שיירי קרבן/סנהדרין/ח/ב

שיירי קרבן סנהדרין ח ב

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

גידים הרכים. עי' בקונט'. ולשון הראשון הוא מפירש"י. וכתבו תו' וא"נ לריב"א דהא משמע דהשתא הם רכים כבשר לגמרי ואפי' ר"ל לא פסול להו אלא משום סופן ולעיל קאמר אלא פשיטא בגידי צואר משמע שהן רגילין להיות נותר ואין ראויים לאכילה כמו עצמות ע"כ. וקשה למה דקדק דבריו משקלא וטריא דש"ס טפי ה"ל להוכיח מדברי רב דאמר כל הגידין בשר חוץ מגידי צואר מאי קאמרת דברי רב איכא לפרושי דאיירי בשכבר הזקינו אבל מדברי הש"ס דייק שפיר דמאי קאמר אלא פשיטא גידי צואר כו' דלמא מתני' הגידין והנותר איירי בגידי צואר הרכים לכך נקראו בשר ורב איירי בזקניים אלא ודאי ליכא לחלק בהכי בגידי הצואר וקשיא לרש"י. אך עדיין קשה הא גם מדיוקא דש"ס לק"מ דה"ק אלא פשיטא בגידי צואר הזקנים איירי דאי ברכים ודאי בשר נינהו ליכלינהו אלא בזקנים דלאו בשר גמור הן שיהא טעמן כטעם הבשר וקשיא לרב. ואין מכאן שום קשיא. לרש"י וצ"ע. ומ"ש רש"י בד"ה ר' יוחנן אומר כו' וגידין הרכים דקתני בברייתא נידונין כבשר לר"י משמע ליה דרכין השתא כו' ע"כ. קשה א"כ מאי פריך ליה ר"ל מהך ברייתא הני אין אבל גידין שסופן להקשות לא הא כבר תני גידין הרכין. וממתני' דלא תני להו נמי ל"ק דהא לא תנן במתני' מה הן אע"ג דרבא מפרש לה מה הן קתני י"ל לכך לא תני בהדיא לומר דלאו דוקא קתני ומאי דשייר במתני' מפרש בברייתא ויש ליישב. ומ"ש תו' שם בד"ה הואיל כו' ורשב"א מפרש כו' אבל ראשי כנפים והסחוסים אין סופן להקשות בגדי לעולם ע"ש נראה שהוא מפרש הא דתנן במתני' יאכל בגדי הרך היינו גדי שהיא רך אבל רש"י מפרש במתני' יאכל בגדי הרך ראוי לאכילה בפסח בן ח' ימים. ש"מ דסובר שאף בגדי סופן להקשות וצ"ל דסובר רש"י כתירוצא קמא א"נ קסבר טעמא דר"ל מקרא דואכלו את הבשר ולא גידין כדאמרינן בסמוך וכמ"ש תו' שם בד"ה הא כו' בשם ריב"א ע"ש. ומעתה מ"ש המהרש"א שם בד"ה הואיל כו' וקשה לפ"ז ר"ל כו' תקשי לנפשיה ליתני רבותא טפי עור הראש של עגל הרך כו'. ע"ש קשה אף בלא זה נמי צ"ל דסובר ר"ל עור הראש של עגל הרך יש לו טעם בשר הרבה יותר מגידין הרכין דאל"כ קשיא קושית תו' בד"ה הא כו' דליכא למימר דסברי כתירוץ ריב"א דא"כ לא מקשיה תו' מידי וכמ"ש. (ואף דגם לתירוץ ריב"א נמי צ"ל דעור של עגל הרך יש לו טעם בשר יותר מגידין הרכין דאל"כ קשה מנ"ל למעט גידין דלמא ואכלו את הבשר אתי למעוטי עור של עגל מ"מ דברי תו' לא משמע כן והדין עמהם כמ"ש בסמוך) אך קושית המהרש"א תמוה וכי פסח בא מן עגל הלא פסח אינו בא אלא מן הכבש או מן העז כמפורש בתורה ואין לומר דעור ראש הגדי נמי רך היא. דודאי ידוע להחכמים שאין רכות בעור הראש כעור העגל הרך וזהו דעת ריב"א שאין למעט מקרא ואכלו את הבשר אלא גידין ולא עור הראש ועי' מ"ש בסמוך וזה ברור ודברי המהרש"א צריך עיון:

מחלפה שיטתיה דרשב"ל. ה"ה דקשיא דר"י אדר"י מיהו למאי דמשני עיר של עגל הרך מתקשה יותר מהגידין הרכין ל"ק דר"י אדר"י. ולא תיקשי א"כ לר"ל נוקמי מיעוטא דואכלו את הבשר לעור הראש כמ"ש בסמוך. מיהו בבבלי שם משני דר"י הדר ביה. ונראה דהיינו דמסיק בירשלמי איכא דמחליף דר"י לדר"ל שהיה שונה כדאמר ר"י לאחר החזרה. ומזה נראה מ"ד הדר ביה סובר אף ר"ל לאחר שלמד מתני' בחולין הדר ביה ואמר גידין הרכין נמנין עליהן ול"ק קושית תו' בד"ה הא כו' וליתא לתירוץ ריב"א כדמוכח מסקנת הירושלמי שם. ותו' כתב חולין דף ע"ז בד"ה בלשון כו' וא"ת וממאי דמהאי דפסח הדר ביה דלמא מהאי דלקמן הדר ביה וי"ל מסתמא הדר ביה לגביה חבריה. וכתב המהרש"א דהיינו בפסח דפליג עליה ר"ל בהדיא משא"כ בטומאה לא פליג עלה ר"ל כו' ע"ש. וקשה הרי מפורש כאן דגם בטומאה פליג עליה דר"י לא קאמר אלא בטומאה מחמרינן מדרבנן אבל מדאורייתא אין לוקין עליו (ומ"ש בקונט' דיליף ליה מאלה הטמאים כו' אינו אלא אסמכתא דאלה הטמאים לא קאי אלא אשרצים ולא אבהמות) וקושית תו' אפשר לתרץ דאי ס"ד דמטומאה הדר ביה כי היכי דאותיב ר"ל לר"י מהא דראשי כנפים והסחוסים כו' אהא דאמר ר"י נימנין אגידין הרכין ה"ל להקשות נמי מהא דאמר עור של עגל הרך אינו מטמא דאזלינן בתר בסוף אלא ודאי מהא דנמנין הדר:

תמן שהוא עור וסופו להקשות. כתב תו' חולין שם בד"ה עור ששלקו מטמא טומאת אוכלין וא"ת א"כ יאכל עור בפסח דהא תנן כל הנאכל בשור הגדול בשלקא יאכל בצלי בגדי הרך וי"ל בעינן שיהא נאכל בשלקא שלא ע"י הדחק ע"כ וקשה א"כ מאי קאמר ר"י בפסחים הני מ"ט משום שנאכלין בשלקא כו' הא ודאי ראשי כנפים נאכלין בשלקא שלא ע"י הדחק משא"כ בגידין כדמוכח שם דאין עליהן שם בשר אף לאחר הבישול. וקושיתם תמוה בעיני דמעולם לא עלה על הדעת לומר שנמנין על דבר קשה שאינו נאכל אלא בשלקא בפסח שאין הפסח נאכל אלא צלי ולא איירי מתני' דהתם אלא בדברים שהן רכים עתה וסופן להקשות וקאמר כיון שגם בסוף נאכלים בשלקא נקראים בשר ונאכלין עתה שהן רכים בצלי משא"כ בעור ומעתה מ"ש תו' שם בד"ה אל כו' וי"ל דלא דמי פסח לטומאה דאפילו עור ששלקו כו' ע"ש אין ראיה כלל ובפסחים תירצו תוס' בענין אחר ע"ש וצ"ע:

ואכלו את הבשר לא גידים. כתב תו' חולין שם בד"ה אל כו' משמע מירושלמי דבכל מקום אזיל בתר השתא בר מגבי פסח דכתיב קרא. וכתב המהרש"א מיהו הבבלי לא סבר כן דא"כ מאי קא"ל ר"פ לרבא כו' ע"ש. אף שדברי תו' חולין יש לפרשם כן מ"מ מדברי הריב"א בפסחים שם בד"ה הא כו' מבואר שסובר שגם הבבלי אית ליה סברת הירושלמי. ונראה שסובר ודאי ר"פ דאמר לרבא ר"ל כו' דלא ידע דאותיב ר"ל לר"י ממתני' דעור הראש של עגל הרך לא ידע נמי דמקרא יליף ר"ל למעט גידין אבל לבתר דגלי ליה רבא דאותיב ממתני' וקשיא תקשי ר"ל לנפשיה על כרחך לומר דקרא קדריש. ועמ"ש בסמוך בד"ה מחלפה כו':

אכל בעיבור החדש. כתב התוי"ט בד"ה אכל דבר שהוא מצוה כו' ותימא כיון דסעודת עיבור החדש לאו דאורייתא א"כ ל"ל סיפא אכל דבר שהוא מצוה ע"כ ונ"ל סעודת ר"ח יש לה קצת עיקר דאורייתא שפרסום זה נעשה לידע שעברו ב"ד את החדש שלא יגעו באיסור דאורייתא כגון המועדות או לענין קטנה בת שלש שנים ויום אחד ולדיני נפשות כדאמרינן פ"ק דמכילתין דף ט'. גם הרבה חשו חכמים לפרסום זה כדאמרינן שקלים דף ט"ו אבל סעודת תנחומי אבילים אין לה שום עיקר מדאורייתא:

יצא זה שהוא שומע כו'. במתני' פירשתי הטעם דבמצוה לא מימשך וכ"ה בבבלי. אבל מדמייתי הירושלמי מקרא ש"מ דסובר שגם במצוה איכא למיגזר שימשך ואיכא בינייהו אם אכל אכילה זו המכוערת וטעה וסבר שיש מצוה באכילתו ואין הדבר כן להבבלי פטור דלא אתי למימשך ולהירושלמי דגזירת הכתוב הוא דוקא בעשה דבר מצוה ושמע לקול ה' פטור אבל לא עשה מצוה חייב:

קובלי לרשות כו'. עיין בקונטרס וכן פי' הי"מ. ויותר נ"ל דה"ק מוטב לקבל על עצמו עבודת המלך עצמו כדי להפטר מהשררה הממונה ממנו שהמלך יותר מוכן לעשות חסד עם עבדיו מן הכולי. ובמסכת מ"ק פירשתי בענין אחר ע"ש:

הוה עליל לכנישתא בצפרא כו'. בבבלי גרסינן ואין עולין לה אלא לאור עיבורו ואין עולין לה ביום אלא בלילה וכתב תו' ואין עולין לה ביום ואם תאמר הא כבר תנא לה רישא לאור עיבורו ויש לומר ס"ד לאו לאפוקי יום העיבור אתא אלא לאפוקי לילה שלפני העיבור ע"כ. וקשה הא סעודה זו אינה אלא לפרסם שעיברו את החדש כמ"ש רש"י א"כ איך אפשר לומר לעשותה בליל שלפני העיבור הא עדיין לא ידעינן שיהיה החדש מעובר הא אפשר שיבואו העדים מחר וי"ל כוונתם סד"א סעודה זו עושים להודיע שקידשו ב"ד את החדש ועושין הסעודה ביום שלשים קמ"ל דאין עושין סעודה אלא להודיע שעיברו את החדש אבל אם נתקדש החדש אין עושין סעודה. אך עדיין לשון תו' דחוק שכתבו לאפוקי לילה שלפני העיבור ולפי מ"ש הל"ל לאפוקי קידוש החדש ועוד הא תנן במתני' אכל בעיבור החדש. ואין לומר לאפוקי לילה שלפני העיבור היינו ליל מוצאי שלשים אין עושין סעודה זו אלא ביום העיבור שהוא יום ל"א ובלילה שהיא ליל ל"ב ודוחק דבכל מקום ליל מוצאי שלשים מיקרי אור עיבורו וצ"ע. ורש"י כתב שם בד"ה אחריפו כו' והאי דתני אין עולין לה ביום אעיקר מילתא קאי שהסעודה ומשאו ומתנו של דבר בלילה הוא ע"כ. וקשה הרי כתב בד"ה אכל כו' ואין אסיפה זו אלא לפרסם הדבר שעברוהו ולא לעיין דהא אין עולין אלא לאור עיבורו כו' ע"ש א"כ מאי משא ומתן דקאמר כאן וצ"ע. והרמב"ם כתב פ"ג מהל' קה"ח כשמעברין כו' היו עולין למקום מוכן ועושין בו סעודה ביום ל"א שהוא ר"ח ואין עולין לשם בלילה אלא בנשף קודם עלות השמש כו' ואוכלין בעת הסעודה ע"כ. וקשה הרי מפורש בש"ס שילכו משם בבקר כמ"ש רש"י ואיך קאמר שאוכלין בעת הסעודה. ונראה שמפרש הא דתני ואין עולין לה אלא לאור עיבורו לאפוקי שלא יעשו סעודה זו לאחר ר"ח לפרסם העיבור שאין פרסומו ניכר אלא ביום העיבור. ומדתני חדא אין עולין לה ביום אלא בלילה ותניא אידך אין עולין לה בלילה אלא ביום וקשיין אהדדי לכך קאמר שעולין בנשף קודם עלות השמש ששעה זו אינה לא יום ולא לילה כדאמרינן פ"ק דברכות בבבלי דף ט' והיינו דקאמר כדאר"ח בר אבא לבניה אחריפו כו'. והא דקאמר ר"ח לא קאי אעיבור חדש דא"כ מאי לבניה דקאמר ועוד אחריפו דהוא בנשף קודם עלות השמש מאי אחריפו ופוקו דקאמר אנא ודאי לא מייתי דרחב"א אלא לראיה בעלמא כי היכא דארחב"א לבניו כשאתם רוצים לפרסם בואכם וצאתכם תבואו ותצאו בנשף קודם עלות השמש אף עלייה זו לסעודה צריכה שתהיה כן. וכ"ת איך נפרש הא דאמר אין עולין לה אלא לאור עיבורו שלא יעשנה אח"כ הא אמרינן בירושלמי פ"ק דמגילה דף ב' סעודת ר"ח וסעודת פורים מאחרין ולא מקדימין וי"ל הרמב"ם מפרש ליה דקאי אסעודת ר"ח ממש כמ"ש שם בפירושי וזה ראיה גדולה לדעת הטור א"ח סי' תי"ט ע"ש. אך קשה הרי מפורש כאן שעושין הסעודה בלילה דהא קאמר בצפרא היה ר"י מלקט פירורין שנפלו מן הסעודה בלילה ואיך קאמר הרמב"ם שהיו עושין סעודה ביום. ואפשר שסובר שהבבלי פליג ואינו מוכרח וצ"ע. והא דאמר ר' יוחנן יהא חלקי עם מאן דקדיש ירחא הכא חמשית לא פליג אהא דתנן במתני' אכל בעיבור החדש דמשמע דוקא כשמעברין הוא דעושין אבל לא כשמקדשין דיש לומר אף לעיבור קורין קידוש ומצינו כיוצא בזה פרק קמא דמכילתין [פ"א ה"ב] משני מאי מקודש מקויים:

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.

< הלכה קודמת · הלכה הבאה >מעבר לתחילת הדף