שיירי קרבן/סנהדרין/ט/ד

שיירי קרבן סנהדרין ט ד

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

רש"א אפילו נתכוין כו'. עיין בקונטרס. וכ"פ רש"י. וקשה א"כ ה"ל לר"ש לפלוגי ברישא ועוד סיפא נתכוין להכות את הגדול כו' ל"ל הא כבר שמעינן מרישא. ועיין מהרש"א והרמב"ם כתב ריש פ"ד מהל' רוצח המתכוין להרוג את זה והרג את זה פטור כו' לפיכך הזורק אבן לתוך עדה מישראל והרג אחד מהן פטור ממיתת ב"ד. וכתב הכ"מ נראה שפסק כר"ש וקשה א"כ למה כתב הזורק לתוך עדה כו' הא אפילו באומר לחד מינייהו קא מיכוין אי קסבר ראבן ונמצא שמעון נמי פטור לר"ש לכך נראה דפוסק כרבנן וטעמא זורק אבו לגוי דפטור דלא שייך ביה התראה כו' ע"ש. וקשה אי כרבנן ס"ל ולא מיקמינן קרא וארב לו דבעינן עד שיתכוין לו א"כ אפילו בנתכוין להרוג את הבהמה והרג את האדם נמי חייב ואי משום דה"ל התראת ספק וכמ"ש בקונטרס וכ"פ רש"י והר"ב הא כבר פסק הרמב"ם פט"ז מה"ס התראת ספק התראה היא. (ואף שפסק זה קשיא לי מכדי מאן אמר להך שמעתתא ר' יוחנן כמפורש פ"ג דמכות דף ט' ו רי"א התראת ספק הוי התראה. ואיהו דאמר הלכה כסתם משנה. והכא ובפרק שור שנגח תנן נתכוין להרוג את הבהמה כו' פטור משום דה"ל התראת ספק ולכך היה נ"ל לומר דר' יוחנן לא קאמר התם אלא אליבא דר' יהודה וליה לא ס"ל. א"כ אין לפסוק כר' יוחנן בהא. מיהו ריש שבועות דף ג' ע"ב משמע דר' יוחנן סובר להלכה דהוי התראה ע"ש. ואף שתו' כתבו בסוגיין התראת ספק שהעושה אינו יודע בבירור שיעבור על ההתראה לאו שמה התראה לדברי הכל. אין דבריהם מבוררים לי דבריש שבועות. אמרינן האומר שבועה שלא תוכל ככר זה היום ועבר היום ולא אכלה לר"י הוי התראה אע"ג שגם להעושה ספק הוא שסובר לאכלו היום ואינו מבורר איסורו עד שיעבור היום. ועמ"ש. לקמן בסוף דברינו). גם סוגית כש"ס לא משמע כדבריו. וכבר השיג הלח"מ פ"ק מהל' חובל ומזיק על דבריו. גם אם נאמר דהרמב"ם פוסק כר"ש קשיא הא דכתב פ"י מהל' נזקי ממון שור שהיה מתכוין להרוג את האדם כו' ע"ש וכן הא דכתב פ"ק מהל' חובל נתכוין לבייש את הקטן כו'. ובגמ' מוקמינן הנך תרתי דלא כר"ש וכבר הרגיש בזה הלח"מ שם ע"ש שדחה הרבה. ונראה דקשיא להרמב"ם לחנא דבי חזקיה מנ"ל דכל קבוע כמחצה על מחצה דמי כמ"ש תו' בסוגיין בד"ה וכל כו'. ותירוצם עולה יפה לר"ש דאייתר ליה וארב לו דפטור שאינו מתכוין שמעינן מונתת נפש תחת נפש אבל לחזקיה דאיצטרך וארב לו לפטור שאינו מתכוין וכמ"ש המהרש"א בד"ה דאכתי כו' ע"ש קשה מנ"ל לפטור בתשעה ישראלים ואחד זר ואומר לאותו שעומד שם אני מתכוין שיהא פטור משום כל קבוע כו' וצ"ע. ועוד קשיא ליה קושית תו' בד"ה ומפקא כו' וא"ת וכיון דתנא דבי חזקיה מפקא מדרבי ומדרבנן ונתת נפש במאי מוקי ליה כו' ע"ש. גם קשיא ליה מה שהקשיתי לעיל אפירש"י. לכך מפרש ת"ק דמתני' אתי לאשמועינן אפילו קאי ראובן ושמעון ואמר אנא לראובן קא מיכוונא נמי חייב ואי מרישא לחודא ה"א דוקיא דידיה אם נתכוין להרוג את הבהמה או את האדם והרג את האדם פטור משום דה"ל התראת ספק ובשני בני אדם ואמר לחד מינייהו קמיכוין חייב אבל היכא דאמר לראובן קמיכוונא אבל לא לשמעון פטור קמ"ל משנה יתירא נתכוין להכות את הגדול כו' ואפילו לא נתכוין אלא על הגדול והמית את הקטן חייב ור"ש פליג אתרווייהו ולכך מהדר אדוקיא דרישא והא דקאמר הש"ס פשיטא קאי ראובן ושמעון כו' ת"ש רש"א עד שיתכוין ואומר לפלוני אני מתכוין. בא לתרץ למה מהדר ר"ש אדוקיא דרישא. ועמ"ש לקמן בסוגיין בד"ה אר"ש כו'. ותנא דבי חזקיה סובר מסתבר לאוקמי היקישא אין מתכוין למתכוין לחייבו מיתה ולא לפוטרו מממון כמ"ש המהרש"א בד"ה דאכתי כו' ע"ש. אלא השתא דכתי' ונתת נפש תחת נפש דמשמע מיתה א"א לאוקמי הקישא לחיוב מיתה דא"כ ונתת וגו' למה לי אלא ודאי היקישא אתי לפטור מממון באומר אנא לראובן קמיכוני ולא ישמעון וקרא ונתת נפש וגו' אתי לחייב מיתה באומר לחד מינייהו קמיכוין ואייתר וארב לו ללמד לתשעה ישראלים כו' ואמר לחד מינייהו קמיכוני פטור ולא אזלינן בתר רובא דכל קבוע כמחצה על מחצה דמי. ומתני' דב"ק דתנן נתכוין להרג את הבהמה והרג את האדם פטור. היינו אפילו נתכוין לאחד משניהם ודוקיא דידה אבל בשני בני אדם אם נתכוין לאחד מהם חייב והיינו כחזקיה ודלא כר"ש דהא סובר אפילו נתכוין לאחד מהם פטור ודייק הש"ס שם שפיר מתני' דלא כר"ש והרמב"ם העתיק לשון המשנה וכי היכי דמתפרשא לחזקיה מתפרשת נמי לדידיה. גם הא דתניא פרק החובל נתכוין לבייש את הקטן כו' מתפרש כן. לפ"ז י"ל מה שהקשיתי לעיל לר' יוחנן ממתני' נתכוין להרוג כו'. דר' יוחנן כחזקיה ס"ל כמ"ש תו' בסוגיין בד"ה ומפקא כו' ע"ש. ומתני' אתיא שפיר כוותיה ולאו מטעם התראת ספק אלא מהיקישא פטרינן. וניחא בזה דפריך הש"ס כתובות לר' ותנן מדחזקיה דאל"כ קשיא ליה סתמא דב"ק. אף בלאו הכי קשיין לי דברי רש"י ל"ל טעמא משום התראת ספק תיפוק ליה. מדכתיב בבלי דעת דדרשינן מיניה פ"ק דמכות (דף ז') פרט למתכוין להרוג את הבהמה והרג את האדם. וכיון דאיצטרך קרא לפטרו מגלות ש"מ דפטור ממיתה וסוגיא דהתם משמע דאתיא ככ"ע וצ"ע:

חזקיה שאל זרק כו'. עיין בקונטרס. ולא מיבעיא ליה בשובר כליו של זה הנהרג דודאי פטור כדתנן לעיל פרק בן סורר ומורה [פ"ח ה"א] הבא במחתרת ושיבר את החבית פטור אם אין לו דמים. וא"ת הא אמרינן שם ע"ב פשיטא רוצח ששיבר את הכלים או שהזיק חייב. דמיתה לזה ותשלומין לזה חייב וי"ל התם בשנתכוין להזיק את הכלים והכא בשלא נתכוין וא"ת לענין נזק אין חילוק בין נתכוין לשאין מתכוין כדתנן סוף פ"ב דב"ק אדם מועד לעולם בין שוגג בין מזיד וי"ל הכא דאיכא מיתה וגלי בה קרא דאינו מתכוין פטור מספקא ליה אם חייב על הכלים:

אר"ש אילין דבית ר' תנינן אפילו כו'. וקשה הא במתני' נמי תנן הכי וי"ל במתני' לא היו גורסים אפילו ולא קאי ר"ש אלא אסיפא ולא פליג אלא באומר אנא לראובן קמיכווני אבל השתא דתני אפילו פליג נמי ארישא וקמ"ל דאפילו באומר לחד מינייהו קמיכוונא נמי חייב וכמ"ש בסמוך בד"ה רש"א כו'. והיינו דמסיק ואתיא דבי רבי כרבי נתן כו':

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.

< הלכה קודמת · הלכה הבאה >מעבר לתחילת הדף