שיירי קרבן/שבועות/ה/א

שיירי קרבן שבועות ה א

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

מהו להיות באלה. עי' בקונטרס. ואין לפרש דמיבעיא ליה אם בעינן תרווייהו שבועה ואלה דהא בפקדון בחד מהן סגי כדאמרי' לעיל סוף פ' שבועת העדות. אך קשה הא בכל השבועות אלה כשבועה וכ"כ הרמב"ם פ"ב מה"ש ומאי מיבעיה ליה במפי עצמו בעדות ומפי אחרים בשבועת הפקדון. והא דאמר רבי מנא אלה בב"ד כו' קשה לדבריו צ"ל בכל שבועת התורה אין אלה כשבועה וצ"ע:

וכחש בעמיתו פרט כו'.נראה מדכתיב וכחש בוא"ו יליף דבעינן כפירה שנפטר בממון ע"י הודאתו ומדכתיב בעמיתו יתירה דכתיב בתר הכי ועשק את עמיתו שמעינן דבא למעט המכחש לאחד מהשותפין. ומדכתיב עוד וכחש בה דרש פרט למכחש בעדים ובשטר. וכן משמע בת"כ דהנך קראי יתירא לדרשא אתיין. וכ"ת כיון דדרשינן מוכחש דבעינן כפירה הפוטרו מממון הא תו ל"ל י"ל היא גופה קמ"ל שותפין שהפקידו אין צריך להחזיר לאחד חלקו. והכופר בממון שיש עליו עדים פטור וניחא בזה דהירוש' יליף מקרא וכחש בעמיתו והבבלי (דף ל"ז) יליף ליה מקרא וכחש בה דכתיב בתריה. וכתב הרא"ש הרב אפרים דוחה הירושלמי דבבבלי לא משכח כופר באחד מן השותפים דפטור אלא כגון דאתו תרווייהו ואמר מתרוייהו יזפת. ול"ק דתרי מתניתי נינהו בבבלי תני פרט למודה אלמא משום הודאתו פטור הלכך לא משכחת אלא דאתי תרוייהו והודה לאחד וכפר לאחד ובירוש' תנא פרט למכחש לאחד אע"פ שעכשיו אין מודה לחבירו ע"כ. ותימא אף דלשון הברייתא בבבלי מוכרח לפרש כן מ"מ לשון הירושלמי אינו מוכרח. ויש לפרש פרט למכחש אחד מן השותפין ומודה להשני דהא ברייתא השנויה בבבלי צריכין לפרש כך פרט מודה לאחד מ' השותפין ומכחש להשני. וכיון שכן קשיא מאי קאמר ר' יוסי הדא אמרה כו' הא ברייתא איכא לפרושי בשהודה לאחד מהן הכל וכפר להשני הכל אלא סובר ר' יוסי דבהודה לאחד הכל לא צריך קרא דפטור שהרי אין כאן כפירת ממון שהרי שניהן עומדין שם והשני אומר שהמחצה שלו ואין כאן דיחוי כלל אלא איירי באומר משניכם לויתי נמצא שיש כאן דיחוי וכפירת ממון נמי הוא שאפשר שיכפור גם משותפו ויאמר הכל שלו או אם יבוא הדבר ליתומים הרי הוא מפסיד את שלו. ש"מ שהירושלמי חולק על הבבלי. והר"ן כתב ואיכא למידק מהא דאמרינן פ' המפקיד (דף ל"ג) שותפין ששאלו ושלם אחד מהם מהו כלומר את"ל שילם מחצה לא מקנה ליה כפילא מפני שלא שילם כל חובו הכא ששילם כל חובו מהו שמעינן מהכא שנים שלוו אין כל אחד חייב אלא המחצה כו' ע"ש ול"נ מהא ליכא למידק מידי די"ל מיבעיא ליה כשפירשו פלוני שאל המחצה ופלוני המחצה וכה"ג מוקי הרא"ש בפרקין התוספתא פ"ק דב"מ. ותימא על הרא"ש שכתב בפ' המפקיד בד"ה שותפין ששאלו כו' ולא בעי רש"י למימר כו' אלא ודאי כו' ע"ש לא ה"ל לדייק כן מדברי רש"י שהרי מדברי הש"ס איכא למידק הכי וכקושית הר"ן. גם הא דמסיק הרא"ש שם ומיהו כיון ששלם מיד המוטל עליו וחבירו כו' ע"ש והיינו כתירוצא קמא דהר"ן לשיטתו כאן ה"ל לתרוצי כמ"ש. תו כתב הר"ן אבל הראב"ד פי' הירושלמי בהיפך הדא אמרה מדאמר פרט למכחש באחד מהם דהוה ליה כפירת דברים שהרי חבירו יכול לתבוע כל החוב ה"נ שנים שלוו ונמצא אחד מהם פורע את הכל. ואין הירושלמי מתפרש לו יפה אבל הרשב"א מסכים לדבריו ע"כ. מדכתב הר"ן שהראב"ד מפרש. בהיפך ש"מ דה"ק אף שהנפקד הוה ליה לשלם להתובע חציו אפ"ה פטור מקרבן דאינו כפירת ממון דהא סוף שיתבע חבירו הכל וכן משמע מדברי הרא"ש ותימא כיון שאחד מן השותפים יכול לתבוע הכל ש"מ שיש לספק של מי הן א"כ ודאי שלא יתן לאחד מהן המחצה שלא בפני חבירו א"כ כפירת דברים הן ול"ל הטעם דהא סוף שיתבע חבירו הכל וצ"ע. ואני אומר כשיטת הראב"ד ולא מטעמו אלא דה"פ הירוש' ולא עבדין כן כר' יוסי דאף אם נאמר שנים שהפקידו לאחד ובא אחד ליטול את שלו אין שומעין לו מ"מ יעשה ככופר בחלקו ויהא חייב שהרי הוציא חלק חבירו מרשותו ואם ירצה חבירו שלא ליתן לו נאמן וה"ה כשימות חבירו ויפלו מעותיו לפני היורשים וכמ"ש לעיל אלא ודאי פרט למכחש לאחד מן השותפין היינו באומר לא מתרוייכו יזפי אלא מאחד מינייכו יזפי ואיני יודע מאיזה מכם א"נ ששניהם מודים שהוא של שניהם וכדמפרשין לברייתא בבבלי. וקאמר ותו קשיא לר' יוסי אחד הפקיד לשנים כו' לא נמצא מביא קרבן על חצי פרוטה אלא ודאי אין אחד קבלן על חבירו ובפרוטה לשניהם אין כאן קרבן ומשני אי משום הא לא קשיא תמן כל שבועה כו' אבל קושיא הראשונה קיימת ושנים שלוו מאחד או לאחד כל אחד ערב על חלקו לבד ולא על של חבירו ואין צורך לכל מה שדחקו לתרץ הבבלי בכמה מקומות וצ"ע:

הפקיד להם שוה פרוטה לא נמצא כו'. וא"ת דלמא באמת לוה משנים פרוטה וכחשו פטורים שאע"ג שכל אחד צריך לשלם הכל מכל מקום חבירו צריך להחזיר לו המחצה וי"ל א"כ מאי קמ"ל וכמ"ש בקונטרס:

לית כאן עדים. בבבלי ליתא משום דמיקי לה דאיירי בכפירת דברים דאמר לויתי אבל שלא בעדים ושלא בשטר ובכה"ג ודאי פטור. והיינו כמ"ש לעיל בסמוך בד"ה וכחש כו' דהירושלמי מפרש לה דמיתורא דקרא יליף ובכה"ג שאמר לויתי אבל לא בעדים לא צריך קרא:

הוי לית טעמא אלא משום שמצויין לשכח עדותן. בבבלי גרסינן אר"ה בריה דרב יהושע היינו טעמא דר"י משום דהוה שטר שיעבוד קרקעות ואין נשבעין על כפירת שיעבוד קרקעות. כתב הרא"ש מקשים תו' מ"ש שטר מעדים דהא ר"י הוא דאמר מלוה על פה גובין מן היורשין דשיעבודו דאורייתא וע"ק מודה מקצת דחייבה תורה שבועה וכן ע"י עד אחד אמאי הא הוה ליה כפירת שיעבוד קרקעות ותירץ תו' כגון שמחל לו השיעבוד או שאין לו קרקע והרמב"ן תירץ כיון שאין עדים ושטר כאן לכך חייב שביעה כו' ע"ש (ועי' תוס' ב"מ דף ד' ע"ב שתירצו קושית הרא"ש על הרמב"ן כיון שהפקיעו חכמים שיעבוד כו' ע"ש) וקשה א"כ בשטר אמאי פטור הא אין כאן שטר ולא הוה כפירת שיעבוד קרקעות ונראה לתרץ קושית תו' דר"ה בריה דרב יהושע לא שמיע ליה הא דאר"י מלוה ע"פ גובה מן היורשין אבל לפי האמת מודה במקצת וע"י עד אחד חייב שבועה אע"ג דה"ל כפירת שיעבוד קרקעות דרחמנא חייבו בכה"ג שבועה והכא בשבועת הפקדון פטור בשטר כיון שסוף שימצא השטר א"כ לא הוה כפירת ממון אבל עדים מצויין לשכח עידותן ואפשר שלא יעידו כלל הלכך ה"ל כפירת ממון וחייב כמפורש בסוגיין. והרמב"ם כתב פ"ט מה"ש וכן מי שהיתה עליו מלוה בשטר פטור דה"ל כפירת שיעבוד קרקעות בעדים חייב שהרי הועילה כפירתו עתה ושמא לא יבואו העדים או יבואו ולא תתקיים עדותן או יפסלו. וקשה א"כ ל"ל לר"ה בריה דרב יהושע לומר שטר ה"ל כפירת שיעבוד קרקעות תיפוק ליה שאני עדים דאיכא ספיקות הרבה לכך ה"ל כפירת ממון משא"כ בשטר ואפשר כיון דגם בשטר איכא ספק שמא יאבד הלכך אי לאו טעמא דה"ל כפירת שיעבוד קרקעות אין לפטרו. אך לשיטת הרמב"ם קשיא קושית תו' הנ"ל. דתירוץ תו' והרא"ש קשה טובא חדא א"כ ה"ל לר"י לחלק בעדים גופייהו כופר בעדים פטור בשמחל השיעבוד וכופר בעדים חייב בשלא מחל לו השיעבוד ותו מדברי הירושלמי דקאמר לית כאן עדים מוכח דפליג דלשטת תו' אין צורך למחוק דאיכא לאוקמי הברייתא בשלא מחל לו. ותוס' ב"מ כתבו לתרץ זה דר"י איירי לאחר שהפקיעו השיעבוד ממלוה על פה דלעולם הוה כמחל השיעבוד והברייתא אקרא קאי לכך קאמר הירושל' סמי מכאן עדים. אך עדיין קשיא לפלוג בשטר בין מחל השיעבוד ללא מחל. ומה שתרצתי לעיל ודאי דלא כרמב"ם. ועמ"ש בסמוך ד"ה אר"י כו':

הודה מעצמו משלם קרן כו'. עי' בקונט'. וקשה מנ"ל דאיירי מתני' אפי' באו העדים אחר ההודאה דלמא דוקא בשלא באו עדים אחר ההודאה אבל אם באו עדים אחר ההודאה דודאי נפטר בשבועה מממון והלכך חייב אשם אבל בעדים פטור ודלא כר"י ותידע דהא בסיפא תנן היכן שורי ואמר נגנב כו' הודה מעצמו משלם קרן וחומש ואשם ולא תני כפל דה"ל מודה בקנס. ואי בשבאו הא קיי"ל מודה בקנס ואח"כ באו עדים חייב א"ו בשלא באו עדים איירי וכן פירש"י לקמן במתני' וצ"ע:

אר"י מתניתא אמרה כן היו כו'. משמע דקשיא ליה הא דר' יוחנן ל"ל ממתני' שמעינן וכקושיא קמייתא. אבל בבבלי משני מתני' איירי כגון שהיתה שנייה קרובין בנשותיהן כו' ע"ש. ותו' כתבו בפ' שבועת העדות (דף ל"ג) בד"ה הא כו' וא"ת מאי פריך כו' היכא דקיימי עדים קמן כו' ע"ש. ותימא מאי דוחקא דש"ס דמוקמי מתני' בשכת שנייה קמן דלמא איירי בשאינה קמן וכפרה ראשונה היום וכת שנייה כפרה לאחר ל' יום וקמ"ל הכופר בממון שיש עליו עדים חייב וא"צ לדחוק ולמוקמי מתני' בגוססין. וכ"ת אי בשאין העדים קמן ממתני' דלקמן איכן שורי כו' שמעינן דחייב ומתני' דהיו שתי כיתי עדות כו' ל"ל י"ל לקמן בשאין יודע בעדיו ומתני' דהכא בשיודע בעדיו וכדמשני הש"ס בסמוך. וכ"ת סובר הש"ס בשיודע בעדיו נמי ה"ל כפירת דברים י"ל אי ס"ד ר"י לא קאמר הכופר בממון שיש עליו עדים אלא בשאין יודע בעדיו א"כ מאי קאמר הבבלי בסוגין מאי טעמא דר' יוחנן עדים עבידי דמייתי שטר הא מנח א"ל ר"ה שטר נמי עביד דמרכס אלא אמר ר"ה כו' ע"ש הא טעמו דר' יוחנן ברור ופשוט עדים מי יימר שיודעים לו עדות מה שאין כן שטר דמסתמא הלוהו בשטר אלא ודאי ר"י אף בשיודע בעדיו קאמר דחייב. ותו מאי. פריך הבבלי בסוגין ארבה דאמר הכופר בממון שיש עליו עדים פטור ממתני' דהיו שתי כיתי עדים כו' לישני מתני' בשהעדים ידועים ורבה בשאינן ידועים קאמר דפטור. ונראה דקושית הש"ס אי ס"ד בשאין העדים ידועים ממתני' דסוף מכילתין שמעינן לה ואי בשהעדים ידועים קשיא הא דר"י ל"ל ממתני' דהכא שמעינן וא"ל ר"י קמשמע לן אפילו עדים קמן הא ודאי כפירת דברים הוא לכך משני רבינא מתני' בשקיימו העדים קמן איירי וקרובים בנשותיהן. לפי זה מיושב שפיר קושית תו' ושפיר פריך הש"ס לרבה ממתני' דהיו שתי כתי כו'. והרמב"ם שכתב בעדים חייב שמא לא יתקיים עדותם או יפה לו וכתבתי לשונו בסמוך נראה שסובר אפילו העדים קמן לא הוה כפירת דברים מיהו יש לחלק:

לית כן. כתב תו' ב"ק (דף ק"ה) ושמואל אמר לחיוב תימא היכי מצי למימר לחיוב א"כ הויא ברייתא זו ואין צריך לומר זו ע"כ. ולגירסת הברייתא קשיא איפכא למ"ד כולן לפטור (ועי' בקונט' בד"ה ר' יוסי פריך כו') לכך נראה גירסת הבבלי היא אליבא דר' חנינא דאמר כולן לפטור וגירסת הירושלמי היא לשמואל ונכון. ובק"א כתב וכפי דברי הברייתא כאן (שהיא כמו שהיא שנויה כאן בסוגין) נראה דבן עזאי לפטור אמר שאמר ת"ק ולא במוצאיה וא"כ בן עזאי שעל זה אמר דבריו נראה דלפטור אמרן שת"ק פטר בחלוקה אחת ואמר הוא דג' חלוקות הן שלפטור ולא כשמואל דאמר בן עזאי לחיוב קאמר נאמר דפליג בה על ת"ק ואמר דלא חלוקתו לבד אלא על הג' חלוקות יחד חייב ע"כ ר"ל א"כ בה ובמוצאה משנה שאינה צריכה היא דכ"ש הוא דחייב. ותימא הא בסוגיין שנויה כת"כ ואפ"ה קאמר כולן לחיוב ותו בה למ"ד כולן לפטור במאי פליגי ת"ק ובן עזאי. ותו הא דקאמר בבבלי ובפלוגתא דהני תנאי קשה וכי פליגי ר' חנינא ושמואל בפלוגתא דחכמים ור"א בר"ש. ותו קשה וכי פליג שמואל אחכמים דמתניתין דמרובה (דף ע"ד) דסברי דבר הגורם לממון לאו כממון דמי. לכך נראה דה"פ ופליגי ת"ק ובן עזאי בפלוגתא דחכמים ור"א כר"ש ופליגי ר"ח ושמואל מי סובר כחכמים ומי כראב"ש וה"ק ר' חנינא ת"ק כראב"ש וכחש בה ולא במוצאה נמי חייב ובן עזאי סובר כחכמים דפליגי אראב"ש הלכך בה ולא במוצאה ובמוצאה ולא בה אפי' בשני עדים ובה ובמוצאה בעד א' פטור ושמואל קאמר ת"ק סובר כחכמים וכיחש בה נמי בעינן ולא שכיחש במוצאה לחוד שאינו כלום דה"ל גורם לממון וכ"ש כחש בה לבד ולא במוצאה שאינו יודע אצל מי הוא האבידה שאינו כלום דכ"ש דהוה גורם לממון ובן עזאי סובר כרשב"א וקמחייב גורם לממון הלכך בה ולא במוצאה ובמוצאה ולא בה בשני עדים ובה ובמוצאה בעד אחד חייב והבן:

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.

< הלכה קודמת · הלכה הבאה >מעבר לתחילת הדף