שלמי נדרים/נדרים/פא/ב

שלמי נדרים נדרים פא ב

ע"ב בגמ' אמר מר ושלא אשמש מטתי יפר משום דברים שבל"ב היכי דמי אילימא דאמרה הנאת תשמישי עליך ל"ל הפרה הא משעבדא לי' וליכא למימר דקונמות מפקיעין מידי שעבוד משום דאלמוה רבנן לשעבודא דבעל וכמו שכתב הר"ן לעיל (טו:) ד"ה והא כו' ואין להקשות ולומר דלהכי יפר משום דאם ישמע נדרה וישתוק ולא יפר כל היום ה"ל כהקמה ואם הוא בעצמו אינו חושש על שעבודו גם רבנן לא אלמוהו לשעבודו דזה אינו דיש לומר איפכא דמה ששותק הוא מחמת דיודע האמת דאלמוה רבנן לשעבודי' ולא חל הנדר כלל וכמ"ש התוס' בכתובות (דף נ"ט:) ד"ה כגון שנדרה היא כו' וז"ל דל"ל דאסרה יניקתה עליו כיון דמשעבדא לי' אין הנדר חל יע"ש במהרש"א שהקשה נהי דמשעבדא לי' (פי' ואלמוה רבנן לשעבודי') מ"מ כיון דקיים לה אמאי אין הנדר חל כו' ויש ליישב עכ"ל. והמהר"ם שיף שם ביאר היטב וז"ל אף שקיים לה היינו שהחריש ביום שמעו ולא היפר מ"מ מה בכך דא"צ להפר כיון שאין הנדר חל כלל וע' בס' אבני מילואים באה"ע סי' פ"ב ס"ק א' מה שהביא בשם השיטה מקובצת שכ' ורש"י ז"ל במ"ק תירץ כו' כו' ואפשר דהתוס' דחיקא להו לפרושי הכי כו' עכ"ל וכל דבריו הנ"ל שנה לנו המהר"ם שיף ז"ל בלשון קצרה בביאור דברי התוס' הנ"ל:

שם בגמ' הנאת תשמישך עלי יפר שאין מאכילין את האדם דבר האסור לו ואם אינו מיפר לה לכאורה נראה בפשיטות שאינו יכול לכופה להיות משמשתו שאין מאכילין את האדם דבר האסור לו. והא דאמרינן בכתובות (דף נט:) גבי נדרה שלא להניק ופי' התוס' שם כגון שאסרה הנאת הנקה על עצמה שהיא נהנית בהנקה דב"ה סברי כופה ומניקתו פירשו התוס' שם שכופה להשכיר לו מיניקת או תצא בלא כתובה אבל לא שתניק בעצמה והי' הדבר בעיני לפשיטות אלא שראיתי להרב המהרי"ט בח"א סי' ד' שכתב להיפוך וז"ל שם באמצע התשובה דהא ודאי נראה דאפי' לא הפר כופה ומשמשתו כדמשמע התם בפ' אע"פ גבי נדרה שלא להניק את בנה שפירשו שם התוס' דאמרה יאסר הנאת יניקה עלי ואפ"ה אמרו ב"ה כופה ומניקתו והא דאמרינן יפר משום עצה טובה כו' עכ"ל וקשה בעיני מאוד הא התוס' שם פירשו דהא דכופה ומניקתו היינו שכופה להשכיר לו מיניקת. אבל לכופה שתניק בעצמה איך יתכן להאכיל לה דבר האסור לה וכן באסרה הנאת תשמישו עלי' איך יתכן להיות כופה ומשמשתו ואולי כוונתו שיכול לכופה שתלך אצל חכם להתיר נדרה או שתצא בלא כתובה ובדרך עצה טובה אמרו שיפר לה וביתר דברי מהרי"ט שם יעויין בס' אבני מילואים באה"ע סי' פ"ב ובקצה"ח סי' קי"ז מ"ש בזה:

בהמפרש ד"ה שלא אציע מטתך כו' א"צ להפר דרחמנא זכי' לי' בהני מלאכות דאורייתא [ולאו כל כמינה לאפקועי שעבודא דבעל מינה כן הגי' הב"ח] עכ"ל בכתובות (דף ס"א.) כתב רש"י שם ד"ה אבל מוזגת לו כוס ומצעת לו מטה לפרוס סדין כו' ולא דמי למצעת דמתניתין דהוי דבר של טורח ובכפי' הני לא כפי לה אלא חכמים השיאוה עצה טובה להנהיג זאת בישראל עכ"ל וע' שם בהגהת אשרי סי' כ"ד וז"ל פירש"י לפרוס סדין דבר שאינו של טורח ולא כייפינן לה ובירושלמי לא משמע הכי דגרסינן התם אפי' הכניסה לו מאה שפחות כופה לעשות לו דברים של יחוד מהו דברים של יחוד סכה לו גופו ומרחצת את רגליו ומוזגת לו את הכוס ולמה מפני שהיא חייבת לו משום שאין ראוי להשתמש בשפחה ש"מ כופין אותה עכ"ל וע"פ הדברים האלה נראה שהמפרש בכאן אינו מפי' רש"י אלא שהוא ז"ל סובר כפי המבואר בירושלמי שבמלאכות הללו כייפינן לה וע' בס' אבני מלואים בסי' ע"ב בהג"ה יוד שכתב על דברי רש"י בכתובות הנ"ל שלפלא בעיניו שהוא נגד ש"ס ערוך בנדרים (פ"א:) דמבואר דמשעבדא לי' ומחוייבת לו בזה ולא מדרך עצה טובה ובס' כרם שלמה כתב דלק"מ דכוונת רש"י ליתן טעם על תקנת החכמים שחייבוה בזה מחמת שהדברים הללו מביאים לידי קירוב הדעות אבל לא דיש בידה הברירה רק זה טעם החכמים שחייבוה בכך עיי"ש וע' במשנה למלך פ' כ"א מהל' אישות הלכה ג' כתב שלדברי רש"י בכתובות צ"ל דההיא דנדרים (הוא סוגי' דילן) מיירי בשלא הכניסה לו ד' שפחות דאי הכניסה לו ד' הא לא משעבדא לי' וליכא כ"א עצה טובה. וכ"כ הריטב"א לדעת רש"י עכ"ל אבל הר"ן והתוס' בכאן פירשו דהכא מיירי בשהכניסה לו ד' שפחות (ובתוס' שלפנינו נדפס חמש שפחות ותיבת חמש ט"ס וצ"ל ד') והוכיחו זה מדלא חשיב ותנא בהדייהו ג"כ שלא אניק או דמיירי דהכניסה לו מאה שפחות תי' מאה ג"כ ט"ס דהא לגבי הנקה די אפי' בהכניסה לו שתי שפחות כמבואר שם במשנה שתים אין מבשלת ואין מיניקה את בנה עכ"פ דברי המפרש שלפנינו שכתב דרחמנא זכי' לו בהני מלאכות דאורייתא צ"ע. דמלבד שאין זה כפי' רש"י בכתובות שפי' שרק דרך עצה טובה השיאוה לה חכמים אלא דמנ"ל כ"כ לפרש שהוא דאורייתא. ואין לומר דהמפרש סובר דכאן מיירי בלא הכניסה לו ד' שפחות דהא בשלא אתן תבן לפני בקרך שאמרו דא"י להפר משום דלא משעבדא לי' מוכח דמיירי בהכניסה לו ד' שפחות וכן מדלא חשיב שלא אניק כנ"ל ועיין ביד שאול ס"ס רל"ד שהשווה דברי רש"י שבכתובות לדברי המפרש שבכאן וכתב דאולי ס"ל לרש"י דבאמת מה"ת האשה משועבדת לבעל לעשות כל מלאכות רק שהתורה לא פרטה איזה מלאכות תעשה לו ונמסר לחכמים והם ביארו איזה מלאכות חייבת וכעין מלאכת חוה"מ שמה"ת אסור לעשות מלאכה ונמסר לחכמים לבאר איזה מלאכה אסורה וה"ה בזה נמסר לחכמים לבאר איזה מלאכות חייבת לעשות לבעלה וגם חלוקים אם מכניסה לו שפחות אבל במלאכות שא"א לעשות ע"י שפחה היינו דברים המביאים לידי קירוב הדעת וחיבה זאת מחוייבת לעשות בעצמה אפי' הכניסה לו כמה שפחות ואותן ג' מלאכות נשארו בחיוב מה"ת ואף שהם אמרו שלא יכפוה מ"מ בנדר הא לא חל דעכ"פ משועבדת לו מה"ת ומה שלא כפו אותה הוא כדי שתהי' עושה זאת מצד חיבה ולא מצד כפי' ותתחבב על בעלה:

בר"נ ד"ה תניא כוותי' דרב אדא בר אהבה כו' מיפר בין בינה לבינו כגון דאסרה פירות בעלה עלי' ובין בינה לבין אחרים דאסרה פירות אחרים עלי' עכ"ל לכאורה יותר ניחא לפרש כפי' המפרש שהוא מיפר בין לעצמו בין לאחרים. וכדאמרינן בריש פירקין ונראה שטעמו ז"ל דהוי קשיא לי' מדוע לא אייתי הך ברייתא בריש פירקין לסייע להך פירוקא דפרקינן התם ולימא תניא נמי הכי כמו שרגיל התלמוד בכ"מ ולהכי פירש כאן באופן אחר וליכא סייעתא מהך ברייתא ובאמת בשיטה מקובצת העיר ע"ז וכתב דלהכי לא מייתי סייעתא מהך ברייתא בריש פרקין משום דברייתא זו לא מיתני בי ר"ח ור' אושעי' עיי"ש וזה דעת המפרש כאן ג"כ: שם ד"ה שלא אתן תבן לפני בהמתך ולפני בקרך אין יכול להפר משום דלא משעבדא לי' כו' עכ"ל נראה בעיני שיש כאן חסרון תיבות דכפי הנוסח שלפנינו קשה דהא שלשה חילוקים יש בהפרת בעל לנדרי אשתו היינו מה שיכול להפר ומה שאינו יכול להפר ומה שאינו צריך להפר פירוש נדרי ע"נ או דברים שבל"ב ולא משעבדא לי' צריך להפר ויכול להפר. ואם הנדרים אינן לא ע"נ ולא דברים שבל"ב אינו יכול להפר ואם הם דברים שבינו לבינה ומשעבדא לי' א"צ להפר כלל א"כ לפ"ז הא דשלא אתן תבן לפני בהמתך דא"י להפר אין הטעם משום דלא משעבדא לי' אלא משום דלא הוי מהנדרים שהבעל יכול להפר דהא אין זה לא ע"נ ולא דברים שבל"ב דאלו הוי מדברים שבל"ב הי' יכול להפר והטעם דלא משעבדא לי' שייך לומר על הא דצריך להפר דאלו היתה משעבדא לי' לא הי' צריך להפר כמו בשלא אמזוג לך הכוס והצעת המטה דקתני דא"צ להפר ע"כ נראה שיש כאן חסרון תיבות וצ"ל כמו שראיתי כתוב בס' חדושי המאירי לנדרים וזה לשונו וכן אם נדרה שלא ליתן תבן לפני בהמתו העומד"ת לרכיב"ה [והוא ע"פ פירוש הרא"ש בכתובות פ' אע"פ סי' כ"ו] או לפני בקרו אין יכול להפר שהרי אין כאן עינוי וכן אין כאן דברים שבינו לבינה [וזה טעם על מה שאין יכול להפר] ונדרה קיים שהרי אינה משועבדת לו בכך כל שהכניסה לו שפחה אחת [והוא דעת הרמב"ם בפ' כ"א מהל' אישות וע"ש במשל"מ ולדעת הר"ן צריכה להכניס לו ד' שפחות] עכ"ל וע"פ הדברים האלה נראה שנחסרו הרבה תיבות ועל מה דאין יכול להפר צריך לכתוב משום דלא הוי אפי' מדברים שבינו לבינה ונדרה קיים משום דלא משעבדה לי' ואם לא נגיה יש לומר שהר"ן קיצר בדבר וסמך על המבין וכמו שיש כאן עוד קיצור בלשונו במ"ש ואע"ג דבפ' אע"פ אסיקנא דכופה ליתן לפני בהמתו [וזהו עפ"י גירסת הרי"ף שם והוא היפך מגי' רש"י שם] התם מיירי בשלא הכניסה לו ד' שפחות. דקיי"ל התם דיושבת בקתדרא ואינה חייבת לו בדברים הללו דחסר כאן באמצע קודם תיבות דקיי"ל התם כו' צ"ל אבל הכא מיירי שהכניסה לו ד' שפחות דקיי"ל התם דיושבת בקתדרא וכן הגי' המשל"מ תיבות אלו בדברי הר"ן לכן יש לומר שגם בתחלת הדבור נשמטו כמה תי' וסמך על המבין ובשיטה מקובצת כתב על הא דשלא אתן תבן לפני בהמתך כו' ולא הוי דברים שבינו לבינה שהרבה ימצאו נותנים שאין דרך אשה בכך וטעם זה מספיק על מה שא"י להפר ואולי לפ"ז יש לדחוק ולפרש ג"כ בכוונת הר"ן ולומר דאלו הי' משעבדא לי' הוי מקרי דברים שבינו לבינה והי' יכול להפר אבל כיון דלא משעבדא לי' בזה שאין דרך אשה בכך הלכך לא הוו דברים שבינו לבינה ומש"ה אינו יכול להפר ואם היינו אומרים דמשועבדת לו גם בנתינת התבן הי' הדין דא"צ להפר משום דאלמוה רבנן לשעבודי' דבעל והוי כמו שנדרה שלא אציע לך מטתך דקתני דא"צ להפר. אמנם המשל"מ הביא שם בשם הריטב"א ובשם רבינו יונה ז"ל שאע"פ שהיא משועבדת לו בנתינת התבן אפ"ה יחול האיסור דקונמות מפקיעין מידי שעבוד ואע"ג דאמרינן בעלמא אלמוה רבנן לשעבודא דבעל היינו במלאכות גדולות השנויות במשנה או למלאכות הצריכות יותר אבל שעבוד נתינת התבן שהוא דבר נקל מאוד הקונם מפקיע אותו ולפיכך אמרו שאין הבעל יכול להפר עכ"ל ובלקוטים של הגאון רע"א ז"ל בחלק שני הנדפס בברלין כתב על דברי הריטב"א הנ"ל שיש לעיין אף דהנדר חל מ"מ אמאי אין יכול להפר משום דברים שבינו לבינה שאם יפר יכריחה ליתן תבן ע"כ:

בר"נ ד"ה משום שנאמר לא יחל דברו כו' ומכאן היה אומר הרר"י הכהן שאם נהג אדם שלא לאכול בשר כו' בזמן מיוחד ושוב רצה לאכול בשר באותו זמן צריך היתר עכ"ל ע' בר"ן פ' מקום שנהגו שפי' שני אופנים בהירושלמי שהביא הרי"ף שם שחלקו בין אם המנהג שנהגו איסור הוא מחמת טעות שסבר שאסור הוא לכן נהג כן עד עתה ובין אם היה יודע גם מקודם שמן הדין מותר הוא אלא שרצה לנהוג בעצמו איסור מחמת גדר סייג ופרישות דלפי' הראשון אם המנהג היה מחמת טעות א"צ להתיר לו בשלשה כדין התרת נדרים. אלא שאומרים לו טועה אתה בדין ומותר אתה אבל אם מה שנהג עד עתה איסור לא היה מחמת טעות וידע היטב גם מקודם שמן הדין מותר הוא אלא שרצה לנהוג איסור מחמת סייג ופרישות אז צריך ג' להתיר כדין כל התרת נדרים ולפי' השני אם המנהג היה מחמת גדר סייג ופרישות הוי כקיבל על עצמו שיהי' כאיסורין שאסרתה התורה שאין להם היתר לעולם ודעה זו הוא דעת הרשב"א כ"כ הב"י בסי' רי"ד ושני הדעות הובאו בש"ע והרמ"א פסק כדעה הראשונה וכתב שכן המנהג ובביאורי הגר"א ז"ל כתב שפשטא דהירושלמי משמע כפי' השני אבל ממה שאמרו בגמ' כאן משום שנאמר לא יחל דברו משמע דהוי כמו נדר כפי' הראשון ר"ן עכ"ל הטהור. והמעיין בהר"נ דפסחים שם יראה לכאורה איפכא דעל פירוש השני שכתב שם. ועוד אפשר לי לומר כו' ונשאל דקאמר נשאל לחכם כעין היתר נדרים שכל שנהגו איסור בדבר כעין נדר הוא וכשהוא רוצה לנהוג היתר צריך שאלה וסיים ע"ז והכי מוכח בפ"ב דנדרים דאמרינן התם מאן תנא דברים המותרים ואחרים נהגו בהן איסור אי אתה רשאי להתירן בפניהם משום שנאמר לא יחל דברו והיינו לישנא דנשאל ולא קתני ישאל עכ"ל וא"כ כיון שמפרש דמאי דקאמר הירושלמי ברישא דכל דבר שאינו יודע בו שהוא מותר וטועה בו באיסור ונשאל מתירין ליה היינו שנשאל לחכם כעין היתר נדרים ממילא מובן דהא דקתני בסיפא וכ"ד שיודע בו שהוא מותר ונהג בו איסור ונשאל אין מתירין לו פירושו שאין לו התרה כלל וכדעת הרשב"א דהוי כקבל ע"ע כאיסורין שאסרה התורה וסוגיא דגמ' דידן דאמרה מאן תנא הא דתני דברים המותרין כו' מני ר"ג היא פי' דאמר גם גבי שלא אציע לך מיטתך יפר משום שנאמר לא יחל דברו הוא ג"כ באופן שבטעות נוהגת איסור היינו שהיא סבורה שגם בדברים שמשועבדת לו חל נדרה וכ"כ המפרש כאן בד"ה ר"ג היא שכתב הואיל ונהגה בו איסור והיא סבורה שתהא אסורה להציע לו מטתו וכו' ולפ"ז מ"ש רבינו הגר"א ז"ל בשם הר"ן דבגמ' דפ"ב דנדרים משמע כפי' הראשון לא ידענא אנה הוא בר"ן להוכיח כפי' הראשון מסוגי' דפ"ב דנדרים דכפי הנראה מהר"ן דפסחי' מוכיח מסוגי' הנ"ל להביא ראיה לפי' השני וגם דברי הר"ן אינם מובנים לי מאין מוכח משם כפי' השני דגם לפירוש הראשון יש ליישב סוגי' הנ"ל דיפרשו דמיירי באופן שיודע שהוא מותר מן הדין אלא שנהג בו איסור לגדר ואפ"ה מהני בו התרה. שוב ראיתי בגליון הגאון ר' שלמה אייגר ז"ל בסוף המסכתא שכתב על דברי הר"ן הללו קשה הא הר"ן ס"ל כהרשב"א דלמנהג א"צ התרה כמ"ש בב"י ביו"ד סי' רי"ד וכתבתי בזה בתשובה כו' ותשובתו הרמתה לא זכינו עדיין ליהנות מאורו ופשוט שמ"ש דלמנהג א"צ התרה ט"ס וצ"ל אין לו התרה ובשגגת הדפוס נתחלף צ' בלמ"ד והנה נראה מדעתו שדעת הר"ן כדעת הרשב"א ולע"ע צ"ע בכל זה:

בתו' ד"ה נטולה אני מן היהודים שאוסרת ע"ע כו' ותהא נטולה מתשמיש יהודים אחרים אחר שיגרשנה עכ"ל מדבריהם משמע אבל לדידיה מהני הפרתו לכשיגרשנה ויחזירנה כדין כל נדרים שבינו לבינה (לעיל ע"ט:) אבל הט"ז כתב בשם רש"ל סי' רל"ד ס"ק נ"ט דאינו מופר אלא בעודה תחתיו ומיד כשתתגרש הרי היא כשאר כל אדם ע"ש מילתא בטעמא:

---

---

שולי הגליון

---

---

הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה

מעבר לתחילת הדף