שיירי קרבן/סנהדרין/י/ז

שיירי קרבן סנהדרין י ז

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

החמרת והגמלת כו'. כתב הרמב"ם שיירא העוברת ממקום למקום כל ששהתה שלשים יום נהרגין בסייף כו'. וכתב הכ"מ לא ידעתי למה לא כתב מה ששנינו החמרת והגמלת כו'. וכתב הפ"ח כיון דכתב כל ששהתה כו' נהרגין בסייף כי' ממילא ידעינו דמצטרפין לרובא ולמיעוטא ע"ש. יל"נ דעיקר קושית הכ"מ למה לא נקיט החמרת כו' דדוקא אלו שאין להן דירה בשום מקום הוא דמצטרפין אבל שיירא אין מצטרפין. וז"ל הספרי את יושבי העיר הזאת ולא יושבי עיר אחרת מכאן אמרו החמרת והגמלת העוברת ממקום למקום כו'. פי' כיון שאין להם עיר אחרת וישבו בזו ל' יום נקראים יושבי העיר הזאת ולא של עיר אחרת אבל אם עיקר דירתם במקום אחר אע"ג שנקראים יושבי העיר הזאת אף יושבי עיר אחרת נקראים. ותדע דהבבלי מייתי ראיה מברייתא האוסר הנאה מיושבי העיר אסור מהנך שנשתהו שם ל' יום ע"ש וקשה מאי ראיה משם דלמא יושבי העיר הזאת נקראו בשנשתהו שם ל' יום לכך אסור בהם מיהו גם יושבי עיר אחרת שיצאו ממנו נקראים ואם אסר עצמו ביושבי העיר ההיא אסור באלו שנשתהו בעיר אחרת שלשים יום דיכיון שדעתם לחזור גם ביתם וכל אשר להם שם למה לא יהיו בכלל יושבי העיר ההיא וא"כ בעיר הנידחת דבעינן שלא יהיו יושבי עיר אחרת אין נהרגין בסייף אלא ודאי חמרת וגמלת אין להם עיר מיוחדת לישב שם הלכך כל שנשתהו ל' יום במקום אחד נקראים יושבי העיר הזאת אבל שיירא העוברת שיש להם מקום מיוחד אינן נמנים עמהם וצ"ע:

הרי אלו מצילין אותה עי' בקונט' וכ"כ רש"י והר"ב. וקשה מאי זכות הוא זה אדרבה סקילה חמורה שהרי ניתנה למדיח החמור וכמ"ש לעיל (ה"ז) בד"ה שנים כו'. גם לפי טעם השני קשיא לשון מצילין שאין זו הצלה אלא גריעותא. וכן מוכח לישנא דרישא דמתני' זה חומר ביחידים ממריבים שהיחידים בסקילה וממונם פלט כו' הרי דסקילה חמורה ונראה לפמ"ש הרמב"ם שמכין טף ונשים של עובדיה בחרב. ניחא שלאלו ודאי הצלה וזכות הוא שאם נידונים כיחידים אין להם שום עונש. ואפשר שראיית הרמב"ם מהכא ודלא כמ"ש המפרשים שם. והצלה זו להטף ' ולא לנשים שהרי אין הנשים נהרגין עד שיודחו עמהן וכיון שכן אם נידונים כיחידים חומר הוא להם שנידונים בסקילה. ושמעינן מהכא דהלכה כר"א שקטני בני אנשי עיר הנידחת נהרגין ודלא כרבנן דאמרי דאינן נהרגין דלדידהו אין כאן הצלה. וא"ל מלשון הרמב"ם אפילו קטני קטנים נהרגים ובתוספתא תניא קטני בני אנשי עיר הנידחת שהודחו עמהן אין נהרגין ר"א אומר נהרגין. משמע דוקא גדולים קצת שהן בני דיעה לעבוד עכו"ם י"ל רבותא קמ"ל אליבא דרבנן אבל לר"א אפי' קטני קטנים נהרגין וכ"ת מנ"ל דפליג ר"א נמי בהא יי"ל דמסקנת התוספתא משמע דטעמא דר"א שנהרגין בעונות אביהם א"כ קטני קטנים כ"ש שנהרגין ועי' פ"ח הלכה ו'. והמ"ע מביא ראיה מספרי הכה תכה את יושבי העיר מכאן אמרו שאין מקיימין את הטפלים ע"ש בספרי שלפנינו ליתא ובילקוט הגירסא מכאן אמרו מקיימים את הטפלים אבא חנן אומר לא יומתו אבות על בנים בעיר הנידחת הכתוב מדבר ר"ל ובנים לא יומתו על אבות אתי למעט שלא יומתו הקטנים שבעיר הנידחת וכ"ת הא איצטרך קרא לעדות הקרובים כדאמרינן לעיל פ"ג י"ל דייק ליה מדלא כתיב ובנים לא יומתו על אבות כדפריש בבבלי פ' החובל ולא ניחא ליה בשינוייא דש"ס שם דקרא נקיט הכי איידי ע"ש לכך מוקי ליה בעיר הנידחת דהויא להו כאבות שאין להם חיים בנים דרשעים נינהו ואין בניהם מייחסים אחריהם:

ושל רשעים כו'. כתב הרמב"ם נכסי הרשעים שהודחו שהיו מופקדים במדינה אחרת אם נקבצו עמה נשרפים בכללה ואם לאו אין מאבדים אותם אלא ינתנו ליורשים ע"כ נראה דר"ל אם אפשר לקבצם להעיר קודם שמתרימים שללה מקבצים אותן עם שאר שללה ונשרפים בכללה אם לאו כגון שהן רחוקים מן העיר ניתנו להיורשים. וכן פירש"י. ודלא כלח"מ ופ"ח שבאו לחלוק עלינו את השוים. וא"ת א"כ מאי פריך הבבלי אהא דאר"ח פקדונות של אנשי עיר הנידחת מותרין ה"ד כו' ע"ש לישני כגון שיכול לקבצם ע"י הדחק קמ"ל כיון שהוא ע"י הדחק לאו כלום הוא וכה"ג משני הש"ס במקום אחר. דמאי דמשני דעיר אחרת וקמ"ל אע"פ שקבלו אחריות מותרין שנאמר שללה ולא שלל חברתה כמ"ש הרמב"ם שם. קשה מ"ט לא הוי שללה הא אמרינן פסחים פ' כל שעה חמץ שקבל באחריות עובר עליו דשלך מיקרי ויש לחלק וצ"ע:

ולא בכורות כו'. עי' בקונט'. וכ"ש בעלי מומין דשאר קדשים שלל שמים הן לר"ש. אבל לרבנן דלא דרשי בהמתה להכי י"ל אף ב"מ דשאר קדשים שללה הן. מיהו מדברי הרמב"ם נראה מפורש דוקא ב"מ דבכור ומעשר נהרגין אבל דשאר קדשים ימותו. וקשה מ"ש. ואי משום דצריכין פדיון מ"ש מקדשי ב"ה שפודין ושורפין אותן הני נמי יפדו ויהרגו וי"ל הרמב"ם לשיטתו דפוסק כמ"ד אין פודין את הקדשים להאכילן לכלבים נמצא דלעולם יש בהן קדושה אף לאחר פדייה משא"כ בכור ומעשר שאין צריכין פדייה ונאכלין אף לעכו"ם כדתנן פ"ד דבכורות. אך קשה דמסיק הש"ס שם בכור נאכל לעכו"ם שנאמר כצבי וכאיל וגבי פסילי המוקדשין כתיב כצבי וכאיל על כרחך לומר מאן דדריש כצבי וכאיל סובר פודין קדשים להאכילן לכלבים א"כ קשיין דברי הרמב"ם אהדדי שפסק פ"ד מה' איסורי המזבח אין פודין את הקדשים להאכילן לכלבים ובפ"א מה' בכורות פסק מוכרין בכור ב"מ לעכו"ם. וא"ל לכתחלה אין פודין להאכילן לכלבים אבל כשפדאן מאכילן דהא מדכתיב ואכלת קדריש ולא לכלביך כמפורש סוף פ"ו דתמורה ש"מ שהאכילה אסור קרא וי"ל צבי ואיל השלישי מוקי ליה להך דרשא שמותר לעכו"ם כחו צבי ואיל כמפורש בבכורות (דף כ"ד) והך קרא בבכור הוא דכתיב גם הרמב"ם בה' בכורות מייתי קרא דבכור. וא"ת א"כ מאי קאמר הש"ס שם תלתי קראי כתיבי לא. ה"ל למייתי אלא קרא דבכור דהא בכור בעינא למילף התם ומאי שייטי קראי דפסולי המוקדשין שם. גם כל הדרשות כולן לא קאי אלא בפסילי המוקדשין ולא בבכור וי"ל גם בכור ב"מ פסולי המוקדשין הוא ושייך ביה נמי הא דר"א הקפר ודר' יצחק ור' אושעיה והא דפטורה מן הבכורה ודאי לא שייך בבכור דזכור הוא אלא ה"פ דקרא וכי יהיה בכור הבא מן עיור או פיסח דמוקדשין יאכל כצבי וכאיל ודוחק. לכך נראה דגירסת הרמב"ם חד לכדר"י וחד לכדר"א וחד לדר"א הקפר וזו היא גירסא הישנה ולא גרס ואידך מה צבי ואיל פטור מן הבכורה כו' כקושיין:

שיער הצדקניות שבה מהו. בבבלי גרסינן אמר רבא הא דרשעיות אסור תקבוץ ושרפת כתיב מי שאינו מחוסר אלא קביצה ושרפה יצא זה שמחוסר תלישה קבוצה ושרפה. ותלישה היינו קציצה וכ"מ מתוס' פ' נגמר הדין (דף מ"ו) בד"ה תלישה כו' ע"ש. אבל שערות שנשרו כתלושים הם. וקשה למה לא מוקי איבעיא דר"י בשער העומדים לגזוז וכרשב"ג דאמר בבבלי פ"ק (דף ט"ו) שער העומד לגזוז כגזוז דמי ומיבעיא ליה אי כנכסי צדיקים שבתוכה דמי ואבד א"ד כיון דעיילה ונפקי כלבושה דמי וי"ל לא ניחא ליה לאוקמי בעיא דר"י דלא כהלכתא בבבלי הירושלמי ניחא ליה לאוקמי האיבעיא אליבא דרשב"ג מלאוקמי בפיאה נכרית ותלי בסיכתא (א"נ סובר הלכה כרשב"ג בכל מקום אפי' בברייתא וצ"ע בפוסקים) ולא תימא הא עדיין מחוסר תלישה וכתיב וקבצת ושרפת דכיון דכגזוז דמי ה"ל כאלו כבר נתלש ולא דמי לקורה שתולין בו דהתם אם מחובר א"צ תלישה אינו עומד לתלוש ואין להביא ראיה ממ"ש הרמב"ם קדשי ב"ה פודין ואח"כ שורפין ואמרינן לעיל בד"ה ההקדשות כו' כיון דעומדים לפדות כפדוי דמיין ולא אמרינן מחוסרין פדייה אף העומדים לגזוז לא הויא הגזיזה חסרון דיש לחלק פדיה אינה בגוף הדבר משא"כ הגזיזה. והרמב"ם כתב פיאה נכרית היא מכלל שללה ואסור. וכתב הפ"ת ה"ל לבאר דוקא בתלי בסיכתא אבל פיאה נכרית המחוברת בגופן של נשים צדקניות כגופן דמי וניצולת כדאמר בש"ס אי דמחובר בגופה כגופה דמי ודחק מאוד בתירוצו ע"ש. ולדידי י"ל שכתב שם הלכה י"ג וה"ה לשער הראש שהן מחוברות מותרות והרי הן של יורשים וקשה הא כבר כתב ושער הראש שבה מותר בהנאה ותרתי ל"ל אלא קמ"ל כל. שהן מחוברים מותרים ואפילו פיאה נכרית וצ"ע:

רי"א אין מועלין בהן. כתב תו' נגמר הדין (דף מ"ז) בד"ה הואיל כו' דאי כר"ל כו' אין הדבר תלוי [משים] דחויי ע"ש. אם נאמר ר"ל הוא דאמר לכך לא קאמרה כר"י הואיל ואשתני כמפורש פ' חלק צ"ל דסובר ר"ל הואיל ונדחו ידחו דאל"כ לא מצי למימר כר"י דאמאי ימותו דבחטאת לחוד ליכא לאוקמי דתני סתם קדשי מזבח ימותו ותדע דאל"כ קשיא ר"ל לוקמי ברייתא ככ"ע ובחטאת אלא כדאמרינן. והרב במ"ל כתב פי"ד מה' אבל וצ"ע הא דאמרינן ירושלמי פ' חלק קדשי עיר הנידחת רי"א מועלין בהם ר"ל אמר אין מועלים בהם ולפסק רבינו דקדשי עיר הנידחת ימותו יש לתמוה על סברת ר"י דאמר מועלין מ"ש מחטאת המתות ולא ראיתי לרבינו שהביא מחלוקות דר"י ור"ל ע"ש ודברי תימא הם שהרי הגירסא לפנינו הוא בהיפך וכן עיקר ואי משום דמתיב ר"י לר"ל ודאי צריך להגיה איפכא וכמ"ש בקונט' והירושלמי והבבלי שוין בזה כמבואר בקונט' וכבר הביא הרמב"ם דברי ר"י לפסק הלכה. ודברי במ"ל צ"ע:

ניתני שש חטאות. וא"ת הא תני בכלל חמש חטאות שמתו בעליהן ואף זו כיוצא בה וי"ל ה"ל למתני חטאת עיר הנידחת אחר שנגמר דינן ולא נהרגו עדיין מתה ואינה קריבה. אך קשה אי אמרינן הא דזבת רשעים תועבה אינו אלא מדרבנן לא הוה מצי למיתני התם דהנך חמש חטאות מתות הלכתא נינהו כמרוקש שם חמש חטאות מתות הלכתא גמירה להו ועמ"ש לעיל בד"ה ההקדשות כו' ובתו' חולין דף ה' משמע שהוא דאורייתא. מיהו גם אם נאמר דאורייתא הוא נמי ל"ק דלא תני אלא הנהו שהן הלכה אבל לא קחשיב הך דאתיא מקרא:

מועלין בהן משום קדשי מומר. ותימא מהיכן פשיטא ליה דקדשי מומר מועלין. גם הו' פ' נגמר הדין בד"ה הואיל כו' וקצת תימא גבי מומר ונשתטה לא יועיל בהם רעייה כמו בעיר הנידחת וידחו אפילו דמים ע"כ ר"ל מדאר"י אכל חלב והפריש קרבן והמיר וחזר בו או נשתטה ונשתפה הואיל ונדחה ידחה ולא אמר ימותו ש"מ דירעה. ודוחק לומר דדייק ליה ממתני' דתמורה מדלא תנן שש חטאות דכבר שניא ליה דאיכא נמי עולה. (ועמש"ל בד"ה ביתני) ולפום ריהטא י"ל מקרא שמעינן דאין מועלין בהן. דתניא בת"כ ומביאו פ"ק דחולין (דף ל"ה) מעם הארץ פרט למומר. וקשה קרא ל"ל תיפוק ליה דזבח רשעים תועבה אלא ודאי ללמד דאף דמי קרבנו אסורים. מיהו תו' כתבו בחולין שם איצטרך מעם הארץ להיכא דשב בתשובה אחרי כן ע"ש ובהכי ניחא נמי הא דמשני בסמוך דלא יקרבו משום דכתיב זבח רשעים תועבה ולא קאמר מדכתיב מעם הארץ דאנשי עיר הנידחת אחר דאיקטלו ה"ל כפרה והויא ליה כשב לכך איצטרך קרא. וה"ק אין מקריבים קרבנותיהם מיד משום דכתיב זבח רשעים תועבה ולאחר מיתה נמי לא דכתיב מעם הארץ. ונראה דדייק ליה שאין הדמים תועבה מדכתיב זבח רשעים תועבה ולא כתיב נדבת רשעים כו' אלא כל דאשתני אשתני. וכ"ת ל"ל למימר משום קרבן מימר תיפוק ליה משום קרבן רשעים דעיר הנידחת וי"ל אי לאו דקרבן מומר יש בו מעילה ה"א קרבן עיר הנידחת אף דמי ואסורים דמשנמכר שללה הוא ואבד קמ"ל דהוי כקרבן מומר. שוב ראיתי להרב בעל משנה למלך פ"ג מה' שגגות שהאריך ע"ש:

אוף בהדא איתפלגון. עי' בקונט' והוא דחוק. לכך נראה דה"ג עיר הנידחת שהוזמו עידיה רי"א כל הקודם בה זכה בה ר"ל אמר יאוש טעות היה א"ר עוקבא אוף בהדא כו'. והא דגרסינן בבבלי כריתות (דף כ"ד) אמר ריש לקיש עיר הנידחת שהוזמו עידיה כל המחזיק בה זכה. ודאי פליגא. דהא לר' עוקבא אמר ר"ל בשור הנסקל ובעבד היוצא ליהרג יאוש של טעות היה ומ"ש עיר הנידחת מהני. מיהו י"ל לא פליגי והא דאר"ל בשור הנסקל ובעבד כו' דה"ל יאוש בטעות איירי באומר רבע שורי הוא בעצמו מידע ידע דלא רבע ולא מפקיר וטרח ומייתי עדים וכן עבד נמי איירי בכה"ג שיודע בעל העבד דעדי שקר הן אבל בעיר הנידחת אף ר"ל מודה דאע"ג שהיא יודע דלא חטא כיון דרביה נינהו מימר אמר אחרינא חטאו ומפקיד ממונים שנאבד עמהם וכה"ג אמרינן בכריתות שם. אך לפ"ז קשיא מה שהקשיתי לעיל פ' נגמר הדין [פ"ו ה"ב] בד"ה היוצא כו' תרתי ל"ל על כרחך לומר דפליגי הירושלמי והבבלי די"ל תרווייהו צריכי דאי פליגי בשור ה"א דוקא בשור שאומרים לו רבעת שורך הוא דפליג ר"ל דהוא בעצמו יודע דלא רבע ולא מפקיר וטרח ומייתי עדים אבל נרבע מודה ר"ל לכך פליגי נמי בעבד דסתם עבד אין הבעלים יודעים מעשיו ואפ"ה קאמר ר"ל יאוש בטעות היה ואי תני עבד ה"א בעבד פליג ר"י אבל בשור מודה ר"י לכך תני תרווייהו. מיהו מדקאמר ייאוש של טעות היה משמע אע"ג דאייאש מיניה לא הוי ייאוש. והרמב"ם כתב פ"ד עיר הנידחת שהוזמו עידיה כל המחזיק בנכסיה זכה ומותר ליהנות בו שהרי הוזמו ולמה זכה בו שכל אחד ואחד כבר הפקיר ממונו משעה שנגמר דינו ע"כ ואף שכן אמר רבא בכריתות מ"מ ה"ל לבאר אם לא היו הרשעים יותר מן הצדיקים אלא אחד אין אחר יכול לזכות בנכסיה שכל אחד יודע שלא חטא ואינו מפקיר נכסיו דסובר אייתי עדים ואזמינהו מאי קאמרת דלמא אחרינהו חטאו הא מיהת ליכא רובא ונכסיה מותרים. ועוד ה"ל לבאר דוקא הנכסים שהן עכשיו בתוכה אבל נכסיו שהן מופקדין במדינה אחרת אפי' נקבצו עמה לא זכה בהן אחר כדין נכסי הצדיקים. ועוד נראה אם עדיו מעידים על רבים מהנידחים אין אחר זוכה בהן אחרי שיודע שעדי שקר הן:

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.

< הלכה קודמת · הלכה הבאה >מעבר לתחילת הדף