שלמי נדרים/נדרים/סו/ב

שלמי נדרים נדרים סו ב

ע"ב גמ' שן תותבת היה לה ועשה לה ר' ישמעאל שן של זהב משלו ע' שבת (דף סה) שן תותבת שן של זהב רבי מתיר (לצאת בו בשבת) וחכמים אוסרים א"ר זירא ל"ש אלא שן של זהב אבל בשל כסף ד"ה מותר ופרש"י שם בשם רבותיו של זהב שמשונה במראה משאר שינים ודלמא מבזי לה ושקלה ליה בידה וממטי אבל בשל כסף שדומה לשאר השינים ד"ה מותר ולפ"ז ק"ק אמאי עשה לה ר' ישמעאל שן של זהב יותר ה"ל לעשות לה שן של כסף שדומה לשאר השינים ולא לעשות של זהב שמשונה במראה משאר השינים ואולי י"ל שגם שאר שיני' היו דומים במראה של זהב ואם היו עושים לה שן של כסף היה משונה משאר שינים לכך עשו לה של זהב:

שם ההוא דאמר לדביתהו קונם שאת נהנית לי עד שתטעימי תבשילך לר' יהודא ולר' שמעון ר"י טעים אמר כו' ר"ש לא טעים אמר כו' כתב בס' קרן אורה משמע קצת דהנדר לא הותר ע"י טעימת ר"י לבדו והיינו משום דלתרווייהו קאמר דוקא ולא או לזה או לזה ויש לדקדק מכאן לדברי הרשב"א ז"ל הובא בסי' רכ"ח ס"ק מ' באב שהשביע את בנו וענה אמן] שלא יוכל להלוות כ"א ברשות שמעון ולוי דמותר להלוות ברשות אחד מהם דקיי"ל כר' יונתן במקלל ואמו דמשמע שניהם כאחד ומשמע כ"א בפ"ט עד שיפרט לך הכתוב יחדיו וא"כ ה"נ אמאי לא נימא דאו לר"י או לר"ש קאמר וע"ש בט"ז ס"ק מ"ט שהקשה כיון דיש לו שני משמעות משמע לשניהם ומשמע לאחד וסתם נדרים להחמיר אמאי לא ניזול לחומרא ולפרש כוונתו שרוצה שלא ילוה כ"א ברשות שניהם והוא פירוש היותר פשוט ע"ש ולכאורה היה נראה דבהאי עובדא דההוא גברא דאמר לדביתהו קונם שאת נהנית לי עד שתטעימי תבשילך לר' יהודא ולר"ש דסתמו ולא פירשו אם הותר הנדר בשביל טעימת ר' יהודא לבד או לא משום דדין זה תלוי ג"כ בפלוגתא שפליגי ר"י ור"ש במקום אחר והוא בשבועות (דף לח.) מי שנשבע לשלשה ב"א התובעים אותו ואמר שבועה שאין לך בידי ולא לך ולא לך דר"י סובר פרטא הוי וחייב שבועה לכאו"א ולר"ש כללא הוי עד שיאמר שבועה לכאו"א

בפ"ע. וכן לקמן (דף פז:) גבי קונם תאנה שאני טועמת ע"ש וא"כ ה"נ בההיא עובדא אליבא דר"י פרטא הוי והכוונה היה אף שיטעום א' מהם סגי ולר"ש כללא הוי ועד שיטעמו שניהם וכיון שהוא לא טעם לא הותר הנדר ובס' קרן אורה הנ"ל כתב שצ"ע על דברי הרשב"א היכי ילפינן לשון ב"א מלשון תורה (וזה לא קשה כ"כ דכל כמה דלא חזינן שסותר זא"ז אזלינן בתר לשון תורה) ועוד הקשה דכל היכי דאיכא עדיפות לשנים מן האחד כגון בדינו של הרשב"א דטובה עצת השנים מן האחד אמאי לא נימא דדוקא ברשות שניהם קאמר ע"ש וע' בס' ידות נדרים סי' רכ"ח שהאריך הרבה בזה ולחלק בין אם הדבר במניעה שלא לעשות ובין אם הדבר בקום עשה דבמניעה שלא לעשות כגון שלא לקלל אב ואם בזה שנמנע שלא לקלל אף א' מהם יוצאים ב' המשמעות דכשמונע שלא לקלל אף א' מהם מכ"ש דאינו מקלל שניהם אבל בקום ועשה כגון שצותה התורה ליתן לכהן הזרוע והלחיים והקבה דלכאורה יש ספק בזה אם כולם יחד או אחד מהם ואו או קתני. צריך ליתן כולם דאם יתן א' אולי כוונת התורה שיתן שלשתם ואינו יוצא באחד מהן ע"ש שהאריך הרבה בזה ועדיין לא באנו לידי בירור הדברים איך הוא בדינו של הרשב"א שהשביע את בנו שלא ילוה כ"א ברשות שמעון ולוי אם צריך דעת שניהם או סגי באחד מהן שלפי דברי בעהמ"ח הנ"ל היה צריך לצאת משום ספק לשאול דעת שניהם ומצאתי במהרי"ט ח"א סי' קל"ד בכיוצא בזה שאחד קבל עליו נזירות שמשון בכל תנאיו על דעת חבריו החכמים לוי ויהודה ושלא יוכלו כל חכמי העולם להתירו לא בפתח ולא בחרטה אלא חבריו הנ"ל ונפטר אחד מן החברים ונסתפק שם ג"כ אם יכול האחד מן חבריו הנשאר בחיים להתירו לבד והביא שם ג"כ הסוגיא דפלוגתא דר' יאשי' ור' יונתן ודקיי"ל כר' יונתן דכ"ז שלא אמר יחדיו משמע כ"א בפני עצמו וכיון שלא אמר ע"ד חבריו לוי ויהודא שניהם יחדיו משמע כ"א בפני עצמו ואם מת א' מהם השני מיפר ואח"כ מסיק ומיהו בנ"ד יש טעם לומר דאתרי קפיד הואיל והדבר תלוי באומדן דעת סברא הוא דאדעתא דתרי סמיך אדעתא דחד לא סמיך כדאמרי' בפ' שבועת הדיינים לענין אומדנא כל כמה דנפישי בקיאי טפי והכא בנידון דידן באומדן דעתי' תליא מילתא אע"פ שלא אמר שניהם סברא הוא דאאומדן דתרי סמיך אאומדן דחד לא סמיך ועוד אפילו תימא משמע שניהם כאחד משמע כ"א בפ"ע מ"מ אין הלשון מפורש ויש בלשון להתפרש שניהם כאחד תדע דהא תנן אביה ובעלה מפירין נדרי' ומשמע שניהם כאחד אע"ג דלא קתני שניהם בהדיא [א"ה ראיה זו אינה מבוררת דהא אדרבה המשנה הוכרחה לברר שנית הפר א' מהן אינו מופר דל"ת או אביה או בעלה כמבואר לקמן] ומסיק דכל שאין הנודר מפרש דעתו סתם נדרים להחמיר ואם מפרש כוונתו אזלינן אחר פירושו להקל וכן דון מינה לסוגיא דידן אמנם לפע"ד דהא דשקיל וטרי בס' קרן אורה לדמות מה דאמרינן הכא עד שתטעימי תבשילך לר"י ולר"ש איך הוא הכונה אם לשניהם או לאחד מהם ואחרי שר"י לבד טעים ור"ש לא טעים יהיה נ"מ לדינא אם הותר הנדר להאשה לדעתי נראה דהבעל לא קפיד רק שהיא תביא התבשיל לשני תנאים אלו לטעום ותעשה רצונו בזה למלאות דבריו. אכן כשהיא עשתה את המוטל עלי'. אף אם הם שניהם לא ירצו לטעום מ"מ היא עשתה רצון בעלה ומלאה את דבריו ומנא אמינא לה כי נ"ל שכן מפרש הגאון בעל מחנה אפרים ז"ל כי הוא ז"ל כתב בהל' שבועות סי' י"א על מ"ש התוס' בפ' שני (דף טו.) גבי שאת נהנית לי עד הפסח אם תלכי לבית אביך עד החג שהקשו היכי מצי מדיר לה והא משועבד לה ותי' שני תירוצים א' שאומר קונם תשמישך עלי ושאת נהנית לי לאו דוקא עוד תי' שאני הכא כיון שתולה הנדר בדבר שאפשר לקיימו שפיר חייל אף כי אמר קונם תשמישי עליך שהרי לא תלך לבית אביה ולא תיאסר עכ"ל והביא ראיה המח"א מסוגיא דידן לתירוץ בתרא של התוס' דהא הכא ג"כ קשה היכי מדיר לה האי גברא שאת נהנית לי עד שתטעימי תבשילך לר"י ור"ש הא משועבד לה ואיך יכול להפקיע שעבודה אלא ודאי כיון שאפשר לקיים תנאה שפיר חל הנדר עכ"ל ואם נימא דכוונת הבעל היה דוקא כשיטעמו התנאים האלו את תבשילה תהיה מותרת לו. איך מקרי זה שהוא בידה הלא בידה הוא רק להביא התבשיל להם לטעום. אבל אין בידה שיטעמו והרי חזינן שבאמת ר"ש לא רצה לטעום אלא ודאי מוכח שהרב הנ"ל מפרש דהא דאמר הבעל לאשתו עד שתטעימי תבשילך לר"י ולר"ש היינו שהיא תמלא רצונו להביא להם התבשיל לטעום ואם לא ירצו לטעום מ"מ הותר הנדר אחרי שעשתה רצון בעלה ומלאה את דבריו. ור"י שטעם עשה לפנים מה"ד למען השלום:

ויצאנו ב"ה מפרק תשיעי בשלום:

פרק עשירי במשנה נערה המאורסה אביה ובעלה מפירין נדריה ראוי לבאר קצת בדרך כלל בטעם הפרת נדרים אב לבתו ובעל לאשתו ונערה המאורסה דאביה וארוס שניהם מפירין נדריה אם הוא רק גזרת הכתוב או דיש ג"כ איזה טעם וסברה בזה מהיקש השכלי הנה בהפרת בעל לאשתו מצינו בכמה מקומות בגמ' (שבת מו: יבמות כט לקמן עג:) שאמרו כדרב פנחס משמיה דרבא דאמר כל הנודרת ע"ד בעלה היא נודרת. והא דאינו מיפר רק נדרי עינוי נפש ודברים שבינו לבינה ולא שאר נדרים. צ"ל דמאי דאיכפת ליה לבעל נודרת על דעתו אבל מאי דלא איכפת ליה לבעל כגון שאר נדרים שאינן לא נדרי ע"נ ולא דברים שבל"ב אינה נודרת ע"ד. ומ"ש ע"ד בעלה היא נודרת אין הפירוש שהיא כנודרת על תנאי אם יתרצה בעלה אבל אם לא יתרצה לא יהיה נדרה נדר דאם כן היה סגי אם ישמע בעלה נדרה ויאמר אי אפשי בנדרך או באיזה לשון שיאמר והא אנן לא תנן הכי (בדף עז:) אי אפשי שתדורי אין זה נדר לא אמר כלום ובעל שאמר בלשון חכם מותר לך לא אמר כלום (שם) וזה לשון הר"ן לקמן (דף עג:) סד"ה ואיכא דילפי מהכא כו' דהא אע"ג דאמר דע"ד בעלה היא נודרת אפ"ה צריך בעל שיפר לה באותו לשון שקצבה לו תורה וגזרת הכתוב הוא ומש"ה אין כל הלשונות שווין בו כו' עי"ש והמהרי"ט בראשונות סי' ד' כתב וז"ל דהא דקאמר כל הנודרת ע"ד בעלה היא נודרת לא הוי טעמא דמש"ה בעל מיפר דאי הכי לא הוי צריך לשון הפרה וכל האמור בענין ביום שמעו וכיון דאמר אי איפשי ליבטל אלא הא דרב פנחס כעין פרכא הוי דלא נילף מנדרים לבעלמא. דשאני נדרים דטעמא רבא אית בהו דכל הנודרת ע"ד בעלה היא נודרת ומ"ה זכתה ליה תורה לבעל להפר בלא חקירת חכם. אבל עיקרא דמילתא לא הוי אלא גזרת הכתוב וכן פי' הר"ן ז"ל דגזרת הכתוב הוא והא דרב פנחס טעמא לקרא הוא דקאמר עי"ש וע' יבמות (דף צ.) טעמא מאי אמר רחמנא בעל מיפר כדי שלא תתגנה על בעלה דלכאורה משמע דטעמא אחרינא הוא על הא דבעל מיפר אמנם כבר כתב שם הרשב"א בחדושיו דחד טעמא הוא דהא דא"ר פנחס שהנודרת ע"ד בעלה היא נודרת איהי מכוונה ע"ד בעלה שלא תתגנה עליו:

וכל זה הטעם הוא בהפרת בעל לאשתו אבל בהפרת אב לבתו לא מצינו מפורש בגמ' שיאמרו משום דכל בת הנודרת בעודה ברשות אביה שהיא נודרת ע"ד אביה וגם לפמ"ש לעיל בשם הרשב"א דהא דנודרת ע"ד בעלה הוא מטעם דאיהי מכוונה שלא תתגנה על בעלה בבת לאב מאי שייך שלא תתגנה עליו ואולי יש לומר דמטעם איבה נגעו בה ולהכי היא נודרת ע"ד אביה שחוששת על קפידת אביה בנדריה כי האב זכאי בבתו בקדושיה ואם היא נדרנית אפשר שלא יקפצו ב"א עלי' לישאנה והוא זכאי בקדושיה בכסף כו' ומוכרחים אנו ג"כ לומר דעיקר הקפידא על נדרנית הוא בנודרת בדברים שיש בהם ע"נ או בדברים שבינו לבינה וע' כתובות (דף עב:) המקדש את האשה ע"מ שאין עלי' נדרים כו' ובברייתא שם באלו נדרים אמרו שלא תאכל בשר כו' ושלא תתקשט בבגדי צבעונים כו' רב אשי אמר כו' דקפדי בה אינשי הוי קפידי' קפידא: מידי דלא קפדי ביה אינשי לא הוי קפידי' קפידא וע"ש בתוס' דהיינו כשהתנה בסתם ע"ש ולשיטת הרמב"ם שיבואר לקמן] דסובר דאב מיפר לכל נדרי בתו אפילו בשאר נדרים שאין בהן ע"נ ולא דברים שבינו לבינה יסבור דהפרת האב אינו מטעם מידי דהוי קפידא לאינשי אלא כיון שמשועבדת ברשות אביה לקדשה אפילו למוכה שחין כל מעשיה תולה בדעת אביה ואפ"ה גזה"כ הוא דהאב דוקא בלשון הפרה צריך שיאמר לה ולא בלשון אחר וע' בש"ך סי' רל"ד ס"ק ד' הביא בשם הדרישה שגם באב שייך הטעם דבתו נודרת על דעתו וידי"נ הגאון ר' אלי' דוד תאומים נ"י אב"ד דק"ק פאניוועז הביא ראיה דגם בנדרי בת ברשות אביה דג"כ הטעם לגזה"כ דאב מפר הוא מטעם דנודרת ע"ד אבי' מגמ' דגיטין (דף פג:) דקאמר שם השיב רשב"א לדברי ר"א וכי היכן מצינו שזה אוסר וזה מתיר. ופריך והרי הפרת הבעל דאשה נודרת ובעל מיפר ומשני התם כדר"פ משמי' דרבא דאמר כל הנודרת ע"ד בעלה היא נודרת ע"ש בפרש"י וא"כ אכתי תיקשי הרי הפרת האב דהבת נודרת ואביה מפר ונמצא זה אוסר וזה מתיר ומוכרחים אנחנו לתרץ ג"כ ע"ד זה דכל הנודרת ע"ד אביה היא נודרת ודפח"ח. ומעתה נחקורה עוד בנערה המאורסה דאביה ובעלה שהוא הארוס מפירין נדריה ביחד אם הטעם הוא ג"כ משום דנודרת ע"ד שניהם ולכן בעינן שיהיו שניהם מפירין או דהכא ליכא האי טעמא וקצת ראיה יש להוכיח דהכא שאני דהא נערה המאורסה שהאב והארוס מפירין נדריה הוא אפילו בנדרים שנדרה קודם שנתארסה וליכא למימר שנדרה אז ע"ד הארוס: שלא היה אז ארוסה כלל ולא נדרה אלא ע"ד אביה בלבד: ואפ"ה צריך שיפרו שניהם ואולי כיון שעומדת להתארס יהבה דעתה ג"כ ע"ד מי שתהיה ארוסה לו ויש לעיין דא"כ בקטנה בת י"א שנה שנדריה נבדקין דאם היא ארוסה הדין ג"כ שאביה והארוס מפירין נדריה כמבואר בר"ן וקטנה אינה עומדת להתקדש ע' קדושין (מא.) אסור לאדם שיקדש את בתו כשהיא קטנה. ובכה"ג לא יהבה דעתה עליה וצ"ע:

---

---

שולי הגליון

---

---

הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה

מעבר לתחילת הדף