שלמי נדרים/נדרים/י/א
שלמי נדרים 
נדרים י א
דף י גמ' ר"י אומר חסידים הראשונים היו מתאווין להביא קרבן חטאת ולפי שאין הקב"ה מביא תקלה ע"י מה היו עושין כו' והא דרק על חטאת היו מתאווין ולא על אשם משום דהיה אפשר להם להביא אשם תלוי כמ"ד מתנדב אדם אשם תלוי בכל יום ובס' ארצות החיים תירץ דלאשם לא היו מתאווין. דהא אפשרי שבא לידם חתיכה אחת מב' חתיכות חלב ושומן ובאמת לפי שאין הקב"ה מביא תקלה לצדיקים נזדמן בפיהם החתיכה שומן אך המה לא סמכו ע"ז והביאו אשם תלוי אבל בחטאת שא"א להביא עד שיתוודע לו בבירור שחטא וחטא לא בא לידם שהשי"ת רגלי חסידיו ישמור ויש להעיר בזה מהא דחולין (ד' ה:
ואו.) גבי הא דר"ג וב"ד נמנו על ש"כ ואסרוהו דשקיל וטרי התם אי לא שמיע ליה לר"י דאכל מש"כ הא דנמנו עליו ואי שמיע ליה הוי מקבל. או שמיע ליה ולא קבל ופשיט דודאי שמיע ליה ולא קבל דאי ס"ד לא שמיע ליה ואי שמיע ליה הוי מקבל היכי מסתייעא מילתא לבוא לידי איסורא והא אין הקב"ה מביא תקלה לצדיקים ושם בתחילת ד' ואו אמר ואי ס"ד לא קבלה מיניה לישני כאן בשישראל עע"ג כאן בשאין ישראל עע"ג ולכאורה קשיא נימא דאידי ואידי בשאין ישראל עע"ג ולא קבלה מיניה והאיסור הוא רק דלמא לא שחיט שפיר ומחמת שאין הקב"ה מביא תקלה לצדיקים היה השחיטה בכשרות ומוכח משם דאף אם לקושטא דמילתא היה השחיטה בהכשר עכ"ז כיון שחכמים אסרי שלא לסמוך על שחיטת כותי זה גופא מיקרי איסור וגם איסור כזה שנאסר מספק שומר הקב"ה שלא יארע כלל לצדיקים ולפ"ז גם במ"ש הגאון בעל ארצות החיים יש לומר דאף אם אכלו אותו החתיכה שהוא של שומן. כיון דהדין נותן שחתיכה שומן המעורב עם חתי' חלב שניהם אסורים לאכול אם יאכל אדם בשוגג חתי' א' אף שנזדמן לו החתיכה של שומן מ"מ איסורא עביד אבל לאחר העיון לא דמי להדדי דשאני התם כיון דחכמים עמדו למנין ואסרו ש"כ אפילו מספיקא מקרי איסור ותקלה משא"כ במי שאינו יודע כלל שנתערב חתיכת איסור עם חתיכת היתר ואכל החתיכה של היתר ולא ה"ל למידע כלל דיש בזה דררא דאיסורא אין כאן שום תקלה ודררא דאיסורא ועי' בתשו' חתם סופר חי"ד סי' רי"ט כתב דמה שלא היו דואגים על קיום מ"ע של והנותר ממנו באש תשרופו ומ"ע של והשיב את הגזלה מפני שזה היה בידם לאכול מן הקדשים ולהותיר וכן לגזול ולהשיב אח"כ ולא נמנעו מזה אלא מחמת אהבת ה' שלא רצו לעשות איסור נמצא שהמ"ע בידם לקיים כל שעה אלא שהם אנוסים מלקיימה א"כ הרי הוא כאלו עשאום וכן נמי קרבן עולה ויורד דבא על שבועת ביטוי אפי' במזיד זה היה בידם לעשות ולישבע על שקר ולהביא קרבן ונמנעו מפני רצון ד' הרי מעלה עליהם כאלו קיימו מ"ע של הבאת קרבן עולה ויורד אמנם חטאת קבוע אי הוי שייך לאתויי על מזיד כשוגג ה"נ הוי דמיון הנ"ל אלא שבאמת אינו בא אלא על השוגג והקב"ה אינו מביא תקלה על ידם כו' עכ"ל הנה מ"ש דקרבן עולה ויורד בא על שבועת ביטוי אפי' במזיד בודאי בא בשגגת הדפוס וט"ס הוא דהא גבי שבועת ביטוי כתיב ונעלם ואינו חייב אלא על השוגג ע' שבועות (דף כו) ונעלם פרט למזיד ומבואר כן בכמה מקומות וע"כ הנכון להגי' שם וצ"ל שבועת העדות במקום שבועת ביטוי ובשבועת העדות לא נאמר ונעלם וחייבין קרבן על המזיד כשוגג כדאיתא בשבועות (דף לא:):
בהמפרש ד"ה לפי שאין הקב"ה מביא תקלה כו' שכתב ב' פירושים ופי' הא' אין לו מובן וע' בס' שואל ומשיב מהדורא ד' סי' נ"א שפי' שהיו מתיראים שמה שאינם חוטאים הוא לפי שהקב"ה שומרם מן החטא אבל מצד עצמם היו חוטאים וע"ז גופא צריכים כפרה וע"ש עוד:
שם בגמ' ולימרו קרבן לד' דלמא אמר לד' ולא אמר קרבן כו' בתוס' ישנים ביומא (דף לט) גבי כה"ג שאומר על השעיר אשר עלה עליו הגורל להשם. לד' חטאת הקשה ר' אלחנן אמאי לא אמר חטאת לד' כדאמרינן פ"ק דנדרים ואמר רבי דשאני התם דכתיב אשר עלה עליו הגורל לה' והדר ועשהו חטאת עכ"ל ולפענ"ד יש לומר דשאני התם דאי' התם במשנה ר' ישמעאל אומר לא היה צריך לומר חטאת אלא לה' וא"כ יש לומר דאפילו ת"ק דס"ל דצריך לומר לה' חטאת אינו אלא למצוה אבל לא לעכב וידי"נ הגאב"ד דק"ק פאניוועז אמר שיש לומר שזה באמת כוונת רי"ש לתרץ דברי ת"ק שלא יקשה איך מזכיר לה' תחלה ולא אמר חטאת לד' וע"ז אמר לא היה צריך לומר חטאת אלא לה' ופירושא הוא דקא מפרש לדברי ת"ק ולא פליג עליה ובזה מדוייק הלשון שאר"י לא היה צריך לומר כו' ואי הוה פליג על ת"ק הל"ל ר' ישמעאל אומר לא היה אומר לכן יש לו להקדים ולומר לה' חטאת דאף אם לא יספיק לומר חטאת לא מקרי שהוציא ש"ש לבטלה דבדיעבד גם ת"ק מודה לר"י דיוצא במה שאומר לה' לחוד ובפרט כה"ג ביו"כ ביום הקדוש שמלומד בנסים וכבוד ד' חופף עליו לא
חיישינן להכי ומצינו ג"כ בבועז שאמר לקוצרים ה' עמכם ולא הקפיד לומר עמכם ד' משום מצות שאילת שלום היה בטוח שלא יארע לו ח"ו תקלה ומכש"כ כ"ג ביו"כ שליח כל ישראל:
בר"נ ד"ה הרי אלו כינויין כו' וביהודה דוקא במפרש ח' של בדק הבית וכדאיתא לקמן בפ' ואלו מותרין עכ"ל. ע"ש בדף י"ט ע"ב וצ"ע דשם מסקינן דסיפא ר"א בר צדוק היא דס"ל ספק נדרים להקל אבל אליבא דר"י דס"ל סתם נדרים להחמיר לדידיה סתם חר' ביהודא נמי אסירן כמ"ש הר"ן שם ד"ה אמר אביי וכן לענין הלכה קיי"ל דסתם נדרים להחמיר וא"כ מאי דוחקי' דר"נ לאוקמי מתניתין דהכא אליבא דראב"צ ודלא כהלכתא ואולי משום דרצה לבאר דגם אליבא דראב"צ יתכן ג"כ סברת ר"ל דכינויין לשון שבדו להן חכמים וכמ"ש לקמן בד"ה דלמא אמר לד' ולא אמר קרבן כו' וכתב שם ואע"ג דביהודה לא סגי ליה בח' לבד שסתם חר' ביהודה אינם לבדק הבית מ"מ אם אמר חר' אומר לה' כו' ולהכי הקדים כאן לבאר המשנה גם אליבא דראב"צ אבל אליבא דהלכתא גם ביהודה אם אומר חר' סתם אסור דסתם נדרים להחמיר וע"ל (מז:) בר"ן בסוף העמוד ד"ה הריני עליך כו' ובביאורי הגר"א ז"ל ובמ"ש שם:
 |
הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה |