שיירי קרבן/סנהדרין/ז/א

שיירי קרבן סנהדרין ז א

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

ארבע מיתות. סקילה כו'. עיין בקונטרס וכ"פ רש"י והר"ב. וכתב התוי"ט ויש לתמוה דלא נקטי המשנה דלעיל מההיא שני חייבי מיתות ב"ד שנתערבו נידונין בקלה כו' ע"ש. ותימא טפי ה"ל להקשות כן אסוגית בבלי דף נ' ע"ב דקאמר נ"מ למי שנתחייב שני מיתות כו' והוא כפירש"י והר"ב. וי"ל בגמרא קאמר נ"מ אהא דאר"י דפליגי בארוסה בת כהן שזינתה ע"כ לומר נ"מ למי שנתחייב שני מיתות דלשנים שנתערבו שנידון בחמורה ליכא למימר דא"כ קשיא ל"ל הא דר"י הא משנה מפורשת היא פרק הנשרפין אבל פלוגתייהו דר"י ור"ש במתני' איכא לאוקמי דנ"מ בשנים שנתערבו. וא"ת מאי קמ"ל ר"י הא נמי מתני' היא פרק הנשרפין מי שנתחייב שני מיתות נידון בחמורה וי"ל קמ"ל רבנן דהכא לית להו דר' יוסי דפליג לקמן ואמר נידון בזיקה הראשונה הבאה עליו דלדבריו ארוסה בת ישראל שזינתה מאביה בשרפה שהיא זיקה הראשונה ולרבנן בסקילה. והמהרש"א כתב דף נ' ע"ב נראה במתני' איכא נ"מ לשנים שנתחייבו שני מיתות ור"י דנקט פלוגתייהו בשתי מיתות בחד גופא קאמר נ"מ לנתחייב שתי מיתות ע"ש. ותימא שלא ראה דרש"י לא פירש כי במתני' ועוד לר"י אף אי הוה נקט סתמא נמי צ"ל כן דאל"כ מאי קמ"ל מתני' היא וכמ"ש. ונ"נ טעמא דרש"י דליכא למימר נ"מ לחייבי מיתות שנתערבו דמפורש לקמן במתני' דפליגי ביה ר"ש ורבנן לכך קאמר משנה יתירא קמ"ל דמודי ר"ש ורבין מי שנתחייב שתי מיתות שנידון בחמורה ור' יוחנן קמ"ל דפליגי רבנן אר' יוסי ולא דיינינן ליה בזיקה הראשונה דממתני' ליכא למשמע דאיכא לאוקמי בשבאו שניהן כאחת:

ולרשות לא ניתן אלא דיו הרג. וקשה מאי קאמר אע"ג דתנן לקמן בפרקין מצות נהרגין היו מתיזין את ראשו בסייף כדרך שהמלכות עושה במלכי אומות איירי כדמוכח בברייתא ר' יהודה אוסר משום ובחוקותיהם לא תלכו ולדידהו ודאי לא ניתן שום דבר ונראה דקאי אמלכי ישראל שרשות להם להרוג את העובר על דבריהם וקאמר דאין להם להרוג אלא בסייף וז"ל הרמב"ם פ"ג מהל' מלכים ואין למלך רשות להרוג אלא בסייף בלבד. ומפרשיו לא ביארו מאין יצא לו דין זה. ואין ספק שמכאן למד. וכוונת הש"ס לתרץ מתני' דהל"ל סתמא ארבע מיתות נמהרו ול"ל למתנייא לב"ד פשיטא. ועוד הא באמת לכל ישראל נמכרו כל החוטאים באיזה מיתה יומתו וקאמר דבא למעט המלך שאינו רשאי להרוג אלא בסייף. אך קשה הא דרשות למלך להרוג הממרה את פיו ילפינן מדכתיב כל איש אשר ימרה את פיך וגו' יומת וכל מיתה האמורה בתורה סתם אינה אלא חנק. והיה נראה לומר קסבר הירושלמי הא דאמרינן כל מיתה האמורה בתורה סחם אינה אלא חנק הוא מטעם אי אתה רשאי להחמיר כו' וכר' יאשיה לקמן ובבבלי דף נ"ב אם כן לר"ש סתם מיתה בסייף לכן אין למלך רשות להרוג אלא בסייף אך קשה מ"ש דנקט שימועתיה אליבא דר"ש. הל"ל שאין המלך רשאי להרוג אלא בחנק וכרבנן ועוד הא קיימא לן כרבנן ואפילו הכי פסק הרמב"ם שאין למלך רשות להרוג אלא בסייף. ועיין בתוס' דף נ"ב ע"ב בד"ה קמיפלגי כו' וצ"ע:

ורבנן אמרין כל שם ארוסה כו'. עי' בקונט'. ורש"י כתב בסוגיין בד"ה ומדאפקה כו' ויש להקשות איך ילפי מהכא דסקילה חמורה א) הא לא קמה לרבנן דארוסה בת כהן בסקילה אלא משום דסברי סקילה חמורה. ומפני קושיא זו דחק בפירוש הסוגיא ע"ש. ול"נ דשפיר דייקי מהכא דאי שרפה חמורה קשה גז"ש דאביה אביה ל"ל וליכא למימר דאיצטרך דשרפה חמורה מסייף וכדאמרינן התם בש"ס לרבנן נאמר אביה בסקילה ונאמר אביה בשרפה מה אביה האמור בסקילה סקילה חמורה מסייף אף אביה האמורה בשרפה שרפה חמורה מסייף הא סתמא דקרא משמע אחת ארוסה ואחת נשואה יוצאת לשרפה דכתיב בת כהן סתמא וכיון דאפקה רחמנא ארוסה בת כהן מסקילה לשרפה ש"מ שרפה חמורה מסקילה ממילא שמעינן נשרפה חמורה מסייף מק"ו מסקילה מה סקילה חמורה מסייף שניתן למדיח שרפה החמורה מסקילה לא כ"ש דחמורה מסייף אלא ש"מ נשואה יצאה לשרפה ולא ארוסה וסקילה חמורה ושפיר איצטרך גז"ש דאביה אך קשה הא איצטרך גז"ש למעט פנויה וכדאמר ר"ע (דף נ"א ע"ב) יכול אפי' פנויה נאמר כאן אביה ונאמר להלן אביה מה להלן זנות עם זיקת הבעל אף כאן זנות עם זיקת הבעל. וכ"ת סברי רבנן למעט פנויה לא צריך קרא דילפינן בנין אב מבת ישראל מה מצינו בבת ישראל שלא ענש מיתה אלא בארוסה ונשואה אף בת כהן כן וכה"ג אר"ש שני כללות נאמרו כו'. י"ל כה"ג לא אמרינן מה מצינו דא"כ קשה מאי קאמר ר"ע יכול אפי' פנויה לכך נראה דסברי רבנן סתמא דקרא מוקמי ליה בארוסה וכדאמר ר' ישמעאל מה כשהוציא כו' ובת אוקמינן שלא לחלק בבנותיהם וכדר"י ואית להו גז"ש אביה וקשיא להו שפיר גז"ש ל"ל פנויה אימעיט ממילא כמו נשואה אלא ודאי סקילה חמורה וצריכין למוקמי קרא בנשואה דוקא וגז"ש לאשמועינן שריפה חמורה מסייף וא"ת נימא גז"ש אתי למעט פנויה ומדאיצטריך גז"ש למעט' פנויה ש"מ קרא קאי נמי אנשואה ולא ילפינן בת כהן מבת ישראל בבנין אב ודלא כר' ישמעאל ולעולם שרפה חמורה דהא השתא נמי צ"ל דליתא לבנין אב וארוסה בסקילה וי"ל דסברי רבנן מ"מ מהני הבנין אב מבת ישראל למעט פנויה כמו דפנויה בת ישראל אין בה מיתה ה"נ פנויה בת כהן ולא תיקשי לך א"כ לר"ע מיעוטא ל"ל דר"ע סובר מדסתם קרא אחת ארוסה ואחת נשואה במשמע ולית ליה בנין אב דר"י קשיא ליה שפיר יכול אפילו פנויה אבל רבנן אית להו מה מצינו אלא מדסקילה חמורה כדדייקינן מגז"ש ע"כ לומר דלא קאי בנין אב אארוסה אבל אפנויה כדקאי קאי. לפ"ז מיושב שפיר קושית תו' בד"ה קסברי כו' ובד"ה נאמר כו'. וא"ת מאי פריך הש"ס לר"י האי את אביה היא מחללת ל"ל דלמא איצטרך אביה לגז"ש ללמד דשרפה חמורה מסייף וכמ"ש וי"ל הא ר"י על כרחך כר"ש ס"ל דשרפה חמורה דאמר ארוסה בת כהן בשרפה ובת ישראל בסקילה א"כ תו ל"צ קרא דשרפה חמורה מסייף דאיכא למילף מק"ו מחנק כר"ש. וכ"ת סובר ר"י כרבנן מדיחי עיר הנידחת בסקילה תו ליכא למילף ק"ו מחנק כר"ש. דהא עדיין איכא למילף ק"ו מסקיילה דחמיר מסייף דהא מדיח בסקילה וכ"ש שרפה. ומהרש"א כתב אהא דאמר הגמ' לר"ש שרפה חמורה מסייף כו' אמרת וכי איזה כו' ולא בעי למילף בגז"ש דאביה כו' דהא ר"ש נמי אית ליה גז"ש משום דסקילה גופה כו' ע"ש עדיפא מיניה הל"ל למה ליה לר"ש למילף מחנק דצריך לומר תחלה וכי איזה כח כו' והדר יליף בק"ו ה"ל למילף מיד בק"ו מסקילה. ומ"ש המהרש"א לתרץ קושית תו' בד"ה נאמר כו' ולפמ"ש תו' בד"ה קסברי כו' דסייף דאיבא בהדי ממונם אבד חמור ע"ש ונראה קושית תו' היא מתלת אנפין חדא במה מצינו אית לן למילף ארוסה בשרפה וכר"י שנית סתמא דקרא משמע כל שם בת כהן. שלישית אי אמרינן דלא קאי גז"ש אארוסה מפקינן גז"ש מפשטא דגבי ארוסה כתיב אבל שתהא שרפה חמורה מסייף והו דבר שלא נאמר בקרא וטפי מסתבר למוקמי גז"ש דקאי אדבר המפורש בקרא מאי קאמרת אפ"ה פושט יד בעיקר עדיף נימא פושט יד בסקילה וגם ממונם אבד אבל סקילה לחוד שרפה חמורה. ולפמ"ש אין צורך למ"ש תו' דממונם אבד גורם שניתן לפושט יד ואפ"ה ל"ק קושית תו'. מיהו מדאמר בסמוך ר"ש דרש כו' משמע דסובר הירושלמי דלאו מבת כהן דייק להו דסקילה חמור או שרפה חמור. אבל דרשות אלו צריכין ביאור ארוך ועמ"ש בקונט':

כל מיתה שהיא למטה כו'. בבבלי פריך מידי למטה תני ושני רבא ברשות אביה או חמיה קאמר ופריך הא אידי ואידי ר"ש בשרפה קאמר ופירש"י וע"כ לא מצית למימר ר"א בהא פליג דמהיכי תיתי עליה כו' ומי הוציא נשואה לסקילה אם החמיר הכתוב בארוסה בת כהן שכן היא חמור תחמור בנשואה שהיא קלה ע"כ וקשה הא דהחמיר בבת כהן בשרפה לאו משום חומרא דארוסה הוא אלא מחומרא דבת כהן א"כ נחמיר גם בנשואה בת כהן וע"ק נימא ר"א קדריש ובת ואית ליה מה מצינו דר"י וקסבר אהני מה מצינו שתהא ארוסה בשרפה ואהני ובת לרבות נשואה לסקילה וכ"ת א"כ פנויה נמי וכדהשיב ר"י לר"ע אם משמע להביא את הנשואה הביא את הפנויה י"ל לר"ע הוא דקאמר הכי דלא דריש בנין אב מבת ישראל אבל ר"א דאית ליה בנין אב ודאי דלא מרבינן פנויה דדוקא נשואה מעלינן חד דרגא כמו ארוסה אבל לחדש מיתה לפנויה לא אמר (ועמ"ש בסמוך) לכך נראה דה"ק הא אידי ואידי ר"ש בשרפה קאמר ואין לנו לחדש עוד פלוגתא רביעית בענין זה דהא כבר איתנהו תלתא פלוגתא רבנן ור"ש ור' ישמעאל:

היא בשרפה ואין זוממיה בשרפה. כתב תו' דף נ"א ע"ב תימא ל"ל לאחיו ולא לאחותו תיפוק ליה מדכתיב היא ולא זוממיה שמעינן ע"ש ובמהרש"א ונראה אי מדכתיב היא ה"א ולא זוממיה בשרפה אבל בסייף ליהוי דמן הסברא יש לנו לחייבם בשרפה מכאשר זמם ואין להקל עליהם אלא מאי דמפרש בקרא לכך איצטרך לאחיו ולא לאחותו. וכ"ת מכדי ר' ישמעאל הוא דאמר לאחיו ולא לאחותו ואיהו כר"ש ס"ל דשרפה חמורה מסתמא סבר נמי כוותיה דסייף קיל כמ"ש תו' דף נ"ב ע"ב א"כ אין לטעות לחייב זוממיה בסייף י"ל הא לר"ש איצטרך למעט דלא נחייבם בסקילה דקל משרפה מלעשות ה"א דוקא היכי דמעידין נמי על הבועל וכ"ת נימא היכא דליכא בועל בסייף וכקושית המהרש"א וי"ל כיון דמיעט קרא דלא בעינן כאשר זמם ממש היכא דאיכא בועל כי מיעט היא אף מסייף מיעטו והוא בחנק כבועל:

כיוצא בהם כו' וז"ל התוספתא סוף מכילתין כל הזוממין והבועלין מקדימין לאותה מיתה אם לסקילה סקילה אם לשרפה שרפה בד"א שהוא כיוצא בהן באותה מיתה כיוצא בהן בסקילה הוא והן בסקילה כיוצא בהן בשרפה הוא והן בשרפה כיוצא בהן בחנק הוא בשרפה והן בחנק. ונראה דה"ג בד"א שהיא כיוצא בהן באותה מיתה כיוצא בהן בסקילה הוא והן בסקילה כיוצא בהן בשרפה הוא והן בשרפה כיוצא בהן בסייף הוא והן בסייף אבל בחנק היא בשרפה והן בחנק דה"פ והבועלין כל הבועל בעילת איסור מיתת הבועל כמיתת הנבעלת וכן מיתת הזוממין בד"א שהזוממין באותה מיתה שהעידו בשהבועל באותה מיתה שחייבת הנבעלת כיוצא בהן בסקילה שוין החוטא והעדים לנבעלת וכן הדין בשרפה וכן הדין בסייף אבל בחנק היא בשרפה והוא והן בחנק וק"ק הא גם בשרפה כן הוא:

רבנן דרשין כו'. עי' בקונט'. וקשה לפמ"ש תו' אנשי עיר הנדחת אף שפושטים ידן בעיקר נידונו בסייף דכיון דממונם אבד הוי כסקילה א"כ אין כאן ק"ו וי"ל כל זמן דלא ידעינן דסייף קל אמרינן מסברא כיון דיש בו חומרא זו דממונן אבד מיתתו נמי חמורה וכ"כ תו'. וכה"ג צ"ל למסקנת הבבלי סייף חמור מחנק משום פושט יד בעיקר עדיף ולא אמרינן משום דממונם אבד די בסייף:

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.

< הלכה קודמת · הלכה הבאה >מעבר לתחילת הדף