שמונה פרקים להרמב"ם/ד
|
< הקודם · הבא > |
המעשים הטובים הם המעשים השווים הממוצעים בין שתי קצוות ששתיהן רע, האחת מהן תוספות, והשנית חסרון, והמעלות הן תכונות נפשיות וקנינים ממוצעים בין שתי תכונות רעות, האחת מהן יתירה והאחרת חסרה, מן התכונות האלה יתחייבו הפעולות ההם, והמשל בו הזהירות שהיא מדה ממוצעת בין רוב התאוה ובין העדר הרגשת ההנאה, והזהירות היא מפעולות הטוב ותכונות הנפש אשר יתחייב ממנה הזהירות היא מעלת המדות, אבל רוב התאוה הוא הקצה הראשון והעדר הרגשת ההנאה לגמרי הוא הקצה האחרון, ושניהם רע גמור, ושתי תכונות הנפש אשר מהן יתחייב רוב התאוה, והיא התכונה היתירה, והעדר ההרגשה, והיא התכונה החסרה, שתיהן יחד פחיתיות מפחיתיות המדות.
וכן הנדיבות ממוצע בין הכילות והפזור, והגבורה ממוצעת בין המסירה לסכנות ובין רך הלבב, והסלסול ממוצע בין ההתנשאות ובין הנבלה, והענוה ממוצעת בין הגאוה ושפלות הרוח, וההסתפקות ממוצע בין אהבת הממון והעצלה, וטוב לב ממוצע בין הנבלה ויתרון טוב הלבב, (ומפני שאין למדות האלה שם ידוע בלשננו צריך לפרש ענינים ומה שרוצים בו הפילוסופים, לב טוב קורים מי שכל כוונתו להטיב לבני אדם בגופו ובממנו ועצתו בכל יכולתו בלתי שישיגהו נזק או בזיון והוא האמצעי, הנבל הוא הפך זה והוא מי שאינו רוצה להועיל לבני אדם בדבר אפילו במה שאין בגו חסרון ולא טורח ולא נזק, והוא הקצה האחרון, ויתרון טוב הלבב הוא שעושה הדברים הנזכרים בלב טוב, ואפילו אם ישיגהו בזה נזק גדול או בזיון או טורח רב או הפסד מרובה, והוא הקצה הראשון), והסבלנות ממוצע בין הכעס והעדר הרגשת חרפה ובוז, ובושת פנים ממוצע בין העזות והביישנות (פי' נראה מדברי רבותי' ז"ל שביישן אצלם הוא מי שיש לו רוב בושת, ובוש פנים הוא הממוצע מאמרם לא הביישן למד, ולא אמרו אין בוש פנים, ואמרו בוש פנים לגן עדן, ולא אמרו הביישן לגן עדן, ולזה סדרתים כך), וכן שאר, לא יצטרכו לשמות מונחות להם כשיהיו הענינים מובנים בהכרח.
והרבה פעמים יטעו בני אדם באלו הפעולות, ויחשבו אחת הקצוות טוב ומעלה ממעלות הנפש, פעמים יחשבו הקצה הראשון טוב כמו שיחשבו המסירה לסכנות מעלה, ויקראו המוסרים עצמם לסכנות גבורים, וכשיראו מי שהוא בתכלית ואת מדה ר"ל שמוסר עצמו לסכנות ומוסר עצמו למיתה בכוונה, ופעמים ינצל במקרה, ישבחוהו בזה ויאמרו שהוא גבור, ופעמים יחשבו הקצה האחרון שהוא טוב ויאמרו על פחות הנפש שהוא סבלן, ועל העצל שהוא שמח בחלקו, ועל נעדר הרגשת ההנאות לעובי טבעו שהוא נזהר (כלומר ירא חטא), ועל זה המין מן הטעות יחשבו גם כן הפזור, ויתרון טוב הלבב מן הפעולות הטובות, וה כלו טעות, ואמנם ישובח באמת המצוע, ואליו צריך לאדם לכוין, וישקול פעולותיו כלם תמיד עד שיתמצעו.
ודע שאלו המעלות והפחיתיות אשר למדות לא יגיעו ויתישבו בנפש רק בכפול הפעולות הבאות מן המדה ההיא פעמים רבות בזמן ארוך והרגילינו בהם, ואם היו הפעולות ההם טובות יהיה המגיע לנו מעלה, ואם היו רעו יהיה המגיע לנו פחיתות, ומפני שאין האדם בטבעו מתחילת ענינו בעל מעלה, ולא בעל חסרון, כמו שנבאר בפרק השמיני, והוא ירגיל בלא ספק פעולות מקטנותו כפי מנהג קרוביו ואנשי ארצו, ואפשר שיהיו הפעולות ההם ממוצעות, ואפשר שיהיו מותירות או מחסרות, כמו שספרנו ותהיה נפשו חולה.
וראוי שילכו ברפואתו בדרך רפואת הגופות בשוה, וכמו שהגוף כשיצא משיוויו נראה על איזה צד נטה ויצא ונעמוד כנגדו בהפכו עד שישוב אל השיווי, וכשתשוה נסלק ידינו מן ההפך ונשוב לעשות לו מה שיעמידהו על שיוויו, כן נעשה במדות בשוה, והמשל בו כשנראה אדם שהיתה לו תכונה בנפשו יחסר בה נפשו (מכל טובה לרוב הכילות), וזה פחיתות מפחיתיות הנפש והפועל אשר יעשהו מפעולות הרע כמו שבארנו בזה הפרק, וכשנרצה לרפאות זה החולי, לא נצוהו (להרגיל) בנדיבות שזהו כמי שירפא מי שגבר עליו החום בדבר (הממוצע) השוה שלא יבריאהו מחליו, אבל צריך שנביאהו לפזר פעם אחר פעם, ויכפול מעשה הפזור פעמים רבות עד שתסור מנפשו התכונה המחייבת לכילות, ויקרוב מהגיע לו תכונת הפזור, ואז נסלק ממנו פעולות הפזור ונצוהו להתמיד על פעולות הנדיבות וישקוד עליהם ולא יותיר ולא יחסר.
וכן כשנראהו מפזר נצוהו לעשות פעולות הכילות ולשנותם, אבל לא ישנה פועל הכילות פעמים רבות כשנותו פועל הפזור, וזה החדוש הטוב הוא סדר הרפואה וסודה, והוא ששוב האדם מן הפזור לנדיבות יותר קל ויותר קרוב משובו מן הכילות לנדיבות, וכן שוב נעדר הרגשת ההנאה נזהר (וירא חטא) יותר קל ויותר קרוב משוב בעל התאוות נזהר, ולזה נכפול על בעל התאוות פעולות העדר ההנאה יותר משנכפול על נעדר ההרגשה פעולות התאוה, ונחייב על רך הלבב מסירת עצמו לסכנות יותר ממה שנחייב המוסר עצמו לסכנות רכות הלבב, ונרגיל הנבל ביתרון טוב הלבב יותר משנרגיל מי שיש לו יתרון לב טוב בנבלה, זהו סדר רפואת המדות וזכרהו.
ולזה הענין לא היו החסידים מניחים תכונת נפשותיהם תכונה הממוצעת בשוה, אך היו נוטים מעט לצד היותר או החסר על דרך (הסייג) והשמירה, ר"ל על דרך משל שהיו נוטים מן הזהירות לצד העדר הרגשת ההנאה מעט, ומן הגבורה לצד מסירת עצמו בסכנות מעט, ומטוב הלבב לצד יתרון טוב הלבב מעט ומן הענוה לצד שפלות הרוח מעט וכן בשאר, ואל זה הענין רמזו באמרם לפנים משורת הדין. אבל מה שעשו (אותם) החסידים בקצת הזמנים וקצת אנשים מהם גם כן מנטות אחר הקצה האחר כצום, וקום בלילות, והנחת אכילת בשר ושתיית היין, והרחק הנשים, ולבוש הצמר והשער, ושכינת ההרים, והתבודד במדברות לא עשו דבר מזה אל דרך הרפואה כמו שזכרנו ולהפסד אנשי המדינה גם כן כשיראו שהם נפסדים בחברתם וראות פעולותיהם עד שיפחדו מהפסד מדותיהם בעבורם, ועל כן ברחו מהם למדברות ולמקום שאין שם אדם רע כמאמר הנביא ירמיה ע"ה, מי יתנני במדבר מלון אורחים ואעזב את עמי ואלכה מאתם כי כלם מנאפים עצרת בוגדים.
וכאשר ראו הסכילים שהחסידים עשו אלה הפעולות, ולא ידעו כוונתם, חשבו שהם טובות וכוונו אליהם בחשבם שיהיו כמותם, ויענו גפותם בכל מיני עינוי, ויחשבו שהם קנו לעצמם מעלה ומדה טובה ושעשו טוב, ושבה יתקרב האדם לשם, כאלו השם שונא הגוף ורוצה לאבדו, והם לא ידעו שאלו הפעולות רעות ושבהן יגיע פחיתות מפחיתיות הנפש. ואין להמשילם אלא לאיש שאינו יודע במלאכת הרפואות כשיראה מבקיאים מן הרופאים שהשקו חולים נוטים למות (סם שנקרא בערבי) שחם אלחנטל (ובלעז קולקונטות), ואסקמוניא (בלעז אשקמוניא), והצבר (ובלעז אלואי) וכיוצא בהם, ופסקו מהם המזון ונתרפאו מחלים ונמלטו מן המות הצלה גמורה, ואמר הסכל ההוא אחר שאלו הדברים מרפאים מן החולי כל שכן שיעמידו הבריא על בריאותו או יוסיפו בה, והתחיל לקחת אותם תמיד, ולהתנהג בהנהגת החולים שהוא יחלה בלא ספק, כן אלו הם חולי הנפשות בלא ספק בלקחם הרפואה על הבריאות.
וזאת התורה התמימה המשלמת אותנו כמו שהעיד עליה יודעה, תורת י"י תמימה משיבת נפש, עדות י"י נאמנה מחכימת פתי, לא זכרה דבר מזה, ואמנם כוונה להיות האדם טבעי הולך בדרך האמצעיה, יאכל מה שיש לו לאכול בשויי, וישתה מה שיש לו לשתות בשווי, ויבעול מה שמותר לו לבעול בשווי, וישכון המדינות ביושר ואמונה לא שישכון במדברות ובהרים, ולא שילבש השער והצמר ולא שיענה גופו, והזהירה מזה לפי מה שבא בקבלה אמר בנזיר וכפר עליו מאשר חטא על הנפש, ואמרו ז"ל וכי על איזה נפש חטא זה, על שמנע עצמו מן היין, והלא הדברים קל וחומר אם מי שציער עצמו מן היין צריך כפרה, המצער עצמו מכל דבר על אחת כמה וכמה.
ובדברי נביאנו וחכמי תורתינו ראינו שהם מכוונים אל השווי ושמירת נפשם וגופם על מה שתחייבהו התורה, וענה השם ית' על יד נביאו למי ששאל לצום יום אחד בשנה אם יתמיד עליו אם לא, והוא אמרם לזכריהו אבכה בחדש החמישי הנזר כאשר עשיתי זה כמה שנים, וענה אותם כי צמתם וספוד בחמישי ובשביעי זה שבעים שנה הצום צמתוני אני וכי תאכלו וכי תשתו הלא אתם האוכלים ואתם השותים, אחר כן צוה אותם ביושר ובמעלה לבד לא בצום, והוא אמרו להם כה אמר י"י צבאות לאמר משפט אמת שפטו וחסד ורחמים עשו איש את אחיו, ואמר אחר כן כה אמר י"י צבאות צום הרביעי וצום החמישי וצום השביעי וצום העשירי יהיו לבית יהודה לששון ולשמחה ולמועדים טובים והאמת והשלום אהבו, ודע שאמת הם המעלות השכליות מפני שהן אמיתיות לא ישתנו כמו שזכרנו בפרק השני, והשלום הם מעלות המדות אשר בהם יהיה השלום בעולם. ואשוב אל כוונתי שאם יאמרו אלו המתדמים באומות מאנשי תורתינו, שאיני מדבר כי אם בהם, שהם אינם עושים מה שעושים אותו מהטריח גופותם ופסוק הנאותיהם אלא על דרך הלמוד לכחות הנפש, כדי שיהיו נוטים אל הצד האחד מעט כפי מה שבארנו בזה הפרק שראוי שיהיה האדם כן, זהו טעות מהם כאשר אבאר.
והוא שהתורה לא אסרה מה שאסרה ולא צוותה מה שצוותה אלא מפני זאת הסיבה ר"ל כדי שנתרחק מן הצד האחד יותר על צד ההרגל, שאסור המאכלת האסורים כולם, ואסור הבעילות האסורות, והאזהרה על הקדשה ומה שהצריך בכתובה וקדושים, ועם כל זה אינה מותרת תמיד אבל תאסר בעת הנדה והלידה (ועם כל ה) גזרו חכמי תורתינו למעט המשגל ומנעוהו ביום כמו שבארנו בסנהדרין, וזה כולו אמנם ציוהו השם להתרחק מקצה רוב התאוה רוחק גדול ולצאת מן המיצוע אל צד העדר הרגשת ההנאה מעט עד שתתיישב ותתחזק בנפשותינו תכונת הזהירות. וכן כל מה שבתורה מנתינת המעשרות, והלקט, והשכחה, והפאה, והפרט, והעוללת, ודין שמיטה, ויובל, והצדקה די מחסורו, זה כולו קרוב מיתרון טוב לבב עד שנרחק מקצה הנבלה רוחק גדול ונקרב מקצת יתרון טוב לבב עד שיתחזק לנו לב טוב. ובזאת הבחינה בחון רוב המצות תמצאם כלם שהן מלמדות ומרגילות כחות הנפש, כמו שאסר הנקימה, והנטירה, וגאולת הדם באמרו לא תקום ולא תטור, עזוב תעזוב, הקם תקם, עד שיחלש כח הכעס והרוגז, וכן השב תשיבם, עד שתסור תכונת הכילות, וכן מפני שיבה תקום, והדרת פני זקן וגו', כבד את אביך וגו', לא תסור מן הדבר אשר יגידו לך וגו', עד שתסור תכונת העזות ותגיע תכונת הבושת.
ואחר כן הרחיק מן הקצה האחרון ר"ל רוב הבושת ואמר הוכיח תוכיח את עמיתך וגו', לא תגור ממנו וגו', עד שיסור רוב הבושת גם כן ונשאר בדרך האמצעי, וכשיבוא האיש הסכל בלא ספק וישתדל להוסיף על אלו הדברים, כמו שיאסור המאכל והמשתה מוסף על מה שנאסר מן המאכלים, או יאסר הזווג מוסף על מה שנאסר מן הבעילות, ויתן כל ממונו לעניים או להקדש מוסף על מה שבתורה מן הצדקות ועל ההקדשות ועל הערכים יהיה עושה מעשים הרעים והוא לא ידע ויגיע אל הקצה האחר ויצא מן המיצוע לגמרי. ולחכמים בזה הענין דבר לא שמעתי כלל יותר נפלא ממנו והוא בגמרא דבני מערבא בפרק התשיע מנדרים דבר מגנות המקבלים על עצמם שבועות ונדרים עד שישארו כעין אסורים, אמרו שם בזה הלשון, רב אידי בשם רבי יצחק לא דייך מה שאסרה לך התורה אלא שאתה אוסר עליך דברים אחרים, וה הוא הענין אשר זכרנו בשוה בלא תוספת ובלא חסרון.
הנה התבאר מכל מה שזכרנוהו בזה הפרק שצריך לכוין אל הפעולות הממוצעות ושלא יצא מהן אל קצה מן הקצוות אלא על צד הרפואה ולעמוד כנגדו בהפך, כמו האדם היודע במלאכת הרפואות כשיראה מזגו שנשתנה מעט שינוי לא ישכח ולא יניח החולי להתחזק עד שיצטרך אל רפואה חזקה בתכלית, וכשידע שאבר מאבריו חלוש ישמרהו תמיד ויתרחק מדברים המזיקים לו, ויכוין למה שיועילהו עד שיבריא האבר ההוא, או עד שלא יוסיף חולשה, כן האדם השלם צריך לו שיזכור מדותיו תמיד וישקול פעולותיו ויבחון תכונת נפשו יום יום, וכל מה שיראה נפשו נוטה לצד קצה מן הקצוות ימהר ברפואה ולא יניח התכונה הרעה להתחזק בשנות מעשה הרע כמו שזכרנו, וכן ישים לנגד עיניו המדות הפחותות אשר לו, וישתדל לרפאותם תמיד כמו שהקדמנו שאי אפשר לאדם מבלתי חסרון, שהפילוסופים כבר אמרו כבד הוא ורחוק שימצא מי שהוא בטבע למעלות כלם ר"ל למעלות המדות ולמעלות השכליות מזומן מוכן, אבל ספרי הנביאים נמצא זה בהם הרבה, אמר הן בעבדיו לא יאמין ובמלאכיו ישים תהלה, מה יצדק אנוש עם אל ומה יזכה ילוד אשה, ושלמה ע"ה אמר סתם כי אדם אין צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא.
ואתה יודע שאדון הראשונים והאחרונים משה רבינו (ע"ה) כבר אמר אליו השם יען לא האמנתם בי להקדישני, על אשר מריתם את פי במי מריבה, על אשר לא קדשתם אותי, זה כולו וחטאו ע"ה הוא שנטה לצד אחד מן הקצוות ממעלה ממעלות המדות והוא הסבלנות כאשר נטה לצד הרגזנות באמרו שמעו נא המורים וגו'. דקדק עליו השם שיהיה אדם כמוהו כועס לפני עדת ישראל במקום שאין ראוי בו הכעס, וכיוצא בזה בדין האיש ההוא הוא חלול השם מפני שמתנועותיו כולם ומדבריו היו למדים והיו מקוים להגיע בהם אל הצלחת העולם הזה והעולם הבא, ואיך יראה עליו הכעס והוא מפעולות הרע, כמו שבארנו, ולא יבא כי אם מתכונה רעה מתכונות הנפש, אבל אמרו בענין מריתם בי הוא כמו שאבאר, והוא שלא היה מדבר עם סכלים ולא עם מי שאין לו מעלה, אבל עם אנשים שהקטנה שבנשיהם היתה כיחזקאל בן בוזי כמו שזכרו החכמים, וכל מה שיאמר או יעשה יבחנוהו, וכאשר ראוהו שכעס אמרו שהוא ע"ה אין לו פחיתות מדה ולולי שהיה ידוע שהשם כעס עלינו בבקשת המים ושאנחנו הכעסנוהו יתברך לא היה כועס, ואנחנו לא מצאנו לשם ית' שכעס בדברו אליו בזה הענין, אבל אמר קח את המטה והשקית את העדה, ואת בעירם. והנה יצאנו מכוונת השער אבל התרנו ספק מספקי התורה שנאמרו בו דברים רבים ונשאל פעמים רבים איזה חטא חטא, וראה מה שנאמר בו, ומה שאמרנו בו אנחנו, והאמת יראה דרכו.
ואשוב לכוונתי כי כשיהיה האדם שוקל פעולותיו תמיד ומכוין אל אמצעותם יהיה במדרגה העליונה ממדרגות בני אדם, ובזה יתקרב אל השם וישיג אל טובו, וזהו הדרך השלם שבדרכי העבודה, וכבר זכרו החכמים זה הענין וכתבו עליו ואמרו כל השם אורחותיו זוכה ורואה בישועתו של הקב"ה שנאמר ושם דרך אראנו בישע אלהים, אל תקרא ושם דרך אלא ושם דרך, ושומה הוא השעור והסברא, וזהו הענין אשר פירשנו בזה הפרק כלו בשוה, וזה שעור מה שראינוהו שצריך בזה הענין: