שיירי קרבן/שבועות/ג/ח

שיירי קרבן שבועות ג ח

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

גמל פורח באויר. כתב תו' תימא הכא תנן גמל פורח ולא תנן כעולי מצרים ובנדרים תנן עולי מצרים ולא תנא גמל פורח ע"כ והרשב"א בחדושי נדרים תירץ בשם תו' אין דרך בני אדם לדבר כך ואין קורין אפי' לגמלי פרחא פורח באויר אבל בשבועה שנאו לפי שהיא שבועת שוא ממש בדבר שא"א ע"כ ודחוק הוא חדא מאי דוחקיה דתנא כאן גמל פורח דהא תנא שבועת שוא על עץ שהוא אבן ועוד כיון דבש"ס קרי ליה גמלא פרחא איך נאמר שאין דרך בני אדם לדבר כך. ואם נאמר בנדרים הולכין אחר לשון בני אדם אבל לא בשבועות הוה מסתבר לומר איפכא בנדרים גמל פורח אינו דברי הבאי שכן דרך בני אדם לדבר כן משא"כ בשבועות. ועוד י"ל למאי דמוקמי מתני' דהתם שראה בראייה אחת לא מצי למיתני גמל פורח דבראייה אחת נראה לבני אדם שהגמל פורח ולא הוה נדרי הבאי והכא דתנן גמל פורח היינו שנשבע שראה זמן מה גמל פורח וזה ודאי שוא ותירוץ זה נ"ל עיקר והרשב"א כתב י"ל תנא הכא חדא והוא הדין לאידך כו' ודוחק:

אלא כי נן כו'. עי' מ"ש בנדרים (פ"ג ה"ב) בד"ה אלא כו'. עוד כתבתי שם בד"ה שמואל כו' ותמהני כו' ע"ש. כעת ראיתי שהר"ן בסוף דבריו מביא דברי הירושלמי ומפרש טרוף היינו מרובע. עוד כתבתי שם בד"ה ולמה תנינן מרובע ק"ק דלמא גדל באיטלקי גם גריסי עיגולים לכך צריך למיתני מרובע. וא"ל ידע המקשה שאין עיגולים גדלין באיטלקי דהא לפי המסקנא אינן גדלים שם מרובעים כלל ש"מ שלא נודע לו גדלים אלא אלשון המשנה סמיך:

שבועה שאוכל ככר זה כו'. כתב תו' בד"ה שבועה כו' תימא שניהם שבועת ביטוי דשבועה שאוכל היינו כזית כו' ושלא אוכלנה היינו שלא אוכלנה כולה. כדאמר רבא לעיל ושמא יש לחלק בין אוכל לשלא אוכל ע"כ ונראה כוונתם למ"ש הרא"ש בפירקין אהא דרבא הלכך כיון שאכל כזית חייב דמקצתה נמי במשמעות השבועה מיהו כולה נמי בכלל השבועה ועל כל אכילה ואכילה דידה נשבע וכן הדין באומר שבועה שאוכל ככר זו מקצתה נמי במשמע וחייב לאכול כולה ע"ש. אך לשון שמא יש לחלק דחוק קצת. וראיתי בלחם משנה פ"ה שמקשה קושית תו' ותירץ כמ"ש ולא כתב כן בשם התו'. ונראה מתני' איירי בככר שהוא פחות משני זיתים וקמ"ל כל שאוכל ממנו כזית ה"ל כאלו אכלה כולה כמ"ש תו' (דף כ"ז) בד"ה אם כו' ועמ"ש לעיל בד"ה שלא כו' ועינון נכון הוא:

שוא ושקר נאמרו כו'. עי' בקונטרס וכ"ה בבבלי (דף כ) וקשה השתא שנאמרו בדיבור אחד לכתוב לא ינקה ותו לא וי"ל איצטרך לאשמועינן אם לא ינקה ע"י ב"ד של מטה לא ינקה ה' אפי' קרוביו משא"כ בשאר עברות נפש החוטא' היא תמות. ולקמן בבבלי (ל"ט) לא מייתי דקרובים נענשים אלא מקרא דכתובים. ותו' כתבו (דף כ"א) בד"ה אמר כו' וא"ת אמאי כו' ע"ש ולפמ"ש נק"מ. עוד כתב תו' שם בד"ה קמ"ל וא"ת א"כ בלא דיבור אחד דרשינן ליה מלא ינקה ה' כו' וי"ל השתא הדר ביה ממאי דאמר בדיבור אחד נאמרו והירושלמי פליג ע"ש. ונראה לתרץ קושייתם לפמ"ש תו' שם בד"ה אמר כו' דאיכא למידרש קרא ה' לא ינקה לדרשא אחרינא ועי' במהרש"א שם א"כ אי לאו שנאמרו שניהם בדבור אחד ס"ד למדרש קרא לדרשא אחרינא אלא דקשיא השתא שנאמרו בדיבור אחד לא ינקה ל"ל ולפמ"ש ניחא לא ינקה איצטרך שאף הקרובים נענשים אלא סד"א קרובים לא ינקו כלל אפי' אם קיבל הנשבע עונשו קמ"ל לא ינקה ה' אבל ב"ד של מטה מנקים אפי' משפחתו דאחר שקיבל עונשו אף הם מעון מנוקים:

מחלליה מות יומת כו'. עי' בקונט' וכ"כ הי"מ. והרב בעל הליכות עולם כתב ורבים יתמהו איך יבא עשה הקל וידחה ל"ת החמור מפני שהעשה תנאי מלא תעשה כאלו תאמר לא תעשה כך אלא בדבר פלוני והוא אמרם ז"ל מחלליה מות יומת וביום השבת שני כבשים בדבור אחד נאמרו והוא ענין תנאי שכתבתי ע"ש. ולדבריו נראה קחשיב עשה דדחי ל"ת שיש בה מיתת ב"ד כגון שבת. ול"ת שיש בה כרת כגון עריות. ול"ת שאין בה אלא מלקות כגון שעטנז לומר דכולן לאו דחיי' נינהו אלא תנאי הוא בלאו. וקחשיב ולא תסוב לומר אפי' בדבר הנאמר לשעה אינו דחיי' אלא תנאי. ועיון ברור הוא זה. ועי' בס' יבין שמועה ועי' מ"ש עוד בתו' נדרים שם בסוגיה זו ועי' בדרושים:

ידוע לשנים כו'. כתב הלח"מ פ"ק מה"ש הלכה ד' בבבלי בפרקין (דף כ"ה) פריך רבא אהא דאמר שמואל מידי דליתא בלהבא פטור מהא דאמר עולא והוא שניכר לג' בני אדם הא לא ניכר חייב משום שבועת ביטוי אע"ג דליתא בלהבא ומשני ניכר עובר משום שבועת שוא לא ניכר משום שקר אבל משום ביטוי לא היינו לשמואל. משמע לרב דקיי"ל כוותיה עובר משום ביטוי. ומדברי הרמב"ם נראה מבואר שאינו לוקה משום ביטוי ע"ש. ובסוגיין מבואר דלכ"ע אינו לוקה משום ביטוי. ואף רבא דפריך מעולא ולא פריך ממתני' כמ"ש תו' שם נראה טעמיה משום דמתני' אפשר לפרושי הא אינו משנה פטור לגמרי והיינו בנשבע על דבר שאינו ידוע לכל כמו שאכתוב בסמוך אבל עולא דמחלק בין שני בני אדם לשלשה א"כ ודאי דאינו פוטר לגמרי וס"ד בשאינו ידוע חייב משום ביטוי. ומפרש רבא אף עולא לא קאמר אלא בשאינו ידוע חייב משום שקר אבל משום ביטוי לא מחייב דהא בשעה שנשבע שקר יצא מפיו עוד כתב הלח"מ שם ובסוף פ"ה משמע מדברי רבינו שאם אינו ידוע אלא לשני בני אדם אינו לוקה ובגמרא משמע בין לרב בין לשמואל לוקה וצ"ע ע"ש ובמ"ש סוף פ"ה. ואין כאן תימא שהרמב"ם ה"ק לא מיקרי שוא אלא דבר שאין בו ספק לשום אדם וידוע לשלשה בני אדם שנשבע לשוא אבל אם אינו גלוי לכל אדם כגון שהשמש קטנה או גדולה מן הארץ פטור אבל אם נשבע בדבר שאין בו ספק וידוע לשני בני אדם מודה דה"ל שבועת שקר דהא בשעה שיצאה שבועה מפיו יצאה לשקר כמ"ש סוף פ"ד. ודבריו מבוארים בסוגיין ועמ"ש נדרים (ס"פ ג') בד"ה אלא כו':

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.

< הלכה קודמת · הלכה הבאה >מעבר לתחילת הדף