הרי עושה האשה עפ"י רצונה וכונתה והרמב"ם פ"א מה' אסו"ב ה"כ שכתב דין זה שסוקלין על החזקות מסיק בזה"ל ראי' לדין זה מה שדנה תורה במקלל אבי' ומכה אבי' שיומת ומנין לנו ראי' ברורה שזה אבי' אלא בחזקה כך שאר קרובים בחזקה עכ"ל. וכן מפורש בירושלמי סוף קדושין ה"י. וכן ענין חזקה של שלשים יום באיש ואשה שבאו ממדינת הים הוא אומר זאת אשתי והיא אומרת זה בעלי שאם הוחזקו בעיר ל' יום הורגין עלי' הרמב"ם שם הי"א. וכתב הה"מ שלמד זה מגמ' ב"ב ד' קס"ז שמי שהוחזק שמו בעיר ל' יום אין חוששין לו יעו"ש. הוא ג"כ ענין כזה של נאמנות וכמו שכתב שם ברשב"ם, וז"ל אין חוששין לו דכל כך לא הי' מחליף שמו זמן מרובה פן יודע הדבר עכ"ל. ומזה למד הרמב"ם דאם דרו איש ואשתו ל' יום בחזקת בעל ואשתו דהוא חזקה שהורגין עלי' ובס' ש"ש החליט דגם בע"א שמעיד על חלב דכתב הרמב"ם שהאיסור יוחזק על ידו שהוא ג"כ בהוחזק כן שלשים יום, והוא דבר רחוק דמה ענין של חזקה דע"א דבכל הני ענין הוחזקה הוא שע"י הנהגה מתחזק הענין, אבל בעדות אינו חזקה יהי' בזה שאנו מתנהגים עפ"י עדותו שהעיד פעם אחת, דבע"כ עלינו להתנהג שלא לאכול החתיכה שהעיד עלי' העד דנאמן הוא באיסורין:

הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה

· הבא >מעבר לתחילת הדף