של"ה/שער האותיות/א

· הבא > מעבר לתחתית הדף דפים מקושרים

של"ה שער האותיות א

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

אות א' אמת ואמונה

אמת ואמונה. בריות. גירות. דרך ארץ. הלל. ותרנות. זריזות. חבר טוב. טהרה. יצר טוב. כף זכות. לב טוב. מתון. נאמן רוח. סיפוק. ענוה. פדיון. צניעות. קדוש. רצוף. שתיקה. תשוקה:

עיקרי הדת הם שלש עשרה זכרם הרמב"ם במשנה בפרק חלק (סנהדרין פ"י), והם מציאות השם, ואחדות, והרחקות הגשמות, ושהוא קדמון, ושראוי לעבדו ולא לזולתו, והנבואה (נביאי האמת והצדק), ונבואת משה רבינו ע"ה, ותורה מן השמים, ושלא תשתנה התורה, וידיעת השם, ושכר ועונש, ומשיח, ותחיית המתים. ועל ידי זה מיוסד השיר המשובח (בתפלת שחרית) יגדל אלהים חי. ועתה אפרשם אחת אל אחת ויתבאר השיר המשובח של יגדל. ואח"כ ארשום איך י"ג עקרים הם רמוזים בי"ג מדות. ואפרש הענין בשרשו על פי האמת בסודות הקבלה:

העיקר הראשון נמצא ואין עת אל מציאותו, ונקרא מחויב המציאות, ובפי המון המקובלים אין סוף, והוא עילת כל העילות וסיבת כל הסיבות, וממציאותו מציאת כל הויה רוחניי וגשמיי השתלשלות האצילות, ובריאת הבריאה, ויצירת היצירה, ועשיית כל נעשה, ובו הוא קיום מציאותם. ואילו נעלה על לבנו בטול כל הנמצאים זולתו, לא בטלה מציאותו בעבורם, כי אין צריך לזולתו, והנמצאים צריכים אליו, והיא היוה אותם והוא מחיה אותם, בחפצו הפשוט כוננם, ובחפצו יעדרו:

העיקר השני אחד ואין יחיד כיחודו נעלם, וגם אין סוף לאחדותו אחדות אחד האמת, לא כאחד המין הכללי^הגה"הפירוש מין הכללי, כמו צומח כולל כל מיני צמחים ומיני בעלי חיים. מין פרטי, מין האדם, מכל מקום כולל ראובן שמעון לוי כו'. אחד המורכב כמו זה הראובן, מכל מקום כל אחד מאבריו כולל ארבעה יסודות. בגוף הפשוט נמי אחד מד' יסודות שהוא אינו מורכב ממש, [אבל] יקבל החילוק למחצה לשליש לרביע. אחד המנין, אע"פ שהוא עולה למספר בגד"ה כו', ולא יתכן להיות מציאות בלתי א', ומציאת א' אפשר זולתה, מכל מקום א' ראש המנויים תוכל לחלק לחלקים למחצה שליש ורביע כו':, ולא כאחד המין הפרטי, ולא כאחד המורכב הנחלק לאחדים, ולא כגוף הפשוט המקבל החילוק, ולא כאחד המנין. זהו שאמר אחד ואין יחיד כיחודו. וסוד האחדות הזה במה שאנו עוסקין, הוא בסוד שמותיו יתברך שהם לדין ולרחמים הם באחדות האמיתי כמו שנאמר (דברים ו, ד) שמע ישראל ה' אלהינו ה' אחד, רק הפעולות הנמשכים מהם בהשתלשלות העולמות, מצד המקבלים לפי כחם נעשה חלוקה מצד המקבלים, אבל מצד בחינתם במקורם הם בלי סוף ובלי תכלית, ושם אין שייך לומר אפילו תיבה של אחד, וכהא דתנן בספר יצירה ולפני אחד מה אתה סופר, כי סוד האצילות הוא בסוד אחד יחיד ומיוחד ושייך חיבור ולא פירוד. אבל בשרשם לא שייך לומר אפילו חיבור לרוב ההעלם בעצם הפשוט. וזה שסיים וגם אי"ן סו"ף לאחדותו, שהוא נשמה לנשמות, דהיינו שמותיו הם נשמות העולמות, והוא נשמה להם והם בערכו המבדיל ערך הגוף בערך הנשמה לשבר את האוזן:

העיקר השלישי אין לו דמות הגוף ואינו גוף, כמו שנאמר (דברים ד, טו) כי לא ראיתם כל תמונה, זה העיקר סובב והולך אדלעיל, לומר שאף שהמשלנו סוד שמותיו נגד מציאותו המחויב כערך גוף לנשמה, אין המשל דומה לנמשל, כי ח"ו אין לו דמות הגוף, ואינו גוף, ולא ישיגוהו משיגי הגוף ומקריו כמו התנועה והעמידה או שאר שינויים. ודברה תורה כלשון בני אדם, אבל יש להדברים סוד:

ורבים שואלים, מאחר שאמר אין לו דמות הגוף, מה צריך לומר עוד שאינו גוף, הלא הוא בקל וחומר. ומפרשים אין לו דמות הגוף, ואפילו אין לו דמות ממה שאינו גוף, דהיינו המלאכים אין לו דמות מהם:

ואני אומר שיש בזה ענין עמוק. ואקדים דברי החכם בספר יונת אלם כתב זה לשונו, ואי קשיא לך עילוי החומר על הצורה כפי מה שהנחנו בסדורן של שש סיבות אלה מפורסם בהפכו אצל חכמי המחקר עד שמקצתם אמרו היות החומר משתוקק ונכסף תמיד להחליף הצורה של אותה שעה בצורה אחרת כאשה אהבת ריע המנאפת. צא ואמור להם כי לא יביטו אל פעולת ה', שהרי נתחלפה להם הצורה בנפש, מאין להם חלק בנפש העליונה כמבואר במקומה אשר אין חליפות לה, ולא תמורה כלל. ולא מבעיא בגובהי מרומים כי הכא שהנושא מאד נעלה עד אין שיעור, והוא המהות הנעלם שהצורה והא הנשוא נגלית ממנו. אלא אפילו במוחשות הטבעיות, אין ספק כי בין הפשט הצורה הראשונה להלבשת הצורה השניה יש בחיוב בין מסרח לגבול מציאות דק נכבד מאוד בלתי מושג ההוא יקרא עפר במסכת תמורה (לא, א), בטעם הכל היה מהעפר, והכל שב לעפר. דאתמר התם גבי אפרוח של ביצה טריפה שהוא מותר באכילה, ולא אמרינן ביה היוצא מהטמא טמא. מאי טעמא. כמה דלא מסריח לא גביל, ובעידנא דקא גביל עפרא בעלמא הוא. וזה המציאות דביני וביני הוא הנשא האמיתי של הצורה השניה בהעדר הפרטי קודם להווייתו, אשר אין בו סרחון בשום פנים, ולא צורה אחרת כלל ועיקר, והיא תחילתו, והוא הדין הפשוט בגמרא (גיטין יט, א) אין מי מלין על גבי מי מלין:

ועוד הדבר ידוע (נדה לא, א) כי לובן שמזריע האב לשעה קלה הוא עיקר בניינו ויסוד חומרו של עובר, ומן האודם שמזרעת האם ממש נתקן לבוש עור ובשר על גבי עצמות וגידים הנעשים מהלובן, אלו ואלו מצטיירים ברחם האם כל ימי ירחים שאין בהם שנה. אלמא עיקר החומר הוא מזרע האב, וכל עצמה של צורה לרקום האברים והגידים כלם הוא מכח האם, וזה יספיק להוכיח במישור שיש הקדש עילוי אל החומר על הצורה אפילו בנבראים הגשמיים, כי הוא הנושא הקיים מעמיד בשעתן הצורות המשתנות חולפות ובאות שיש לכולן ביטול ותמורה חוץ ממנו, והוא זוכה לכל השלחנות, ההעדריות לא יבטלוהו, והפועלים לא יצמצמוהו, כי כחו אז כחו עתה לקבל הצורות זו אחר זו, שכולן אובדות והוא יעמוד, ועלויו על כלנה הוא הגורם, כי כל ישעם וכל חפץ להחקק בו, שהרי בהסתלקן ישאר הרושם קיים אצלו בסוד (שה"ש ח, ו) שימני כחותם על לבך, והוא משתוקק וחלוק מכבודו ונצחויותו אליהם, והכל מיני וביה אשר היא לו שלימות נפלא לא ישוער, זהו האמת בעצמו בלי ספק. ומכאן יובן סוד הלז אצל תחיית המתים, וסוד נצחיית הימים דאינון קריבין קמי מלכא עילאה לצדיקים:

ודע כי אפילו בחומר השפל שבמציאות, הוא הדומם, אשר אין שום רושם נשאר בו בהתחלף הצורות יום יום, אמרינן בפרק הגוזל (ב"ק צו, ב) נסכא ועבדיה זוזי, לא קני. מאי טעמא. הדר עביד להו נסכא וקרי ליה שינוי החוזר לברייתו. זוזי ועבדינהו נסכא, קני. מאי טעמא. דאי הדר עבדי זוזי אחריני נינהו. הא למדנו יתרון הנסכא שהוא החומר על הצורות המשתנות דאינון זוזי, שזה גומר את הקנין, והצורה לא כן, והוא מבואר, עד כאן לשונו:

והחכם המבין ומעמיק בענין, ישכיל וידע כי כן כי עיקר שורש החומר תמציתו ומרכזו הוא מעולה על הצורה^הגה"הלכן אנחנו בני ישראל מתילדים לבית אבות למשפחותינו אחר זרע אבותינו, כי אנחנו החומר קיים לעד שעמדו אבותינו על הר סיני. ואומות העולם יחוסם חוששין לזרע האם בצרותיהן חולפין, ועוד מעט ואינם, כל הגוים כאין נגדו ולא ישאר אלא היו שם המחזיקים בכנף איש יהודי מכל הלשונות לעבדים ולשפחות ונספחו אל בית יעקב ברושם הזה טפל אל המעמיד שהוא עיקר:, והגוף מעולה על דמות הגוף:

העיקר הרביעי קדמון לכל דבר, מעונה אלהי קדם קדימה מוחלטת, כמו שכתוס (ישעיה מד, ו) אני ראשון ואני אחרון. ואמר אין ראשית לראשיתו, כי יש שהוא ראשית אבל יש ראשית לראשיתו, על דרך משל, ראש חודש ניסן הוא ראשון לחדשים הבאים אחריו, אבל בשנה שעבר היה ראשית לראשיתו. וכן שנה לפני שנה. ראובן הוא ראשון לשמעון ולוי כו', אבל יש לו ראשית, כי יעקב ראשון לפניו, וכן למעלה מיעקב כו'. אמנם השם יתברך ראשון ואין ראשית לראשיתו:

עוד באתי להשכילך בינה באלו שני עקרים, דהיינו מה שדבר למעלה נמצא ואין עת אל מציאותו, ומה שזכר בכאן קדמותו. הנה מצאתי כתוב בכתבי הקודש של האר"י ז"ל כאשר דיבר ממעלת ורוממות והעלם אי"ן סו"ף אמר וזה לשונו, וכאלה העיונים העליונים בתכלית הרוממות וההעלם התחיל התואר המורגל בפי החכמים לקרוא בשם אי"ן סו"ף שהוא בגימטריא אור, וכן כל היכא דדרשינן באצילות העלם וגלוי יאות לפי סדר הלימוד הראוי ברומו של עולם שניהם. אין סוף להעלמו של כתר עליון לאפוקי תואר זה של אין סוף וזולתו מהתוארים מבעל הרצון יתברך שמו המרומם על כל ברכה ותהלה, שלא הורשנו להתבונן בו כלל ועיקר, אלא להניח בפשיטות חיוב מציאותו כו'. ומצאתי במגלת סתרים דהרמ"ע וזה לשונו, "כתב הרב הגדול הרמב"ם ז"ל צריך לידע שאל יתעלה קדמון כו' עד אין השפעתם אלא מאתו" עד כאן עיין שם. ולפי זה נפרש נמצא ואין עת אל מציאותו על עלות רצונו שנמצא, מכל מקום אין עת למציאותו, כי הוא למעלה מזמן, ואף למעלה מסדר זמנים, והוא אחד מתייחד עם האצילות וקדמון לכל דבר כו', הוא מדבר מבעל הרצון קדמון המוחלט:

העיקר החמישי שאין לעבוד ולהתפלל לזולתו, כי לו לבדו יתברך יאתה העבודה והגדולה לא לזולתו. כי כולם ברואים, ואין להם יכולת זולתו. והוא יתברך כל יכול, ולא יבצר מאומה. וזהו שאמר, הנו אדון עולם לכל נוצר יורה גדולתו מלכותו:

העיקר הששי שפע נבואתו נתנו אל אנשי סגולתו ותפארתו, כי למען טובו משפיע שפע נבואתו על איש או אנשים ממין האדם, ועל אותם הראוים לכך והישרים בעיניו כדי ליישב מין האנושי בדרך אשר ילכו בה ואת המעשה אשר יעשון:

העיקר השביעי לא קם כמשה, זה האיש משה גדול מאוד בנבואה על כל הנביאים שהיו מהעולם ועד העולם, וכל שאר הנביאים שהיו לפניו ואפילו האבות ואשר קמו אחריהם כולם הם תחתיו במעלה, והוא היה בחיר אלהי יעקב אשר נתן על ידו לישראל תורת אמת משיבת נפש, והשיג מידיעתו יתברך מה שלא השיג שום אדם:

ומעלת נבואתו כתב הרמב"ם (הל' יסודי התורה ז, ו) נבדלת בארבעה דברים משאר הנביאים. הא' כי איזה נביא שיהיה לא דיבר לו ה' אלא ע"י מלאך או שכל נבדל. אמנם משה דיבר ה' עמו פה אל פה, שנאמר (במדבר יב, ח) פה אל פה אדבר בו. הב' כי כל שאר הנביאים לא באה להם הנבואה אלא בחלום וחזיון לילה, או ביום באופן אחר שיבטלו כל הרגשותיהן, כמו שכתוב (במדבר יב, ו) במרא"ה אליו אתודע בחלום אדבר בו. אבל במשה נאמר (שם ז) לא כן עבדי משה פה אל פה וגו'. הג' כי כל שאר הנביאים בבוא אליהם שפע הנבואה יתבטלו כחותיהם ויחלשו. אבל משה לא ישיגהו רתת וחולשה בשום אופן, אמנם כאשר ידבר איש אל רעהו (שמות לג, יא). הד' כי כל שאר הנביאים לא תנוח עליהם הנבואה כל זמן שירצו אלא ברצון ה' והכנת הנבואה. אבל משה בכל עת היה מוכן, וכל זמן שהיה רוצה שיחול עליו רוח ה' היה חל שנאמר (במדבר ט, ח) עמדו ואשמעה מה יצוה ה' לכם:

העיקר השמיני תורת אמת נתן בו כו', היא תורת ה' מן השמים היא הנמצאת עתה בידינו והיא כולה מהש"י הגיעה למשה רבינו ע"ה בהגעה הנקראת דיבור ומשה רבינו ע"ה כדמות הסופר כתב וחקק מפי הש"י מבראשית עד לעיני כל ישראל כולה כתבה משה מפי הקב"ה, ואין הפרש בין פסוק (שמות כ, ב) אנכי ה' אלהיך, לותמנע היתה פלגש (בראשית לו, יב) וכדומה לזה, אלא כולה שוה ודבור ה' ומאמריו הם כל פסוקיה ודבריה, וכן פירושה המקובל בעל פה באופן עשיית מצותיה גם כן הלכה למשה מה' בסיני, ומשה אמר לנו, ונאמן הוא בשליחותו כמו שכתוב (במדבר יב, ז) בכל ביתי נאמן הוא:

העיקר התשיעי לא יחליף האל ולא ימיר דתו, לא יחליף תורת משה רבינו ע"ה ולא תצא תורה מעם הש"י זולתה, ולא יהיה בה לא תוספות ולא גרעון, ולא בכתב ולא בעל פה, ועל תורת הש"י נאמר (דברים יג, א) לא תוסיף ולא תגרע:

ומה שנאמר בירמיה סימן ל"א (פסוק ל-לא) הנה ימים באים נאם ה' וכרתי את בית ישראל ואת בית יהודה ברית חדשה. לא כברית אשר כרתי את אבותם ביום החזיקו בידם להוציאם מארץ מצרים אשר המה הפרו את בריתי ואנכי בעלתי בם נאם ה'. כתב הרד"ק וזה לשונו, ברית חדשה חדושה היא, שתהיה קיימת לא תופר, כמו שהופרה הברית שכרת ה' עם בני ישראל בהר סיני. והפוקרים בזה אומרים כי הנביא ניבא על תורה חדשה שעתידה להיות לא כתורה שניתנה בהר סיני כמ"ש לא כברית וגו' והיא התורה חדשה שלהם. תשובתם הרי אמר ופירש מה היא לא כברית אשר כרתי את אבותם והם הפרו את בריתי, וזאת הברית לא יפירוה כי אתן תורתי בלבם, ועל לבם אכתבנה שלא תשכח מהם לעולם. וכל הענין כמו שמפרש והולך, כי לא תהיה חידוש הברית, אלא קיומה. והרי מלאכי חותם הנביאים אומר בחתימת דבריו (מלאכי ג, כב) זכרו תורת משה עבדי אשר צויתי אותו בחורב על כל ישראל חקים ומשפטים, ועל אותה פר' עתידה כמו שחתם (שם כג) הנה אנכי שולח לכם את אליה הנביא, הרי אתה רואה כי לא תהיה לעולם תורה חדשה אלא אותה שנתנה בהר סיני, כמו שכתוב אשר צויתי אותו בחורב, עד כאן לשונו ודברי פי חכם חן:

אבל יש עוד פנימיי לדבר זה. כי נודע כמו שנתגשם האדם, כן נתגשמה התורה. כי אלו היה האדם נשאר בכתנות אור בגן עדן, היתה התורה מובנת בענין יותר רוחני, כמו שכתב הפרדס בשער הנשמה, כי איך שייך (דברים כב, י) לא תחרוש בשור וחמור, וכי צריך חרישה בגן עדן, וכיוצא בזה הרבה. אלא שהיה מובן בענין רוחני מה שנקרא שור וחמור. כן לעתיד שיחזור העולם תפשוט התורה גשמיותה ויתקיימו מצותיה כפי המובן בעת ההיא וק"ל. אבל הכל היא זו התורה בעצמה, רק אורה יאיר ביותר כמו שהאדם יאיר גם כן, וק"ל:

העיקר העשירי צופה ויודע סתרינו, היא הידיעה שהש"י משגיח יודע מעשה בני אדם ואינו מעלים עיניו מהם, כמו שכתוב (ירמיה לב, יט) גדול העצה ורב העליליה אשר עינך פקוחות על כל דרכי בני אדם, ונאמר (עמוס ד, יג) ומגיד לאדם מה שיחו. ומה שכתב מביט לסוף דבר בקדמותו, מבואר בכאן סוד ידיעה ובחינה שאינם סותרים זה את זה. וכבר בארתי בארוכה בהקדמת תולדות אדם (בבית הבחירה) יעויין שם. ואז תבין מה שכתב מביט לסוף דבר בקדמותו, והבן:

העיקר הי"א שכר ועונש, ואמר כמפעלו וכרשעתו, מורה למה שהארכתי למעלה בהקדמת תולדות אדם (ד"ה ותכליתו) כי השכר והעונש אינן הסכמיים רק טבעיים, כי שכר מצוה היא המצוה בעצמה, ושכר העבירה היא העבירה בעצמה (אבות ד, ב), וזהו שאמר כמפעלו וכרשעתו. וזהו שדייקו רז"ל בלשונם ואמרו (ברכות יז, א) בעולם הבא צדיקים יושבים ועטרותיהן בראשיהן ונהנין מזיו השכינה. לא אמרו ועטרות בראשם, רק ועטרותיהן, רצו לומר מה שעשו הן עצמן. כי כמעשהו בחול, כן מעשהו בשבת, וכמו שהארכתי לעיל:

העיקר הי"ב ישלח לקץ הימין משיחנו, מצמיח דוד לגאול את עמו ישראל מיד האומות, ותשוב הממלכה לישראל לא יעבדו עוד זרים, וישובו בית ישראל לאדמתם לשם טוב ולתהילה יותר מההצלחות הראשונות. גם משיח הש"י אשר ימלוך אז אעבדוהו ויבואו בבריתו וישם בארץ משפט צדק ונבנתה עיר השם יהיה קודש לה' ולא ינטש ולא יהרס עוד לעולם עמו, כנאמר (במדבר כד, יט) וירד מיעקב כו' שריד מעיר. ואז יעלו מושיעים בהר ציון לשפוט את הר שעיר. וכן ישלוט בכל לשון ואומה, ויקויים (דברים ל, ג) וקבצך ה' אלהיך מכל העמים אשר הפיצך ה' אלהיך שמה, ויהיה אז שם ה' אחד, וכל בית ישראל ידעו אותו ויתנו לו הודיה (תהלים קלה, כא) ברוך ה' מציון שוכן ירושלים הללויה:

העיקר הי"ג תחיית המתים, ואף אם כבר נרקבו ונפרדו לארבעה. וכמו שהמציא מטיפה קטנה את האדם, כן ימציא מדבר הנשאר מיסודם, וכל זה שישלימו חקם בתורה ובמצות. וישמח ה' במעשיו, ולגמול טוב אף לגוף האדם מעשים הטובים אשר בהבלי העולם קנו, בסוד (דניאל יב, ב) ורבים מישני אדמת עפר יקיצו, ויכירו וידעו כי אתה דיין אמת בדין ממית ומחיה וזכרך לדור ודור היה הוה ויהיה:

הרי י"ג עיקרים כמנין אח"ד, כי באמת הם מתייחדים מחיו"ב המציאו"ת ואחדות"ו כשלהבת קשורה בגחלת, כמבואר הסוד בפרקי ר"א הגדול קודם שנברא העולם היה הוא ושמו בלבד, ואח"כ נתגלה השם. והדברים עתיקים, ובארתים באורך בהקדמת תולדות אדם יעויין שם. ובכח התקשרות והתאחדות זה הוא מבואר שאין לו דמות הגוף ואינו גוף ושהוא קדמון (דברים לג, כז) בסוד מעונה אלהי קד"ם, כי צרופי אותיות השם עם מספר אותיותיהם ומלותיהם עולה קד"ם, דהיינו סוד ו' חותמות יד"ו יו"ד די"ו דו"י וד"י וי"ד עולה ק"כ, וי"ח אותיות וששה תיבות עולה קד"ם. ופנימיות הסוד, כי פנימיות השם הוא קדם, בסוד היה הוא ושמו שפירשתי למעלה, ודי למבין. ומאחר שהוא קדם, על כן הוא דפוס כל הנבראים ושרשם, ולו היכולת. על כן החוב לעבוד ולהתפלל לו ולא לזולתו:

ומאחר ששורש כל הנמצאים בו, וממנו מתהווים ומתפשטים, על כן קרם אליהם בשפע נבואה, וכולם היו ראוים לדביקות הזה הענפים בשרשם, רק כי העוונות הם המבדילים וחוצצים. אבל לראוים, שופע שפע הנבואה. והשפיע שפע הנבואה לס' רבוא ישראל בפעם אחת בשינוי טבע, והיה מרומם לנבואת משה רבינו ע"ה על כולם בשביל תורת אמת, שהתורה היא גילוי אלהותו ית'. ולתת האמונה נצחיית הוצרכו ישראל כולם למדריגה זו של נבואה ולראות בעינם קבלת התורה, ושמשה נאמן בית למען יאמינו בה' וגם במשה עבדו:

והוא על דרך שכתב הסמ"ג בהקדמת מצות עשה וזה לשונו, ברא הקב"ה את עולמו, ונתן תורה לעמו ישראל ע"י משה בחירו נאמן ביתו, ועטרם בתרי"ג מצות, והוציאם תחלה ממצרים במסות באותות ובמופתים גדולים, קרע להם את הים, והוריד להם את המן מתחדש לבקרים כל מ' שנה, הוא האות המופלא בעיני כל חכמי האומות ונזונו בו מ' שנה. וכאשר רצה אדון הכל ליתן תורה, הטה השמים ושמי השמים על הר סיני בקולות ולפידים נוראים, וקרא למשה בחירו ואמר לו (שמות יט, ט) הנה אנכי בא אליך בעב הענן בעבור ישמע העם בדברי עמך וגם בך יאמינו לעולם. ולמה הוצרך לזה, והלא כבר כתוב על הים (שמות יד, לא) ויאמינו בה' ובמשה עבדו. אלא כן אמר הקב"ה למשה אני רוצה שיאמינו בך ישראל שאתה נביא, וע"י אותות ומופתים שעשית. אבל בתורה שאני רוצה ליתן, איני רוצה שיאמינו בך על ידי שום אות או מופת, אלא על ידי שישמעו באזניהם שאני מדבר עמך:

ולכך עשה הקב"ה דבר זה, שכשיהיו ישראל בגולה אם יאמר להם גוי או ישמעאל לעזוב תורתם ולעבוד אלקים אחרים, ויתן להם אות או מופת, יכולים ישראל לענות לו אפילו תרבה אותות או מופתים כמשה בן עמרם לא נאמין אותך בחילוף בתורתנו אלא א"כ נשמע באזנינו שידבר השם עמך כמו שדיבר עם משה. כי אפילו משה בחירו נאמן ביתו לא רצה שנאמינהו בתורה אלא ע"י מה ששמענו שדיבר עמו. ולאחר שנתן את התורה אמר (שמות כ, יט) אתם ראיתם כי מן השמים דברתי עמכם, כלומר אין לכם להאמין עוד לשום אדם שיאמר שהחלפתי תורה זאת אם לא תראו שאדבר עמכם מן השמים להחליפה. ולפי שאמרנו שאין לנו להאמין לשום גוי או ישמעאלי באות או מופת שיעשה להחליף תורתינו פירוש בתורה, היאך יש לו יכולת לעשות אות או מופת, שנאמר (דברים יג, ב-ד) כי יקום מקרבך נביא או חולם חלום ונתן אליך אות או מופת וגו'. ובא האות והמופת וגו'. לא תשמע אל דברי הנביא ההוא כי מנסה ה' אלהיכם אתכם. הרי פירש לך שזה האות והמופת אינו מכוח עבודה זרה שלו, אלא הקב"ה עושה זה האות לנסות בו את ישראל. [ואפי' יקום איזה נביא ויראה לנו אותות ומופתים גדולים ונוראים על ביטולה, אין זה אלא על דרך שכתוב בתורה כי יקום בקרבך נביא וגו' ונתן אליך אות וגו'. הרי מבואר כי לא נתן הקב"ה כח לעשות מופתים כי אם לנסות אותנו.] ואחר פטירת משה רבינו ע"ה, עמדו הנביאים לישראל ודברו בחדות ובמשלים דברים סתומים, וע"י כך אמרו הגוים כי הנביאים נתנבאו בתורה חדשה שלהם. לכך שלח להם הקב"ה ביד מלאכי שהוא אחרון לכל הנביאים, אמר ב' דברים בסוף דבריו (מלאכי ג, כג) לחתום כל הנבואות, הנה אנכי שולח לכם את אליה הנביא לפני בא יום ה' הגדול והנורא. כלומר הנני אחרון לכל הנביאים, וממני עד שיבא אליהו לא יעמוד נביא, והנני אומר לכם בשם הקב"ה (שם כב) זכרו תורת משה עבדי אשר צויתי אותו בחורב על כל ישראל חוקים ומשפטים. כלומר אל יעלה על לבבכם שהנביאים שעמדו לפני נתנבאו בחילוף תורת משה, כי כולם לחזק תורת משה באו, עד כאן לשון הסמ"ג, ושפתים יושק:

והנה כבר בארתי, תורת ידו"ד תמימה (תהלים יט, ח), שהתורה היא רושם אלהותו כולה שמותיו. וכמו שהוא ית' נצחיי, כן התורה נצחיית, לא יחליף ולא ימיר. ומצד התורה אנחנו מחוברים בו בהשגחה פרטיית, בסוד המראה הנראה במראה וצופה ויודע סתרנו. ומצד התורה שכר ועונש כמו שאמר שהם טבעיים, שכר מצוה מצוה, ושכר עבירה עבירה (אבות ד, ב):

ויען כי אי אפשר להתגלות אור התורה עתה בלבוש העכור הזה, כי אדם ביקר בל ילין (תהלים מט, כא), על כן האמונה כי ישלח משיח צדקנו, אז (שם קד, לא) ישמח ה' במעשיו, משי"ח ישמח, אותיות דין כדין:

ויקיצו המתים בטהרם מזוהמת הנחש ומעכירת החומר, ויזדככו להיותם בריה חדשה לקבל אור חדש:

וי"ג עקרים הם יוצאים מי"ג מדות, מכל מדה ומדה יוצא עיקר אחד, וקודם ביאור ענין זה צריך אני להקדים פירושן של י"ג מדות, כי רש"י דיבר בקצרה בפירושן, והתוספות פרק קמא דר"ה (יז, ב) עם הגה"ה של תוספות שם האריכו בפירושן, אבל עדיין אינו ככל הצורך:

ומצאתי בהדרת קודש שהאריך והתפשט כוונתן של התוס' עם תוספות מיעוט, על כן אעתיק לשונו ז"ל, י"י י"י יש מפרשים שהשם הראשון אינו מחשבון הי"ג מדות, אלא סמוך הוא לויקרא, כאומר ה' קורא ה' אל רחום כו'. ואינו כן, שהרי הטעם מפסיק בין ויקרא להשם הראשון. אלא שניהם מדת הרחמים הם, אחד קודם שיחטא האדם, ואחד לאחר שיחטא וישוב, כן נראה דעת רש"י. ור"ת הוכיח כן מפסיקתא, דאיתא שם (עי' פס"ר לא, ה) ותאמר ציון עזבני ה' וה' שכחני (ישעיה מט, יד), אמרה כנסת ישראל לפני הקב"ה רבש"ע אותן שני מדות טובות שנתת לי בסיני האיך עזבתם, והאיך שכחתם. אם כן נראה שהם שני מדות. ובאור האיך מובן משם ה' שהוא מדת רחמים, לפי ששם בן ד' הוא שם ההויה היה הוה ויהיה ממציא ומהוה כל הנמצאים, וא"כ הוא אביהם כדכתיב (דברים לב, ו) הלא הוא אביך קנך וגו', ורחמיו עליהם כרחם אב על בניו ההולכים בדרכיו, וזהו ה' קודם שיחטא. אבל כשיחטא והוא בן סורר ומורה ויסרו אותו ולא ישמע, עליהם נאמר (שם כא, יט) והוציאו אביו וגו', ונהפך עליו לאכזר. ואם ישמע להוריו ביסרם אותו וישוב, ירחמהו וינצל. וזהו ה' לאחר שחטא וישוב. אם כן הב' שמות הם ב' מדות הרחמים:

אל מידה ג', לשון חוזק במדה זאת שהיא מדת הרחמים כמ"ש ראשונה, ובא אחר ב' המדות הראשונות לומר שלמי שלא חטא או חטא ושב הוא מבצר וגואל חזק לעתות בצרה ואף נגד הטבע, וכן דרשו רז"ל (מדרש תהילים כ״ב:ב׳) במזמור אלי אלי למה עזבתני על אסתר המלכה שאמרה אותו בעת צרת מחשבת המן:

רחום היא מדה רביעית, וצריך לדעת מה חידשה מדה זו בשם זה, ולמה הפסיק במדת אל בינתיים. שיותר קרוב היה לסמוך להם רחום המפורש לשני שמות של רחמים, מלסמוך להם שם אל שאינו כל כך מפורש. ושמעתי שזה השם הוא מדת רחמים דביני ביני ב' השמות הראשונות שהזכיר, שאף האדם שחטא ולא שב עדיין מחטאתו, עם כל זה רחמי השם עליו ולא יעיר כל חמתו. ומקרא מסייענו (דברים ד, לא) כי אל רחום ה' אלהיך לא ירפך ולא ישחיתך. והוא רחום יכפר עון ולא ישחית (תהלים עח, לח). מדאמר ולא ישחיתך, ולא ישחית, מכלל דראוי להשחתה, אלא שמדת שמו רחום מגן בעדו שלא יעיר כל חמתו. ולכן באה מדה שלישית שהיא א"ל קודם, לומר שהמדה שלישית שהש"י הוא מבצר וחזק לרחם עליו אף בשינוי טבע, ואינו מתנהג במדה ההוא אלא למי שלא חטא, או למי שחטא ושב שהם ב' מדות הראשונות ששניהם ראויין לנס ושנוי טבע, אבל לא למי שחטא ולא שב הנרמז במדה רביעית שהיא רחו"ם:

וחנון הוא מדה חמישית, שהוא מורה על מתנת חנם, וכן דרשו על ואתחנן (דברים ג, כג) שאין הצדיקים רוצים לקבל שכר מצות בהאי עלמא רק מה שמקבלים רוצים שיהיה מתנת חנם. ועוד כי צדקתם מעוטה בעיניהם כמו שאמר יעקב אבינו (בראשית לב, י) קטונתי מכל החסדים וגו'. ועוד אמרו באגדה (עי' שמו"ר מה, ו) ג' אוצרות פותח הקב"ה, אחד ללומדי תורה ומצות, ואחד לגומלי חסדים, ואחד למי שלא זכה לא לזה ולא לזה, וממנו נותן מתנת חנם. וזהו מה שכתוב (שמות לג, יט) וחנותי את אשר אחון, רצה לומר אפילו אינו הגון:

ארך אפים מדה ששית, שמאריך אפו לחוטא ונותן לו ארכא כדי שיתן אל לבו וישוב. ואמר אפים מלשון (ש"א א, ה) מנה אחת אפים, לשון רבים, משום שהוא מרבה המדה הזו, ורצוני לומר האריכות הזה הרבה, וכמו שכתוב (תהלים עח, לח) והרבה להשיב אפו. ועוד שעושה כן אף לרשעים, כמו שאיתא (ערובין כב, א) בין לצדיקים בין לרשעים, ויהיה פירושו לפי זה שני אף, לשון (דברים כט, כג) מה חרי האף הגדול הזה. ויש מפרשים אפים לשון שני פנים, רצו לומר פני השכר לצדיקים, ופני העונש לרשעים, והוא מאריך זה לצדיק כדי לנקותו מעונותיו פה, ושכר מצות בהאי עלמא ליכא עד בואו לעולם שכולו טוב. ומאריך לרשע כפי רשעתו להאכילו מעט זכיותיו פה, כדי שלא יזכה לעולם הבא:

ורב חסד מדה שביעית, אמרו רז"ל (ר"ה יז, א) מטה כלפי חסד, שאם היו זכיותיו שקולים עין בעין נגד עונותיו הש"י מטה בידו ומכריע הזכיות כאלו היו מרובים, זה כשאין בעונותיו אלו שעליהם נקרא בכלל פושעי ישראל בגופו כגון קרקפתא דלא מנח תפילין מעולם לסבת זלזולו במצוה, ומגלה עריות ודומיהן:

ואמת מדה שמינית, שמאמת דברו והבטחתו אמת לא ישוב ממנה ריקם. ועוד אמרו בפרק קמא דברכות (ז, א) מעולם לא חזר הש"י מדבור מדה טובה כו':

נוצר חסד לאלפים מדה תשיעית, שאף לדורות הרבה שומר אהבת הצדיק לעשות חסד עם זרעו, דכתיב (שמות ב, כד) ויזכור אלהים את בריתו את אברהם וגו':

נושא עון מדה עשירית, היא החטא הנעשית בזדון, אלא שהיא רק לתיאבון. וראיה לדבר שנאמר (במדבר טו, לא) הכרת תכרת הנפש ההיא עונה בה:

ופשע מדה י"א, והיא המרד שעושה החטא להכעיס, וכן הוא אומר (מל"ב ג, ז) מלך מואב פשע בי:

וחטאה מדה י"ב, והוא השוגג שנאמר (ויקרא ד, ב) נפש כי תחטא וחטאה בשגגה. וזכר הג' מיני חטאים אלו במדריגה זו, הב' הראשונים על דרך לא זו אף זו, והאחרון זו ואין צריך לומר זו, אחרי שהוא השוגג. ויש בדרש שלכך זוכרו אחרון, לומר שכל העונות והפשעים שהם מזידים אם עשה תשובה נחשבים לו כחטאים שהם שגגות. ואמר נושא עון ופשע וגו' לומר שבתשובה נושא אותם עד שלא ישאר רשומם וכמאן דאמר (יומא פו, ב) נעשים לו כזכיות, ועל דרך (ברכות לד, ב) במקום שבעלי תשובה עומדים אין צדיקים גמורים יכולים לעמוד:

ונקה מדה י"ג, דרשו רז"ל (יומא פו, א) שמנקה ביסורין לבעלי תשובה למרק העון ונקה לשבים, לא ינקה לשאינם שבים, עד כאן לשונו:

והנה בפירוש ב' שמות הראשונות, ה' קודם שחטא, ה' לאחר שחטא, מקשים העולם ה' מדת רחמים קודם שחטא, למה צריך למדת רחמים. והמובן מדבריו של מעלה הוא, כי הוא מרחם מאוד כרחמי האב לבן. עוד יש לפרש קודם שחטא, רצו לומר אף שחשב לחטוא אין הקב"ה מצרף המחשבה רעה, וזהו מצד מדת הרחמים:

אבל יש לי עוד בזה סוד, וכבר רמזתי בהקדמת תולדות אדם סוד מאמר רבי אליעזר הגדול (פדר"א פ"ג) קודם שנברא העולם היה הוא ושמו בלבד, על כן אלו ב' שמות ידו"ד ידו"ד יש פסיק ביניהם, שם הראשון מורה אמחוי"ב המציאו"ת בסוד ההעלמו והסתרו של זה השם המורה על אמיתת הווייתו ומחויב מציאתו, כמו שבא בארוכה בהקדמה הנ"ל. ושם השני מורה על עיקר השני סוד ידו"ד אח"ד, כולל באחדותו התייחדות השמות, כמבואר הכל לעיל בהקדמה. וזהו סוד שאמרו רז"ל (ר"ה יז, ב) ידו"ד קודם שחטא, ידו"ד לאחר שחטא. קודם שחטא רצו לומר קודם למציאת החטא, דהיינו קודם שנברא העולם. ולאחר שחטא רצו לומר לאחר שהמציא את העולם. ואין כוונתי לומר קודם שהמציא עולם כפשוטו, דאז אין שייך לומר מידה, וכבר מבואר לעיל דב' שמות ידו"ד הן ב' מדות. אלא כוונתי קודם שחטא פירוש כפשוטו כדלעיל, עתה במציאות העולם הוא מתנהג כרחם אב על בנים אם הולך בדרכיו, אבל שרש שרשי המדה זו וגילויה נתגלה מצד עצם מציאות ההויה בסוד קודם שנברא העולם היה הוא ושמו בלבד, ומזה הנעלם נתגלה ברצונו הטוב כשנברא העולם להיות רחמיו כרחם אב לבן והבן זה:

אל הרומז על חוזק וגבורות הרחמים ומזה יוצא העיקר שאינו גו"ף, כי הגוף החלוש צריך תדיר דבק זולתו שהוא חוץ ממנו, ומכח זה הוא זעף. אבל מי אל בשמים ובארץ אשר יעשה כמעשיך וכגבורותיך (דברים ג, כד), פירש רש"י אינך דומה למלכי בשר ודם שיש להם יועצים כו' עיין שם:

רחום מדה זו מורה על עיקר שהיא קדמו"ן, והוא ראשון וסיבה לכל, והוא המציאם מהעדר המוחלט ומאפיסה מוחלטת, אם כן מצד מדת טובו המציאם מה דלא הוה הוה, ק"ו מה דהוה שלא יתבטל, וכענין שאמרו בהוכחת תחיית המתים בפרק חלק (סנהדרין צא, א), על כן (דברים ד, לא) אל רחום ה' אלהיך לא ירפך ולא ישחיתך:

וחנון משה רבינו ע"ה אמר (שם ג, כג) ואתחנן אל ה' בעת ההיא, כי הוא יתברך הנותן האמתי במתנת חנם, ק"ו להגון. על כן אין להתפלל ולעבוד כי אם לו יתברך ולא לזולתו, כי הוא הנותן והמשפיע לבדו, וכשנותן בעין יפה נותן:

ארך אפים זו המדה מורה על עיקר סוד הנבואה, כי ענין הנבואה הוא לפי קירוב האדם להש"י, כי אין הבדל רק העוונות, וכפי עונות כך הם מסכים. ומכל מקום אין אדם צדיק בארץ וגו' (קהלת ז, כ), ואם כן אף כשיש מסך כל דהו ראוי להיות חוצץ. רק מדות ארך אפים גורם להיות המסך כמונח בקרן זויות לא יזכר עתה, כי הוא יתברך מאריך אף לרשעים קל וחומר לצדיקים:

ורב חסד הוא מטה כלפי החסד, דהיינו שלפי טבע הענין לא היה ראוי לחסד, רק הוא יתברך מטה כלפי חסד יותר ממה שמוכן בטבעו. כן בענין נבואת משה רבינו ע"ה הגיע מה למעלה מן טבע האנושית להשיג, הטהו הקב"ה להתרוממות אשר אי אפשר בטבע האנושית להגיע שם:

ואמת זהו העיקר של תורת אמת נתן לנו:

נוצר חסד לאלפים זהו בטבע החפץ בקיום ההתמדה ושלא ישונה, כי כן עיקר שהתורה נצחיית לא תשתנה. על כן נמשך מזה בקיום חסד אל שימשך הזמן, כי כן התורה גורם אורך ימים מאחר שהיא נצחיית, ובזה העולם שיש לו קצוב נמשך אריכות זמן החסד ג"כ לזמן קצוב, וזהו הפרי שאדם אוכל בעוה"ז. אבל הקרן קיים לו לעולם שכולו ארוך בלי הפסק:

נושא עון ופשע מכאן יוצא העיקר של הידיע"ה, שהוא יודע מעשה בני אדם ופעולתם, ואם משגיח ואינו עוצם עיני השגחתו לראות ברע, מכל שכן שמשגיח ויודע ורואה מעשים הטובים שעושים, ויוצא ג"כ עיקר מזה לתת לאיש כדרכיו וכפרי מעלליו. ויש חילוק בין עון לפשע. כי עון הוא עבירה הנעשית במזיד מצד תאוות היצה"ר. ופשע נקרא מרד, דהיינו שעובר אדם על רצון בוראו בלי הכרחת יצה"ר אותו, כי הש"י ב"ה בוחן ורואה כליות ומעניש כפי ערכו. על כל זאת אם חוזר בתשובה שלימה אז נושא עון ונושא פשע, ומכל שכן שמשלם גמול טוב לצדיקים, וק"ל:

נושא חטאה מזה יוצא העיקר של ביאת משיח, כי תכלה הזוהמא זוהמת הנחש ויחשוב הקב"ה הזדונות לשגגות, כי חטא הוא שגגה, שנאמר (ירמיה נ, כ) כי אסלח לאשר אשאיר:

ונקה לשבים זהו תחיית המתים, כי היסורים ממרקין ומנקין מכל שכן המיתה ותכלה הזוהמא ואז יהיו נקיים וזכים. הרי י"ג עקרים יוצאים מי"ג מדות

ומצאתי תפלה ישנה מיוסדת בשם טביומי זה נוסחה, יהי רצון מלפניך השם המקודש שלש עשרה, למען אברהם יצחק הראשונים בבריתות שלש עשרה, למען יעקב איש תם וצאצאיו שלש עשרה, תחנינו עם מקיימי תורתך הנדרשת במדות שלש עשרה, וברכני לדבק לשמרני ממקרה, ולא ימנעו ממני מדותיך השלש עשרה, והאר פניך אלי והוציא שכלי לפועל תורה, ותחנני ואדעך בשם עם יושר עיקרים שלש עשרה, ותשא זיו שכינתך אלי ועלי תשרה ותשים לי שלום מהמונעים באלו השלש עשרה^הגה"הפירוש התפלה, אברהם ויצחק הראשונים בבריתות י"ג, היא המילה שנכרתו עליה י"ג בריתות נתנה לאברהם, ואברהם הוא הנימול ראשון. ויצחק הוא הראשון הנימול לח' ימים. תם וצאצאיו, יעקב ובניו הם י"ג. הנדרשת בי"ג מדות, היא ברייתא דר' ישמעאל (תו"כ יג, מדות א, א). וברכני לדבק לשמרנ"י, נגד (במדבר ו, כד) יברכך ה' וישמרך. והא"ר פני"ך ה' ותחננ"י, נגד (שם כה) יאר ה' פניו אליך ויחנך. ותש"א זיו כו' ותשי"ם לי שלו"ם, נגד (שם כו) ישא ה' פניו אליך וישם לך שלום::

לקבל האמונה כשאדם עומד ממטתו אל יעסוק שום עסק בעולם, ולא ידבר אפילו דבור אחד, רק יפנה וירחוץ כו' ויחשוב בבורא עולם יתברך במחשבה דבוקה כי הוא יחיד ומיוחד. ויחשוב כי הוא מלך מלכי המלכים הקב"ה איהו רב ושליט, עקרא ושרשא דכל עלמין. ויסתכל בשמים ובארץ ויחשוב בלבו הפסוק (ישעיה מ, כו) שאו מרום עיניכם וראו מי ברא אלה, וכי הוא יתברך ברא יש מאין המוחלט. ויחשוב (תהלים קה, כד) מה רבו מעשיך ה', ויתבונן בגדולי מעשי ה' בבריאת הארץ וכל צבאם מדומם וצומח וחי ומדבר, ובריות גדולות וחכמות נפלאות, הים הגדול וכל אשר בו, ומנוראות הלויתן, ויצר הרים וברא רוח ואש לוהט והכל כגרגר חרדל נחשב כנגד עולם הגלגלים, וכן גלגל בערך גלגל שלמעלה הימנו, וכן כולם, וכולם נחשבים לאין נגד מלאך, ומלאך נגד מלאך גבוה מעל גבוה לאלפים ולרבבות עד אין מספר לגדוד חייליו, וכולם היו כלא היו נגד הכסא רם ונשא, והכסא נגד כבודו, והוא סיבת כל הסיבות ועילת כל העילות ואין זולתו. ואז תתמלא יראה לירא מפניו יתברך, ויכנס גם כן אהבה בלבו לדבק בו. ואחר המחשבה הזו יתחיל בברכה ברוך אתה ה' כו':

בכלל דביקות האמונה שיאמר על כל פעולה שרוצה לעשות אפילו לזמן קרוב יאמר אעשה זה אם ירצה השם, הן שיהיה דבר גדול או דבר קטן. וסימנך (משלי יט, כא) עצת ה' היא תקום. היא ראשי תיבות אם ירצה השם, ואז תקום. ואי"ה מקום כבודו. וכן אם ירצה לעשות איזה משא ומתן, כגון לקנות או למכור איזה סחורה, יאמר אני בוטח בה' ומקווה בזו הסיבה ישלח לי הש"י מזונותי וצרכיי, כי היעשה ה' ארובות בשמים להוריד לו שק מלא מעות, רק הש"י מזמין ברצונו הטוב על ידי הטבע, כמו שאמרו רז"ל (ספרי ראה ע) וברכך ה' אלהיך (דברים טו, יח), יכול אפילו יושב בטל. תלמוד לומר אשר תעשה. ויבטח כי העסק זה הוא הסיבה ששולח לו הש"י הקצוב לו, וכך כתוב בחובת הלבבות. ואם הרויח יאמר הרווחתי בעזרת הש"י כמו שכתוב (דברים ח, יח) וידעת כי ה' הוא הנותן לך כח לעשות חיל. וכן להיפך, אם אירע לו איזה רעה או הפסד יאמר מאת ה' היתה זאת לי עבור איזה חטא, ויפשפש במדה כנגד מדה ויתקן המעוות. לא כמו איזה בני בלי דעת נמשל כבהמות, כשמזמין הש"י הפסד בממון אז אחר כך מקמץ בנתינת צדקה וכיוצא בזה, והרי הוא כמכבה אש בתבן, שלפי רגע נכבה האש אבל אחר כך מתלהב ביותר. וגם דומה למי שהוא צמא ומרוה צמאו במים מלוחים, שלפי רגע זו מרוה הצמאה, אבל אח"כ יצמא ביותר ויותר. אלא יפשפש אולי חטא באיזה ממון ויחזירו לבעליו. או אולי מנע איזה צדקה ויתן ויחזור ויתן, ויודה לה' ויהיה מודה ועוזב:

וכן כשהולך לעשות איזה עסק יאמר אני הולך לעשות זה ברשות הש"י ולמען שמו. ויתפלל תפלה קצרה זה נוסחה, רבש"ע בדברי קדשך כתוב לאמר (תהלים לב, י) הבוטח בה' חסד יסובבנו, וכתיב (נחמיה ט, ו) ואתה מחיה את כולם. חלוק לי מחסדך ליתן ברכה במעשה ידי בפעולה זו:

וכל מה שיקרה לאדם יאמין שהיא מאתו יתברך, כגון שפגע בו אדם רע וזילזל ובייש אותו וקללו, יקבל באהבת ה' ויאמר לו קלל שאתה שלוחו של מקום מפני חטאי, כמו שאמר דוד על שמעי בן גרא (ש"ב טז, ו). ככה יתנהג בכל המאורעות, הן טובים הן רעים יאמין ויאמר מאת ה' היתה זאת:

וכן בכל פעולה ומלאכה שעשה הוא בבחירתו, הן דבר מצוה, הן דבר רשות, יהיה שם שמים שגור בפיו, כגון אם בונה איזה בנין או קונה כלי או עושה בגד חדש:

וזה לשון ראשית חכמה שער אהבה פרק ט', צריך קודם שיעשה הייחוד ההוא יאמר בפיו ויוציא בשפתיו דבר זה או מצוה זו שאני עושה לייחד השכינה עם קודשא בריך הוא, ויכוין בייחוד יאהדונה"י, ויכוין שבזה תתעלה מהגלות. כיצד, הולך לבית הכנסת לתפילת שחרית יאמר, הריני הולך לייחד השכינה עם הקב"ה בדרועא ימינא, וכיוצא לשאר התפלות והמצות:

ודבר זה נתבאר מהזוהר (ח"ג נא, ב) והם דברי ר' אליעזר ז"ל, אמר רבי אלעזר בכל עובדוי דבר נש בעי ליה דלהוי כולהו לשמא קדישא, לאדכרא בפומיה שמא קדישא על כל מה דאיהו עביד, דכולא הוא לפולחנא, ולא לשרי עלוי סטרא אוחרא בגין דאיהו זמין תדיר לגבי בני נשא, ויכול לאשראה על ההיא עבידתה עכ"ל:

ועם היות שטחיות דבריו במה שאמר על מה דאיהו עביד, במעשים בדברי העולם שהם לעבודתו, שאם הוא במעשה המצות הוא העבודה עצמה, מכל מקום כבר אפשר שיהיה במעשה המצוה איזה פניה, כי בוחן לבות יודע הכל, וכאשר בתחילת העשיה יאמר בפירוש שהוא לעבודתו לשם ה', והכוונה ליחד כדפירשתי, הרי בזה מסלק כל חיצוני שלא תסרח באותה המצוה. וכן נראה מדבריו שאמר בכל עובדוי דבר נש ליבעי לי', ומאי ריבה בכל אלה. ודאי הכי פירושו, לא מבעיא בדברי הקדושה שצריך להזכיר, כי יותר הקליפה רוצה להאחז ברוחניות המצות יותר מדבר הגשמיים שאין בו ממש. אלא אפילו בדברי העולם יאמר לשם ה', כדי שלא תשרה בשום מעשה ממעשיו הגשמיים:

וכן תמצא שמנהג הקדמונים ע"ה היה שקודם שיעשו המצות היו מוציאים הכוונה בפיהם, כענין ר' אבא ע"ה בג' סעודות בזוהר (ח"ב פח, א) אמרו ז"ל, ר' אבא כד הוה יתיב בסעודתא דשבתא הוי חדי, בכל חדא וחדא הוה אמר דא היא סעודתא קדישא כו', בסעודה אחרא אמר דא היא סעודתא דקודשא בריך הוא, וכן בכולהו סעודתא, עכ"ל. וכן אמר הוא עצמו בזוהר (ח"ג נ, א) זה לשונו, תא חזי כתיב (שמות לה, כו) וכל הנשים אשר נשא לבן, בשעתא דהוו עבדין עבידתא הוו אמרן דא למקדשא, דא למשכנא, דא לפרוכתא, וכן כל אינון אומנין, בגין דשריא קדושה על ידייהו ואתקדש האי עבידתא, וכד סליק לאתריה בקדושה סליק, עד כאן לשונו. ואמר עוד לקמיה (שם) שגם כן בדברי העולם צריך להזכיר, זה לשונו, ועל דא מאן דבני בנין כד שרי למבני בעי לאדכרא דהא לפולחנא דקב"ה הוא בני, דכתיב (ירמיה כב, יג) הוי בונה ביתו בלא צדק. וכדין סייעתא דשמיא שארי עלוי, וקודשא בריך הוא זמין עליה קדושתא וקארי ליה שלם, הדא הוא דכתיב (איוב ה, כד) וידעת כי שלום אהלך. ומהו ופקדת נוך, הא אוקמוה, אבל ופקדת לאפקודא מלה בפומא כד איהו בני, וכדין ולא תחטא כתיב, עכ"ל. ומזה נקיש לכל שאר דברי העולם, עד כאן לשון ראשית חכמה:

ונראה בעיני, שלא די כשאומר בשם ה' אני עושה זה במלאכה גשמיות, רק יאמר בלשון שאומרים בעשיית מצוה שהלשון הוא לשם יחוד קב"ה ושכינתיה ע"י ההוא טמיר ונעלם, כך יאמר גם כן בכל מלאכה ופעולה. וטעמי, כי כבר כתבתי לעיל במאמר שכל המעשים יהיו לשם שמים, אפילו פעולה גשמיית, כגון כשבונה בית יאמר אני בונה אותו שיהיה מקום ובית ועד ללומדי תורה, וכן בכל ענין. נמצא שאף החול נעשה קודש, והכל הוא מצוה, וק"ל. ובזה יתבאר מה שאמרו (תנחומא וישב ח, הובא ברש"י) כי ה' אתו (בראשית לט, ג), שם שמים שגור בפיו. וקשה אצל אשת שמשון כתיב (שופטים טז, יח) ותרא כי הגיד לה כל לבה, ופירשו רז"ל (סוטה ט, ב) ששמעה שהזכיר השם שאמר נזיר אלהים אני, אמרה יודעת אני באותו צדיק שאינו מזכיר השם לבטלה. אלא לא קשיא, הענין של שמים שגור הוא על דרך שפירשתי שבכל ענין שבעולם יאמר אם ירצה השם, או בעזרת השם, או בשביל השם אני עושה, וכיוצא בזה. אמנם להזכיר השם כך בכדי, ח"ו. וק"ל:

גם שייך לכלל האמונה מצות עשה של קידוש השם, שימסור אדם נפשו וגופו ומאודו בשביל קדושת שמו יתברך, שנאמר (ויקרא כב, לב) ונקדשתי בתוך בני ישראל. וקדוש השם הוא כשהגוי מכוון להעביר את היהודי על דת, והדבר הוא בפרהסיא, ובפרהסיא הוא עשרה מישראל, יהרג ואל יעבור. וזה נוהג בכל עבירה מהעבירות אם הגוי מתכוין להעבירו על דת, ואפילו אדבר שהוא מנהג בעלמא בישראל והגוי בא להעבירו, יהרג ואל יעבור. ואם הוא בשעת השמד, אזי יהרג ואל יעבר אפילו בצנעא. ומבוארים אלו הדינים היטב בתלמוד ופוסקים:

ומה שאמרו בפרהסיא בי' בני אדם, אין הפירוש דוקא כשיש במעמד הזה י' בני אדם ורואים, שאז הקדושה יהיה לעיני בני ישראל אלו העשרה הרואים. אלא אפילו אינם רואים, והענין הוא במקום סתר שאין אלו העשרה שם במעמד, רק שהדבר מפורסם לעשרה נקרא בתוך בני ישראל. וראיה מדמקשה תלמודא (סנהדרין עד, ב) והא אסתר פרהסיא הוי כו'. מה מקשה, דלמא בשעה שנלקחה לקח אותה בשעה שלא היו באותו מעמד עשרה מישראל. אלא מאחר שהדבר היה מפורסם, אע"פ שלא נראה, נקרא בתוך בני ישראל. ואיתא בגמרא (סנהדרין עד, א) א"ר יוחנן משום ר"ש בן יהוצדק, נמנו וגמרו בעליית בית נתזה בלוד, כל עבירות שבתורה אם אומרים לו לאדם עבור ואל תהרג, יעבור ואל יהרג. חוץ מעבודת זרה וגילוי עריות ושפיכות דמים. ובעבירות אלו, לא מפלגינן בין שעת השמד, לשלא בשעת השמד, ובין צנעא ובין פרהסיא, ובין אם הגוי עושה להנאתו, או מכוין להעבירו על דת. וכתב בנמוקי יוסף, דטעמא משום דהנהו לאו משום חילול השם הוא דאסירי, אלא מפני חומר עצמן, הלכך בכל ענין אסירי:

וכתב הרמב"ם בפרק ה' מהלכות יסודי התורה (ה"ד), כל מי שנאמר בו יהרג ואל יעבור, ועבר ולא נהרג, הרי זה מחלל את השם. ואם היה בפני עשרה מישראל, הרי זה חילל את השם ברבים, וביטל מצות עשה שהיא קידוש השם, ועבר על מצות לא תעשה שהוא חילול השם כו':

ונראה בעיני מי שבא לידו קידוש השם ומקיים מצות עשה דונקדשתי בתוך בני ישראל שמפורסם לי' בני ישראל, אז קודם שיהרגוהו יברך בשמחה.בא"י אמ"ה אשר קדשנו במצותיו וצונו לקדש שמו ברבים כדין הרבה מצות עשה שמברכין על קיומן, כדגרסינן בתוספתא דברכות (ו, יד) העושה מצוה צריך לברך לפניה. ואף שיש הרבה מצות עשה שאין מברכין עליהן, כבר נאמרו בהם טעמים, ואין טעמים האלה שייכים למצות עשה של ונקדשתי:

ועיין באבודרה"ם ותמצא שהביא הטעם לפעמים אין מברכין על מצות עשה כשיש להסתפק שיעקר העשה, כגון (דברים א, טז) ושפטתם צדק הוא מצות עשה, ואין מברכין על עשיית דין אולי בעלי דינים לא יקבלו הדין, אי נמי מחלי להדדי מאי דתבעי ומיעקר ליה העשה. ודוגמא לזה איכא דלא מברכין עלייהו דתלוי בדעת אחרים, כגון נתינת צדקה ומעשר עני לעני, ומשמח גר יתום ואלמנה ברגל, והענקת עבדים, ונתינת נבילה לגר ומכירתה, הואיל ואפשר דממנעי או דמחלי' לי' ומיעקר העשה. ויש מהם דאין מברכין מפני שהם מצוה הבאה בעבירה, אין מברכין על החליצה דמצוה באה בעבירה היא, דקא עבר על מצות יבום. וכן השבת גזילה, וריבית וכדומה להם, ועיין שם בספר הנ"ל שהאריך. וא"כ אין שום טעם שלא לברך אקדושת השם. ואין לומר כי אין לברך ברכת קידוש השם כי אולי יחזור המעליל ויפטרנו וכמו שכתב אבודרה"ם במצות עשה ושפטתם צדק דאין מברכין אולי מחלי אהדדי ומיעקר העשה. זה אינו שייך למצות קידוש השם, דאטו אם יעשה לו הקב"ה נס וינצל כמו שניצולו דניאל וחביריו, אטו לא קיים מצות ונקדשתי, כי תיכף כשמסר גופו להריגה קידש השם בתוך בני ישראל:

ובראשית עיוני הייתי רוצה לומר טעם אחר מלבי למה אין מברכין על כמה מצות עשה, ומכח זה הטעם אזי לא יברכו ג"כ אמצות קדוש השם. וזהו הטעם שאין מברכים אלא על מצות עשה שמחויב אדם להדר אחריה ולעשות, כגון תפילין מילה סוכה ולולב מצה ומרור וכיוצא בהם^הגה"הואין להקשות למה מברכין אציצית, הלא אינו מחויב דוקא בטלית שיש בו ד' כנפות, רק המצות עשה אם יש לו טלית בד' כנפות חייב לעשות בו ציצית. ויש לתרץ, על כל פנים עושה מצוה כשמהדר אחר טלית של ד' כנפות כדי להביא עצמו לידי חיוב, ולא זו אלא אפילו מענישין על זה בעידן ריתחא כדאיתא במנחות (מא, א) דאמר ליה מלאכא לרב קטינא, קטינא קטינא, סדינא בקייטא, סרבלא בסיתווא, ציצית מה תהא עליה:, מה שאין כן במצות עשה שאין מחויב להדר אחריהן כגון לקט ושכחה ופיאה, וכי מחויב לקנות שדה כדי ליתן לקט שכחה פיאה, אלא אם יש לו שדה אז חל החיוב. וכן ושפטתם צדק, אין מחויב להדר להיות דיין, ואם הוא דיין אז מצות עשה שישפוט בצדק, אבל אינו מחויב לבוא לידי זה. נמצא לפי זה שלא לברך בקידוש השם, כי אינו מחויב להביא עצמו לידי זה. ואדרבה אם יכול לברוח, יברח. או אם יוכל לפדות עצמו בכל אשר לו, את כל הון ביתו יתן ולא יהרג:

אמנם חזרתי, דיש להשיב על טעם זה, צדקה יוכיח, דמצוה להדר אחריה, וכן כתיב (תהלים מא, ב) אשרי משכיל אל דל, כלומר שאינו ממתין עד שיבא הדל אליו רק הוא משכיל. אם לא שנאמר ונרכיב שני טעמים, דהיינו לענין צדקה שאין מברכין ישאר טעם האבודרה"ם אולי ימנע העני ולא יקבל. ובשאר מצוות עשה ישאר טעם שלי, וזה דוחק. ועוד דמצינו בהדיא גם במצות עשה דקידוש השם להדר אחר מצוה זו, כדאמר ר' עקיבא (ברכות סא, ב) כל ימי הייתי מצטער על פסוק זה (דברים ו, ה) בכל נפשך, אפי' נוטל נפשך מתי יבא לידי ואקיימנו. הן אמת שאין הפשט וגם אין הדין להדר שיבא לידי מיתה בקדושת השם, דכבר כתבתי אם יוכל לברוח יברח. מכל מקום שייך הידור, ונפשו היתה חושקת שתבוא המצוה זו לידו באופן שיהיה מוכרח לקיימה:

על כן פשוט בעיני לברכה. לא מבעיא לתוספות (ד"ה כל הברכות) בפרק ג' שאכלו (ברכות מו, א) ובפרק ערבי פסחים (פסחים קד, ב ד"ה חוץ) ולמנהג אשכנז שמברכין על אתה הוא עד שלא נברא העולם כו', בא"י מקדש את שמך ברבים. ונתקנה ע"פ הירושלמי שגזרו שלא לקרוא שמע, וקראו, ונתבטלה הגזירה. וחביב לנו זה שאנחנו מברכין עליו אע"פ שלא בא לידינו אנחנו היום פה, מכל שכן מי שמקדש השם בפועל. אלא אפי' להרמב"ם דלא כתב חתימה בברכת אתה הוא, וכן נוהגין הספרדיים, מכל מקום לכולי עלמא באם בא קידוש השם לידו שהוא מקדש יברך. בפרט כי חביבה מצוה זו מכל מצוות עשה שבעולם, וכל הברכות תלויות בקדושה, כי כן נוסח הברכות וקדשנו, ואיך לא נברך על הקדושה עצמה:

אחר כותבי זה, מצאתי כן בהדיא בתשובת המקובל הרב רבינו מנחם מרקנאט"י סימן ע' וזה לשונו, המקדשים את השם חייבים לברך על קדוש השם הנכבד והנורא, כיון דהיא מצות עשה מדאורייתא, דכתיב (ויקרא כב, לב) ונקדשתי בתוך בני ישראל, עד כאן לשונו. ושמחתי כי כוונתי לדעת הגדול:

אמנם בענין נוסח הברכה נראה בעיני כמו שכתבתי לעיל, לקדש שמו ברבים. כי כבר נחלקו חכמי ישראל (פסחים ז, א) בטעם נוסח הברכות, לפעמים מברכין בעל, ופעמים מברכין בלמ"ד. ורבינו תם (תוד"ה בלבער) חילק ונותן טעם לדבר, בכל מצות הנעשות מיד שייך לברך עליהן על, כגון על מקרא מגילה, על הטבילה, על נטילת ידים, על אכילת מצה, על אכילת מרור. אבל להניח תפלין, להתעטף בציצית, לישב בסוכה, יש בהן שיהיה זה לשון מורה על כך להיות עטוף בציצית, ולישב בסוכה ולאכול ולטייל ולישן כו'. והקשו עליו מכמה ברכות, והובא באורך באשר"י ובר"ן פרק קמא דפסחים. אח"כ הביאו באחרונה דעת ריב"א שהי' מחלק, דמצות דאפשר לעשותן ע"י שליח מברך על, אבל המצוה שהוא צריך בעצמו לעשותה צריך לברך בלמ"ד. וכתבו הרא"ש והר"ן שזוהי קצת סברת התלמוד כו'. דנראה מדבריהם שהם מסכימים עם סברת ריב"א, ותירצו בטוב טעם ודעת מהקושיות שקשה עליו מאיזה ברכות, ותירצו בתירוצי רויחי:

נמצא צריך לברך בכאן בלמ"ד, כי היא מצוה בו ולא בשלוחו.^הגה"ההקשו עליו ג"כ למה מברכין בנר חנוכה להדליק, הלא יכול לעשות ע"י שליח כו'. ותירצו כו' עיין שם. ואני קבלתי על זה תירוץ יותר מרווח מהגאון מהר"ר שמעון ז"ל, דהטעם הוא משום דקיימא לן (שבת כג, א) הדלקה עושה מצוה. ואלו היה מברך על הדלקת נר חנוכה הי' משמע אף הדלוקה כבר חלה המצוה, דהיינו כשעושה הנחה אח"כ לשם חנוכה, על כן מברכין להדליק, שאנחנו חייבים להדליקה לשם חנוכה: ואל תבין לישנא דהרב מרקנאט"י שהבאתי, שכתב לברך על קידוש השם, שרוצה לומר שכך היא נוסח הברכה. אלא דינא קאמר, שחייב אדם לברך על קדושת השם הנכבד והנורא. אבל נוסח המחוור הוא כדפירשתי. ואף אם היתה כוונת הרב רקנאט"י על הנוסח, אפשר שהוא סובר כרבינו תם, אבל לפי המובן מהרא"ש והר"ן הסכימו עם ריב"א אז הנוסח כמו שכתבתי, ואין לשנות:

ודע כי הברכה הזו היא משום שמברכין על מצות עשה, ונקדשתי הוא מצות עשה, וזו המצות עשה היא לקדש שמו בפרהסיא ברבים בתוך בני ישראל, אבל כשאינו בפרהסיא אע"פ שדינו ליהרג ולא יעבור, כגון כפירה ורציחה וערוה וכן כל העבירות בשעת הגזירה, זהו חיוב בצד עצמו ואינו משום ונקדשתי, אז אין מקום לברכה. וכן אלו הקדושים והטהורים מישראל שמענים אותם כדי שיודע על דבר מה שיהיה היזק לישראל, והם אינם יודעים וסובלים העינוים אשר הם קשים ממות, אע"פ שהוא בפרהסיא ונודע לרבים מישראל, אין מקום לברכה זו מתרי טעמי. חדא, דמצות עשה דונקדשתי אינו אלא כשהגוי רוצה להעבירו על דת מדתי תורה, או מדתי ישראל נהוגים והוא רוצה להעבירו על הדת, והוא בפרהסיא, על זה קאי ונקדשתי. אבל העינויים שהם אינם להעבירו על דת, רק כדי שיודה, אע"פ שקדוש יאמר לו והוא מבני עליה כמו פפוס ולוליינוס במס' תענית (יח, ב), זה אינו בכלל ונקדשתי. ועוד איך יברך, אולי ח"ו לא יעמוד בנסיון, דאמרו רז"ל (כתובות לג, ב) אלמלא נגדו לחנניה מישאל ועזריה כו'. אבל מכל מקום שכר האיש הזה רב ועצום, וקדוש יאמר לו ובהיכלו כבוד אומר כולו:

כתב בזוהר, המוסר עצמו למיתה בעבור קדושת השם, ועושה במחשבתו הסכמה חזקה בעת קבלת עול מלכות שמים באהבה וגו' בכל נפשך (דברים ו, ה) אפילו נוטל נפשך, אז הוא כאלו היה הדבר בפועל ונחשב כעקידת יצחק, ובתנאי שיהיה צדיק בכל דרכיו, כי בקרבן מום בו לא ירצה. ואני תקנתי תפלה נאה על זה שיתפלל האדם שיעזרהו הקב"ה לקדושת שמו, והיא מסודרת בין שאר התפילות:

נשלם אות האל"ף

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.

· הבא >מעבר לתחילת הדף