שיירי קרבן/שבועות/א/ב

שיירי קרבן שבועות א ב

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

כל שיש בה כו'. עי' בקונט' וכ"ה בבבלי. וא"ת למה לא תני ידיעות הטומאה בפני עצמן במקומן או בקדשים או בטהרות כי היכי דתני יציאות השבת ומראות נגעים וי"ל כיון דזוטר מילייהו אין לסדר בהם מסכת בפני עצמה ולחברן עם מסכת אחרת הנאה שבכולם היא שבועות דגבי הדדי כתיבין ודמיין אהדדי בקרבן עולה ויורד. וכ"ת ליהוי ידיעות עיקר ולסדר שבועות גבייהו דהא שבועת ביטוי ליכא אלא פרק א' י"ל ודאי כולהו שבועות שייכא גבי אהדדי והיא עיקר המסכתא ואגב נקט ידיעות בהדייהו. ועי' בתו' ד' ג' ע"ב בד"ה איידי כו':

ת"ל ונעלם כו'. עי' בקונטרס וכ"פ רש"י. וכתב תוס' וקשה הרבה לפירושו ל"ל ונעלם למימר דאינו חייב על העלם מקדש הא מסברא פטור תדע דרבי מצריך ונעלם לחייב על העלם מקדש ע"כ. ותימא כיון דמקרא ילפינן דקרבן עולה ויורד אטומאת מקדש וקדשיו בשגגה בא דבמזיד כתיב בהו כרת ולכך אייתר ונעלם מהיכא תיתי לפטור על מקדש על כרחך לומר מסברא ה"א בעינן שיהיה העלם טומאה ומקדש בידו אבל בהעלם דחד לא לכך כתיב ונעלם לאשמועינן דעל העלם דחד חייבין ואי כתיב ונעלם סתמא סד"א על העלם מקדש לחוד נמי חייב לכך איצטרך והוא טמא למעט דאינו חייב על העלם מקדש ואי לא כתיב ונעלם קמא אלא ונעלם והוא טמא והוא ידע ה"א והוא ידע אידיעה בתרייתא קאי דאורחיה דקרא כן הוא כדאמרי' לר' ואי לאו דידיעה בסוף לא צריכא קרא מוקמי' והוא ידע לידיעה בתרא ונעלם לריבויי העלם מקדש ור' סובר ידיעות שמעי' מונעלם והוא ידע אלא דסד"א בעינן העלם זה וזה לכך כתוב והוא טמא לאשמועינן בהעלם טומאה לחוד סגי ועדיין ס"ד והוא טמא אתי למעוטי נמי העלם מקדש לכך כתיב ונעלם יתירא. וכ"ת לר' והוא טמא ל"ל מדכתיב תרי ונעלם שמעינן העלם טומאה והעלם מקדש י"ל אי לאו והוא טמא לא ידעינן דונעלם קאי על טומאה ומקדש דלכל הפירושים צ"ל כן ועוד אי לא כתיב והוא טמא לא אייתר אלא ונעלם בתרא דונעלם קמא איצטרך לידיעה קמייתא. ודברי המהרש"א תמוהים דמ"ש לרש"י ונעלם קמא לגופיה וממילא אימעיט העלם מקדש דמהיכי תיתי לחייבו ע"כ קשה א"כ מאי קאמר ונעלם קמא דוקא למיגמר מיניה על העלם טומאה הוא חייב ואינו חייב על העלם מקדש הא לאו צריך קרא למיגמר מיניה שאינו חייב על העלם מקדש ועוד לשיטתו ל"ל לרש"י למימר דידיעה בתרייתא לא צריך קרא. ומ"ש תוס' ועוד דפי' לידיעה בתרייתא כו' א"כ בכל החטאות דכתיב או הודע ליבעי ידיעה בתחלה ע"כ וקשה הא קושיא זו מפורשת בש"ס בסמוך וכבר שניא לה דאיצטרך למחוייבי חטאות כו' שעבר עליהן יה"כ וכ"ת א"כ איכא לאוקמי נמי והוא ידע בהכי י"ל כי היכא דילפי' מאו הודה חייבי אשמות אע"ג דבחטאת כתיב ה"נ איכא למילף מיניה קרבן עולה ויורד ומעתה מ"ש תוס' ועוד הרי ר' דריש והוא ידע לידיעה בתרייתא וכתיב קרא לאורתא דמילתא אע"ג דלא איצטרך ע"כ אינו ראיה כלל די"ל סובר ר' דאין למילף קרבן עולה ויורד מחטאת. ומ"ש תוס' עוד א"נ איצטרך למעוטי הפריש קרבן קודם שנודע לו כו' ע"ש לא קשיא כלל דהא לפום שיטתם עולה ויורד מחטאת ילפי' ובחטאת כתיב או הודע דבעי ידיעה קודם הפרשה והכי מסתבר דילפי' עולה ויורד מחטאת דהא בטומאת מקדש וקדשיו שהן בכרת במקום חטאת קאי גם אין לחלק בין ידיעה בתחלה לידיעה דקודם הפרשה. ומ"ש תוס' עוד י"ל ונעלם ונעלם ב' פעמים שדי והוא ידע בין תרי ונעלם דהשתא אינא ידיעה אחר העלמה וקודם העלמה ע"כ. קשה א"כ ונעלם קמא היינו ידיעה בתרייתא ובתרא היינו בתר ידיעה קמייתא ועוד למה לא כתב והוא ידע קודם ונעלם בתרא אבל לשיטת רש"י ניחא דאגב אורחא קמ"ל ידיעה בתרייתא אע"ג דלא איצטרך ועמ"ש לקמן בסמוך בד"ה דר"י כו':

ועד כדון כו'. עי' בקונט' וכ"פ בגליון. ותימא הא לא דמיא הך דהכא ללשונות כפולים כגון הכה תכה דהכא קרא יתירה הוא לכך נראה דה"פ עד כדון כר"ע דאינו מחייב על העלם מקדש אלא ר"י דמצריך ונעלם להעלם מקדש ידיעה בתחלה מנא ליה ומשני סובר ר"י כר' וכן עיקר:

דר"י כר' כו'. כתב תוס' (דף ג') בד"ה אי ר"י כו' ור"י כר' דאמר ידיעת בית רבו שמה ידיעה כדאמר בירושל' ר"י כר' ור' כר"י אע"ג דבבלי פליג לא בעי ידיעה בתחלה אפי' ידיעת בית רבו מדלא מוקי חיצון מכפר אפי' אין לו ידיעת בית רבו משמע דלא בעי ידיעה בתחלה כלל ע"כ. וראייתם זו אינה מוכרחת דאין סברא לומר שנקבע קרבן ביה"כ בשביל תינוק שנשבה לחוד דאפשר שלא נשבה תינוק בשנה ההוא נמצא שחיללו יה"כ בהקרבת קרבן שאין בו צורך אבל אין בה ואין בה צורך הוא דאי אפשר שלא יהא בכל ישראל אחד שלא חטא בכה"ג (ול"ד להא דאמרינן לקמן דף ז' אין לך אלא מה שקבעה התורה ע"ש). אבל האמת כדבריהם דהירושל' פליג וסובר דגם ר"י בעי ידיעה בתחלה מדפרי' עד כדון כר"ע כו' וכן משמעות כולא סוגיא אלא בהא פליג דלר' בעי ידיעה ממש וקשיא לי כיון דלא מצינן למילף מונעלם אלא ידיעת בית רבו כדמסיק בבבלי (דף ה') א"כ מאי קאמר ר' אינו צריך ונעלם יתירא הרי צריך הרבה לאשמועינן דלא סגי בידיעות בית רבו ומנ"ל דחייב נמי על העלם מקדש וצ"ע:

ואפי' כר"ע אתיא כו'. וקשה הרי מפורש בבבלי (דף ד') בברייתא ר' אומר א"צ הרי הוא אומר ונעלם מכלל דידע כו' א"כ מה ת"ל ונעלם ונעלם אחת לחייב על העלם טומאה ואחת על העלם מקדש וי"ל אין זה סיומא דדברי ר' אלא סתמא דש"ס הבבלי מסיים שכן הוא לר' והירושלמי מספקא ליה כדמסיק. גם בת"כ פ' ויקרא ליתא להך סיומא וה"ג התם ר' אומר ונעלם מכלל דידע והוא ידע הרי שתי ידיעות. ותו לא. והרב בק"א שם כתב שטעה המשמיט סיומא דברייתא ע"ש שהאריך ודבריו אינן נכונים ואשטמיטתא סוגיין. אך תירוץ הירושלמי קשה ל"ל תרי קראי להעלם מקדש וקדש הא ר' אית ליה גז"ש דטומאתו טומאתו קדש ממקדש כמפורש לקמן בסוגיין ובבבלי (דף ז') בפרקין א"כ בחד סגי וי"ל דהירושלמי לא גרס לקמן ר' אומר נאמר כאן בהמה טמאה כו' כדגרס הבבלי ולית ליה לר' גז"ש דבהמה טמאה וכ"ת מנ"ל דאיירי בטומאת מקדש וקדשיו י"ל יליף ליה מכרת השלישי המיותר בשלמים דאתי ללמד על טומאה הכתובה בתורה סתם וכדס"ד דרבא בבבלי (דף ו') וסובר כר"ש דאמר דברים שאינן נאכלין אין חייבין עליהן משום טומאה. ולחטאת הפנימית לא צריך קרא דסובר כרבנן דגם בפיגול אין חילוק בין פנימית לחיצונית אף טומאה כך היא. וכרת יתירה לסתם טומאה הוא דאתי. ולית ליה גז"ש טומאתו וכ"ת א"כ קשיא תינח קדש דכרת יתירא דקדש כתיב מקדש מנ"ל י"ל יליף בהיקישא דכל קדש לא תגע ואל המקדש לא תבא איתקש מקדש לקדש. ועמ"ש לקמן סוף ד"ה אין כו'. ורש"י פי' בפ' צו ג' כריתות אמורים באוכל קדשים בטומאת הגוף ודרשו רבותינו בשבועות אחת לכלל ואחת לפרט ואחת ללמד על קרבן עולה ויורד שלא נאמר אלא על טומאת מקדש וקדשיו ע"כ. ותימא הא לא קאי הכא במסקנא שם אלא כרת שלישי איצטרך לדברים שאינן נאכלין או לחטאת הפנימית לר"ש ואף לס"ד דש"ס שם לא ילפי' מכרת השלישי אלא טומאת מקדש אבל טומאת קדש יליף מבהמה טמאה כמפורש בש"ס שם וצריך עיון ומה שאני תמה בזה לס"ד דרבא דאייתר ליה כרת השלישי ומוקי ליה באם אינו ענין למקדש טפי הוה ליה למוקמי בטהור שאבל את הטמא דהא מסברא אית לן לאוקמי בטומאת הבשר כדאמרי' בסמוך ובבבלי זבחים פ' ב"ש [דף מ"ו] בשלמא לכולהו תנאי ניחא לת"ק מדכתיב טומאתו לגז"ש ש"מ דאתי למעוטי דלא נימא דקאי אטומאת בשר א"כ איך נאמר דקאי אטומאת בשר באם אינו ענין. לר"ח נמי מדלא כתיב עליהם לשון רבים ומדלא כתיב בו ש"מ למעוטי בשר קאתי אלא לר' דיליף מואכל קשיא דטפי מסתבר לאוקמי קרא בטומאת בשר אע"ג דלא דמיין תרי קראי להדדי מלימר קרא מיותר ובאם אינו ענין קאמר. והך סוגיא דרבא בבבלי אליבא דר' נאמרה ע"ש. ולפמ"ש לקמן בד"ה רבי אומר כו' ניחא ע"ש:

והלא כבר נאמר והוא טמא ואשם. וקשה אף אי לא נאמר והוא טמא ואשם נמי איכא למשמע מוהוא ידע ואשם דבעינן ידיעה בסוף וכ"ת אי לא כתיב והוא טמא ואשם ה"א והוא ידע אתי לידיעה בתחלה היינו דקאמר אם אינו ענין לידיעה בתחלה י"ל אי ס"ד ידיעה בתחילה שמעינן מוהוא טמא קשה מאי קאמר ר' בון אם אינו ענין לידיעה בסוף תנהו ענין לידיעה בתחלה הא ידיעה בתחלה מוהוא טמא שמעינן לכך נראה תרי ידיעות בתחלה הן אחת ידיעת בית רבו ואחת ידיעה ממש וידיעת בית רבו מוהוא ידע שמעינן. ואייתר ליה ואשם ללמד שאין החטא ששכח ידיעת בית רבי אלא שאשמו גדול מזה שהיתה לו ידיעה גמורה ואפ"ה שכח ועבר. ומעיקרא ס"ד אם אינו ענין לידיעת בית רבו בתחלה שכבר שמעי' מוהוא ידע תנהו ענין לידיעה בסוף וה"ק ובסוף ידע שאשם וקאמר ר' בון לידיעה בסוף לא צריך קרא על כרחך קרא אתי לידיעה בתחלה דבעינן שתהא ידיעה גמורה ועי' ברא"ם פ' ויקרא בפסוק או כי יגע כו':

אם לא נודע לו בסוף היך מביא קרבן. וק' הא איצטרך קרא דבעי ידיעה בסוף קודם הקרבתו דסד"א אם ספק לו אם חייב חטאת או לא יכול להביא חטאת ולהתנות ולומר אם נתחייבתי חטאת ה"ז חטאתי ואם לאו תהיה נדבה קמ"ל דבעי ידיעה ברורה שחטא קודם הבאת קרבנו. וכן מפורש בש"ס שבת פ' כלל גדול (דף ע"ג) וברש"י שם בד"ה והרי חטאות דבעי' ידיעה בתחלה שאם הביא חטאתו וקודם שנודע לו החטא אינה מכפרת שנא' או הודע אליו חטאתו והביא ע"כ ורש"י פי' בפרקין (דף ד') בד"ה ונעלם כו' וידיעה בסוף לא צריכא קרא דאי לא ידע שחטא אמאי ליתי קרבן ע"כ ותימא הא ודאי צריך קרא לידיעה ודאית דהא אשם לא בעי ידיעה זו כמפורש בשבת שם. ותוס' כתבו בד"ה ונעלם כו' א"נ איצטרך לידיעה בתרייתא למעוטי הפריש קרבן קודם שנודע לו כו' ע"ש. לא ידעתי מי דחקוהו למוקמי קרא או הודע קודם הפרשה. ופשטא דקרא הקרבה משמע דכתיב או הודע אליו חטאתו והביא וצ"ע:

פתר לה במחוייבי חטאות כו'. נראה סובר הירושלמי אף חטאת לא בעי ידיעה קודם החטא אבל הבבלי דסובר חטאת בעי ידיעה בתחלה מדכתיב או הודע לכך יליף בפירקין (דף ח') מקרא אחרינא דחייבי חטאות ואשמות ודאין שעבר עליהן יה"כ חייבין להביא אחר יה"כ אבל בכריתות פ' בתרא (דף כ"א) יליף ליה במסקנא מאו הודע ועמ"ש לקמן (דף ה') בד"ה יכול כו':

הזהיר וענש כו' עי' בקונט' וכ"פ רש"י. וכתב תוס' ותימא בפ"ב דמכות בין לר"י בין לר"ל אתי האי קרא לתרומה וקדש נפקא לר"י מגז"ש דטומאתו ולר"ל מבכל קדש לא תגע ויתכן פי' למ"ד בזב ובמצורע הכתוב מדבר ומאי אשר יטהר עד דמייתי כפרה. וכתב המהרש"א מיהו רש"י לקמן מפרש בקדשים לא יאכל הוי נמי אזהרה לתרומה כו' וק"ק לקמן משמע דאזהרות קדש ותרומה מבכל קדש לא תגע נפקא ע"ש. ונראה דרש"י דייק ליה דסוגיא דהכא פליג אר"י ור"ל וסברי קדש ותרומה מחד אזהרה נפקא מדקאמר לקמן בכל קדש לא תגע קאי אתרווייהו אלא דקשיא היא גופא מנ"ל דקדש סתם תרווייהו משמע וניחא ליה מדחזינן דכולל תרווייהו בקרא בקדשים לא יאכל דקאי אקדש דכתיב עד אשר יטהר דהיינו עד דמייתי כפרה וקאי נמי אתרומה מדכתיב בהאי ענינא ובא השמש וטהר דקאי אתרומה כמ"ש בד"ה תרומה כו' ע"ש. לכך מוקמי' נמי בכל קדש לא תגע אתרווייהו. וכ"ת א"כ תרי קראי ל"ל י"ל חד לאכילה וחד לנגיעה וכדאמרינן במכות בין לר"י בין לר"ל דצריכין תרי אזהרות חד לאכילה וחד לנגיעה (ודלא כמהרש"א) מיהו קשה מי דחקו לומר דסוגיין פליג נמי בהא אר"י ור"ל וסובר דקדש סתם משמע קדש ותרומה מדדריש תרווייהו מבכל קדש לא תגע דלמא ס"ל כת"כ ויליף תרומה מבכל כ"כ רש"י פ' תזריע. ולולי דמסתפינא אמינא דט"ס הוא ברש"י וצ"ל תרומה הזהיר דכתיב ולא יאכל מן הקדשים כי אם רחץ בשרו במים ובא השמש וטהר והאי ובא השמש אתרומה קאי. ואני תמה במכות פ"ג פליגי ר"י ור"ל אזהרת תרומה מהיכא ולא מייתי ליה מהך קרא וצ"ע. ורש"י כתב בפ' צו טמא שאכל את הטהור אינה מפורשת בתורה וחכמים למדוה בג"ש ע"כ והיינו כר"י דיליף אזהרת טמא שאכל את הטהור בג"ש טומאתו ותימא הא תניא כוותיה דר"ל (פ"ב דמכות) דסובר בכל קדש. לא תגע קאי אקדשים כמפורש שם גם רש"י בעצמו בפ' תזריע כתב בכל קדש לא תגע אזהרה לאוכל קדשים בטומאת הגוף ובכל לרבות את התרומה וזה דלא כר"י ור"ל כמ"ש הרא"ם מ"מ איכא אזהרה מפורשת והנה הוא סותר דברי עצמו וצ"ע:

יכול ישראל שאכל מעשר אונן או טמא כו'. וקשה מאי ס"ד דאונן הוא בקרבן זה הא טמא כתיב בקרא ודוחק לומר קסבר ראב"י אונן צריך טבילה לקדשים מדאורייתא מטעמא דחשבינן ליה כטמא. ועי' חגיגה פ"ג ופסחים פ"ח וצ"ע:

ומע"ז למדת כו' עי' בקונט' וקשה הא איצטרך או הודע שחייבי חטאות ואשמות וודאין שעבר עליהן יה"כ מביאין אחר יה"כ כדאמרינן בסמוך וי"ל הך סוגיא פליג אר' בון ושובר חייבי חטאות ואשמות וודאין שמביאין לאחר יה"כ יליף ליה מלכל פשעיהם ואו הודע איצטריך לידיעה בסוף וכסברת הבבלי (כמש"ל בד"ה פתר כו') והיינו דלא ליתי וליתני (וכמש"ל בתוס' בד"ה אם כו') וסובר בקרבן עולה ויורד איצטרך תרי קראי חד לידיעה קמייתא וחד לידיעה בתרייתא וקשיא ליה ידיעה בתרייתא ל"ל קרא נלמוד מחטאת:

או מה להלן בתרומה כו'. עי' בקונט' ותוס' כתב (דף ו') בד"ה אימא תרומה פי' אימא נמי תרומה אבל אין לפרש אימא דוקא תרומה אבל מקדש וקדש דבכרת לא סגי להו בקרבן עולה ויורד דהא בסמוך לא פריך הכי אלא משום דכתיב בה למיעוטא ע"כ. וקשה כיון דידע המקשה דמצינו קרבן עולה ויורד בדבר שאין בו כרת כגון שמיעת קול ודאי קושייתו ואימא תרומה דוקא אבל קדש ומקדש לא דכיון דאית בהו כרת ילפי' להו מעכו"ם שהיא בקרבן קבוע וכיון דמצינו בדבר שאין בו כרת קרבן עולה ויורד מסתברא לאוקמי קרבן עולה ויורד דטומאה נמי בדבר שאין בו כרת וכי משני הש"ס בה מיעוטא פריך ואימא בה למעוטי מקדש דלמעוטי קדש לא צריך קרא דלא מצינו עון כרת דמחייב עליה קרבן אלא דסד"א להקיש מקדש לתרומה מדכתיב בכל קדש לא תגע ואל המקדש לא תבא וכ"ת כיון דאמקדש וקדש חייב מיהת קריבן דהוקשו לעכו"ם א"כ טפי אית לן לומר דהחמיר עלייהו הכתוב שיהו בקרבן עולה ולכך מסיים ולא סגי ליה בקרבן עולה ויורד כו' כלומר אדרבא קולא היא לומר דסגי ליה בקרבן עולה ויורד. והשתא ניחא לשון הש"ס דקאמר ואימא בה למעוטי מקדש ולא קאמר למעוטי מקדש וקדש. עוד כתב תוס' שם וה"ה דהמ"ל אימא טמא ששימש שאפשר להיות איסור עבודה בלא איסור מקדש כו' אלא משום דהיא גופא גמר מתרומה בפ' הנשרפין ע"כ. וקשה בפ' הנשרפין (דף פ"ג) גרסינן טמא ששימש במיתה יליף חילול מתרומה ופריך ונילף חילול חילול מנותר מה להלן כרת כו' ומשני שכן גוף טמא מקוה ברבים אדרבה מנותר ה"ל למילף שכן קדש פנים פיגול ונותר חילול דרבים מחילול דרבים עדיף. ואי ס"ד טמא ששימש מביא קרבן א"כ הל"ל דדמיא לנותר נפישן ששניהם בקרבן וכי אמרינן חילול דרבים מחילול דרבים עדיף דוקא כשהן שוין אבל כשהן נפישין לא. ותדע דגרסי' שם (דף פ"ד) בעל מום ששימש במיתה יליף חילול מתרומה שכן פסול הגוף מפסול הגוף אדרבא מנותר הל"ל שכן קדש פנים פיגול ונותר אלא מטמא ששימש שכן גוף קדש פנים פיגול ונותר. ואיכא עוד בנותר שכן ברבים וצ"ל פסול הגוף עדיף וקשיא א"כ מתרומה ה"ל למילף שכן פסול. הגוף אע"ג דהנך דנותר נפישין אלא ודאי כל היכא דנפישין לא מהני פסול הגוף וכ"ש חילול דרבים. וכ"ת הא דאמרינן פסול הגוף עדיף היינו פסול גוף דעבודה וכמ"ש תוס' שם בד"ה אלא כו' א"כ לעיל דיליף טמא ששימש מתרומה הל"ל פסול הגוף עדיף (דהא פסול הגוף עדיף מחילול דרבים) ולא משום חילול דרבים כו' ע"כ י"ל אי אפשר לקיים תירוצם דקשה עוד שם בש"ס לר' נילף בעל מום מנותר דנפישין ולא מתרומה וכקושית הש"ס והדר נילף טמא ששימש מבעל מים ולא מתרומה דנפישין וצ"ל טמא ששימש מסתבר למילף מתרומה דאית ביה תרתי פסול הגוף וחילול דרבים משא"כ בעל מום חילול דיחיד הוא וכ"ת הא נפישין בתרומה איכא תלת טמא מקוה ברבים ובבעל מום ארבעה קדש פנים פגול ונותר י"ל גוף דתרומה דמיא טפי שחסרון שניהם בא מחוץ לגופן וה"ל ארבע וארבע וחילול דרבים עדיף דלגבי בעי מום ליכא למימר פסול הגוף עדיף דהא איהו נמי מיהת פסול הגוף הוא אבל תי' תוס' דאמרי פסול הגוף דעבודה עדיף טפי מחילול דרבים ובתרומה ליכא פסול הגוף דעבודה קשיא ניליף בעל מום מנותר וצ"ע עוד כתב תוס' שם ומטומאת הכהנים לא מצי למפרך שלא הוזהרו אלא על המת והכא כתיב שרץ ונבלה ע"כ. וקשה איך אפשר למוקמי בטומאת כהנים הא לית בהם עונש ואנן ענש והזהיר בעינן וי"ל למסקנא קאי וקשיא להו נימא מידי דהוה אשמיעת קול שהיא באזהרה לחוד ואפ"ה חייבין עליה קרבן א"נ היא גופא קשיא מנ"ל דבעינן עונש דלמא באזהרה לחוד איירי קרא. והשתא דכתיב בה ממעטינן מיניה טומאת כהנים ומנ"ל למעט תרומה דענש והזהיר. וה"ג בת"כ פ' ויקרא מתוך שנא' ובנבלתם לא תגעו יכול יהי' ישראל חייבין על מגע נבלות ת"ל מאלה יש מאלה חייב ויש מאלה פטור אוציא את ישראל שאינן מוזהרין על אבות הטומאה כל ימות השנה ולא אוציא את הכהנים שמוזהרין על אבות הטומאה כל ימות השנה שנא' אמור אל הכהנים וגו' ת"ל מאלה כו' ע"כ. וקשה ל"ל מאלה למעט טומאת כהנים תיפוק לי' מדכתיב שרץ ונבלה וכמ"ש תוס' וי"ל ה"ק כיון דמצינו שהכהנים מוזהרין אטומאת מת בכל השנה יהו מביאין קרבן גם אמגע נבלות ברגלים וכן אמגע מת בשאר ימות השנה לכך כתיב מאלה. וכ"ת הא ע"כ הבבלי לית ליה דרשת הת"כ דא"כ מאי פריך מתרומה הא כתיב מאלה וי"ל אין למעט מאלה אלא אחת וישראל וכהנים ממעטינן מדכתיב שני פעמים מאלה וראב"י דממעט נמי תרומה מאלה כדמפורש לעיל בסוגיין ובת"כ בסיפא שם סובר כיון דממעטינן מאלה קמא היכא דליכא עונש ממילא אייתר מאלה בתרא למעט תרומה וסוגית הבבלי אזלא אליבא דת"ק. ודלא כמ"ש תוס' וצ"ע:

אין לי אלא טומאת קדש טומאת מקדש מנין. בבבלי משני א"ק בכל קדש לא תגע ואל המקדש לא תבא איתקש מקדש לקדש א"ה תרומה נמי דאמר מר בכל קדש לא תגע לרבות את התרומה כו'. וכתב המהרש"א וקשה מאי פריך תרומה נמי א"כ גז"ש דר' ל"ל דהא איכא למילף כולהו במה מצינו אלא בה למעט תרומה וי"ל מדאיצטרך גז"ש דר' לא היינו ממעטים אלא טמא ששימש אבל מקדש ותרומה ילפינן מהיקישא ע"כ. ותירוצו קשה ודאי אם נאמר טמא ששימש אימעט מקרבן יש למעט גם תרומה מגז"ש דחילול חילול. ואין לדחות הגז"ש מקמי היקישא בכל קדש לא תגע וגו' דהא תרומה אינו מפורש בהך קרא אלא מריבוייא בכל אתיא כמ"ש תוס' י"ל דלא קאי היקישא אריבוייא ועוד כיון דגילה לן קרא טמא ששימש אע"פ שהוא במיתה אינו בר קרבן יש לנו לומר דגם טמא שאכל תרומה לא הוי בר קרבן. וקושייתו נראה לתרץ השתא דמסיק מידי דהוי אשמיעת קול מבנין אב ליכא למילף מקדש וקדש דלא מסתבר למוקמי קרא אלא בתרומה דלא אשכחן עון כרת שחייבין עליו קרבן (וע"ש בתוס' בד"ה לא כו') וגלי לן גז"ש לרבויי קדש ומהיקישא איכא למילף מקדש ותרומה וזה ברור. תו גרסינן התם אלא אמר רבא ג' כריתות בשלמים למה כו' ואחת לטומאה הכתובה בתורה סתם ואם אינו ענין לטומאת קדש תנהו ענין למקדש. וכתב תוס' תנהו כו' אבל בסמוך דנ"ל מטומאה קשיא נוקמא בתרומה וכ"ת משום דכתיב גבי כרת ה"נ כתיב גבי אכילה ומיהו עדיפא מינה פריך ע"כ. ולפום ריהטא קשיא דהא שלישית כתיב בפ' אמור ושם לא כתיב אכילה אלא כי יקריב. אלא כיון דקרא דפ' אמור איצטרך לכלל על כרחך צ"ל דכרת האמצעי הוא מיותר ושם כתיב אכילה. אך נראה כיון דמוקמינן כרת האמצעי לדברים שאינן נאכלין תו לא דמיא לתרומה ומסתבר טפי למוקמי אמקדש דכתב גבי כרת וכן עיקר. וגרסי' תו התם אלא אמר רבא טומאתו גמר כו'. וכתב תוס' אע"ג דגבי תרומה נמי כתיב טומאה בפ' אמור שמא אתא לדרשא אחריתא ע"כ וקשה לא יהא אלא גז"ש שאינה מופנה למידין ועוד דוחק הוא לומר כן כיון דלא מצינו בשום מקום דרשא אחריתא ועוד גז"ש דפ' אמור עדיפא דהתם ובקרבן עולה ויורד כתיב לכל טומאתו משא"כ במקדש וקדש. ונראה האי לכל טומאתו דפ' אמור דאיירי בתרומה שמעי' מדכתיב בהאי ענינא ובא השמש וטהר כמ"ש רש"י בריש סוגיין וסדר המקרא כך או אשר יגע בשרץ וגו' לכל טומאתו נפש אשר תגע בו וטמאה עד הערב ולא יאכל מן הקדשים כי אם רחץ בשרו במים ובא השמש וטהר ודרשו קרא קמא ולא יאכל מן הקדשים כי אם רחץ וגו' איירי במעשר דמני טבל ועלה אוכל במעשר ובא השמש וטהר איירי בתרומה ואם נדרוש גז"ש דטומאתו אתרומה כ"ש אמעשר א"כ צ"ל דאף מעשר בעולה ויורד וכבר אימעיט מעשר מאלה וכמ"ש בד"ה או כו' בשם הת"כ א"כ גם בתרומה לא דרשי' הך גז"ש. מיהו לר' יוחנן דדריש גז"ש טומאתו כדמפורש פ"ב דמכות (דף י"ד) קשה למה לי בקדשים לא יאכל אזהרה לתרומה תיפוק ליה אזהרה לתרומה מגז"ש טומאתו דהא בהך גז"ש יליף ר' יוחנן שם אזהרה לקדש. וכ"ת ר"י דייק דלא דרשינן גז"ש טומאתו לתרומה משום הך קושיא גופא דא"כ קרא ל"ל י"ל מהא ליכא למידק דאיכא למימר אזהרת קדש ותרומה מטומאתו ילפי' ובקדשים לא יאכל ובקדש לא תגע תרווייהו איירי בנגיעה חד לקדש וחד לתרומה. ולמ"ש תוס' שם בד"ה ההוא כו' וקשה איך אמר ר"י קרא דמפורש ביה קדש איירי בתרומה כו' א"נ ע"כ מוקי בתרומה דלקדשים נפקא מגז"ש דטומאתו ע"כ. קשיא טפי דגם בתרומה איכא גז"ש. ונראה לתי' תוס' קשיא קושית המהרש"א נוקי בכל קדש לנגיעה דקדש. וצריכין לומר כיון דאית לן גז"ש דמקדש תו ליכא למיחייב אנגיעה דגרסי' בספרי וכ"כ הרמב"ם פ"ג מה' ביאת המקדש ומניין שאינו עובר אא"כ נכנס אבל אם נגע בעזרה מאחוריה פטור שנא' ביולדת ואל המקדש לא תבא. וכ"ת בתרומה דאיכא נמי היקישא בכל קדש לא תגע ואל המקדש וגו' וגז"ש טומאתו כמו במקדש ואפ"ה אסרינן בה נגיעה י"ל מדכתיב בקדשים לא יאכל לאזהרה לתרומה לאכילה כדאמרי' התם לר' יוחנן האי לאכילה ש"מ דלא ילפי' טומאת תרומה ממקדש בגז"ש טומאתו שפיר איכא לא קמי בכל קדש לא תגע אזהרה לנגיעה אבל גבי קדש דלא כתיב אזהרה מפורש שפיר אמרי' דיליף ליה גז"ש טומאתו קדש ממקדש וממילא אימעיט נגיעה. וכיון שכן לא קשיא כלל קושייתן הראשונה. עוד כתב תוס' שם וא"ת ולרשב"ל דלא גמר גז"ש טמאתו כדאמר פ"ב דמכות מנ"ל ע"כ. וקשה הא ר"ל סובר כרת השלישי מיותר לטומאה הכתובה בתורה סתם וכדס"ד דרבא דגרסי' בפ' ב"ש (דף מ"ו) ר"ל אומר מחלוקת בטומאת בשר אבל בטומאת הגוף (והעצים והלבונה טהורים) ד"ה אינו לוקה. ש"מ דלא מוקי כרת השלישי דכתיב בטומאת הגוף לדברים שאינן נאכלין ולמאי אלא לטומאה הכתובה בתורה סתם. ותוס' כתב בזבחים שם בד"ה אבל כו' וי"ל דוקא מלקות קאמר דאינו לוקה ולא איתרבו אלא לכרת ע"ש. ותימא מכדי אליבא דר' יוחנן קיימינן ואיהו קאמר בפ"ב דמכות אזהרה דקדש ילפי' בגז"ש דטומאתו וכיון דכרת שלישי מוקמינן בדברים שאינן נאכלין אף טומאתו דכתיב בי' נמי איירי כן כמפורש בבבלי בסוגיין א"כ אף מלקות איכא למילף בהך גז"ש וצ"ע. ועיקר קושית תוס' איכא לתרוצי דסובר ר"ל כראב"י בסמוך דיליף מקרא למעוטי תרומה ומקדש וקדש שמעינן מבנין אב. עוד כתב תוס' וא"ת ל"ל לברייתא דנקט בנין אב דהואיל וענש והזהיר וי"ל לאפוקי משאר עבירות וגז"ש לאפוקי תרומה ע"כ. ולפמש"ל בד"ה או כו' דבת"כ איכא מיעוטא לשאר עבירות לכך קאמר התנא דממעטינן שאר טומאת מדכתיב מאלה טפי מהנך דהנך חמירי דענש והזהיר וכן משמע בת"כ ע"ש. תו כתב תוספת וא"ת ל"ל גז"ש דר' כיון דידעינן מקדש מג"ש דטומאתו נילף קדש מדאיתקש למקדש כו'. וכתב המהרש"א קושייתם לת"כ אבל לר"י דמוקי בכל קדש בטומאה גרידא איצטרך ג"ש דר' כו' ע"ש ותימא לר"י איכא הוכחה דלא מקשינן תרומה למקדש. דא"כ בקדשים לא יאכל שהיא אזהרה לאכילת תרומה ל"ל תיפוק ליה אכילה מהיקישא ונגיעה מדכתיב לא תגע (כמש"ל בסמוך). ומעתה גם מ"ש מיהו ק' אימא דאיצטרך בה לאפוקי היקישא דתרומה למקדש. לק"מ דהא ליתא היקישא. מיהו בלאו הכי איני מבין קושייתו דאף דלא כתיב בה איכא למעוטי תרומה מדאיצטרך גז"ש תיפוק ליה מבנין אב נמי שמעי' שלשתן וכ"ת ס"ד למעט מקדש ואי משום גז"ש דטומאתו הא איכא נמי היקישא י"ל כיון דשמעינן קדש מגז"ש דר' אי ממעטינן מקדש ממילא אף תרומה אימעט דהא לא שמעינן תרומה אלא מהיקישא דמקדש. גם מ"ש ולר"י הא דקאמר הש"ס בה ל"ל נ"ל כפירש"י כו' ע"ש לא ידעתי מי דחקו לומר דקושית הש"ס היא גם לר' יוחנן הרי ראב"י לית ליה דרשא דבה כלל למעוטי תרומה ואפ"ה לא פריך הש"ס מעיקרא לדידיה בה ל"ל. ומ"ש המהרש"א בשם מהריב"ל וקשה מדאיצטרך ג"ש טומאתו איכא למעט תרומה דאל"כ ניליף כולהו בבנין אב כו' ע"ש תירוציו אינן נכונים בעיני שהרי כבר כתבנו לעיל (בדיבור זה) כי היכי דממעטינן טמא ששימש ממעטינן נמי תרומה. ומ"ש ג"ש טומאתו איצטרך לכמה דרשות אחרות. לא משמע הכי אלא לכל טומאתו דכתיב גבי עולה ויורד מיותר לכך. ועמ"ש בסוף הדיבור. ונ"ל קושית מהריב"ל דהשתא דאית לן גז"ש דטומאתו במקדש אצטרך נמי היקישא בכל קדש לא תגע ללמד מקדש מקדש וכיון דמהך היקישא איכא למילף גם תרומה דהא לת"כ אנן קיימין א"כ אין כאן שום מיעוט לתרומה דהא איכא למעט קדש. וזה שכתבו תוס' ואיצטרך גז"ש לאפוקי תרומה קאי אגז"ש דר'. וכן משמע סידור דבריהם וכ"כ בק"א. עוד כתב תוס' ומיהו תימא ל"ל ג"ש דר' תיפוק ליה מג"ש דטומאה דלענין קדש נמי דרשינן ליה פ"ב דמכות. כתב המהרש"א קושייתם לר"י אבל לת"כ י"ל דלא דריש ג"ש בקדש וטומאתו איצטרך לדרשא אחרינא כמ"ש תוס' גבי תרומה ע"כ. ותימא לפמ"ש המהרש"א בריש דבריו לר"י איצטרך ג"ש דר' לאפוקי מהיקישא. א"כ לק"מ דמדאיצטרך ג"ש דטומאתו ליכא למעט תרומה דאתיא נמי למלתא אחריתא וכמ"ש המהרש"א בסמוך וגדולה מזו י"ל סד"א בה אתי למעוטי קדש ומקדש לבד תרומה היא בעולם ויורד דהכי מסתבר דלא אשכחן כרת שהוא בעולה ויורד וכמ"ש לעיל בתחלת דברינו לתרץ קושית המהרש"א. ולמה שכתבתי בסמוך דג"ש טומאתו מופנה קושית תוס' ניחא אך נראה דקשה עוד הא ר' ודאי לית ליה ג"ש טומאתו קדש ממקדש כדמוכח בסמוך ופ' בית שמאי (דף מ"ג) דת"ק יליף דאיירי בטמא שאכל את הטהור בגז"ש טומאתו ור' יליף ליה מואכל וצ"ל ר' לית ליה כלל גז"ש טומאתו וס"ל כר"ל ורבא דאמר אתיא טומאתו לא קאי אלא אתנא דברייתא. וניחא נמי קושית תוס' הראשונה אמאי איצטרך ג"ש דר' כו' וצ"ע:

ר' אומר ואכל כו' עי' בקונט' וכ"פ רש"י בפ' ב"ש. והוא דחוק וכי מפני השינוי בפסוק השני נאמר דגם פסוק ראשון זר הוא די לדחוק במקום שאי אפשר לפרשו כפשוטו ורש"י בעצמו הרגיש בזה לכך כתב ומסתברא הכי כו' כמ"ש בקונט' אבל עדיין הדבר דחוק ועיקר חסר מן הספר. ונראה דה"ק מדגלי לן קרא ואכל שיש כרת בטומאת הגוף אי ס"ד דגם בטומאת הבשר איכא כרת ה"ל לכללם בכרות אחת והכי ה"ל למכתב ונפש כי תגע בכל טמא בטמאת אדם או בבהמה טמאה או בכל שקץ טמא או טומאתו על זבח השלמים ואכל ממנו ונכרתה תרי קראי ל"ל אלא ש"מ דתרווייהו קאי על טומאת הגוף ולכדר' יוחנן. וכ"ת כדי לחלקן לחטאת י"ל הא קיי"ל חלוקין דכרת לאו שמה חלוקה. אך קשה דלמא לכך חלקן ללמד דוקא בטומאת הגוף דכתיב ביה בהמה טמאה הוא דהוי בעולה ויורד כדיליף ר' בג"ש אבל טומאת בשר בחטאת קבוע הוא וכ"ת הא איכא למילף קדש ממקדש בהיקישא בכל קדש לא תגע ואל המקדש לא תבא והדר ילפי' טומאת בשר ממקדש בג"ש טומאתו טומאתו י"ל היא גופא קמ"ל דלא ניליף בג"ש טומאתו טומאת בשר ממקדש דליהוי בעולה ויורד ועוד דבר הלמד בהיקש אינו חוזר ומלמד בג"ש כדאמרינן בזבחים (דף מ"ט):

ואמרו קדשים לשם רבים כו'. פי' בקונט' הוא כפירש"י והוא דחוק דשם שלמים אינו לשון רבים כדכתיב ואם זבח שלמים קרבנו ולא כתיב קרבנותיו ועוד למה אמר ר' חייא קדשים ולא אמר שלמים (ועי' בק"א). ונראה דה"ק הואיל ונאמרו קדשים בלשון רבים דכתיב אל הקדשים אשר יקדישו ב"י לה' וטומאתו עליו ש"מ בטומאת הגוף איירי דאי בטומאת הבשר הל"ל וטומאתו עליהן דהא כתיב קדשים לשון רבים ואי ס"ד דחד מהכריתות בטומאת הבשר איירי הל"ל התם בפ' אמור וטומאתו עליהם דהא התם ברבים איירי ותו ליכא למטעי אלא ש"מ תרווייהו בטומאת הגוף. (וכבר הרגיש במקצתו רבינו הלל והרב בק"א השיב על דבריו ולפמ"ש לק"מ) אך קשה אי הוה כתיב בפ' אמור וטומאתו עליהן איצטרך הך כרת לגופי' לטומאת הבשר ואנן בעינן הך כרת לכלל אבל השתא דמוקמי' כרת קמא דפ' צו לטומאת הבשר שפיר הוה כרת דפ' אמור כלל וכרת שני דפ' צו פרט וי"ל. והרא"ם כתב פ' צו בד"ה וטומאתו כו' ומדברי רבינו הלל אני תמה שפי' ג"ש טומאתו דפ' אמור דהיא גופא מג"ש דטומאתו אתיא כדקתני התם ע"כ. וקשה איך נעלמו ממנו דברי תוס' פ' ב"ש (דף מ"ג) בד"ה נאמר כו' ע"ש. ומת"כ פ' אמור לק"מ דלא קאי אלא אטומאתו דפ' צו ומייתי לה התם כמנהג הת"כ. וכן מוכח מדברי ר' דיליף ליה מואכל. ואף שהגי' שם ר' אומר ואיש כו' נראה מפני דוחק הקושיא הגיה אדם אחד כן וטעות הוא בידו וכמ"ש עיקר. ומ"ש עוד שם ואע"ג דפשטיה דקרא מוכח שפיר שישוב אל הבשר דהא לעיל מיניה הזהיר על הבשר הטמא דכתיב והבשר אשר יגע בכל טמא לא יאכל כו' ע"ש נעלמים ממנו דברי רש"י פ' ב"ש בד"ה הואיל כו' ע"ש. ועמ"ש בסמוך בתוס' בד"ה ר' כו':

לא דבר כו'. רש"י פ' אמור פי' הפסוק וטומאתו עליו וטומאת האדם עליו יכול בבשר הכתוב מדבר כו' ממשמעו אתה למד במי שטומאתו פורחת ממנו הכתוב מדבר וזהו האדם שיש לו טהרה בטבילה. וקשה בפ' צו פירש"י אזהרת טמא שאכל את הטהור אתיא בג"ש טומאתו א"כ ל"ל לפרש טעמא דר"מ תיפוק לי' מגז"ש וכת"ק וי"ל אף ר"מ אית ליה גז"ש טומאתו אלא ה"ק לזה לא צריך ג"ש אלא פשטא דקרא הכי משמע. וכן משמעות לשון רש"י ועוד כבר כתבתי לעיל (דף ג') בד"ה הזהיר כו' שרש"י פ' תזריע סותר דברי עצמו שבפ' צו ע"ש:

מת לפני יה"כ עונה בה. בבבלי פריך רבא אם מת מיתה ממרקת. ונראה קסבר ר' בון כיון שגם בשעת מיתה האדם נידון כמ"ש הרמב"ן בשער הגמול. א"כ יש לו תועלת רב בזה שנתמעטו עונותיו אז. ורבא סובר כיון שאין הדין אלא לאחר מיתה כבר נתכפר עון זה במיתתו ואין תועלת בכפרה זו. ועמ"ש לקמן דף ז' בד"ה ויה"כ כו':

יש לי להביא כו'. כתב תוס' אכתי איכא טובא כגון אוכל תרומה בטומאה וטמא ששימש אלא נקט הכי לרבות אף שהן חמורות וכי ממט להו ממעט לכולהו ע"כ. וקשה לפ"ז מאי קאמר ר"ש בסמוך ממקומו הוא מוכרע וכפר על הקדש מטומאתו של קדש. אטו טמא ששימש לאו מטומאה של קדש הוא. לכך נראה ודאי אין סברא לומר שיהא שעיר הפנימי מכפר על עברה שמיעטה קרא מקרבן כמו תרומה וטמא ששימש דממעטינן להו מדכתיב בה אלא הני תלתא ס"ד בהו איירי קרא דכתיב מטומאת בני ישראל משמע בטומאה שאפי' יחידים העושים גורמים הפסד וטומאה לכלל ישראל וזה לא שייך אלא בהני תלת בעכו"ם כתיב למען טמא את מקדשי ופירש"י את כנסת ישראל המקודשת לי (וע"ש ברא"ם) ובג"ע נמי כתיב ולא תקיא הארץ אתכם בטמאכם אותה ובש"ד ולא תטמא את הארץ ומשני כתיב מטומאות בעינן טומאה שחלקה הכתוב ולא מצינו בהנך טומאות שחלק הכתוב אחת מהן. ומעתה הא דכתב תוס' שם וא"ת איך יכפר על כולן הא כתיב אחת וא"ל יש להביא אחת מג' טומאות דא"כ ל"ל מטומאת ולא כל טומאה תיפוק ליה מאחת כו' ע"ש יש לתרץ ודאי אין להביא אלא אחת דכתיב אחת ומדכתיב מטומאת שמעינן שתכפר על טומאה החלוקה משאר טומאות ולא מצינו אלא טומאת מקדש וקדשיו החלוקה בקרבנה. מיהו לשון הירושלמי משמע מפורש דקאי על שלשתן דקאמר יכול על כל הטומאות הללו כו'. ועוד אף איך אפשר לומר דקאי על ע"א לחוד קשיא הא לא אתיא לכלל חטאת (ועיין בבבלי בתוס' בד"ה במזיד כו') אך קשה נימא מטומאת קאי אתרומה וטמא ששימש שחלוקין משאר טומאות שהן במיתה וי"ל אין זה חלוק דהא ישנו עוד עברות שהן במיתה אבל לא מצינו שגגת כרת שהיא בעולה ויורד ולא בחטאת קבוע אלא טומאת מקדש וקדשיו:

טומאת ע"א. עי' בקונט' וליכא לאוקמי בשוגג דבר קרבן הוא והשתא שעיר המשתלח דמרובה כפרתו המכפר על כל עברות אינו מכפר אבר קרבן כדדרשינן מקרא וכ"ש אבר קטלא או מלקות דלא מכפר כ"ש שעיר הפנימי דאינו מכפר כך כתבו תוס'. וקשה לפמ"ש תוס' בד"ה יש לי כו' נקט הני לרבותא אע"פ שהן חמורות וכ"ש אחריני ע"ש איכא למימר שעיר הפנימי מכפר נמי על כל עברות מק"ו אע"ג דכתיב מטומאות ושאר סברות לאו טומאות נינהו מ"מ סד"א דנקט טומאות לרבותא דהנך שלש עברות הן החמורות מכולן דעלייהו יהרג ואל יעבור. י"ל הא כתיב אחת כפרה זו לא יהא אלא אחת בשנה ואם נאמר פנימי מכפר נמי על כל עברות כמו שעיר המשתלח ה"ל שתים בשנה. אך עדיין קשה לפי הס"ד דהפנימי מכפר על החמורות שבכל העברות אין למילף מק"ו משעיר המשתלח די"ל הואיל והפנימי מכפר אחמורות אפי' אבר קרבן נמי מכפר וצ"ע. ואהא דמוקמי' ליה בשוגג כתב תוס' וקשה ש"ד הא לא אתי לכלל חטאת וא"ל הואיל ואתי לכלל גלות אתי לכלל חטאת קרינא ביה דהא מוקי ליה נמי בהנך דלאו בני גלות נינהו ע"כ ונראה כיון דמכפר נמי אהנך דבאו לכלל גלות אתי לכלל חטאת קרינא ביה ולעולם גלות במקום חטאות קאי. ולפמ"ש תוס' (דף ח') בד"ה מה כו' בשעיר המשתלח דמכפר נמי אשאר עברות לא דרשי' לכל חטאת דאתי לכלל חטאת ע"ש מעיקרא לק"מ דכי מוקמינן מטומאות דכתיב בשעיר הפנימי בש"ד לא דרשי' דאתי לכלל חטאת. ותוס' תירצו וי"ל אע"ג דלא אתי לכלל חטאת אין לחוש כיון דתלי נמי אטומאת מקדש וקדשיו דאתי לכלל חטאת וכ"ת לקמן דפריך וניכפר פנימי אדידיה ואדחיצון כו' ע"ש וא"ת אמאי לא דייקי ממתני' שעיר המשתלח דכתיב ביה לכל חטאתם ואפ"ה מכפר נמי אהנך דלית בהו חטאת וי"ל בשעיר המשתלח לא דרשינן לכל חטאת כמ"ש תוס' (דף ח') בד"ה מאי כו' א"נ גבי שעיר המשתלח לית לן למידרש כו' עי' שם. (ועי' מ"ש לקמן בד"ה מת כו'). עוד כתב תוס' וא"ת איך אפשר למוקמי במזיד והא לא משכחת ביה כפרת חיצון דהיינו אין בה ויש בה ע"כ. ותימא הא במזיד קאי אפשעים ובשוגג ולא אתיידע ליה היינו חטאים ואף כי מוקמי' בטומאת מקדש וקדשיו מוקמינן פשעים במזיד כמפורש בסיפא דמתני' ועל זדון טומאת מקדש הפנימי מכפר דכתיב ומפשעיהם ומחטאתם יש בה ואין בה לכך נראה דצ"ל וא"ת ואיך אפשר לאוקמי בהנך תלת והא לא משכחת כו'. והמהרש"א כתב וקשה טפי ה"ל להקשות אי בשוגג ולא אתיידע בע"א דהיינו אין בה ואין בה אינו דומה לכפרת חיצון דאיירי באין בה ויש בה ע"כ. לא ידעתי מאי קשיא ודאי כי מוקמינן קרא בהנך תלת לא בעינן שיהא דומה ממש אלא ללמד ששעיר החיצון מכפר על אותה עברה שהפנימי מכפר וכדאמר בבבלי (דף ט') לר"מ למאי הלכתא איתקש חיצון לפנימי מה פנימי אינו מכפר בשאר עברות כו' ע"ש. והכי קשיא להו בשוגג ולא אתידע היינו יש בה ואין בה דאין בה ואין בה שעיר ר"ח מכפר דה"ל חטא שאין מכיר בו אלא ה' א"כ על כרחך לומר שהחיצון מכפר אאין בה ויש בה ובא ליכא למשכח בהני דבר קרבן הוא. אבל אי ה"מ למוקמי פנימי באין בה ואין בה שפיר הוה מצינן לאוקמי חיצון ביש בה ואין בה דלא בעינן דומה ממש ומלשון מתני' אין להקשות אברייתא ועי' בתוס' בד"ה מה פנימי כו'. ובמה שכתבנו מיושב כל מה שמקשה המהרש"א בזה ע"ש. עוד כתב תוס' וא"ת איך מצי לאוקמי במזיד ולא אתרו ביה הא בגדי כהונה מכפרים עלייהו כדאמרי' בערכין (דף ט"ז) ע"כ ונראה לפמ"ש לעיל בד"ה יש כו' אהנך ג' עברות אחרים נענשים ובגדי כהונה מכפרים דלא ליענשו אחרים במזיד ולא אתרו ביה וקס"ד הפנימי מכפר על העושה במזיד ולא אתרו ביה ועל אחרים בשוגג ולא אתיידע ליה ונגעים באים על העושה בשוגג לכפרה וכה"ג מתרץ רש"י בערכין שם ע"ש ולפי המסקנא בשוגג ילא אתיידע א"צ אחרים כפרה. והתוס' כתבו שם אפירש"י ולא נהירא דאמרינן בשבועות על כל עברות אחרים נענשים עליהם אם יש בידם למחות ואם אין בידם למחות אפי' ג"ע וש"ד נמי לא ע"כ וקשה הא בעגלה טריפה אומרים זקני העדה עינינו לא ראו וגו' משמע שלא היה בידם למחות ואפ"ה צריכים עגלה לכפרה והא דאמרינן כל עברות שבתורה נפרעין ממנו ובשביעה ממנו ומכל העולם לא קאי אהנך שמפורש בהן שכל ישראל נענשים על ידו וכ"כ תוס' פ' שבועות הדיינין (דף ל"ט) כל עברות שבתורה לאו דוקא כו' דבפ"ק דקידושין קאמר משום עריות לחודה אבלה הארץ ע"כ. עוד כתב תוס' בד"ה בשוגג כו' וא"ת המקשה מה היה סבור דגם כי מוקמי' במקדש וקדשיו איירי בשוגג ולא אתיידע וי"ל כיון דצריכים לחלק בין מזיד דהנך למזיד טומאת מקדש וקדשיו שאל המקשה אי איכא לחלק ביניהם גם בשוגג וע"כ לומר כן דבתר דשניא ליה בע"א מאי מספקא ליה תו בג"ע וש"ד אלא ודאי כמ"ש. זהו כוונת תוס' ודלא כמהרש"א שהניח דבריהם בצ"ע ע"ש. ומה שסיימו אבל קשה אי במזיד בר מלקות הוא ע"ש. נראה לתרץ לפמ"ש תוס' פ"ג דמכות (דף ט"ז) בד"ה מידי כו' למ"ד קיימו ולא קיימו הבא אל המקדש טמא אינו לוקה דה"ל לאו שקדמו עשה אא"כ אומר שאינו רוצה לקיים א"כ איכא לאוקמי שבא במזיד אל המקדש ורוצה לקיים העשה דליכא מלקות אבל עונש יש. ובקדש י"ל דלא קאי מפשעיהם אקדש אלא אמקדש א"כ בנגיעה דקדש איכא איסורא אע"ג דקרא בכל קדש לא תגע איירי בתרומה מ"מ מדאפקי' רחמנא בלשון קדש שמעינן דאיסור מיהא אית ביה:

שנאמר למען טמא את מקדשי. כתב תוס' פי' קדושת שמי והאי קרא במולך כתיב וקסבר האי תנא מולך הוי עע"א ע"כ. לפי שפירשו מקדשי קדושת שמי לכך מיאנו במ"ש בתוס' בסמוך לתרץ קושייתם ע"ש. ובסנהדרין (דף ס"ד) כתב תו' בד"ה שלש כו' וקשה לר' יהודה דאמר מגדף היינו מברך את השם כרת בעכו"ם שלא כדרכה מנ"ל ע"כ. ולדבריהם הת"ק שהוא ר' יהודה סובר מולך היינו ע"א א"כ לא צריך כרת במולך ומוקי חד לכדרכה וחד לשלא כדרכה וכ"ת הא איכא לאוקמי במולך שלא כדרכה ובע"א שלא כדרכה מנ"ל (וע"ש בתוספת בד"ה למעביר כו') י"ל לר' יהודה דלית לן כרת בכדרכה אלא גבי מולך ומינה ילפינן שאר ע"א אף בשלא כדרכה לא מחלקינן בין מולך לשאר ע"א אבל מאן דאית ליה כרת בכדרכה מדכתיב כי דבר ה' בזה ודאי מסתבר לאוקמי הך כרת דמולך במעביר בנו ובתו במולך דוקא ולא בשאר ע"א ואיצטרך כרת שלישי לשלא כדרכה בשאר ע"א. אך קשה א"כ לא לכתוב קרא כי דבר ה' בזה וממילא ידעינן שאר ע"א בין כדרכה בין שלא כדרכה שהיא בכרת וכדאמרינן לר"י וי"ל:

מה מצינו שחלק הכתוב כו'. בבבלי פריך אימא ע"א דחלק דמייתי שעירה ולא כשבה אמר ר"נ אנן חלק להקל קאמרי' והאי חלק להחמיר הוא. ופירש"י חלק להקל קאמרי' דומיה דשעיר הפנימי דקולא היא שיחיד מתכפר בקרבן ציבור שלא חסר בו ממנו כלום ע"כ וקשה מאי קולא היא זו הא אי לא מתכפר בפנימי מ"מ מתכפר בשעיר המשתלח שמכפר על כל עברות ולא מחסר מממונו כלום לכ"נ שמכפר תחלה לכל עברות דמעיקרא מקריבין הפנימי ואח"כ משלחין השעיר ודוחק וצ"ע. תו פריך אימא יולדת דחלק דמייתא עולה ויורד. וכתב תוס' וקשה הא בת קרבן היא ע"ש ונראה כוונת רש"י לא שתפטור להביא קרבנה אלא שתהא אוכלת בקדשים אף קודם הבאת קרבנה. אך קשה כיון דעיקר הקרבן להכשירה בקדשים וכבר הותרה בקדשים למה תביא קרבן עוד. ולפי דברינו יש ליישב דברי תוס' בהג"ה מועטת ועי' במהרש"א. ונראה דפריך ואימא ביולדת דלא אתיידע לה שילדה כמ"ש תוס' בד"ה אימא נזיר כו'. תו פריך הש"ס ואימא מצורע דבא על חטא כדרשב"ג דאמר על שבעה דברים נגעים באים. וכתב תוס' תימא והא לא מייתי קרבן אהנך עברות אלא כשהוא מצורע ואיך ס"ד דאחטא קמייתי ע"ש ואיני מבין קושייתם דהכי פריך דלמא אין כפרה לחטאים אלו עד שיהיה מצורע ויביא קרבנו וצ"ע. ומ"ש תוס' בפרקין (דף י"ג) בד"ה וכפר ועוד אי בטומאת מקדש וקדשיו איירי הכא לר"י מאי קאמר לעיל ר"ש ממקומו הוא מוכרע הא גם לר"י ממקומו מוכרע ולשון זה ק"ק טפי הל"ל ור"י הא ממקומו מוכרע וה"נ פריך הש"ס (דף ח') שפיר קאר"ש. ע"כ נראה לפירש"י ודאי כולה וכפר קרא יתירא הוא אחרי דכתיב מטומאת דשמעי' מיניה דמכפר על טומאת מקדש וקדשיו אין חילוק בין לפני ולפנים ובין כל המקדש. וא"ל איצטרך דמכפר נמי אטמא ששימש כמ"ש תוס' שם בשם רש"י בנוסחא רש"י שלפנינו מבואר בהיפך דאינו מכפר על ששימש אלא על ששהה שכתב זה מזבח הזהב אם הקטיר בטומאה ובשהייה. על כרחך לומר כולא קרא משום סיפא איצטרך וק"ל שהושוו. וכיון שכן אי לאו דכתיב מטומאה הוינא מוקי' לכולא קרא אהזאות כמ"ש תוס' אע"ג דקרא מיותר איצטרך משום סיפא אבל השתא מסתבר טפי לאוקמי אטומאת מקדש דומיה וכפר על הקדש דכתיב באותה פרשה ועוד אין זה מוכרע דהא אף כי מוקמי' טומאה בש"ד צ"ל דתלי נמי אטומאת מקדש דאתי לכלל חטאת כמ"ש תוס' (דף ז') בד"ה במזיד כו':

רש"א ממקומו הוא מוכרע שנא' וכפר וכו'. וכתב תוס' אע"ג דבמקדש איירי מ"מ מדאפקיה רחמנא בלשון קדש שמעי' טומאת קדש ומדאיתקש ליכא למימר דא"כ תרומה נמי ע"כ. וקשה הא תניא כוותיה דר"ל בכל קדש לא תגע לא קאי אלא אקדשי' ולא אתרומה כמפורש מכות פ"ג (דף ד') א"כ שפיר י"ל ר"ש נמי הכי ס"ל וכ"ת א"כ קשיא מאי פריך הש"ס (דף ח') שפיר קאמר ר"ש לישני ר"י כר' יוחנן ס"ל לא תגע קאי אתרומה א"נ סובר כתנא דת"כ דקאי אקדש ואתרומה וקשיא אי ממקומו יליף אפי' תרומה נמי י"ל בעי לשנויי דאף ר"י ס"ל כהלכתא דקאי אקדש ולא אתרומה וכ"ת כיון דקיי"ל סתם ספרא דהיינו ת"כ מני ר' יהודה א"כ צ"ל ר"י ודאי ס ל כל קדש קאי אתרווייהו והדרא קושיא לדוכתא לישני דקשיא ליה א"כ תרומה נמי י"ל הא ודאי סובר הבבלי דהך ברייתא דת"כ משבשתא דאל"כ מאי קאמר תניא כוותיה דר"ל הא תניא נמי דלא כר"ל מיהו י"ל ה"ק תניא כוותיה דר"ל כלומר איכא תנא דס"ל כוותיה אבל ליכא תנא דסובר כר' יוחנן. גם לתי' תוס' הא דר"ש דלא כר' יוחנן דאי מפרש בכל קדש לא תגע אתרומה איכא למשמע נמי קדש מיניה מדאפקי' רחמנא בלשון קדש ואף אנגיעה דקדש לוקה. ועי' מה שכתב לעיל בד"ה אין לי כו'. אך הא קשיא לי לר"ש ל"ל גז"ש דר' בהמה טמאה ללמד דטומאה דכתיב בעולה ויורד קאי אמקדש וקדשיו תפיק לי מדחזינן שהיקל הכתוב אטומאה זו שמתכפרת בשעיר הפנימי (עמ"ש בסמוך בד"ה מה כו') ה"נ אית לן להקל בה דסגי לה בעולה ויורד ואינה צריכה חטאת קבוע וכדדרש ר' יהודה מדחלק הכתיב כו' מאי קאמרת ר"י מדכתיב מטומאות קדריש ה"נ כתיב מאחת מאלה וכמ"ש לעיל בד"ה או כו' ויש ליישב. אך קשה הא דאמר רבא בבבלי (דף ז') ג' כריתות בשלמים למה כו' אחת לטומאה הכתובה אצל עולה ויורד סתם שהיא טומאת מקדש ע"ש מנ"ל דקאי ללמד אעולה ויורד נאמר דקאי אטומאת שעיר דיה"כ מאי קאמרת כיון דמוקמינן ליה אטומאה סתם ממילא מוקמינן ליה אכל טומאות האמורות סתם בין ביה"כ בין בעולה ויורד א"כ ל"ל מטומאת ללמד דקאי אטומאת מקדש תיכוק ליה מהכא שמעינן דקאי אמקדש והדר ילפינן קדש ממקדש בהיקישא אבל תרומה ליכא למילף שאינה בכרת כמקדש וי"ל אי לאו מטומאת ה"א כרת שלישי איצטרך לקדש לפרש טומאה סתם די"ה אבל מקדש אינה בעולה ויורד ואין שעיר י"ה מכפר עליה אבל השתא מטומאה ידעי' קדש יה"כ מכפר ממילא צ"ל כרת שלישי באם אינו ענין לקדש תנהו ענין למקדש. אבל קשה איך אפשר לומר דקאי אקדש א"כ ג"ש דר' למה לי וצ"ע:

יכול על כל טומאה כו'. בבבלי מסיים בה ומנין יש בה ואין בה שעיר זה תולה אימא תולה אאין בה ויש בה א"ק לכל חטאתם הנך דאתי לכלל חטאת ונתכפר כפרה גמורה אי כתיב מחטאת כדקאמרת השתא דכתיב לכל חטאתם מכלל דבני חטאת נינהו ופירש"י עכשיו החטא כפשע שאינו בר קרבן ויתלה עליו עד שיבא לכלל חטאת כצ"ל וקשה מנ"ל דאינו מכפר כפרה גמורה אימא קמ"ל קרא דמכפר איש בה ואין בה והיינו עון דאתי לכלל חטאת אי לאו יה"כ ואי כתיב מחטאתם סד"א דאינו מכפר אלא אאין בה ויש בה דומיא דפשעים. וצריך לדחוק ולומר לכל חטאתם משמע שאחר כפרת השעיר בא לכלל חטאת. ותוס' כתב בד"ה מאי כו' תימא בפ"ב דברייתות פריך בשעיר המשתלח אימא כי מתיידע אחר יה"כ נמי לא מייתי הא ביה נמי כתיב לכל חטאתם כו' א"נ שעיר המשתלח לית לן למידרש דוקא דאתי לכלל חטאת דהרי מכפר על כמה עברות שאינן בני קרבן כו' ע"ש וקשה מאי איכא שמכפר גם אלאו בני חטאת כיון דמכפר נמי אהנך שהן בני חטאת כמו שהוכיחו תי' (דף ז' בד"ה במזיד כו' ע"ש) (ועמ"ש לעיל בתוס' בד"ה טומאה כו'). עוד תירצו א"נ שעיר המשתלח עדיף שתולה כי אתיידע ליה סמוך לשקיעת החמה כדפרישית ע"כ. ונימא א"כ קשי' קושית תוס' (דף ט') בד"ה חיצון כו' יתלה על יש בה כו' ע"ש. וליכא למימר כתירוצם כיון דגלי קרא בפנימי דלא מכפר אבר קרבן אפי' אתיידע סמוך לשקיעת החמה כולהו נמי לא מכפרו דהא חזינן שעיר המשתלח מכפר אסמוך לשקיעת החמה וכ"ת משעיר המשתלח ליכא למילף דמרובה כפרתו אבל מפנימי שפיר איכא למילף דמרובה כפרתו שמכפר נמי על הזדון ואפ"ה אינו מכפר אבר קרבן י"ל לשון תוס' לא משמע כן ועוד הא גם אדבר שאינו בא לכלל חטאת אין הפנימי מכפר והחיצון מכפר וצ"ע ולי קשיא עוד בכריתות שם (דף כ"ו) אמר אביי תלתא או הודע כתיב בנשיא ויחיד וציבור דילפי מהדדי בג"ש דמצות מצות ואם אינו ענין לגופן תנהו ענין להיכא דמתיידע ליה אחר יה"כ חייב חטאת. וקשה חדא איצטרך לגופא והשני ללמד דאחר יה"כ חייב חטאת שלישי ל"ל ומעיקרא פריך הש"ס הכא ע"ש והיה נראה לדחוק דאיצטרך אם נודע לו אחר שהביא אשם תלוי שחייב כדאמר התם אבל אין לשון הש"ס משמע כן דקאמר א"ק או הודע מכל מקום משמע דלאו מקרא יתירא יליף ליה לכך נראה אביי סובר מדכתיב לכל חטאתם אין למעט שאינו מכפר כפרה גמורה כמ"ש ופליג אסוגיא דהכא ואיצטרך חד או הודע לשעיר המשתלח וחד לשעיר הפנימי דאי לא כתיב אלא חד הוה מוקמית ליה בשעיר המשתלח אבל פנימי דכתיב ביה וכפר סד"א דמכפר כפרה גמורה וכמ"ש תוס' בד"ה ונכפר כו' לכך איצטרך תרתי ועמ"ש לעיל בד"ה פתר כו' ולקמן בסמוך בד"ה אין כו'. ובזה יש ליישב קושית תו' (דף ט') בד"ה על כו' וא"ת לר"י כו':

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.

< הלכה קודמת · הלכה הבאה >מעבר לתחילת הדף