שיירי קרבן/סנהדרין/ו/ז

שיירי קרבן סנהדרין ו ז

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

קורה מוטה על הכותל. עיין בקונטרס. הכא משמע דפליגי רבנן ור"י אי תלוש ולבסוף חיברו הוה מחובר או לא. ובבבלי חולין דף ט"ו גרסינן אמר רבא תלוש ולבסוף חיברו לענין ע"א הוי תלוש לענין הכשר זרעים תנאי היא לענין שחיטה מאי. וקשה אמאי לא קאמר לענין קבורה תנאי היא. דהא תנאי דהכשר זרעים לאו מתני' היא ועוד לשינוייא דרב פפא התם לד"ה תלוש הוי ועיין בחדושי הרשב"א שם. והיה נ"ל לומר ע"כ לא מספקא ליה לרבא אלא בכותל בנין אבל נעיצת הקורה בארץ הא ודאי לאו מחובר הוא וכמ"ש תו' בסוגיין בד"ה תלישה כו' ע"ש. אך מדקאמר הש"ס התם ת"ש נעץ סכין בכותל שחיטתו כשרה ומשני שאני סכין דלא מבטל ליה. ש"מ דסובר נעיצת סכין ה"ל כמחובר אע"ג דנעיצת הסכין אינו מחובר כל כך כמו קורה שהוא נעוץ בעפר הארץ בחוזק. ונראה כיון דהכא שמעינן לר"י אפילו תלוש ולבסוף חיברו בדבר דלא מבטל ליה נמי הוי מחובר דהא הקורה מתחלה נתקעה בקרקע להסירה משם ולקברה ובשחיטה שמעינן מהא דנעץ סכין בכותל בדבר דלא מבטל ליה דהוי תלוש ש"מ דלא דמיין וליכא למיבעיא מינה מידי אבל מהכשר זרעים בעי שפי' אי שחיטה להכשר זרעים דמי ופליגי או לא. וא"ת עדיין איכא למיבעיא מהכא ומהך ברייתא נעץ סכין בכותל ליכא למפשט דאתיא כרבנן וי"ל א"ב איפשיט בעיין דעד כאן לא מיבעיא לן אלא אי פליגי גם לענין שחיטה או מודו רבנן ומברייתא. מוכח דפליגי רבנן ור' יוסי נמי לענין שחיטה והלכתא כרבנן וליכא למיבעי תו מידי. ומ"ש עוד בקונטרס מדכתיב כי קבור תקברנו יתירא דרשינן שהעץ נקבר עמו. כ"כ רש"י (דף מ"ו ע"ב). אך בירושלמי נזיר [פ"ז ה"א] מפורש דמתקברנו לחוד קדריש. ועמ"ש שם בתוס' בד"ה מנין כו':

ניחא לעדה כו'. כתב הי"מ ולא ניחא ליה לפרש כבבלי דלא גזר עליהן יהושע אלא בזמן שבה"מ קיים דא"כ למזבח הל"ל ע"ש. ול"נ דהבבלי יליף ליה מדכתיב אל המקום אשר יבחר דולמזבח ה' אין שום משמעות בזמן שבה"מ קיים דוקא שהרי מקריבין אע"פ שאין בית גם קודם בנין הבית היו מקריבין בבמה והיה נקרא מזבח ה'. ומ"ש רש"י בזמן שבהמ"ק קיים דכתיב למזבח ה' ע"כ. לאו דוקא ואסיפא דקרא סמיך. ומ"ש הי"מ עוד אלא במי שהוא עתיד לבנות צ"ע מה טעם זה אי ס"ל ליהושע לקרבן יקרבן כו' וכי מי שיבנה בה"מ יהיה גדול ממנו כו' ע"ש עוד דחק הא דקאמר לבנות בית הבחירה היינו שדוד בנה את היסודות ועוד שחפץ לבנות כו' ע"ש. ולפמ"ש בקונטרס הדבר מבואר שא"צ לדחוקיו:

ושופכי דמים כו'. כתב הי"מ תענית פ"ג והא דלא קאמר בבבלי פרק הערל שבדק דוד על שפיכת דמים משום כאלו היו ש"ד היו גואלי הדם צועקים ע"כ. וקשה הרי מפורש כאן שבדק גם על ש"ד. אלא שהבבלי חולק בזה וסובר שאין הגשמים נעצרין בשביל ש"ד. ולולי דמסתפינא אמינא מ"ד בעון שלשה דברים לא קחשיב ש"ד והוא דעת הבבלי ולא דריש יחניף לשון יחן אף אבל בשלשה דברים האחרים הדבר מפורש בקרא:

בדק דוד בכל דורו כו'. בבבלי פרק הערל גרסינן בדק ולא מצא אמר אין הדבר תלוי אלא בי מיד ויבקש דוד כו' שאל באורים ותומים. כתב המהרש"א אינו תלוי אלא בי ר"ל דבר מלכות שצריך להיות נחתך ע"פ המלכות רי"ש ששאל באורים ותומים דאי שאל בנבואה מיד ה"ל לישאל בנבואה מה הוא החטא א"ו לא שאל כלל בנבואה אלא באו"ת הלכך מעיקרא סבר שאין הדבר תלוי במלכות ואין שואלין אלא למלך דבר התלוי במלוכה ע"כ. ותימא מנא ידע שהדבר תלוי בו. וע"ק הא מפורש לעיל בפרקין [פ"ו ה"ג] שלא רצה הקב"ה לגלות מי הוא החוטא שאינו מפרסם כל בריה וע"ק הא עצירת הגשמים ורעב שהיה בארץ ודאי צורך הציבור הוא ואם שואלין למי שהציבור צריך בו כ"ש דבר שכל הציבור צריכין בו. ונראה מעיקרא לא שאל באו"ת שחשש שהחטא הוא באחת משלשה דברים שאין החטא בכל הציבור וכגון זה אין הקב"ה מפרסם וכדאמרינן לעיל עכשיו שבדק ולא מצא אמר אין הדבר תלוי אלא בי שהחטא הוא בכל ישראל או בו לבדו שהוא במקום כל ישראל דדוקא בהנך שלשה עבירות אפילו יחיד גורם עצירת הגשם בכלל כולו משא"כ בשאר עבירות אינן נענשים אלא העושים כדכתיב חלקה אחת תמטר וגו' וכיון שהחטא הוא בכלל כולי ודאי המקום מגלה עונם ואין בזה לה"ר ולא פירסום. ובזה יתיישב מה שדקדקו המפרשים בענין זה ע"ש:

ויבקש דוד את פני ה' כו'. עיין בקונט' וכן הוא בבבלי פ' הערל. וקשה התניא השואל פניו כלפי הנשאל והנשאל פניו כלפי השכינה הרי דגבי השואל לא שייך פני ה' ובקידושין [פ"ד ה"א] כתבתי בד"ה ויבקש כו' דה"ק ויבקש דוד את העומד פני ה' והיינו הכהן ע"ש וגם זה דחוק. ונראה דרש"י פי' ביומא דף ע"ב השואל פניו כלפי הנשאל כלפי הכהן והנשאל פניו כלפי השכינה כלפי אורים ותומים ושם המפורש שבתוך החשן ע"כ ותימא לפירושו גם השואל היה פניו כלפי השכינה שהרי כשראה הכהן ראה גם האורים ועוד איך ראה הכהן האורים התלוים על לבו ולשון כלפי השכינה לא משמע כן. וכבר הירגיש בזה הכ"מ סוף ה' כלי המקדש וסיים בה לכך כתב רבינו וכיצד שואלין עומד הכהן ופניו לפני הארון והשואל מאחריו פניו לאחורי הכהן. דאלו כלפי פני הנשאל הל"ל השואל והנשאל פניהם כלפי השכינה ע"כ. ותימא אדרבה לפי' הרמב"ם קשיא טפי הל"ל השואל והנשאל פניהם כלפי השכינה אבל לפירש"י ניחא אם נאמר שהיה פני השואל לאחורי הכהן וכוונתו לומר שאינו רשאי לפנות פניו לצד אחר אלא דוקא להצד שפונה פני הכהן ועוד הא י"ל הכהן עומד ופניו למערב נגד הארון והשואל עומד ופניו למזרח נגד הכהן נמצא השואל עומד לפני אלעזר והכהן עומד לפניהם לכך נראה קסבר לפני ה' קאי אתרווייהו שיהו השואל והנשאל לפני ה' והכהן עומד ופניו למערב נגד הארון שהוא פני ה' וכמ"ש הרמב"ם והשואל עומד נגד הכהן ופניו למזרח ורואה האורים ותומים שעל לב הכהן וזהו לפני ה' שהשם מפורש כתוב עליהם וכדפירש"י. וכ"ת דלמא שניהם עומדים ופניהם למערב ולא עמד השואל כלפי הנשאל פנים בפנים וי"ל מדכתיב ושאל לו משמע ושעמדו כדרך המדברים זה עם זה והיינו פנים בפנים א"נ מדכתיב ולפני אלעזר הכהן יעמוד דייק:

בקשו את ה' כל ענוי ארץ. וקשה מה עניו ענוים לכאן הלא דבר זה נוגע לכל בני אדם ונראה דה"ק אל יאמרו ענוים אשר ה' מייסרם ודאי מאוסים הם בעיניו ואינן ראויים לבקש ממנו דבר שאינו כן אלא מייסרם על אשר הרעו לעשות והטוב אשר עשו הרי הוא לפניו שכך מצינו שמשפטו של החוטא ופעלו הטוב שניהם משתלמין לו כאחד:

ויאמר ה' על שאול כו'. כתב הי"מ וא"ת והלא בשביל דוד הוה נמי הרעב לפי שהיה משגר כל מתנותיו לעירא היאירי כדאמר פ' הדר ולמה לא זכר לו זה ע"ש ונראה עון דדוד גרם שלא נתעכב הדבר עוד שהרי זה שלשים שנה שמת שאול ולא נענשו על כך אבל עון זה אינו מביא רעב לעולם:

שלא עשיתם עמו חסד. בבבלי מסיים אמר דוד שאול נפקא להו תריסר ירחא שתא ולא דרכיה למספדיה. כתב המהרש"א אע"ג דהעונש הרעב בא על שאול שלא נספד כהלכה מ"מ אמר דוד זה א"א לתקן כו' ע"ש. וקשה למה נאמר לו עון שאול כלל כיון שאין בידו לתקן ועוד הרי מפורש בקרא בהיפך ויקח את עצמות שאול וגו' וכתיב ויעשו כל אשר צוה המלך ואמרינן בפרקי ר"א מלמד שהיו מעבירין את עצמות שאול בכל שבט ושבט שיגמלו עמו חסד בכל גבול ישראל. ודוחק לומר שהבבלי פליג גם רש"י בפי' מביאו. ועוד קשה לדרשת פר"א הא נאמר לו על שאול ועל בית הדמים למה הפך דוד את הסדר ומתחלה הרג בניו ואח"כ הספידו. ונראה הא דאמרינן דאין מספידין אפי' על חכם יותר מי"ב חדש היינו דוקא עליו בפני עצמו אבל עם מת אחר כגון שמת אחד מקרובי החכם מספידין גם את זה עמו נמצא אלו לא נהרגו בני שאול לא היה באפשר להספיד את שאול וכשנהרגו בניו והיה בתוכם מפיבושת רבו של דוד וכל ישראל חייבים בהספדו ונספדו גם שאול ובניו עמהם והיינו דכתיב ויעל משם עצמות שאול וגו' ויאספו את עצמות המוקעים ויקברו את עצמות שאול וגו'. ע"י עצמות המוקעים נספדו גם שאול ובניו. ובזה יבוארו הפסוקים על נכון ואין מקום לכל מה שדקדקו המפרשים בזה:

ואלו אין בהן אחד כו' עי' בקונט', וקשה הא לקמן מסיק שמפני קידוש השם דחי דוד מ"ע ול"ת דלא תלין וי"ל אי לאו ק"ה לא היה משגיח בתביעתם שהרי לא נאמר בנבואה אלא על בית הדמים וכבר נתכפר בהריגתם ואי לאו שתבעו או שמיחו בדבר ודאי משום ק"ה לחוד לא ה"ל להניחם שרבו היה אחד מהם כמ"ש תו'. ועמ"ש לקמן בד"ה מתני' דלא כר"מ ובקידושין [פ"ד ה"א] סוגיא זו:

והעובד העיר כו' עי' בקונט'. והי"מ כתב ופשטיה דקרא שהגבעונים יהיו שם לפקח על עסקי הציבור ולכן יעבדוהו מכל שבטי ישראל ר"ל יפרנסוהו ע"ש כמה רחוקים דברים אלו מן הפשט לא מצינו פרנסה שנקראת עבודה ועוד תימא איך לא ראה רישא דקרא דכתיב ועשרת אלפים ימה והיתה תבואתה ללחם לעובדי העיר והעובד העיר כו' הרי שלא היו צריכין לפרנסת אחרים. ובבבלי ב"ב דף קכ"ב גרסינן אידך למאן אר"ח לנשיא דכתיב והעובד העיר וגו' א"ל ר"פ לאביי אימא שר בעלמא לא ס"ד דכתיב והנותר לנשיא. וכתב תו' ובב"ר דריש מכאן שהגבעונים אינן מתרפאים לעתיד לבוא מדאפקיה בלשון עובד דרוש ביה גבעוני או שמא פליגי ע"כ. ול"נ דאין כאן פלוגתא דה"ק והיתה תבואתה ללחם לעובדי העיר והן הגבעונים שעיקר העבדות מוטל עליהם והעובד העיר דהיינו שר הממונה על כל צרכי העיר יעבוד בעובדי העיר להביאם מכל שבטי ישראל אם יהיה צורך בעבודתם ומדנקט לשון יעבדוהו דמשמע דקאי אעובדים הידועים והם הגבעונים וקשיא ליה סיפא דקרא לכך מפרש ליה דקרינן יאבידוהו וכמ"ש בקונט'. והיינו דפריך בבבלי מנ"ל דוהעובד הוא הנשיא דלמא שר בעלמא קאמר ומשני כיון דכתיב בסמוך והנותר לנשיא ש"מ דגם רישא בנשיא איירי נמצא שאין כאן שום מחלוקות וזה ברור:

ולמיכל בת שאול לא היה לה ולד כו'. כתב הי"מ ולא מצי לשנויי עד יום מותה לא היה לה וביום מותה הוה לה כדבעי לשנויי פ' כהן גדול דקרוב לנמנע שביום מותה הולידה חמשה בנים וחיו ע"כ. ותימא הא מפורש בקרא דבשעת מותה היתה נשואה לדוד ובקרא כתיב אשר ילדה לעדריאל המחולתי ועוד אי ביום מותה ילדה בני דוד הויין ואינן בני עונש. וכתב עוד אלא קשה כתיב והששי יתרעם לעגלה ואמר רב לעגלה זו מיכל ועל שביזתה דוד כשכרכר לפני הארון נענשה שלא היה לה ולד מאותה מעשה והלאה כדאמר פ' כ"ג א"כ י"ל חמשה בנים אלו נולדו לה קודם מעשה וי"ל מדרש זה פליג ארב דאמר עגלה זו מיכל ולא היה לה ולד בשום זמן ע"כ. ותימא הרי לעיל פ' כ"ג ובסוכה [פ"ה סה"ד] מפורש דהירושלמי סובר דעגלה זו מיכל אלא שלא היה לה ולד חוץ מזה שנולד לה ביום מותה וכמ"ש שם. גם מעיקרא לק"מ דעיקר קושית המקשה מהא דכתיב אשר ילדה לעדריאל המחולתי כמפורש בבבלי פרק כ"ג דף י"ט:

שבעתם כתיב כו' עיי' בקונט'. וכתב הי"מ ואע"פ שלעולם ז' היו המוקעים שניתן אחר תחתיו כדכתיב ב' בני רצפה וה' בני מיכל מ"מ כתיב חסר יו"ד רמז למה שנחסר מפיבושת מהמוקעים ע"כ. ותימא רמז זה למה הרי מפורש בקרא ויחמול המלך על מפיבושת וגו'. והוא בעצמו כתב אהא דקאמר בסמוך זה מפיבושת שהיה אדם גדול בתורה תימא הא בהדיא כתיב ויחמול המלך על מפיבושת בן יהונתן בן שאול על שבועת ה' אשר בינותם ודחק מאד ע"ש ולי נראה דסובר הירושלמי שבאמת לא היו המוקעים אלא ששה והא דכתיב שני בני רצפה ארמני ומפיבושת. זהו מפיבושת בן יהונתן דרצפה היתה פלגש שאול קודם המלוכה והדיוט מותר בפילגש כמ"ש הרמב"ן וקסבר פילגש בלא כתובה וקידושין ומותר הבן בפילגש אביו כשם שמותר באנוסת אביו דדרך ליקוחין אסרה תורה ה"נ פילגש שרי ואילולי שהיה גדול בתורה היה מציל מפיבושת רבו וזה היה אחד מחמשת בני מיכל דהשבועה לחוד אינה דוחה כבוד התורה אבל השתא דאיכא במפיבושת בן יהונתן תרתי לכך דחה כבוד רבו ובזה ניחא גם קושית תו' ביבמות וכל מה שדקדקו בזה המפרשים ז"ל:

העבירן לפני המזבח. כתב המהרש"א לא ידענא היכא רמיזא דהוי עוד מזרע שאול מלבד אלה שבעה ואפשר ממפיבושת בן יהונתן פריך ע"כ וקשה הרי טעמו מפורש בקרא על השבועה אשר בינותם. ונראה מדכתיב ויאמר המלך אני אתן דייק מה לו ליתן יאמר קחו ואי משום מפיבושת בן יהונתן לימא ויקח המלך מפיבושת על השבועה ויאמר קחו אלא ודאי שהיו שם עוד אחרים שהיו צריכין בירור:

מלמד שהיו תלויין מט"ז בניסן כו'. וקשה איך הניחם להוקיעם בחול המועד הא אסור במלאכה למ"ד מלאכת חה"מ דאורייתא ותי' כתבי מ"ק דף י"ד ע"ב אהא דתני דנין דיני נפשות במועד וקשה הא הריגה מלאכה היא ותירצו מדאסר רחמנא הבערת בת כהן בשבת מכלל במועד שרי ע"כ וקשה א"כ אף בי"ט מותר לדון ולעיל פ' אד"מ תנן אין דנין לא בע"ש ולא בעי"ט ובשניהם הטעם משום דמיתת ב"ד אינו דוחה לא שבת ולא י"ט. מאי קאמרת אין בין י"ט לשבת אלא אוכל נפש בלבד א"כ חה"מ נמי ועוד הא איצטרך לא תבערו לדרשות אחרות דלא שייכי בי"ט כמפורש בתו' פ' אד"מ ע"ש עוד תירצו תוס' אי נמי כיון שהיא מצוה לצורך י"ט קרינן ביה ע"כ. וקשה הא אלו נתפייסו הגבעונים לא היו נהרגין א"כ כי נימא להו שאסור להרגם בחה"מ הם מעצמם ימתינו עד לאחר המועד. וכ"ת שיש מצוה בהריגתן להביא הגשם הא לא נעתר הארץ עד אחר כל המעשים כמפורש בקרא. ועי' בבבלי פסחים דף ה' בתו' בד"ה ואומר ובביצה דף י"ב בד"ה השוחט מהא אין להוכיח שלא הועיל המהירות כיון שהיו צריך להעביר עצמות שאול בכל גבול ישראל וכבר עבר ניסן ותנן יצא ניסן וירדו גשמים סימן קללה די"ל שכבר ירדו קצת גשמים קודם ניסן שאז סימן ברכה הם כדאמרינן בירושלמי תענית [סוף פ"א] והי"מ כחב בד"ה עד י"ז במרחשון ולא רצו לפרש עד שניתך המים עליהם שירדו גשמים הרבה משנעתק לארץ עם היות ימי הקיץ שאין הגשמים בזמן כזה אלא סימן קללה ע"ש. ותימא הא עדיין י"ל שכבר ירדו גשמים מועטים קודם ניסן וכמ"ש. לכך נראה מדכיסהו רצפה בשק לא הפסידם הגשמים א"כ מאי קאמר עד ניתך המים עליהם אלא לסימנא ש"מ שהיה ברביעה הראשונה שאז ומן הגשמים:

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.

< הלכה קודמת · הלכה הבאה >מעבר לתחילת הדף