שערי ישר/א/כב

< הקודם · הבא > מעבר לתחתית הדף דפים מקושרים

שערי ישר א כב

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

כתב הרמב"ם בפ"א מה' נערה בתולה ה"ה היתה אנוסה זו אסורה עלי' אפילו מחייבו עשה ואפי' שני' הרי זה לא ישאנה וכן אם נמצא בה דבר זמה אחר שכנסה הרי זה יגרשנה שנאמר ולו תהי' לאשה אשה הראוי' לו. עכ"ל. וכתב הכסף משנה דלענין חייבי עשה הוא ממ"ש בגמ' ריש פרק אלו נערות דלר"ש בן מנסיא דדריש אשה הראוי' לקימה גם חייבי עשה חשיבי אינם ראוים לקימה, אבל שני' קשה כיון דמדאורייתא שריא אשה שהיא ראוי' לו היא וכו' ובתירוץ קושיא זו כתב כיון דכל מילי דרבנן אסמכינהו אלאו דלא תסור שפיר איכא למימר דשני' אומעיטא מולו תהי' לאשה. עכ"ל. ובמשנה למלך שם הביא דברי מהרא"ש שהקשה ע"ז דאם נימא דשניות שאסור מדרבנן גם מה"ת הם חשובות כאינה ראוי' לקימה דא"כ מאי מקשה בגמ' שם בפ' אלו נערות ד' ל"ו עלה דההיא דתניא עריות ושניות לעריות אין להם קנס ולא פתוי אילימא עריות ממש שניות מד"ס כיון דמדאורייתא חזינן לי' אמאי אין להם קנס וכו' ומאי קושי' הא כיון דאי הוו אסורות מה"ת הוי ניחא לן דאין להם קנס כ"כ נאמר בשניות מחמת דאסירן מלא תסור אימעיטא מלו תהי' לאשה. יעו"ש. וכתב שם דלולא דברי הרב בכ"מ הי' מפרש דברי הרמב"ם דכמו דחייבי עשה מה"ת אסור לישא כ"כ שניות אסור מדרבנן והעמידו דבריהם לעקור מצות ולו תהי' לאשה בשב ואל תעשה יעו"ש דברי' באורך, והרב במשנה למלך דחה דברי' יעו"ש. באורך: ותו"ד דאם רצו חכמים להעמיד דבריהם הי' להם לתקן גם לפטור מן הקנס לר"ש בן מנסיא וכמו באשה שאינה ראוי' מה"ת דפטור לדידי' מן קנס, וכן מצינו לענין שבוי' דמה"ת היא בחזקת בתולה ופטרוה רבנן מקנס עי' תוס' פ' אלו נערות ד' ל"ו ע"ב ד"ה ואלו שאין להם קנס, ובהא דהקשה מהרא"ש מסוגית הש"ס דמקשה כיון דמדאורייתא חזיין לי' אמאי אין להן קנס, תירץ המל"מ דאף אם נאמר דשניות מד"ס אימעיטא מלו תהי' לאשה הוא רק למ"ד דדריש אשה הראוי' לקימה אבל לשמעון התימני דדריש אשה שיש בה הוי' פשיטא דשניות לא אימעיטא דהרי קדושין תופסים בהן. יעו"ש. שעפי"ז מעמיד דברי הרמב"ם והכ"מ דלר"ש בן מנסיא דדריש ולו תהי' לאשה אשה הראוי' לקימה גם מה שאינה ראוי' לקימה מד"ס נתמעט מקרא וכן לענין קנס למ"ד דס"ל דקנס תלוי בנשואים, וע"ש שהאריך בזה ובסוף דברי' חולק על הכ"מ מה שנראה מדברי' וכן מדברי מהרא"ש דלמ"ד דבעינן אשה שיש בה הוי' הנה בחייבי עשה ושניות מד"ס הרי זה נישאה דאיך יתכן שישא אשה האסורה לו דגם בחייבי לאוין אמרו בגמ' דאין עשה זו של ולו תהי' לאשה דחי ל"ת משום דאי אמרה לא בעינא ליכא עשה, ומה דפליגי ר"ש התימני ור"ש בן מנסיא הוא רק לענין קנס הוא דפליגי ולא לענין נשואין. יעו"ש: והנה לא ביאר לנו הרב משל"מ שיטתו אם סובר בכל דוכתא מה שאינו ראוי מדרבנן חשיב אינו ראוי מה"ת או רק בענין זה לענין מצות ולו תהי' לאשה ולענין מניקה מעון שהביא שם הרב וכבר נתבאר בדברינו דמה שאסור מד"ס או גם מחמת ספק איסור תורה אינו כודאי אינו ראוי מה"ת דאיסור של ספק הוא איסור אחר ומכש"כ לאו דלא תסור וכמו שהוכיח בס' שער המלך מדין כסוי הדם הבאנו דברי' ודברי הגר"א לעיל בפ"י. יעו"ש. וכן אינו מדויק היטב לשון הש"ס בפ' אלו נערות דמקשה כיון דמדאורייתא חזיין לי' אמאי אין להן קנס דלדברי הרב משל"מ הי' להש"ס להקשות כיון דתפסי קדושין אמאי אין להן קנס דמלשון זה מוכח דגם אם הי' הדין בשניות דלא תפסי בהן קדושין מדרבנן חשיב אשה שיש בה הוי' מד"ת, וע"כ דלענ"ד בביאור דברי הרמב"ם והכ"מ בדרך אחר דהנה במה דאיתא במשנה שם נמצא בה דבר ערוי או שאינה ראוי' לבוא בישראל אינו רשאי לקימה שנאמר ולו תהי' לאשה אשה הראוי' לו, קשה לפ"מ דמסיק הש"ס דעשה זו לא דחי שום לאו משום דל"ד לשאר עשה שבתורה משום דאי אמרה לא בעינא ליכא עשה א"כ למאי צריך במתני' למילף זה מקרא דלו תהי' לאשה, וכבר הוקשה דבר זה להתוס' שם ד' מ' ע"א ד"ה ניתי עשה. יעו"ש. והנה באמת יש לדון במצו' זו אם הוא רק מצות קנין שיקחנה שתהי' קנוי' לו לחוד ולא יגרשנה דהרי לא כתוב בתורה חיוב ביאה כמו במצות יבום יבמה יבוא עלי' ומשמע דרק חייב לישאנה, או דחייבה תורה אותו גם על הביאה ובכל ביאה מקים מצו' זו כל ימי' ולכאורה משמע דאיכא גם מצות ביאה מהא דפריך הש"ס ניתי עשה ונידחי ל"ת ואם נימא דמצות ביאה ליכא איך ידחה בזה איסור הלאו, אבל באמת י"ל דאף דליכא מצות עשה על הביאה מלבד מצות עונה מ"מ פריך הש"ס דלידחי עשה את ל"ת דאם תהי' אסורה בביאה בטלה המצו' לגמרי כיון דדרשינן מלו תהי' לאשה אשה הראוי' לקימה היינו שתהי' לו לאשה כדרך אישות שתהא ראוי' לביאה ומשו"ה שייך בזה דחית עשה את ל"ת היינו דמחמת קיום העשה נדחה בזה איסור הלאו, אף דלכאורה יש מקום לומר כיון דמ"מ אם נאמר דהותר הלאו אז מקים, העשה גם בלא ביאה ואיך מותר שוב לבוא עלי' בלי מצו', אבל באמת אינו כן דרק היכא דאפשר לקים בלא דחית הלאו אז האיסור במקומו עומד, אבל הכא דבע"כ ניתר האיסור מחמת המצו' ממילא הביאה מותרת גם בלי הכרח מצו' על זה בפרט, ומשו"ה שפיר צריכים אנו לדרשא האמורה במתני' גם לפי מה דמסיק בש"ס דליכא בזה דין דחית עשה את ל"ת משום דאי אמרה לא בעינא ליכא עשה דהי' מקום לומר דאף דאינה ראוי' לביאה מ"מ כיון דמקים העשה ע"י נשואין לחוד ובנשואים בלא ביאה ליכא איסור תורה וכמש"כ הריטב"א סוף קדושין דגם לאביי דסובר קדש לוקה הוא רק בלאוין דכהונה וכדומה דכתבה תורה בלשון לא יקח אבל היכא דכתיב לא יבוא או לא תתחתן לכו"ע לא לקי על הקדושין וכן כתבו בתוס' יבמות ד' י' ע"א רק מסקו שם דאפשר דאסור לקדש מדרבנן שמא יבעול. יעו"ש משו"ה יש מקום לומר דמחויב לישא לקים המצו' ע"י נשואים ומלמדנו המשנה דליכא מצו' בכה"ג דמצות התורה היא שיקח אותה לאשה שהי' באפשרות לדור עמה כדרך איש ואשה וכיון דאסורה בביאה ליכא מצו' כלל ומתורץ קושית התוס' על נכון:

ועפ"ז נכונים ומסתברים מאד דברי הרמב"ם דגם אם אסורה באיסור דרבנן כשניות לעריות ג"כ בטל מצות ולו תהי' לאשה אף דמה"ת היא ראוי' לקימה אבל עכ"פ אינו יכול לקימה בפועל ולדור עמה באישות מחמת שהוא מוזהר בלאו דלא תסור ואף אם לאו זה הוא איסור אחר ואינו איסור ביאה אבל מ"מ אינו יכול לדור עמה וכל שאינו יכול לדור עמה ליכא מצו' של לקוחין והוי', ומדוקדק לשון הרמב"ם שכתב דאם היא אסורה עלי' ה"ז לא ישאנה היינו דאף דהאיסור הוא על הביאה ולא על הנשואים והמצו' היא על הנשואים. ולא הביאה, אבל כיון דדרשינן אשה הראוי' לו שיכול לדור עמה וכיון שלא יכול לדור עמה אין בנשואים מצו' כלל. ולפי"ז אין זה ענין לשאר דוכתא דמה שאינו ראוי מדרבנן אינו חשוב באינו ראוי מה"ת דהתם לא בעינן שיהי' ראוי לקים הענין בפועל רק שיהי' "הדבר"' ראוי וכיון דמה"ת הדבר ראוי ואיסור אחר הוא המונע וכמו לענין כסוי הדם דילפינן מאשר יאכל דבעינן שיהי' ראוי לאכילה ואם מה"ת מותר באכילה חייב בכסוי הדם אף אם איכא איסור דרבנן דמה"ת חשוב ראוי לאכילה דמה שאי אפשר לאכול מחמת לאו דלא תסור אינו משו' את הדבר לאינו ראוי לאכילה כמו שבארנו לעיל בפ"י:

ונראה לענ"ד דתוכן העיקרי בזה להבחין אימתי בעינן ראוי בפועל ואימתי סגיא ראוי בכח הוא תלוי באופן התנאי שבו תלתה התורה תנאי הראוי, דאם תנאי שיהי' ראוי גלתה תורה על עצם הדבר אז סגיא לן אם הדבר ראוי בעצם ולא איכפת לן מה שאינו נאכל מחמת ארי דרביע עלי' כלאו דלא תסור וכדומה, אבל אם תנאי זה אמרה תורה על איזה מעשה שתביא לידי מעשה אחרת וכל מעשה הוא בפועל אז אם גם סבה אחרת מעכבת שלא תהי' המעשה אחרת חשוב כאינו ראוי מה"ת, ומשו"ה בכסוי הדם שגלתה תורה אשר יאכל שהוא על עצם הדבר הנשחט שיהי' ראוי לאכילה אם מה"ת מותר באכילה ומדרבנן אסור חייב בכסוי דמה"ת הוי דבר הראוי לאכילה ומה שאינו נאכל בפועל אינו מגרע בזה להחשיבו לאינו ראוי, אבל באונס אמרה תורה ולו תהי' לאשה שהנשואים יהי' הכנה שעי"ז תהי' לו לאשה שידור עמה כדרך אשה בעלמא אז אם אינו יכול לדור עמה גם מחמת איסור דרבנן אין הנשואים הכנה שתהי' לו לאשה ואין כאן מצו' כלל. והעיקר הכלל בזה דכל שגדרה תורה על המעשה שעי"ז יהי' ראוי. למעשה שלאחרי' התנאי הוא בהאדם העושה ולענין האדם מה שאינו ביכלתו אף ע"י עכוב מדרבנן חשיב כמעוכב מה"ת דמה"ת הוא מוזהר, אבל היכא שהתנאי על החפץ שיהי' ראוי מה שמותר מה"ת חשוב ראוי אף שאסור מדרבנן. ודו"ק: ובזה יתישב מה שראיתי בספרי האחרונים מקשים בהא דמבואר בסוגית הש"ס ב"ב ד' פ"א לענין הבאת בכורים בקונה אילן אחד לר"מ ולרבנן בשני אילנות דמביא ואינו קורא דאמרינן שם ודילמא בכורים נינהו ובעו קרי', קרי' לא מעכבת, ולא והאמר ר' זירא כל הראוי לבילה אין בילה מעכבת בו ושאינו ראוי לבילה בילה מעכבת בו יעו"ש. ומוכח מזה דאף שאם באמת על הך צד דביכורים נינהו הי' ראוי לקריאה מ"מ כיון דלא אפשר לקרות מחמת ספק חשבינן לאינו ראוי לקריאה, ובגמ' יבמות אמרינן להיפיך דמה שאינו ראוי מחמת ספק לא חשיב כאינו ראוי דאמרינן שם ד' מ"א ע"ב בהא דתניא מעשה באדם אחד שבא לפני ר' יוסי א"ל מהו לחלוץ תוך ג' א"ל לא תחלוץ, ותחלוץ ומה בכך, קרא עלי' מקרא זה אם לא יחפוץ הא אם חפץ יבם כל העולה ליבום עולה לחליצה וכו' מתיב רב חיננא הספיקות חולצות ולא מתיבמות וכו' הכי השתא התם אם יבוא אליהו ויאמר דהא קדש בת חליצה ויבום הוא וכו' הרי מה דאינה אסורה ליבום מחמת ספק לא חשבינן לה כאינה עולה ליבום, ועפמש"כ י"ל דאינו דומה הבאת בכורים וקריאה, לחליצה ליבום, דבהבאה וקריאה, יש לפרש כונת התורה שתהא הבאת בכורים התחלה והכנה למצות קריאה וכיון דאי אפשר לקרות מחמת איזה טעם שיהי' אי אפשר להחשיב שתהא ההבאה הכנה לקריאה דעכ"פ אי אפשר לקרות מאיזה טעם שיהי' הלא לא יהי' בזה קריאה בפועל, אבל בחליצה ויבום אין כונת התורה שחליצה והיבום יהי' איזה הכנה והכשרה זה לזה דחליצה ויבום ביחד אי אפשר ובע"כ בזה הוא הכונה שתהא אשה כזו שהיא ראוי' ליבום, וכל היכא שתנאי התורה על העצם מה שאינו ראוי מחמת דבר אחר לא חשיב כאינו ראוי מה"ת:

ואמנם בסוגיא זו בלא"ה צריך לפרש קצת באופן אחר דהרי הכלל כל שאינה עולה ליבום הוא דוקא היכא דלא תפיס קדושין כמבואר בגמ' פ"ג דיבמות ד' כ', והכא מה דאינה מתיבמת מדרבנן בתוך ג' אינו משום העדר תפיסת קדושין מדרבנן ובתוס' כתבו עוד דהוי רק לכתחילה דלר"י דביאת מעוברת שמה ביאה בדיעבד בע"כ קנה ואיך שייך בזה הך כללא דכל שעולה ליבום, ע"כ נלענ"ד דעיקר הכלל שאמרו כל שאינה עולה ליבום אינה עולה לחליצה הוא אם יש זיקה ליבום וחליצה שאם אינה זקוקה ליבום ליכא גם זיקת חליצה, וחייבי עשה קרינן בהו לקחת דאיכא זיקה לחליצה משום דיש בהן גם זיקה ליבום כמו דתפיס בהן קדושין אלא דאסור ליבם, ולענין איסור לא שייך להקיש דליכא איסור לחלוץ, והנה זה ודאי נראה דאינו דומה זיקת יבמה שהיא מחייבי עשה לשאר יבמות דכיון דמ"מ אסרה תורה ליבם אין הזיקה שלמה דאין מצו' ליבמה וכל דאיכא איזה חסרון בזיקת יבום איכא כ"כ חסרון בזיקת חליצה דאקשינהו תורה זל"ז, ומשו"ה אם יבמה תוך ג' אסרו חז"ל ליבמה מחמת גזירת הבחנה איכא חסרון גם בחליצה ומשו"ה צריכה להמתין מלחלוץ עד שתהא זיקת יבום שלמה, והנה כ"כ בספיקות אם הי' אפשר להמתין הי' ראוי להמתין גם בחליצה, ומשני הש"ס דשאני איסור ספק מאיסור ודאי דאיסור ספק אינו מגרע כלל את הזיקה דאם באמת היא ראוי' זיקתה שלמה היא ומה דאיכא איסור ודאי מחמת הספק הוא איסור אחר שאינו מגרע כלל את הזיקה, אבל איסור עשה וכדומה שמגרע את הזיקה קצת כ"כ מגרע קצת את זיקת החליצה ומשו"ה היכא דאפשר להמתין צריכה להמתין, ומשו"ה איסור יבום תוך ג' משום הבחנה מדרבנן עשוהו כאיסור ודאי דהרי גם קטנה דלאו בת עיבור היא אסרוה וחשיבא מדרבנן כיבמה שאין זיקתה שלמה ליבום משו"ה לא תחלוץ ומה"ט נראה דחליצת חייבי עשה לא תפטר צרתה. ואכמ"ל. ולפי"ז בהיקישא דעולה ליבום ודאי דאי אפשר לפרש כונת התורה שתהא ראוי' לעלות ליבום בפועל דכיון דרבתה תורה חייבי עשה לחליצה אף דליכא יבום בפועל, וראי' ברורה לזה דהרי חליצת חייבי עשה אינה פוטרת צרתה כמבואר בסי' קע"ד:

ועפ"ד מובנים היטב דברי הרשב"א ריש יבמות הבאנו לעיל בפי"א שהוכיח דהיכא דאיסור אחר גרם לה אינו בכלל כל שאינה עולה ליבום מהא דנודרת מיבמה דחולצת ולא אמרינן כל שאינה עולה ליבום אינה עולה לחליצה, דנתקשו האחרונים בדברי' דהרי עכ"פ אין איסור קונמות רק לאו ועשה והרי גם אלמנה לר"ג חולצת יעוי' בס' אבני מלואים סי' קע"ד שהאריך שם באופנים שונים לישב דברי', ולפמש"כ דברי' פשוטים וברורים דגם כל חייבי עשה קלישא זיקה דידהו דכל שאסור מן התורה ליבום קלישא זיקה ומשו"ה כל שאפשר להמתין צריך להמתין ובנודרת הי' ראוי להמתין אפשר תתיר את נדרה ע"י חכם ולמה חולצת ומשו"ה הוכיח דאיסור אחר הגורם אינו מקליש הזיקה וחולצת. וכעין זה מצאתי אח"כ בס' בית מאיר אהע"ז סי' קנ"ט:

ונחזור לדברינו דלענין מצות ולו תהי' לאשה לר"ש בן מנסיא דדריש אשה הראוי' לקימה תלוי' המצו' במה שיקימה דרך אישות ומשו"ה אף שניות שהן מדרבנן חשוב כאינה יכול לקימה מן התורה דבעינן שיהי' ראוי' למצות ביאה בפועל ופטור לדידי' גם מקנס, ולר"ש התימני דדריש אשה שיש בה הוי' אם נושא חייבי עשה ג"כ מקים מצות ולו תהי' לאשה דבעינן רק לקיחה שיתפוס הקדושין, ולמ"ד זה פריך הש"ס שפיר שניות מדאורייתא חזיין לי' היינו אף אם יהי' מדרבנן שניות כעריות ממש לא יפטרו מן הקנס דמן התורה חזיין לי' דלא בעינן לדידי' לקיחה של ביאה בפועל, וקנס תלוי במצות ולו תהי' לאשה לשני תנאי אלו, ולק"מ מה שהקשה במל"מ איך יתכן דלר"ש התימני דדריש אשה שיש בה הוי' יהי' נושא אשה שאסורה מחמת עשה דהרי גם חייבי לאוין לא דחי עשה זו משום דאי אמרה לא בעינא ליכא עשה, דלפמש"כ לא נאמר ענין זה בגמ' ובמשנה רק למ"ד דסובר שיקימה בפועל כדרך אישות וכיון דלא דחי ולא יכול לקימה בפועל ליכא מצו' כלל, אבל למ"ד דסובר דבעינן אשה שיש בה הוי' סגיא בלקיחה ותפיסת קדושין גרידא דלא כתבה תורה בזה מצות ביאה כיבמה דאמרה תורה שם ויבמה למ"ד זה נושא גם חייבי עשה ותהי' קנוי' לו ולא יבעלנה אם יהי' כ"ז מדעתה, ולדידן אף דלא קיי"ל כהני תנאי שיהי' תלוי דין קנס במצות ולו תהי' לאשה וגם בחייבי כריתות משלם קנס, אבל במה דפליגי הני תנאי דדרשא של ולו תהי' לאשה קיי"ל כר"ש בן מנסיא דדריש אשה הראוי' לקימה בביאה כדרך אישות וזה הוא שפסק הרמב"ם דמטעם זה אפי' בשניות ליכא מצות נשואים כיון דאי אפשר לקימם בפועל. כנלענ"ד:

אמנם בזה שכתבנו לתרץ דקושית הש"ס שם אזלא רק לר"ש התימני דדריש אשה שיש בה הוי' והוא עפ"י דרך שכתב המל"מ, דחוק הוא לפרש כן, דבגמ' לא נזכר דקושיא זו היא רק אליבא דר"ש התימני, וגם ברש"י שם שהמל"מ תמך יסודו לא מוכח זה מידי דברש"י כתוב רק דבשלמא בעריות שאין להן קנס ניחא לר"ש התימני אבל מה דקשיא להש"ס על שניות לא נזכר ברש"י שתתיחס קושיא זו דוקא לר"ש התימני ועוד במסקנת הש"ס שם ללישנא בתרא דהברייתא אליבא דר"ש בן מנסיא מסיק הש"ס שניות חייבי לאווין, ולמה לא אמרו שניות חייבי לאווין ושניות, וע"כ נלענ"ד ברור דלפמש"כ לחלק בעיקר הכלל מה שאינו ראוי מדרבנן חשוב ראוי מה הוא אם אנו דנים לענין החפץ אם חשוב ראוי, אבל היכא דאמרה תורה שיעשה מעשה להכין א"ע למעשה אחרת אז בעינן שיהי' ביכולתו לעשות המעשה השני בפועל ובכה"ג גם איסור דרבנן וכל ארי' דרביע מעכב, ולפ"ז מש"כ הרמב"ם לענין מצות ולו תהי' לאשה דבעינן שיהי' נשואים שיכול לקימה בפועל לדור עמה כדרך איש ואשה אז גם איסור דרבנן מעכב אבל בסוגית הש"ס ד' ל"ו דמיירי רק לענין תשלומי קנס סברי הני תנאי דבעינן לענין קנס אשה הראויה לו או שיש בה הוי', שם לכו"ע גם לרשב"מ לא בעינן שיוכל לקים מצות ולו תהי' לאשה בפועל דהרי גם לענין מפותה איתא שם בברייתא דבעריות פטור מקנס ובמפותה תשלום הקנס הוא דוקא אם לא ישאנה, ובזה לכו"ע היא רק תנאי שתהי' האשה ראוי' ללקיחה לר"ש התימני לקיחה של הוי' ולרשב"מ שתהא ראוי' לביאה, ומשו"ה אם מה"ת מותרת חשיב מה"ת כראוי' לביאה, ומה שאינו יכול לקים בפועל מחמת לאו דלא תסור, הוא דומה לכל דוכתא שבעינן שיהי' החפץ ראוי כמו לענין כסוי הדם ושאר דוכתי, ועפי"ז י"ל גם עפ"י שיטת המל"מ דר"ש התימני ורשב"מ לא פליגי בעיקר המצו' ולשניהם אם אין יכול לקימה בפועל אין מצות נשואים עלי' רק פליגי לענין קנס, וקושית הש"ס שם בד' ל"ו הוא לכו"ע דלענין קנס אם מדאורייתא חזינן לי' חייב קנס, ודברי הרמב"ם הוא לענין נשואים דשם בעינן שיוכל לקימה בפועל. אמנם לעיל, בפ"י הבאנו מראה מקום בש"ס דאיכא דוכתא דרצו חז"ל לחזק דבריהם כגון בשבוי' דפטור מקנס אף דמה"ת היא כבתולה, וכן במקדש בחיטי קורדנייתא דאין חוששין לקדושין אף דמה"ת הוו קדושין מעליא והכא לענין שניות ידעו חכמי הש"ס דא"צ לחזוק לפטרו מן הקנס:

הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה

< הקודם · מעבר לתחילת הדף