שיירי קרבן/סנהדרין/יא/ו

שיירי קרבן סנהדרין יא ו

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

כיון שנכנסה לרשות הבעל לנישואין. כתב רש"י והר"ב כגון שמסרו שלוחי האב לשלוחי הבעל ועדיין היא בדרך תו לא קרינן בה בית אביה ע"כ. ותימא אע"ג דתנן פ' נערה מסרו שלוחי אב לשלוחי הבעל הרי היא ברשות הבעל. הא מפורש שם בבבלי שמואל אמר לירושתה ופירש"י להפרת נדריה לא מהני מסירה ע"ש ש"מ דעדיין מיקרי בית אביה א"כ ה"ה לענין מיתה היא מדיין בסקילה. ופליג שמואל אברייתא דמייתי התם מסר האב לשלוחי הבעל וזינתה ה"ז בחנק ויליף לה מדכתיב לזנות בית אביה. כי היכי דפליג אתנא דבי ר"י דאמר אף להפרת נדריה ע"ש ותו' כתבו שם בד"ה ושמואל כו' לא אתי לאפוקי הפרת נדריה דהא תדר"י דהוי ברשות הבעל להפרת נדריה כו' ע"ש. וה"מ לאתויי ברייתא דתני בה שהיא בחנק. ולשיטת תו' ניחא דלכ"ע מסרן האב לשלוחי הבעל בחנק אבל לרש"י קשיא למה עייל נפשיה בפלוגתא. ועמ"ש בסמוך בד"ה לא כו'. ובכתובות [פ"ד ה"ז] ד"ה ר"ל כו':

מקדימין לאותה מיתה. עי' בקונט'. ורש"י פי' ריש מכות אין להם לצפות למיתה אחרת אלא משכימין למיתת הנידון ע"כ ואיני יודע השכמה זו למה היא. ותו' כתב שם מקדימין לאותה מיתה ואם אי אתה יכול להמיתו באותה מיתה ממיתין אותו בכל מיתה שאתה יכול ע"כ. וקשה מ"ש דנקט הך לישנא בעדים זוממין דוקא ולא בשאר חייבי מיתות. לכך נראה דקמ"ל אפילו באו אח"כ עדים כשרים והעידו שזה הנידון עשה העבירה שהעידו עליו הניזומין והוא נהרג מ"מ כיון שהוזמו נהרגין הן תחלה ואח"כ הורגין אותו. והא דתניא הוא והן נהרגין לאו דוקא אלא הן והוא נהרגין ונסמך על המקרא כאשר זמם לעשות ולא כאשר עשה. אע"פ שאינה ראיה גמורה זכר מיהו איכא ועמ"ש ריש מכות בד"ה כיצד:

חוץ מזוממי בת כהן ובועלה. נראה אם לא העידו על הבועל כגון שאין מכירין אותו ודדמיא ליה אין העדים נהרגין דכתיב לאחיו ולא לאחותו וכ"ת אף היא אינה נהרגת דהא אי אפשר לקיומי בעדים כאשר זמם י"ל שאני בת כהן דגזירת הכתוב הוא אע"פ שאי אפשר נהרגת ותדע שהרי לעולם אין העדים בשרפה והיא בשרפה אע"ג דלמיתה זו א"א לקיים כאשר זמם על כרחך לומר גזירת הכתוב היא א"כ בכה"ג נמי אמרינן הכי. ותו' כתבו ריש מכות אפי' בשאין הבועל נידון העדים בחנק ודייק להו מהא דפ' נגמר הדין מיתה אחת מעין שתי מיתות כגון זוממי בת כהן ובועל או בת כהן וזוממי זוממין. ואי ס"ד לעולם בעינן שיהא הבועל נידון א"כ בלא זוממי זוממין לעולם הם ב' מיתות היא ובועלה ע"ש. וקשה מי לא איירי שמת הבועל לאחר שהעידו העדים הראשונים נמצא שאין כאן אלא מיתה אחת אי לאו שהן זוממי זוממים. נמצא הדבר בספק אם אין שם דין על הבועל אם העדים פטורים לגמרי או שהן בשרפה או בחנק. ומדכתיב היא ליכא למשמע מידי דאיצטרך למעט ולא בועלה. ואפי' לסברת תו' פ' ד' מיתות וריש מכות דאיצטרך היא למעט שאינן בשרפה מ"מ עדיין הספק במקומו אם פטורים לגמרי או בחנק. ועמ"ש לעיל [פ"ז ה"א] בד"ה היא כו' וצ"ע:

הכל היה בכלל לא תענה כו' כתב הפ"ח פ"ה הלכה ד' אזהרה לנביא המסית מדכתיב לא תענה כו' כדאיתא בירושלמי שלהי הנחנקין ע"ש. ותימא. הא בכל מקום אומרים רעך ולא של הקדש א"כ ה"נ נדרוש כן. גם עיקר פירושו בירושלמי אין הלשון משמע כן דלא קאי אאזהרה ונתחלף להמעתיק סוגית הירושלמי דריש מכות. והגהתי בקונט' עיקר וכ"ת אף לדידי קשיא דמסיק דלקי משום לא תענה י"ל לאו מלקות ממש קאמר דא"כ לוקין הל"ל אלא כמ"ש:

יצא לידון כו'. עי' בקונט'. וא"ת נימא הוה דבר שהיה בכלל ויצא מן הכלל לא ללמד על עצמו יצא אלא ללמד על הכלל כולו יצא ואין בין עכו"ם לשאר מצות ולא כלום וי"ל בעינן מיהת שיהו שוין ליוצא כדאמרינן פ' ד' מיתות בעינן דומיא דזביחה עבודת פנים ע"ש והכא ליכא דדמיא לעכו"ם שחמורה מכל המצות שכל המודה בה ככופר בכל התורה א"כ אין לומר אלא שעל עצמה יצאה וכמ"ש בקונט' דא"כ עכו"ם למה לי. ורש"י פי' בד"ה דרחמנא אמר מן הדרך ואעכו"ם קאי אבל לא אשאר מצות דכתיבי בהך פ' דאכתי לא איתרבי שאר מצות דללכת בה כתיב בחר מן הדרך וללכת דמרבינן מיניה שאר מצות כולה משמע ולא מקצתה ע"כ. ותימא הא רבנן ילפי סקילה בשאר מצות לרב המנונא מדכתיב ללכת בה דקאי אהדחה דכתיב בפרשה מלהדיחך כתיב מקמא מן הדרך וללכת בה אע"ג דכולא משמע מ"מ איכא לרבויי אף מקצת ממן הדרך דגם נלכה נעבדה כו' כולה משמע אלא דמן הדרך משמע אפי' מקצתה ה"נ כן הוא בשאר מצות וצ"ע. ומה שפירש"י בד"ה וד"ה פטור ואפי' מחנק כו'. וכתב המהרש"א וי"ל מאי ראיה מייתי כו' ועוד מה צריך ראיה כו' ע"ש. ול"נ שכוונת רש"י לומר לכך פטור אפי' בחנק ולא מוקמינן קרא דפ' שופטים בעוקר מקצת דשאר מצות שיהא בחנק משום דהתם כתיב דבר שלם וכבר למדנו מללכת בה דבעוקר הגוף דשאר מצות בסקילה וכ"ת א"כ קרא דפ' שופטים ל"ל ומשני ולא קאי אעוקר כו' וזה ברור ודלא כמהרש"א שדחק בפירושו. וגי' הספרי פ' ראה להדיחך מן הדרך זו מצוא עשה אשר צוך זו מצות ל"ת ללכת בה לא האומר מקצת ומשייר מקצת. אתיא כר"ה לדר"ח אין בפ' זו שאר מצות ובעכו"ם חייב אף בעוקר מקצת ומקיים מקצת. כתב הרמב"ם פ"ט מה' יסודי התורה אם עקר שאר מצות וכן אם עקר מקצת בעכו"ם בחנק וכתב הפ"ח ריש פ"ה מעכו"ם ותימא למה פסק כאביי הא רבא פליג ע"ש. והלח"מ כתב שם ביסודי התורה ותימא על תימא למה פסק בעקר מקצת בחנק הרי מבואר בבבלי לד"ה בסקילה ע"ש (והפ"ח כתב שם שסמך אמאי דמייתי קרא דפ' ראה דאיירי בסקילה ממילא ידעינן שהוא בסקילה ע"ש ותימא שנעלם ממנו שמפורש בדברי הרמב"ם שהוא בחנק. ויותר תימא ששכח דברי עצמו שכתב בה' יסודי התורה לתרץ קושית הלח"מ דהרמב"ם כוונתו שלא אמר בלשון מסית אלך ואעבוד ולא נלך ונעבוד כמדיח אלא כך א"ל השם שתעבוד עכו"ם היום וא"כ אין כאן עונש אלא של נביא שקר לכך הוא בחנק ע"ש. וכמה תמוהים דבריו אלו שהרי מפורש ברמב"ם ריש פ"ה מה' עכו"ם האומר אמרה לי העכו"ם עבדוה או שאמר א"ל הקב"ה עבדו עכו"ם ה"ז נביא שהדיח ואם הודחו אחריו רוב העיר נסקל וצ"ע) ובפ"ה מה' עכו"ם שדחק הרבה. ונראה דקשיא להרמב"ם ר"ת ברייתא דספרי במאי מוקי לה וע"ק איך מפרש אביי הברייתא כר"ח רישא המתנבא לעקור כו' דכ"ע מודים שהוא בחנק לא תני ד"ה וסיפא בעכו"ם אפי' אומר היום עיבדוה כו' דצריכין לומר למר כדאית ליה כו' תני ד"ה. לכך גורם בדר"ת מחלוקות בעוקר הגוף דע"א וקיים מקצת דע"א דרחמנא אמר מן הדרך אפי' מקצת הדרך ועוקר הגוף דשאר מצות ד"ה בחנק. ויליף ליה מדכתיב ללכת בה למעט מקצת דע"א כדאיתא בספרי ולאו למעוטי לגמרי דא"כ דבר למעט מקצת דשאר מצות ל"ל אלא למעט מסקילה הוא דאתי וחייב חנק. ואביי מתרץ לדר"ח המתנבא לעקור כו' בשאר מצות ד"ה חייב חנק ובעוקר מקצת דשאר מצות פטור מחנק ובעוקר מקצת דעכו"ם ד"ה חייב חנק. וד"ה דתני בסיפא קאי אכולא ברייתא ולא נקט ר"ש אלא לאשמועינן פטור וחייב דתני אחנק קאי. והשתא פשטא דברייתא דהמתנבא לעקור כו' וברייתא דספרי אתיין כר"ח לכך פוסק הרמב"ם כוותיה וניחא הכל בס"ד:

מתיב מ"ד צריך כו'. וקשה תיקשי לנפשיה הא ישעיהו היה מוחזק לנביא לכל ישראל ולמה שאל חזקיהו אות ותירץ הי"מ דחוק ורחוק ע"ש ונראה לפי שאמר ישעיהו כבר נגזרה הגזרה וא"ל חזקיהו כלה נבואתך וצא כך מקובלני כו' כמפורש בבבלי ברכות. הרי שלדעת חזקיהו כלה כבר נבואת ישעיה וה"ל כנביא בתחלה ושאר נביאים שהיו באותו זמן הושע ועמוס ומיכה היו מודים בנבואתו והלכך למ"ד צריך ניחא ואפי' לשיטת הרמב"ם כשאחד מוחזק לנביא ומעיד א"צ לאות אפי' בתחלה הכא שאני שנתקלקל קצת אבל למ"ד א"צ קשיא שפיר:

לא סוף דבר לחופה כו'. וא"ת חופה מאן דכר שמה וי"ל לפמ"ש בקונט' דקאי אמתני' דפ' נערה ניחא שגורס שם לעולם היא ברשות האב עד שתכנס לחופה. ועי' בתו' כתובות בבלי ודף מ"ח) בד"ה לעולם כו' ומיהו י"ל דהכי דייק כו' ע"כ ר"ל עד שתיכנס משמע ע"י אחרים והיינו לחופה שכך הוא ענין החופה שאחרים מכניסין אותה לתוכה אבל הכא תנן כיון שנכנסה משמע מעצמה והיינו שמסרו שלוחי האב לשלוחי הבעל שהם ילכו עמו ובזה היא ברשות הבעל. א"נ הכא תנן לנישואין והתם לא תנן לנישואין וכמ"ש לשון תו'. (ודברי פ"י בזה אינן נכונים) ורש"י שגורס הכא והתם לנישואין ופירש בגמרא דדייק מדלא תניי נכנסה לחופה נראה דעיקר דיוקא מדתני הכא אע"פ שלא נבעלה דודאי לא ה"ל לתנא להאריך כל כך. ומדיוקא דרנב"י פירש"י במתני' כגון שמפיירו כו' (ועמ"ש בסמוך בד"ה כיון כו') א"נ סובר רש"י שמואל חילק לענין מיתה הויא נשואה אבל לא להפרת נדרים. וכמ"ש בסמוך ה"ק פשטא דקרא משמע כר"ל:

כיוצא בהם כו'. עמ"ש לעיל [פ"ז ה"א] בתו' בד"ה כיוצא כו'. ונראה דה"ג בתוספתא בד"א שהיא כיוצא בהן באותה מיתה בסקילה כיוצא בו הוא בסייף והיא בסייף אבל בשרפה ובחנק היא בשרפה והוא והן בחנק וניחא הכל:

הדרן עלך הנחנקין וסליקא לה מסכת סנהדרין

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.

< הלכה קודמתמעבר לתחילת הדף