שיירי קרבן/סנהדרין/א/ב

שיירי קרבן סנהדרין א ב

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

משום רי"א בכ"ג. פירש הר"ב אתיא רשע רשע כתיב הכא והרשיעו את הרשע וכתיב התם אשר הוא רשע למות מה להלן בכ"ג אף כאן בכ"ג. ותימא אף שבבבלי דף י' אביי הוא דאמר כן מ"מ רבא פליג ואמר טעמא דר"י דמלקות במקום מיתה עומדת. ועוד תימא הא רבנן נמי אית להו גז"ש דרשע רשע כדאמרינן בבבלי דמכלתין דף ל"ג א"כ למה פליגי ואמרי דסגי בג' ויותר תימא לי אמ"ש תו' דף ל"ג בד"ה אתיא כו' תימא תיקשי לרבא מברייתא דהכא דקאמר בפ"ק מלקות תחת מיתה עומדת ולית ליה גז"ש דרשע רשע ע"כ. טפי ה"ל להקשות כן אחכמים דפליגי ודוחק לומר דהך ברייתא אתיא כר' ישמעאל דהא סתמא דש"ס מייתי הך גז"ש כמ"ש תו' שם. והתי"ט לא הרגיש בזה וצ"ע:

עיבור החדש. פי' הר"ב קדוש החדש ואיידי דבעי למיתני עבור השנה תני נמי עבור החדש ע"כ. וקשה הא מפורש בגמרא בבבלי אמר אביי תני קדוש החדש. היינו שמגיה המשנה וכ"ה בגמרין לית כאן עבור החדש אלא קדוש החדש. הרי לאביי לא אמרינן איידי. וכן בדין דמ"ד איידי קאמר דקמ"ל חישוב הוא אין קדוש חדש לא וכר"א כמפורש בבבלי דף י' וקשה הא רבא ורב אשי פליגי אדאביי ואינן מגיהין מתני' לכך נראה שיש ט"ס בדברי הר"ב וגרסינן חישוב החדש ואיידי כו' והיינו כפירוקא דרב אשי דהוא בתרא. ומעתה אין מקום לדברי התי"ט. והרמב"ם כתב פ"ה מה' סנהדרין עיבור החדש בשלשה ע"כ. ותימא הא רב אשי דהוא בתרא ניחא ליה טפי למוקמי מתני' דלא כהלכתא וכר"א דאמר אפי' בזמנו אין מקדשין אותו מלפרש כרבא וכיון שכן אנן דלא קיי"ל כר"א ה"ל למימר קידוש דלא נטעה לומר חישוב אין קידוש לא. ועוד הא תניא כוותיה דאביי דגרסינן קידוש החדש גם סוגיין כוותיה דאביי אזלי וצ"ע. ועמ"ש לקמן בתו' בד"ה שמואל כו'. ובתו' בד"ה לעיבור כו':

ר"א בעי מכות בכ"ג כו'. כתב הרמב"ם פ"ה מה"ס מכות בג' ואע"פ שאפשר שימות כשמלקין אותו. וכתב הלח"מ ומ"ש ואע"פ כו' לאפוקי ממה שאמרו בירוש' ר"א בעי כו' ע"כ. ודברי תימא הם מה הועיל הרמב"ם בדבריו הא לא תירץ מידי אקושית ר"א וטוב לו השתיקה. ונראה שהרמב"ם מפרש הא דקאמר רבא טעמא דר"י מלקות במקום מיתה עומדת היינו משום דזימנין מתים ע"י מלקות כמ"ש תו' בד"ה מלקות כו' אף דאומדין אותו מ"מ כיון דפעמים טועין באומד ולא קפיד קרא על מיתתו ש"מ דהמלקות במקום מיתה עומדת ופריך הש"ס א"ה אומדנא ל"ל כו' נימא דלא בעינן אומד כלל ולא קפיד קרא אמיתתו של זה. ודלא כמ"ש תו' ע"ש. ורבנן סברי כיון דבאומד נפשות סמכינן אתרי כדאמרינן ביומא בבלי דף פ"ג ולא אזלינן בתר רוב דיעות א"כ אין חילוק בין ג' לכ"ג דאף בב"ד של כ"ג אם שנים אומרין להקל אזלינן בתרייהו ונכון הוא:

ושבעה אנשים מרואי פני המלך מכאן כו'. רש"י פירש דאחשורוש קאי וכתב הי"מ אשתמיטתיה סוגית הירושלמי ע"ש. ונראה שלא היה זה בגירסתו וכן מוכח מדברי תו' דכתבו שכן מוכח בירושלמי דקאי אשבעה אנשים הנזכרים בירמיה דמונה אותם גבי סנהדרי גדולה והכי איתא התם אית תנא תני ע"א כו' ע"ש ואס"ד שהיתה גירסתם כגירסא שלפנינו מה להם להביא ראיה מסנהדרין הלא דברי ר"ת מפורשים כאן. וטעמו דרש"י נראה שסובר שאין ראיה מקרא דירמיה דשנים הנוספים סופרי הדיינין היו כדמסיק. וכפירושו סוף ירמיה כתב השנים חשובים ולא חשובים היו:

מיכן לסנהדרי גדולה כו'. כתב הי"מ מייתי ראי' דסנהדרי גדולה שבעים היו דכל הני שלקח שר הטבחים מסנהדרין היו ע"ש. ואין נראה דא"כ ה"ל למימר מכאן לסנהדרי גדולה שהן שבעים. והנכון כמ"ש בקונט' דסד"א דבעינן דוקא כהנים ולויים דכתיב ובאת אל הכהנים הלוים קמ"ל דמצוה שיהיו בסנהדרין כהנים אבל השאר אפי' ישראלים כמ"ש הרמב"ם פ"ב מה"ס. ולכך כתיב שרים כהן הראש ולפני כהן לומר שלא היו בהם כהנים אלא אלו:

ולמה קורהו סריס. עי' בקונט'. כן פירש הי"מ. וקשה דיונתן תרגם והיו סריסים ויהון רברבין וכו' ואפי' למ"ד סריסים ממש אין זה פחיתות. ונראה דסובר הש"ס סריס סתם משמע סריס ממש לכך מפרש ליה שהיה מסרס את ההלכה כי הוא היה המכריע אם היו חולקים בדבר ל"ה אוסרים ול"ה מתירים הוא היה המכריע. אך קשה ממ"נ במאי איירי אי בד"מ ואיסור והיתר הא תנן לקמן פ' אד"מ דיני ממונות הטומאות כו' מתחילין מן הגדול ואי בד"נ הא בעינן תרי רבו על המזכים כדתנן לקמן בפירקין וי"ל לעולם בד"נ וכגון שיש ל"ו מחייבין ול"ד מזכין נמצא שבהכרעתו הדבר תלוי. א"נ בפסול משפחה וכדא"ר הושעיה לקמן פרק אד"מ. ואתיא הך סוגיא כמ"ד והיו סריסים שנסתרתה עכו"ם בימיו:

שמואל אמר אין כו'. לפמ"ש בקונט' י"ל שהרמב"ם שכתב עיבור כמ"ש לעיל בד"ה עיבור כו' אדשמואל סמיך. אך לא קיי"ל כשמואל דאמר אין קה"ח פחות מעשרה כמ"ש הרמב"ם פ"ב מהקה"ח אין מקדשין אלא בשלשה. גם קשיא לשמואל מתני' דפ' בני העיר דקחשיב לכל הני שהן בעשרה ולא קחשיב להא דשמואל וי"ל תנו ושייר דהא לא קחשיב נמי הא דבעינן קידוש השם בעשרה כמפורש בבבלי סוף פרק בן סורר ומורה דף ע"ד:

פשיטא דלא סליק כו'. בקונטרס פירש אי דקרובים פסולים לקידוש החדש וכ"ה בבבלי פ' אד"מ דף ל"ו קידוש החדש אב ובנו אין מונין להן אלא אחד. ובבבלי ר"ה ר"פ ראוהו ב"ד אמרינן מוציאה לרבים אינו מקדש יחידי דאין לך מומחה לרבים גדול ממשה וא"ל הקב"ה עד דאיכא אהרן בהדך ואין ב"ד שקול מוסיפין עליהן עוד אחד. וקשה כיון דבקידוש החדש אב ובנו אין מונין להן אלא אחד א"כ מאי מהני דהוה אהרן עמו ויותר קשה לתו' דאמרינן שהוסיפו עלייהו עוד אחד וצ"ע:

יקרוני ז' זקנים כו'. הרמב"ם לא כתב כלום דעיבור השנה צריך זקנים. ומ"ש פ"ה מה' קה"ח שקידוש החדש ועיבור השנה אין עושין אלא סנהדרין שבא"י או ב"ד הסמוכים בא"י ע"כ אין נראה שהסמוך נקרא זקן. ונראה שטעמו דבבבלי דף י' מייתי הך ברייתא דר"ג ולא תני בה זקנים ש"מ דסובר שגם לעיבור השנה א"צ זקנים אלא אפי' חבירים כשרים. ובפ"ד מהל' קה"ח כתב אין מעברין את השנה אלא במזומנין לה כיצד יאמר ראש ב"ד הגדול לפלוני ופלוני מן הסנהדרין היו מזומנין למקום פלוני כו' ע"כ. משמע שם שהראש ב"ד בעצמו צריך לומר מי הם המזומנין וקשה א"כ למה לא ידע ר"נ מי הוא שעלה שלא ברשות אלא ודאי שהראש ב"ד אומר סתם להזמין ז' כמ"ש בקונט' שאמר סתם לשלוחו. (והי"מ כתב שכן פירש"י ולא נמצא כן ברש"י שלפנינו) ונראה דהרמב"ם דייק מהבבלי שלא היה הטעות מהשליח דא"כ מאי קאמר ולא שמואל הקטן היה אלא איניש אחרינא ומחמת כיסופא הוא דעביד. הא בכולן היה הספק אלא ודאי ר"ג הוא שהזמינם אלא שנשכח ממנו מי היו אותן אנשים שהזמינם. והי"מ כתב מי הוא שנכנס שלא ברשות ירד ואמר שמואל אני עליתי שלא ברשות ומפרש בבבלי שאיש אחר היה כו' וא"ת והא נפיק מיניה חורבה שמא יאמרו לו שירד ותתעבר השנה באותו שלא היה מזומן וי"ל דסמך שלא יורידוהו מפני הכבוד ואם יקרה שיאמרו לו לירד יבקש מר"ג שיניתוהו שם לראות והכי תני בבבלי שא"ל שב בני שב ע"כ. ולפום סוגיין לק"מ שכולן היו כשרים לעיבור שהרי הזמינם כולן מיהו להבבלי קשה. אבל תירוצו אינו מחוור מה בכך שהוא שם הא מיהת אין מונין אותו נמצא שמעברין השנה בשאינן מזומנין וצ"ע. לכך נראה שגם בבבלי ה"פ שלא גמרו הדבר בו ביום ומה שאמר ר"ג שב בני שב ה"ק כיון שאין רצוני לעבר היום מותר אתה לישב. ולפ"ז ליתא למ"ש המפרש ה' קה"ח מכאן מוכח שאפשר לישב שם מי שאינו מזומן ללמוד הלכה למעשה וצ"ע:

ומה אלדד ומידד. כתב הי"מ ר"ג ידע דשמואל לא עלה שלא ברשות ואמר ומה אלדד ומידד אע"פ שהיו מהנמנים למנין הזקנים ברחו מי השררה ולא יצאו האהלה כ"ש את שכל ישראל יודעים שאם יש שנים כאלדד ומידד אתה אחד מהם שלא תעלה שלא ברשות ואפ"ה לא עיברוה ביום ההוא כו' ע"ש כמה רחוקים דבריו מן הפשט. גם קשה אף שלא עלה שמואל שלא ברשות מ"מ היה יכול לעבר שהרי כולם היו מזומנים ואם שמואל מוחל על כבודו אין בזה הפסד שמ"מ אפשר לעבר בהנותרים ועוד מאי ק"ו הוא זה הרי הוא אומר שלא עלה שלא ברשות לשם שררה אלא ללמוד הלכה ועוד מאי קאמר אמרתי. לכן פירש שבקונט' עיקר והוא נכון:

תני סנהדרין שראו את ההורג. בקונט' הגהתי את ההרוג משום דקשיא אי בראו ההורג עדות ל"ל הא ודא לא היו עורפין שהרי צריכין לומר ועינינו לא ראו והרי ראו ואי משום ב"ד אחר שלא יבואו לעשות ע"ע א"כ בכל הרציחות כולן נקבל עדות שראו את ההורג כדי שלא יבוא לידי ע"ע אלא ודאי לא חיישינן לב"ד אחר ועוד מ"ש ב"ד דנקט אלא ודאי כיון דאינהו יצאו למדוד ראוי שיעשה העגלה על ידיהן א"כ משמע שהן הב"ד ולא אחרים אך דוחק הוא לפרש סוגיין כן ונראה דבהא פליגי אי לד"מ דמיא עדות זה עד הרואה נעשה דיין או לד"נ דמיא אפי' עד הרואה אין נעשה דיין א"נ לכ"ע לד"מ דמיא וקמיפלגי בפלוגתא דרש"י ותו' אי מודה ר"ע בד"מ או לא ותרווייהו אליבא דר"ע. ולפ"ז צ"ל דלעולם אין דנין ע"ש ראייתם אלא הגדה בעינן. וא"ת לא תהא שמיעה גדולה מראייה ועדים ל"ל וי"ל שראוהו בלילה כדמשני בבבלי בר"פ ראוהו ב"ד. ותו' כתב שם בד"ה לא תהא שמיעה גדולה מראייה פירש בקונט' דהא גבי עדות החדש לא כתיב עדות אלא כזה ראה וקדש ובחנם דחק דאפי' בד"נ אמרינן הכי בפרק החובל אם ראוהו ביום ע"כ. וט"ס יש כאן וצריך להיות דאפי' בדיני ממונות אמרי' כו' וה"פ רש"י דחק לומר כן כדי לפרש סתמא דש"ס אפי' כר"ע ובחנם דחק דבד"מ מודה ר"ע דאמרינן לא תהא שמיעה גדולה מראייה. ורש"י לשיטתו ותו' לשיטתן וז"ל תו' בפ' החובל דף צ' ע"ב כגון שראה בלילה פירש בקונט' ור"י נשיאה כר"ט ס"ל ובחנם פי' כן דאפי' כר"ע ניחא דלא גמר מד"נ כדפירש' לעיל ע"כ. הרי דסובר רש"י דלר"ע אין חילוק בין ד"מ לד"נ אלא בקה"ח לחוד הוא דמודה ותו' סברי בד"מ מודה ר"ע וכ"כ בר"ה [דכ"ו] בד"ה דרחמנא כו' ע"ש. והמהרש"א בר"ה לא ירד אל המכוון בזה ע"ש. והרמב"ם פ"ה מה' עדות פסק בין בד"נ בין בד"מ אין עד המעיד נעשה דיין אבל עד הרואה נעשה דיין. וכתב הכ"מ דפוסק כר"ט דרבו דר"ע הוא. וכבר השיגו הלח"מ מההיא דפי"א מה' מלוה ע"ש. ול"נ דראיית הרמב"ם מהא דגרסיגן בסנהדרין דף ע"ח אמר רבא ההורג את הטרפה פטור וטרפה שהרג בפני ב"ד חייב שלא בפני ב"ד פטור בפני ב"ד מ"ט חייב דכתיב ובערת הרע מקרבך שלא בפני ב"ד פטור דה"ל עדות שאי אתה יכול להזימה ולאו שמה עדות. וכ"כ הרמב"ם פ"ב מה' רוצח. הרי מפורש שאף בד"נ אמרינן לא תהא שמיעה גדולה מראייה אם ראוהו ביום כמ"ש תו' בסנהדרין שם ודלא כר"ע דאמר כולן נעשו עדים דכיון דחזו דקטל נפשא לא מצי חזו ליה זכותא נמצא דלכך פסק כר"ט דרבא פסק כוותיה וזה ברור. ומ"ש הלח"מ בה' עדות שם אך קשה אי רבינו פסק כר"ט א"כ לתירוצא בתרא דאבע"א דאמרינן פ' החובל ר"ט איירי ביום ואפ"ה מקצתן עדים ומקצתן דיינים ואינן יכולים לעשות מעשה ע"פ ראייתם ואמאי הא בד"מ אמרינן דעושין דין ע"פ ראייתם ודוחק לומר דרבינו אינו פוסק כל"ב ע"ש שדחק הרבה בתירוצו. ובמחילת כבודו דבריו תמוהין דודאי מודה האבע"א דלא אר"ט מקצתן נעשו עדים כו' אלא בראהו בלילה אבל ביום עושין מעשה ע"פ. ראייתן דלא תהא שמיעה גדולה מראייה דסברא הוא וליכא קרא דפוסל הדיינים שראו. ולשיטת רש"י כוונת האבע"א לומר דר"י נשיאה כר"ע נמי ס"ל ולתו' בא לומר אפי' אם היה מעשה דחלון בלילה נמי ניחא. ותדע דאי ס"ל לר"ט דלעולם אינן יכולין לעשות מעשה ע"פ ראייתם א"כ קשיא הא דרבא דלא כמאן דגבי טרפה ליכא למימר מקצתן נעשו עדים דא"כ הדר ה"ל עדות שאי אתה יכול להזימו. וכ"כ תוספת בסנהדרין שם. ואם נדחק לומר דרבא כתירוצא קמא ס"ל מ"מ אין כאן מקום קושיא על הרמב"ם דפסק כרבא וכמ"ש. וראיתי להרמב"ן בספר מלחמות פ' האשה שנתארמלה שכתב דהך שינויא בתרא דפ' החובל בא לומר דאפילו ביום אין דנין עד שיעידו בפניהם והכא מסקנתא דשמעתתא גם נראה מדבריו דסובר דהלכתא כר"ע ולא כר"ט ע"ש. ולפמ"ש הדין עם הבעה"מ בזה ונראה עיקר דהלכתא כר"ט בהאי ובהגהות מיימוני בה' עדות כתבו אדברי הרמב"ם וכן פירש ר"י כו' ע"ש משמע מדבריהם דהרמב"ם פוסק כר"ע ותימא דדברי הרמב"ם מבוארים דפסק כר"ט וכן בדין דרבא כר"ט ס"ל כמ"ש וצ"ע:

ועבדין כן. גרסינן בבבלי שבועות דף ל' אמר רבה בר"ה האי צורבא מרבנן דידע בסהדותא וזילא ביה מילתא למיזל לב"ד דזוטר מיניה לאסהודי קמיה לא יזול. וכתב הרדב"ז ח"א סי' קי"ט יש מי שאמר מדקאמר לא ליזול שאפי' רצה לילך ולמחול על כבודו אין לו לילך ולבזות תורתו כו' הלכך אם רצה למחול על כבודו ולמיזל לאסהודי הרשות בידו ע"כ אבל לשון הרמב"ם משמע דאסור וז"ל ריש ה' עדות היה העד חכם גדול והיה בב"ד פחות ממנו בחכמה הואיל ואין כבודו שילך לפניהם עשה של כבוד תורה עדיף ויש לו להמנע ע"כ. אך מסוגיין מתבאר דשרי וכדעת הרדב"ז והיינו דשאל ר"ה ועבדין כן. מיהו מבבלי דמכילתין דף י"ח מוכח דאסור דגרסינן שם כה"ג מעיד והתניא והתעלמת כו' ודחק הש"ס טובא וקשה לישני הא דמעיד היינו אם רוצה למחול על כבודו משא"כ מלך אינו מעיד אפי' רוצה למחול על כבודו שאין כבודו מחול אלא ודאי שאף ת"ח אסור לו למחול על כבודו. ואפשר סובר הרדב"ז לחלק בין כה"ג לת"ח ועמ"ש לקמן ריש פ"ב בד"ה אין מלך כו' ונ"ל להביא ראיה לדברי הרדב"ז מהא דתנן פ"ב רי"א אם רצה לחלוץ או לייבם הרשות בידו ואמרו שם טעמא דר"י מצוה שאני ע"כ לא פליגי חכמים אדר"י אלא ככה"ג אבל בת"ח מודו:

ושרי ר"ה גרמיה כו'. וקשה למה לא דן ר"ה בעצמו ולא תהא שמיעה גדולה מראייה ודוחק לומר דמעשה דר"ה הוה שראה בלילה ונראה דר"ה עד יחידי היה ולא היה יכול לדון יחידי שישבע שהרי הוא ידע שטענותיו שקר גם לא היה יכול לחייבו כיון שלא היה אלא עד אחד. אך קשה כיון שיחיד מומחה דן יחידי אי אמרינן לא תהא שמיעה גדולה מראיה אין זה בכלל עדות ולמה לא יחייבו ואפשר לחלק וצ"ע:

מהו מקודש מקויים בבבלי דף י' גרסינן רב אשי אמר חישוב קתני ומתני' ר"א היא דאמר בין בזמנו בין שלא בזמנו אין מקדשין אותו שנא' וקדשתם וגו'. וקשה סתמא אסתמא דהכא תנן סתמא כר"א ובר"ה פ"ב תנן ראש ב"ד אומר מקודש. ולפום סוגיין ניחא דמקודש היינו מקויים. אך קשה דתנן התם בין שנראה בזמנו בין שלא נראה בזמנו מקדשין אותו ראב"צ אומר נראה בזמנו מקדשין אותו שלא בזמנו אין מקדשין אותו שכבר קדשוהו שמים מדראב"צ מקדש ממש קאמר ש"מ דאף ת"ק מקדשין ממש קאמר וי"ל הך ת"ק ודאי כראב"צ ס"ל דמקדשין ממש אבל לאו סתמא מיקרי ועי' ברא"ש ר"פ מקום שנהגו:

מתניתא אמרה כן ראש ב"ד אומר מקודש. וקשה מאי ראיה הא מתני' לא איירי אלא לאחר שנשאו ונתנו בדבר והסכימו לקדש החדש והא דמתחילין מן הגדול היינו שאומר תחלה דעתו אם לקדש או לעבר ועוד הא לא קאמר אלא ראש ב"ד אבל שאר הדיינים לא אמרו אלא כשאר כל העם. וראיתי להמפרש שכתב פ"ד מה' קה"ח בקידוש החדש מתחילין מן הגדול כמש"ל אחר שתתקיים העדות של קה"ח ראש ב"ד אומר מקודש וכל העם כו' כבוד לראש ב"ד להתחיל בקידוש לפני מי שגדול ממנו ע"כ. וכולא סוגיא לא משמע כדבריו. גם לשון מתחילין מן הגדול משמע דלענין משא ומתן בדין איירי כלישנא דמתני' פ' אד"מ. גם הא דמשמע מדבריו שמפני הכבוד ראש ב"ד מתחיל לומר מקודש. לא משמע כן בבבלי ר"ה דף כ"ד דיליף התם מקרא דכתיב וידבר משה את מועדי ה' אל בני ישראל:

וההן ביתא דלרע לא נהגין כן. עי' בקונט'. ועוד נ"ל לפרש דאבית רבי קאי דגרסינן בבבלי לקמן פ' אד"מ דף ל"ו מניינא דבי רבי כולהו מתחילין מן הצד מחמת ענוה ולא שמיע כו' כלומר ולא שמיע לר' זבידא הא דר"י דמדבריו שמעינן דחיובא הוא דאיכא בקה"ח להתחיל מן הגדול מדחזינן בעיבור השנה מתחילין מן הצד אלא ש"מ דהיינו טעמא דכתיב וידבר משה את מועדי ה' וגו' דמצוה בגדול ושל בית רבי אע"ג דבשאר מנינים מתחילין מן הצד בקה"ח מתחילין מן הגדול:

לעיבור החדש מתחילין מן הגדול ולעיבור השנה מתחילין מן הצד. כתב הרמב"ם פ"ד מה' קה"ח בעיבור השנה מתחילין מן הצד ובקידוש החדש מתחילין מן הגדול. וכלשון הזה הגירסא בר"ה פ"ב. והמפרש לא הראה מקומו מאין יצא להרב דין זה. ומדכתב כאן עיבור וכאן קידוש משמע קצת כדברי המפרש שכתבתי בסמוך אך אינו מוכרח דלכך כתב קידוש החדש דעיבור ממילא הוא וכראב"צ אם לא נראה בזמנו כו' והיינו כאביי וכשמואל ועמ"ש לעיל בתו' בד"ה עיבור כו'. והרמב"ם פי"א מה"ס כתב דיני ממונות הטומאות והטהרות מתחילין מן הגדול ד"נ מתחילין מן הצד. ולא קחשיב קה"ח ברישא ולא עיבור השנה בסיפא. ואפשר שנקט לשון המשנה דפ' אד"מ כמנהגו. אך קשה למה שייר אותן התנא. ובקונט' כתבתי בקה"ח הכל תלוי בעדים לכך מתחילין מגדול וקשה הרי פעמים שמאיימין על העדים כמ"ש הרמב"ם פ"ג מה' קה"ח א"כ הדבר תלוי בב"ד לכך נראה עיבור השנה חמיר הצריכו להתחיל מן הצד אבל קה"ח דקיל דסגי בשלשה הקילו בו כדיני ממונות:

אלא בעיבורה שהוסיפו לה חכמים ל' יום. מלשון זה משמע דאדר שני תוספות ומשמע נמי דאדר הסמוך לניסן מלא עבדינן ובירושלמי מגילה [פ"א ה"ה] פליגי בה אם אדר ראשון או שני תוספות. גם אמרינן התם אדר הסמוך לניסן לעולם חסר. מיהו לפמ"ש תו' ר"ה דף י"ט מסיק רצו ירח רצו ל' יום. ונראה דל"ג דא"ר יעקב אלא א"ר יעקב כו' והש"ס דמשני אין מן הדא לית את ש"מ כלום ה"ק י"ל רצו ירח רצו ל' יום. ועמ"ש בירושלמי מגילה בד"ה לעולם כו' והגה שכתבתי כאן נראית עיקר. והרמב"ם השמיט דין זה שצ"ל הרי השנה מקודשת בעיבורה שהוסיפו לה חכמים ולא ידעתי טעמו. גם השמיט הא דאמרינן בסמוך מי הוא שנכנס תחלה לעיבור השנה ולקה"ח וצ"ע:

חסל ר"ח ויתיב ליה כו' כתב בש"ע א"ת סי' ק"ב סעיף ה' אם השלים תפלתו והיה אדם אחר מתפלל מאחוריו אפשר לפסוע ג' פסיעות עד שיגמור זה שאחריו תפלתו שלא יעבור לפני המתפלל. וכתב המג"א לפירש"י משמע דמותר לפסוע לאחוריו רק שאסור לעבור לפני המתפלל לשוב למקומו ואפשר סובר רש"י ר"י היה עומד קצת מרחוק מרב שהיה יכול לפסוע ג"פ א"כ אין ראיה משם אבל מירושלמי יש ראיה עב"י ע"כ. ותימא איך אפשר לומר שר"י לא היה עומד ממש מאחורי רב בענין שהיה יכול לפסוע ג"פ אבל לא היה יכול לעבור למקומו א"כ מאי קאמר הש"ס ש"מ מתפלל תלמיד אחורי רבו הא לא היה עומד אחוריו ממש. וא"ל כוונת המג"א שהיה המרחק בין רב לר"י יותר מד' אמות שכשיפסע ג"פ אינו עובר לפני המתפלל שאין איסור אלא לעובר תוך ד' אמות. דעדיין קשה מאי מוכיח מהכא הש"ס דמותר לתלמיד להתפלל אחורי רבו ודחק לשנויי ר"י תלמיד חבר היה. הא חוץ לד"א לכ"ע שרי לתלמיד להתפלל אחורי רבו. ואפי' לפני רבו כתב המג"א סי' צ' שרי חוץ לד"א. ומ"ש מירושלמי יש ראיה כוונתו לסוגיין דמינה מביא הב"י שם ראיה. ואיני רואה שום ראיה מכאן די"ל לאחר שפסע ג' פסיעות הדר ישב ליה במקומו שלא לעבור. וע"כ לומר כן דאי המתין גם עם הג"פ איך ישב ליה דה"ל כיושב באמצע תפלתו. וכ"ת איך ישב הא אסור לישב תוך ד"א של תפלה י"ל שהיה עוסק בתורה או בשבחים דשרי כמ"ש בש"ע שם סעיף א'. ואף שבר"ה פ"ב פירשתי ויתיב ליה ועמד במקומו. הדרי בי דא"כ הל"ל ושהה שם. ורבינו יונה כתב בברכות פ"ד נראה בגמר' שהטעם שאסור להתפלל אחורי רבו מפני ההפסקה כי שמא יצטרך רבו לפסוע ג"פ לאחוריו בעוד שהוא מתפלל ע"כ ר"ל מדאמרינן בגמרא ולא פסקיה רב לצלותי' דר"י. ואיני מבין דבריו דה"ק ולא יצא רב חוץ לבה"כ כדי שלא להפסיק ר"י תפלתו כי העובר נגד המתפלל גורם שהמתפלל מפסיד תפלתו בהרהורים אחרים וזה פשוט. ולא ידעתי למה דחק רש"י והנ"י לפרש בענין אחר שאין לשון הש"ס מורה כפירושו וצ"ע. ונראה דמייתי הך עובדא להכא שאל תתמה איך מינו לרב כהנא הא אתי מדבית עלי וכתיב לא יהיה זקן בביתך כל הימים והיינו שלא יהיה סמוך מבניו כמפורש בבבלי בפרקין דף י"ג לכך מייתי הא דר"ח שהתפלל עליו שיחיה והיינו שהתפלל שלא יהיה בקללה שנתקללו בני עלי כתב תו' חולין דף קל"ב בד"ה רב כהנא אכל בשביל אשתו זהו ר"כ שגלה מבבל לא"י שלא היה כהן ואחר יש שהיה כהן בפ"ק דקידושין דשקל סודרא בפדיון הבן. ואין זו הוכחה כמ"ש תו' בקידושין שם די"ל שהיה לוקח ה' סלעים דפדיון הבן בשביל אשתו. ול"נ מהכא ראיה מבוררת שרב כהנא שעלה מבבל היה כהן מדקאמר כן אתון נהגין. ומ"ש תו' שלקח פדיון הבן בשביל אשתו. קשה הא אהרן ובניו כתיב בפ' קרא. ועי' במ"ל ריש ה' ביכורים:

ר"ל אקדמון חד סב כו' ולא שמיע כו'. עי' בקונט' וקשה אע"ג דשמיע ליה הא דר' קריספדא דרועי בקר כשרים לעיבור השנה מ"מ אין להם לפגום בכבוד ת"ח לכך נראה שהנשיא הקדים להאי סבא ולא הזמין לר"ל וכעס ר"ל שהאי סבא לא היה חשוב כל כך ואין ראוי לעבר ואמר כן יהא בשכרו על הנשיא אמר כך ולא שמיע ליה הא דר"ק וכיון שכן הרשות ביד הנשיא להזמין מי שירצה. והיינו דפריך בסמוך למה הקפיד ר"ל על הדבר שלא הזמינו הנשיא. חס לומר שמפני כבודו הוא דקפיד הא לא רצה ליהנות מכבוד התורה. וקצת קשה דלעיל מיבעיא לן חברים מהו לכנוס לעיבור השנה ופשיט מברייתא דבעי' זקנים וקשה ברייתא זו ר' קריספדא וי"ל ודאי דאין הרועים יכולים לעבר אלא דשמעינן לדבריהם ומעברין על פי סברתם א"כ אין להקפיד אם מצרפין זקן אע"פ שאינו חשוב כל כך:

והן שיהו כולם כו'. הרמב"ם לא כתב מזה דבר. ומלשונו פ"ד מה' קה"ח הל' י' משמע שאין הדבר תלוי בהטעמים אלא אם צריכה לעיבור או לא יהיה מאיזה טעם שיהיה. ואפשר דדייק ליה מדאמרינן בד"נ שנים שאמרו טעם אחד אפי' משני' מקראות אינן נמנין אלא כאחד כמ"ש הרמב"ם פ"י מה' סנהדרין ש"מ דטפי סמכינן עלייהו אם כל אחד אומר טעם אחד. אך לשון הרמב"ם קשה דקאמר אפי' משני מקראות משמע כ"ש אם אמרו טעם אחד ממקרא אחד שאין נמנין אלא כאחד א"כ הא דאמרינן בבבלי דמכילתין דף ל"ד לכך כתבו טעם המזכין כדי שלא יאמרו שנים טעם אחד משני מקראות כדבעי מיניה ר"א מר' יוחנן וכו' ל"ל הך בעיא הל"ל בקצרה כדי שלא יאמרו שנים טעם אחד. והכ"מ כתב שם שנים שאמרו כו' בעא מיניה ר"א מר"י אמרו ב' טעם אחד משני מקראות מהו א"ל אין מונין להם אלא אחד פירש"י משום דחד מהנך קראי לאו להכי הוא דאתי דקיי"ל לא נכתבו ב' מקראות לטעם אחד הלכך חד מינייהו טעה ומ"ש רבי' אפי' משני מקראות כלומר לא מיבעיא אם הם ממקרא אחד דלא חשיבי אלא כחד אלא אפי' משני מקראות אין מונין להן אלא אחד ובזה אין מקום להשגת הרמ"ך ע"כ. והשגת הרמ"ך לא ראיתי ואין ספק שכיוון למ"ש וצ"ע:

הם מקדשין אותו. עי' בקונט'. וא"ת למה לא יקדשו הב"ד בתחלת ליל ל"א דהא ודאי יקבעו יום ל"א לר"ח וי"ל קידוש החדש קרוי חק ומשפט יהיה ביום ל' או ביום ל"א הוא ביום דוקא דומיא דמשפט. והרשב"א כתב בחידושיו פ"ג דר"ה בד"ה ואימא ה"נ כו' וקשיא לי אמאי מעברים ליה ליקדשוהו למחר דהוי תחלת וגמר דין ביום וי"ל אי הוה אפשר בלילה ניחא דהא לא איפסקא זמן שאין ראוי לקדש אבל השתא דא"א בלילה ודאי כיון דאפסקיה זמן שאינו ראוי לקדש אין מקדשין אותו לאחר זמן ע"כ ואיני מבין תירוצו מאי איכא דאפסקיה זמן שאינו ראוי לקדש. אבל לפירושי ניחא ודאי אי הוה אפשר לקדושי בלילה מיד היה חוב על הב"ד לקדשו אבל השתא דאין מקדשין בלילה למחר איך מקדשין שכבר קדשוהו שמים בלילה. אך קשה בשלמא אם לא נראה. כלל בזמנו מקדשין למעלה בליל ל"א דמה להם להמתין אבל אם נחקרו העדים ביום ל' אלא שלא היה זמן לקדש יום ל' ביום ימתינו למעלה עד למחר עד שיקדשו ב"ד יום ל' משא"כ השתא מקדשין יום ל"א וצ"ע. ותו' כתב במכלתין דף י' ע"ב בד"ה שכבר קדשוהו שמים י"מ דב"ד שלמעלה מקדשין אותו לעולם בשעת המולד וא"נ דא"כ נמי כבר קדשו שמים ע"כ. ונראה די"מ מפרשין למתני' דה"ק אם נראה בזמנו גזירת הכתוב הוא שמקדשין אותו אבל אם לא נראה בזמנו מסברא אין לקדש אותו שכבר קדשוהו שמים א"כ מסברא אין לקדשו כלל ומוקמינן גזירת הכתוב במסתבר טפי דהיינו בזמנו. אך לדידן קשיא אי"מ סוגיין וסוגית הבבלי ר"ה דף ח' ת"ר כי חק לישראל הוא משפט וגו' אין ב"ד של מעלה נכנסין לדין אא"כ קדשו ב"ד של מטה את החדש. הרי שאין מקדשין למעלה עד שיקדשו למטה והרמב"ם והר"ב כתבו בפ"ב דר"ה אם לא נראה בזמנו אין מקדשין אותו שקדוש החדש אינה חובה דאמר קרא וקדשתם את שנת החמשים שנה שנים אתה מקדש ואי אתה מקדש חדשים שאין חובה על הב"ד לומר החדש מקודש וכשנראה בזמנו מקדשין אותו מפני שצריך חיזוק ע"כ. לפ"ז אין מקום לקושית תו' על הי"מ. אך דבריהם אלו תמוהים דירוש' ודאי פליג. גם מדאמר ראב"ש בין בזמנו בין שלא בזמנו אין מקדשין אותו שנא' וקדשתם וכו' משמע מאן דדריש וקדשתם סובר דאפי' בזמנו אין מקדשין. ועוד הרי מפורש בכתובות פ"ב עדות החדש דאורייתא ודוחק לומר דעדות הוא דאורייתא אבל לא הקידוש. ועוד אי קה"ח לאו דאורייתא א"כ מ"ט דמתני' דפ"ג דר"ה דתנן נתקרה העדים ולא הספיקו לומר מקודש עד שחשיכה ה"ז מעובר הא מדאורייתא היה חדש חסר. ודוחק לומר כיון דתקינו רבנן קידוש אם לא קידש מעובר דכתיב אתם אפי' מזדים. דודאי לא תקינו רבנן בכה"ג לקלקל המועדות. ועוד מאי מייתי שם בר"ה דלכך אין מקדשין בלילה משום דכתיב כי חוק וכו' הא כולא מילתא דרבנן איך נפרש קרא בהכי. גם מדמייתי התם ראיה ממשה רבינו ש"מ דמדאורייתא הוא. וא"ל הך מתני' כרבנן דפליגי אראב"צ א"כ קשיא איך עלה על דעת אביי לאתויי ראיה ממנה דהלכתא כראב"צ כמפורש פ"ב דר"ה דף כ"ד. גם בחיבורו פסק הרמב"ם כראב"צ וכמתני' דפ"ג דר"ה וצ"ע. וכתב תו' עוד אלא נראה כפ"ה דביום ל' ממתינים ב"ד שלמעלה לב"ד שלמטה שמא יעברו אבל ביום ל"א שא"א לקדשו היום מקדשים אותו בשמים מן השחר. והא דאמר בירושלמי ר' בא בר זבדי בשם רב טעמא דראב"צ כו' יש לפרשו כפ"ה כו' ע"ש וכתב המהרש"א פירש"י שלפנינו שכבר קדשוהו שמים ב"ד שלמעלה מאתמול. משמע כפירש הי"מ דלעולם מקדשין אותו ב"ד שלמעלה בשעת המולד ע"כ. לא ידעתי מאי משמע דקאמר לפירוש הי"מ הל"ל ב"ד שלמעלה משעת המולד אלא ודאי כוונת רש"י דלא תיקשי למה אין הב"ד מקדשין ביום ל"א בבקר וקאמר דב"ד שלמעלה כבר קידשו מתחילת הלילה. ועוד אי ס"ד שלמעלה מקדשין בשעת המולד הא פעמים שאין המולד עד יום ל"א כפי הקביעות שאנו חושבין בו היום א"כ מאי קאמר שכבר קדשוהו שמים. ולהי"מ צ"ל כיון דברוב פעמים אינו לכך אין מקדשין אותו מיהו מ"ש תו' לשיטת רש"י שב"ד שלמעלה מקדשין אותו מן הבקר אינו מבורר:

מאותה שעה עקרוהו מיהודה כו' ואי תימא הא תני לקמן אין מעברין את השנה אלא ביהודה וי"ל הא איתמר עלה העיד חנניה אם אינה יכולה להתעבר ביהודה מעברין בגליל וכיון שמתו התלמידים שם כאינה. יכולה להתעבר ביהודה היא. אך בבבלי גרסינן העיד חנניה אם עיברוה בגליל אינה מעוברת ודריש לה מקרא ואפשר קרא איירי בזמן שבה"מ קיים דוקא. מיהו קצת קשה וכי משום לוד קנסו לכל ארץ יהודה דמקרא שמעינן דארץ יהודה דוקא וא"ת הא אמרינן בבבלי ספ"ב דר"ה א"ל ר' לר"ח זיל לעין טב וקדשי לירחא ושלח לי סימנא דוד מלך ישראל חי וקים. ועין טב מארץ יהודה היא כמ"ש תו' שם וי"ל זה היה מעשה קודם שעקרוהו מיהודה מיהו לקמן מפורש דלאחר ר' קידשו החדש בעין טב:

מימר בתים מיהודה כו'. כתבתי בירוש' מגילה (פ"א ה"א) בד"ה לוד כו' כתב רש"י לוד ואונו וגיא החרשים מערי בנימן היו ע"כ וקשה הא כתיב בד"ה בבני יהודה ושריה הוליד את יואב אבי גי חרשים כי חרשים היו הרי דמערי יהודה היה ע"ש ונראה דרש"י סמיך אקרא דנחמיה דכתיב ובני בנימין מגבע כו' לוד ואונו גיא החרשים וצריכין לומר דהנך שלש עיירות בתים מיהודה ושדות מדן כדאמרינן הכי בלוד א"כ ניחא הכל:

א"ל שהן גסי הרוח. וקשה השתא דמסיק דלוד לאו מיהודה א"כ אמאי עקרו הקביעות מארץ יהודה וי"ל ר"ז פליגא הא דאמר לעיל שעקרוהו מארץ יהודה:

על אביב. עי' בקונט'. והוא מפי' רש"י. וכתב עוד י"מ לפי שאין להם מהיכן להקריב העומר וקשה דאמרינן לקמן על ג' ארצות מעברין כו' על שתים מעברין ואם בישלה תבואה ביהודה ולא בישלה בעבר הירדן והגליל מעברין השנה ואי טעמא משום עומר הוא הרי בישלה תבואה ביהודה ע"כ. והרמב"ם ה' קה"ח מפרש כפי הי"מ וז"ל כדי שיהא האביב מצוי להקריב ממנו עומר התנופה בט"ז בניסן. לפ"ז אין מקום לקושית רש"י שאף שנמצא אביב ביהודה מ"מ לא מיקרי מצוי עד שיהא בשני מדינות. אע"ג שמצוה להביא העומר מיהודה כדתנן מצות העומר להביא מן הקרוב לירושלים מ"מ כל א"י כשר כדתנן העומר בא מא"י. ופירש"י קשה דאס"ד דהטעם משום דכתיב חדש האביב היה ראוי לעבר משום אביב לחוד דהא כתיב שמור את חדש האביב ועוד א"כ אם שנה שחונה או שנת בצורת היא לא יהא פסח כלל. אלא ודאי קרא לא קפיד אלא שיהיה הפסח בזמן האביב וכ"כ הרמב"ם שם ועמ"ש בסמוך בתו' בד"ה רשב"ג כו':

ועל התקופה. כתב הרמב"ם פ"ד מה' קה"ח על התקופה כיצד ב"ד מחשבין אם תהיה תקופת ניסן בט"ז בו או אח"כ מעברין אותה השנה ועושין אדר שני כדי שיהיה פסח בזמן האביב ועל סימן זה סומכין ומעברין ואין חוששין לסימן אחר ע"כ. והא דתני על שנים מעברין היינו על אביב ופירות האילן אבל על התקופה לבד מעברין. וקשה א"כ איך תני התקופה באמצע. הגם שבבבלי תני על התקופה בסוף מ"מ כיון דלא קפיד הירושלמי לשנותה באמצע ש"מ דבעינן תמיד שנים ועל התקופה לבד אין מעברין גם בבבלי דתני תקופה בסוף ותני עלה על שנים אין מעברין משמע דעל התקופה קאי. ועוד מדתני וכשיהיה אביב אחת מהן כו' אי על התקופה לבד מעברין ה"ל למתני סתם וכשהיה אביב מאי אחת מהן אלא ודאי דאין מעברין על התקופה לבד. לכך נראה כפירש"י דעל התקופה לחוד אין מעברין. ועי' מ"ש בסמוך בד"ה רשב"ג כו':

ועל פירות האילן. עי' בקונט' כן פירש"י. וקשה הא ודאי רוב פירות האילן מתבכרים אחר העצרת. וקרא דוביום הביכורים לא קאי אלא אביכורי שעורים שמקריבין בעצרת כמפורש בגמרא וברש"י בפירש התורה. גם דרשינן מהך קרא שזמן הבאת הביכורים מעצרת אבל אם לא הביאן בעצרת אין צריך לעלות בשבילן שגם בחג יכול להביאן כדתנן מעצרת ועד החג מביא וקורא. ולפמ"ש לעיל להרמב"ם דלא קפיד קרא אלא אזמן פשיטא דלא שייך הך טעמא אבל ברמב"ם מפרש טעם אחר כדי שיהיו הפירות טמאין כדרך כל זמן האביב ע"כ נמצא שטעמא דכולן משום אביב:

ואם עיברוה ה"ז מעוברת. וא"ת מ"ש מהא דתני בסמוך על ג' ארצות כו' ואם עיברוה אינה מעוברת וי"ל הנך ג' אביב ותקופה ופירות האילן משום שאינה אביב מעברין בדין הוא דאפי' על אחד מהן ראוי לעבר דקרא כתיב חדש האביב אלא חכמים אמרו שלא לעבר אלא על שנים מהם הלכך אם עיברוה מעוברת אבל בג' ארצות כיון דאיכא בחד מינייהו סגי. והרמב"ם השמיט הא דג' סימנין נו' אם עיברוה על אחת מהן מעוברת וגם הא דג' ארצות אם עיברוה אינה מעוברת וצריך טעם למה. ואף שבבבלי לא נזכר חלוקה זו בברייתות ואין לדחות בשביל כך דבר המפורש בירושלמי. גם השמיט הא דאמרינן בסמוך מפני הצנה כו' אם עברוה אינה מעוברת ומפני הגדיים כו' אם עיברוה מעוברת. וא"ת איך תני אם עיברוה אינה מעוברת הא כתיב אתם אפי' מזידים אפי' אנוסים הוי קידוש וי"ל דוקא בקה"ח הוא דכתיב אותם אבל לא בעיבור שנה. אך קשה דגרסינן בבבלי דף י"א אין מעברין את השנה אלא ביום ואם עיברוה בלילה אינה מעוברת וכן בקה"ח ואמר ר"א מאי קרא תקעו בחדש שופר כו' ע"ש. ש"מ דמקשינן עיבור השנה לקה"ח וכיון דהקישא הוא נקיש נמי לענין זה שיהא עיבור אפי' מזידים וצ"ע:

רשב"ג יאומר אף כו'. עי' בקונט' כ"כ רש"י דל"ג אף. ונראה דדייק ליה מדגרסינן בבבלי איבעיא להו היכי קאר"ג על התקופה שמחים או על התקופה מעברין תיקו. ואס"ד דגרסינן אף איך אפשר לפרש על התקופה לחודא מעברין הא ליכא מידי דעליו לחוד מעברין דקאמר אף. ולדעתי אינו מוכרח דת"ק קאמר לעולם בעינן שנים וקאמר רשב"ג אף על התקופה לחוד מעברין ומצינו שהתנא שונה כן בכמה מקומות. וכתב רש"י א"ד מעברין על התקופה לחוד דתקופה דאורייתא דכתיב חג האסיף תקופת השנה וכתב תו' וקשה אביב נמי דאורייתא דכתיב שמור את חדש האביב וכן פירות האילן וחג הקציר ביכורי מעשיך ונראה דטעמא דתקופה משום דא"א לטעות בה אבל בפירות האילן ואביב עבידי דטעו בהו ע"כ. ולפמ"ש בסמוך בתו' בד"ה על אביב כו' לק"מ. דהתם אזמן אביב וזמן ביכורים קפיד קרא דליכא למימר דאאביב ממש קפיד קרא כמ"ש שם משא"כ בתקופה ודאי יש לנו לומר דאתקופה ממש קפיד קרא. ומ"ש תו' וכן פירות האילן וחג הקציר כו' ע"כ דברי תימא הם הא ודאי קרא לא קאי אפירות האילן אלא אביכורי שעורים שהן שתי הלחם שמביאין בעצרת וכ"כ רש"י בפי' התורה וי"ל קושית התו' לשיטת רש"י בגמרא דסובר חג השבועות מיקרי חג הביכורים משום ביכורי פירות האילן. וגבי אביב דלית ליה דאזמן אביב קפיד כמ"ש שם. מיהו לשיטת הרמב"ם דמפרש על התקופה היינו תקופת ניסן כמ"ש לעיל בד"ה ועל התקופה כו' ע"ש צ"ל דס"ל כפי' תו'. ובנדרים [פ"ו ה"א] כתבתי בתוס' בד"ה מפני כו' מ"ש הרמב"ם על התקופה לחוד מעברין הוא מטעם דפוסק כרשב"ג ולא כת"ק משום דר"מ כרשב"ג ס"ל בתקופה ע"ש. לא תיקשי לך הא איהו גופא היא איבעיא דלא איפשיטא אי סובר רשב"ג דאתקופה לחוד מעברין. דהרמב"ם מפרש איבעיא אי אף דרשב"ג קאי גם אשמחה א"ד לא קאי אלא שמעברין עליה לחודה ונקט לשון קצרה ובין לפירש"י ובין לפי' הרמב"ם קשיא לרשב"ג לעולם היו שמחים דהא על פירות האילן לחוד אין מעברין א"כ בעינן לעולם או אביב או תקופה וי"ל דה"נ קארשב"ג לעולם היו שמחים כיון שגם בתקופ' יש שמחה:

מפני שהעומר בא ממנה. במנחות דף ס"ד מצות העומר לבוא. מקרוב לירושלים כו' מאי טעמא אבע"א משום כרמל ואבע"א משום דאין מעבירין על המצות. וקשה הא מברייתא שמעינן דהטעם משום כרמל ולאו משום דאין מעבירין כו' דא"כ אף כשיהודה אחת מהן נמי יש להם לשמוח שהרי אינו ראוי לבא מיהודה ואין כאן העברה כלל:

וכולם סעד לשנה. עי' בקונט' וכ"פ רש"י. ומדברי הרמב"ם נראה דלעולם אין מעברין על האביב או על פירות האילן לחודייהו שלכך כתב כיצד עושין סעד לשנה אומרים שנה זו צריכה עיבור מפני התקופה או מפני אביב ופירות האילן שלא הגיעו ועוד שהגדיים קטנים והגוזלות רכים ע"כ. וא"ת הרי מפורש בבבלי דף י"א כיצד עושין סעד רשבג"א מהודעין אנחנו לכו דגוזלייא רכיכין כו' וזימנא דאביבא לא מטא. ש"מ דבאביב לחוד סגי וי"ל זימנא דאביבא כולל תרווייהו אביב ופירות האילן שאין התבואה ופירות האילן כדרך כל זמן האביב מיהו הירושלמי ודאי פליג ולכך ל"ג כיצד בדרשב"ג. והכ"מ כתב ספ"ד דה' קה"ח בשם הרא"ה הא דאמרינן בימי אלישע היתה השנה ראויה להתעבר מפרש הרמב"ם שהיה על האביב לחוד אלא שעשו גדיים וטלאים סעד ע"ש. ותימא הרי מבואר ברמב"ם שאין הסעד דגדיים וטלאים מהני לעבר על אחד מהן וכמ"ש לשונו בסמוך וצ"ע רב:

מעומרי שיבלייא. וכתב תו' והא דתנן פ' בתרא דמ"ש אר"י בראשונה היו שולחים אצל ב"ב שבמדינה מהרו והתקינו פירותיכם עד שלא תגיע שעת הביעור עד שבא ר"ע ולימד שכל הפירות שלא הגיעו לעונת המעשר פטורים מן הביעור הכא ר"ג קודם לר"ע היה ע"כ. ר"ל ר"ג דהכא היינו ר"ג הזקן שהיה זמן רב קודם ר"ע. והדין עמהם דהא אמרינן שהיה ר"ג וזקנים יושבין על גב מעלה בהר הבית. א"כ היה בזמן הבית ור"ע אחר החרבן היה דור ג'. ורש"י כתב דף י"א בד"ה תקיפי קמאי ר"ג שהיה נוהג שררה וזורק מרה בתלמידים כדאשכחן בבכורות דצעריה לר' יהושע כו' ע"ש. ותימא הא ר"ג זה אחר החרבן היה בזמן ר"ע כמפורש שם במס' מעשר שני ובגמרא מפורש שהיה בזמן הבית. מיהו ל"ק לרש"י קושית תו' שהוא מפרש לעונת המעשרות שהגיע כל פירא לעונתו המפורשת פ"ק דמעשרות דהיינו התבואה והזיתים משיכניסו שליש וכן כולם. וזה נקרא בכל מקום עונת המעשרות ושיעור זה הוא קודם המירוח דמירוח נקרא גורן כמפורש שם א"נ שמפרש הא דתנן פ"ק דמעשרות התבואה משימרח ואם אינו ממרח משיעמוד ערימה. היינו משיעמוד העומרים של שבלים בראש גגו ליבשו זהו גרנו א"כ אין מקום לקושית תו'. אבל תו' סוברים משיעמוד ערימה היינו לאחר הדישה והוא מעמיד כרי התבואה בערימה. ודחקו לפרש לעונת המעשרות היינו גרנן למעשרות ולא פירשו עונת המעשרות היינו משראויין לאכילה וכפשטא דמתני' משום דקשיא להו א"כ בראשונה איך שלחו מהרו כו' הא לאו בדידהו תליא מילתא אלא בגידול הפרי:

עד הפסח. בבבלי דף י"ג גרסינן אחרים אומרים מיעוטו שהוא י"ד יום בניסן דכתיב שמור את חדש האביב שמור אביב של תקופה שיהא בחדש ניסן וליעבריה לאדר אראב"י תנא מלמטה למעלה קחשיב כו' ע"ש. מזה נראה דר' יוסי ואחרים אמרו דבר אחד. ורש"י פירש ימי חידוש י"ד ומכאן ואילך היה ישנה וכתב תו' וקשה א"כ מאי פריך וליעברוהו לאדר דלמא סברי יום תקופה גומר דא"נ מעברין אדר תקופה בי"ד ומתחיל ניסן של חמה בט"ו לא הוי תוך ימי חידושה ע"כ ול"נ דרש"י לשיטתו שכתב שם דלכולהו תנאי אי אפשר לעבר ע"ש א"כ דוחק לומר דהא דקאמרי אחרים בי"ד היינו כשמעברים אדר. ומ"ש תו' בד"ה וליעבריה לאדר תימא מאי קושיא הא רבה ב"ש תני יכול כשם שמעברין השנה כך מעברין את החדש לצורך ת"ל החדש הזה כזה ראה וקדש ומוקי לה רבא כאחרים דאמרי אין בין עצרת לעצרת כו' אלא ד' ימים בלבד ע"כ. ונראה אף דרבה ב"ש כאחרים ס"ל מ"מ אחרים לית להו דרבה ב"ש דאמרינן ערכין דף ט' א"ל ראב"א לרבא אחרים מניינא אתא לאשמועינן הא קמ"ל דלא בעינן מצוה לקדש ע"פ הראייה. ופירש"י סד"א אי. לא אתו סהדי ביום ל' ע"כ תעבירהו דמצוה לקדש ע"פ עדים קמ"ל ד' ימים בין זה לזה אפי' לא נראית הלבנה ע"כ ש"מ דלית להו הך דרשה כזה ראה וקדש אלא כראב"ש או כרשב"י לעיל וכיון שכן יכולין לעבר אדר לצורך ולחסר חדש אחר וזה ברור לענ"ד לשיטת רש"י. ולי נראה הא דאמר בבבלי שמור את חדש האביב כו' ה"פ מצות עשיית הפסח שמור שיהא בחדש אביב של ניסן דחמה א"כ צריך שתהא התקופה בי"ד וקסבר יום התקופה מתחיל. ואין צורך לדחוק ולפרש דאחידשה של לבנה קאי קרא. והרמב"ם כתב ריש פ"ד ואם תקופת ניסן בט"ז או אחריו מעברין השנה כדי שיהיה פסח בזמן אביב. נראה דסובר יום התקופה מתחיל והיינו כר' יוסי. מיהו הא דא"ר מתניי' והוא שיטלו לולב כו' קשה הא כשתקופת ניסן בט"ו אי אפשר שתהיה תקופת תשרי בט"ו בתשרי ואם נאמר דה"ק והוא שיהא הלולב ניטל בתקופת תשרי כלומר שתהא לפחות בעשרים בתשרי דמקצת החג בעינן וקסבר יום תקופה גומר ק' הא כשתקופת ניסן בט"ו בניסן א"א שתהא תקופת תשרי אחר ך' תשרי וי"ל כד מחשבין שעות שכל תקופה צ"א יום ושבע שעות ומחצה נמצא כשתקופת ניסן בט"ו בי"ב שעות תקופת תשרי בכ"א וסובר יום התקופה גומר אך קשה אס"ד קסבר ר' יוסי יום תקופה גומר א"כ צריך שתהיה תקופת ניסן בי"ד א"א שלא תהיה תקופת תשרי בעשרים וי"ל ה"ק והוא שלא עיברו בסיתוא ששה עיבורים נמצא שא"א לעבר בקייטא אלא שני עיבורים שאין מעברין בשנה אלא שמנה עיבורים וכיון שכן תהיה תקופת תשרי בכ"א. וא"ת א"כ מאי איכא בין ר' יהודה לר' יוסי וי"ל יום תקופה מתחיל ויום תקופה גומרה איכא בינייהו:

היא שביעית כו'. כתב הרמב"ם פ"ד מה' קה"ח ואין מעברין בשביעית שיד הכל שולטת על הספיחין ולא ימצאו לקרב העומר ושתי הלחם ורגילין היו לעבר בערב שביעית ע"כ. וקשה כא תנן פ"ד דשקלים שומרי ספיחין בשביעית נוטלין שכרן מתרומת הלשכה. הרי שהיו משמרין הספיחים הצריכים לעומר ושתי הלחם ר"ל ודאי השמירה לא היתה בעל כרחו של הבאים ליקח אותם דא"כ אסורים הם להדיוט ואסורים לגבוה אלא שהשומרים הודיעו להם שלעומר נשמרו ופורשים וכ"כ תו' פ' הזהב וסוף יבמות. וכיון שכן חוששין כשנאריך עליהם איסור חדש לא ישמעו להם אך קשה הא אמרינן הכא משהתיר רבי להביא ירק מח"ל אין חילוק בין שביעית לשאר שני שבוע. ובבבלי דף י"ב גרסינן של בית ר"ג היו מעברין במוצאי שביעית ובפלוגתא דהני תנאי אין מביאין ירק מח"ל ורבותינו התירו. נראה משם למד הרמב"ם לומר רשב"ג לא פליג אלא במוצאי שביעית אבל בשביעית לא פליג את"ק. ותימא מה לנו לדחות דברים המפורשים בירוש' דהבבלי לא קאמר אלא שפעם אחד עיבור ר"ג מוצאי שביעית וה"ה שביעית עצמו אם אירע להן היו מעברין. ולא ידעתי הך סברא דספיחים מנ"ל וצ"ע. ותי' כתבו דף י"א בד"ה אין כו' תדע דהתם שנה שביעית היתה ותני' לקמן דאין מעברין בשביעית ע"כ וקשה הא ר"ח ור"י אחר שהתירו להביא ירק מח"ל היו וכיון שכן אף בשביעית מעברין וצ"ל דסברי כרמב"ם:

והואיל והיתה השנה כו'. בנדרים [פ"ו ה"ח] כתבתי בתו' בד"ה אימתי הביאו לאחר העומר שנא' תן לעם ויאכלו וקשה איך מוכח מכאן שהיה לאחר העומר אדרבה מדקאמר תן לעם ולא פירש למי ובבבלי מפורש שאמר ליתן הלחם לתלמידים וצריך טעם למה קרא אותן עם אלא ודאי על הכהנים קאמר שנקראו עם קדושיך וה"ק תחלה תן לעם שהם הכהנים שיקריבו העומר ואח"כ יאכלו התלמידים ע"כ וי"ל מסתמא היה להן לכהנים מקום סמוך לירושלים תבואה לעומר ומה לו לאיש המביא הלחם ליתן להם להקרבת העומר ועוד מנא ידע אלישע שיש לו חטים דלמא שעורים היה ליה ולא חטים והעומר אינו בא אלא מן החטים ש"מ שכבר הקריבו העומר. וא"ת שמא כבר היתה השנה מעוברת ואפ"ה לא ביכרה התבואה וי"ל כולי האי לא שכיח. עוד הקשיתי שם מנ"ל דמפני רעבון עברוה דלמא היתה מוצאי שביעית ואין מעברין בה ע"ש ונראה לאחר שהתירו להביא ירק מח"ל מעברין במוצאי שביעית כדאמרינן בסמוך ומאן דאוסר היינו משום גוש ארץ העמים ובימי ר' יוסי גזרו על הגוש אבל בימי אלישע עדיין לא גזרו על הגושה והיו יכולין לעבר במוצאי שביעית. וא"ת דלמא שביעית היתה ואין מעברין כמ"ש בסמוך בד"ה היא כו' בשם הרמב"ם וי"ל שדוחק הוא לומר אותו הלחם שהביא היה מן הספיחין. ועי' מ"ש עוד שם בנדרים:

אין מעברין את השנה מפני הטומאה. עי' בקונט' וכ"פ רש"י. בבבלי פסחים דף ע' מוקי מתני' סכין שנמצאת בי"ד שוחט בה מיד בי"ג שונה ומטביל קופץ בין בזה בין בזה שונה ומטביל כגון שהיה נשיא גוסס בי"ג סכין דחד ספיקא מטביל לה קופץ דתרי ספיקי לא מטביל לה. קצת קשה אמאי לא מוקי לה בשאמדוהו למות בי"ד דאיכא נמי ספק כדתנן לקמן אמדוהו למיתה והיקל כו' דהא דמשני בגוסס קשה הא קיי"ל דרוב גוססין למיתה א"כ אין כאן ספק משא"כ אומד הוי ספק ממש וי"ל:

שכן מצינו כו' עי' בקונט'. ובבבלי מסקינן חסורי מחסרא וה"ק אין מעברין את השנה מפני הטומאה ואם עיברוה מעוברת רי"א אינה מעוברת. ולא ניחא לי בפירושי בקונט' וגירסתי ואר"י מעשה בחזקיה שעיבר את השנה וביקש רחמים על עצמו כו' הרי מפורש דכולא ר' יהודא היא. מיהו לפי' השני שבקונט' אין צורך לחסר ולהפך הברייתא. גם א"צ לדחוק ולומר דר"ש ות"ק בלכתחילה פליגי כמפורש שם דר"ש סובר טומאת מת הוה כדאמר ר' סימון לקמן ועי' מ"ש נדרים בתו' בד"ה ואתא כו' וכיון שכן יפה עשה שעיבר א"נ קסבר ר"ש טומאת עכו"ם איתקש למת כדכתיב וישלך את עפרה אל קבר בני העם מה מת עבדינן פסח בטומאה אף עכו"ם כן וא"ת הא איתקש נמי לנדה דכתיב תזרם כמו דוה ומקשינן לנדה לחומרא מה נדה לא עבדינן פסח בטומאה אף עכו"ם כן וי"ל הא מסקינן בבבלי שבת דף פ"ג ע"ב טומאת עכו"ם דרבנן ולקולא מקשינן ולחומרא לא מקשינן. א"נ קסבר ר"ש באותה שעה לא גזרו אלא שתטמא כמת ואח"כ גזרו שתהא הנדה דקרא דישעיה תזרם כמו דוה היה אחר מעשה דחזקיה שזה היה שנה ראשונה למלכו והיא שנה שלישית ליהושע בן אלה כמ"ש רש"י בד"ה שם ובשנה הששית להושע שלח מלאכים אל הוא מלך מצרים ופ' זו דישעיה נאמרה על ששלח הושע אל סוא מלך מצרים כמפורש ברש"י שם ואל תתמה שהרי כתבו תו' בסוגיין באותו השעה גזרו על טומאת עכו"ם למה לא נאמר שלא גזרו באותה שעה אלא שתהיה כטומאת מת. מיהו י"ל כתיב בד"ה שחזקיהו אמר ללוים מיד בתחלת מלכותו הוציאו את הנדה מן הקדש ש"מ באותה שעה כבר גזרו על העכו"ם שתטמא כנדה עי' ברש"י שם. וא"ת איך קאמר שחזקיה עיבר את השנה מפני הטומאה. הא קיי"ל אין מושיבין מלך וכה"ג בעיבור השנה ודוחק לומר שלאחר חזקיה נעשית תקנה זו וי"ל ודאי המלך לא היה מן המעברין אלא שבעצתו נעשה הדבר. וזה מבואר בקרא דכתיב ויועץ המלך ושריו וכל הקהל בירושלים לעשות הפסח בחדש השני כי לא יכלו וגו' ויישר הדבר בעיני המלך ובעיני כל הקהל. ולפום ריהטא דברי מקרא זה סתומים מאי ויישר הלא הם האומרים והם העושים ועוד למה נשמטו השרים בסוף אלא ודאי השרים הם הסנהדרין ויועץ המלך עמהם אם לעבר מפני הטומאה ואח"כ הלכו הסנהדרין ועיברו השנה ויישר הדבר בעיני המלך והקהל. אך בנדרים הגירסא ר' יהודה אומר מעברין שכן כו' ואמרינן בבבלי ר' יהודה סובר טומאה הותרה בציבור לפ"ז על כרחך צריכין לשנות הגירסא דר' יהודה הוא דאמר אין מעברין ע"ש. ונראה שזה כוונת הבבלי פסחים דף ע"ז סברוהו לכ"ע טומאה דחויה היא בציבור דליכא תנא דשמעת ליה טומאה הותרה בציבור אלא ר' יהודה. וקשה מאי אולמיה דר"ש מדר"י וכ"כ תו' שם ע"ש. אלא ה"ק עיון דשמעינן לרבי יהודה טומאה הותרה בציבור ע"כ לומר דהברייתא חסורי מחסרא ות"ק קאמר אם עיברוה מעוברת ש"מ דאף ת"ק סובר טומאה דחויה היא בציבור:

עישה יחזקיהו לצבור כו'. בבבלי גרסינן ה"ד אר"א כגון שהיו ישראל מחצה טהורים כו' ע"ש. ולפמ"ש בסמוך נראה דבאותה השעה גזר יחזקיהו שתהא טומאת עכו"ם כנדה ומפני כך עיברה ושלא כדין עשה שהיה לו להמתין עד אחר הפסח כדי שלא לדחות כל המועדות. הדא הוא דכתיב כי אכלו את הפסח בלא ככתוב מדאורייתא היה להם לאכול בפסח הראשון אלא מכח גזירתו נדחה הפסח א"נ כיון דמדאורייתא טהורים הם אלא גזירת חכמים היא שיהיו טמאים אין גזרה זו דוחה פסח שהוא כרת מדאורייתא. מיהו כיון דמצינו שבות שהוא מדרבנן דוחה פסח אף זו כיוצא בה:

גלגולת ארנן היבוסי מצאו כו'. וקשה הא דוד קנה הגורן מן ארנן לבנות עליו מזבח מסתמא לא היתה יד יורשי ארנן שולטין בו ואיך קברו שם אביהם ומסתמא מזבח בית עולמים היה במקום המזבח שעשה דוד וא"ל דוד לא קנה אלא מקום קטן ואח"כ הרחיבו מקום המזבח ובאותו מקום היה ארנן קבור שהרי מקום המקדש כולו קנה מארנון שלכך נטל מעות מכל השבטים כמפורש בגמרא זבחים דף קט"ז וברש"י סוף שמואל:

על ג' הודו לו. וא"ת מה הודאה צריך לאלו שלשה וי"ל הא דגירר עצמות אביו כו' סד"א אע"ג דרשע היה אין לנהוג בזיון במלכות כאשר אמר יהוא קברוה כי בת מלך היא כ"ש אחז שהיה מלך ישראל והודו לו שהיה צורך לדבר כדי שיאמינו שדעתו שלם עם ה' כי היו מסופקים בדבר באמרם אתמול עבד אביו אלהים אחרים ועכשיו בא בנו לעקרה. ובנחש הנחשת י"ל לפי שנעשה ע"פ הדיבור אסור לבערו והודו לו שאין כאן איסור ועי' תו' חולין דף ז' ובח"א נראה דאשתמיטתיה ליה דברי תו' אלו. וגנז טבלה של רפואות לפירש"י שהיו רפואות ממש וגנזם שישימו בטחונם בה' ניחא ולפי' הרמב"ם כמ"ש בקונט' נמי סד"א כיון שהוא קצת מחכמת הטבע כמ"ש הרמב"ם שם מותר לעשותה קמ"ל דאסור:

סתם מי גיחון העליון כו'. עי' בקונט' וכן פירש"י. ותימא האי קרא למה יבואו וגו' לא כתיב בסתימת מי גיחון אלא כאשר סתם המעינות ונחל שוטף וזה היה קודם שנאמר לו וגנותי על העיר הזאת כמפורש בד"ה וזה היה בעצת השרים אבל סתימת מי גיחון היה אח"כ לחזק העיר ולא ידעתי מאי איסור היה בדבר הלא גם יהושע עשה בתחבולות מלחמה אף שכבר הובטחה לו כבישת הארץ. גם צריך טעם למה הקדים המאוחר בסדר ג' שלא הודו לו שמתחלה עיבר ניסן בניסן ואח"כ קיבץ דלתות ההיכל ואח"כ סתם מי גיחון. ובנדרים קחשיב תחלה קיצץ כו' ואח"כ סתם כו' וכ"ה בבבלי אבל גם שם קחשיב עיבר ניסן בניסן בסוף:

אבל מפני הדוחק כו'. עי' בקונט' וכ"פ רש"י. וקשה מנ"ל דמעברין קודם ר"ה דלמא מפני הדחק מעברין מיד אחר ר"ה אבל לעולם אין מודיעין לעם שהיא מעוברת ותדע זיל בתר טעמא דרש"י שלא ישכחו כו' א"כ מה לנו להודיען מקודם הלא אין הדוחק אלא לב"ד לפי פירושו. וז"ל הרמב"ם פ"ד יש לב"ד לחשב ולקבוע ולידע איזו שנה תהיה מעוברת בכל עת שירצו אפי' לכמה שנים אבל אין אומרין שנה פלונית מעוברת אלא אחר ר"ה הוא שאומרים שנה זו מעוברת ודבר זה מפני הדחק אבל שלא בשעת הדחק אין מודיעין שהיא מעוברת אלא באדר כו' אמרו לפני ר"ה שנה זו מעוברת אינה מעוברת ע"כ. נראה מ"ש יש לב"ד כו' דייק ליה מהא דתניא מעשה ועיבר ר"ע ג' שנים זו אחר זו. ומ"ש אבל אין אומרים כו' היינו הא דתניא אין מעברין את השנה לפני ר"ה. אבל מפני הדחק מעברין היינו שאומרים שנה זו מעוברת. ומפרש לברייתא כפירושו בלישנא קמא שבקונט' וכ"כ המפרש. ועי' מה שכתבתי בנדרים בד"ה אין כו' ובד"ה והתנינן כו':

ת"ל בני ישראל כו'. במכילתין דף י"א פירש"י ועדיין לא הגיעו שאם לא יעברוהו לא ירגילו לבוא בפסח. וקשה הא מקרא דרשינן לה וכ"ה בת"כ ודוחק לומר דקרא אסמכתא הוא וא"ל מדלא קחשיב ליה בהדי הנך ג' סימנים דתני לעיל דמעברין עלייהו דהתם בעינן שנים וכ"כ תוס'. ואפי' לשטת הרמב"ם שכתבתי לעיל דעל התקופה לחוד מעברין נמי ניחא דלעיל סימנין קחשיב דמינייהו ידעינן שאין זה אדר אבל על גליות שנעקרו מעברין אע"ג שיודעין שזה אדר שגזירת הכתוב הוא וצ"ע. ועי' מ"ש נדרים בד"ה ת"ל כו' ובד"ה והן כו':

אין מעברין אותה בח"ל. כתב תו' דף י"א אין כו' וא"ת והא אמרינן בזה בורר ר"ח ור"ש הוי קאזלי לעבר שנה בעסיא ועסיא ת"ל כדמוכח בחזקת הבתים דאמר כל שהראה הקב"ה למשה חייב במעשר למעוטי עדרסקים עסיא ואספמיא ע"כ. וקשה דקאמר התם בעובדא דר"ח ור"ש חזייה להאי גברא דקא כריב א"ל כהן וחורש בשביעית והכהנים חשודים על השביעית. ואי בח"ל הוה אין שביעית נוהג בה ודוחק לומר שזה היה בהדי דקאזלי ועדיין היו בא"י דמשמעות הסוגיא משמע דמיד באותה עובדא הלכו לעלייה לעבר שנה לכך נראה דעסיא שהלכו לעבר בה את השנה עיר היתה בא"י ושמה עסיא אבל הא דחזקת הבתים איירי במדינה ששמה עסיא וזה מבואר בקונטרס הגהתי כפי הגירסא שבנדרים אבל קשיא למה ליה למתני תו אין מעברין את השנה בגליל ואם עיברוה מעוברת. היינו ת"ק לכך נראה שהגירסא שלפנינו עיקר וה"פ פריך את חמי בגליל אין מעברין ובח"ל אין מעברין מ"ש בגליל אם עיברוה מעוברת ומ"ש בח"ל אם עיברוה אינה מעוברת דס"ד כיון דמקרא ילפינן דאין מעברין אלא ביהודה דכתיב לשכנו תדרושו כמפורש בבבלי א"כ אף בגליל אם עיברוה אינה מעוברת אלא ודאי דאיירי בשאין יכולין לעבר בארץ יהודה וכדאמר חנניה א"כ אף בח"ל כן ומשני כשאין יכולין לעבר בא"י אף בח"ל מעברין ות"ק קאמר אף בשיכולין לעבר ביהודה אם עיברוה בגליל מעוברת וחנניה פליג כמפורש בבבלי. גרסינן שם אר"י בריה דר"ש בן פזי מ"ט דחנניה אמר קרא לשכנו תדרשו ובאת שמה כל דרישה שאתה דורש לא יהא אלא בשכנו של מקום ופירש"י שכנו של מקום ירושלים והיא ביהודה ע"כ. וקשה דאמרינן ביומא דף י"ב ומה היה בחלקו של בנימן אולם והיכל ובית ק"ק ורצועה היתה יוצאת מחלקו של יהודה לחלקו של בנימין ובה היה המזבח בנוי ובנימין היה מצטער עליה לבלעה לפיכך זכה ונעשה אושפיזכן לגבורה שנאמר ובין כתפיו שכן. הרי דמקום שבנימן נקרא שכן ה"ל לאוקמי קרא דשכנו תדרשו אבנימן ולא על יהודה ועוד כיון שהארון בגבולו מסברא גבולו נקרא שכנו של מקום ועוד לפירש"י שמעינן מקרא דלשכנו תדרשו שאין לעבר אלא בירושלים ובברייתא תניא דמעברין בכל ארץ יהודה ונראה דקשיא בברייתא דיומא לפירש"י שנעשה אושפזיכן לגבורה שהארון נתון בחלקו. מאי אהני לבנימן צערו הא זה שהארון בחלקו כבר היה לו ומאי לפיכך ומאי בין כתפיו שכן דקאמר אלא ה"פ שזכה בנימן שאויר של כל המזבח היה לו דגרסינן זבחים דף נ"ג ארנב"י אימר כך התנו אוירה דאמה אחת מן המזבח מצד מזרח ומצד דרום היה לבנימן וקרקע ליהודה והיינו דאהני ליה צערו שאף האויר של אותה אמה היתה שלו וראויה לקבלת דמים משא"כ הקרקע של אותה אמה לא היתה ראויה לקבלת דמים ולכך כתיב ובין כתפיו שכן כביכול כאדם השוכן על כתיפיו של חבירו ואינו נוגע בארץ ופירוש נכון הוא. ומעתה הא דדריש ר"ש בן פזי ה"פ לשכנו תדרשו הוא לשון שכנו שגבול יהודה היה שכן קרוב למקום המקדש דליכא למימר שיהיה במקום המקדש דוקא א"כ כל אותן השנים עד שלא היה המקדש וכי לא עיברו השנים אלא אי קאי על שכנו של המקדש ודאי היו יכולים לקדש בכל גבול יהודה. ותוס' כתבו במכלתין שם וקשה בברכות נפקא לן מדכתיב כי מציון תצא תורה וגו' והכא מייתי מלשכנו תדרשו ע"כ. ונראה הכא בעי להוכיח דבעינן שיהיה העיבור ביהודה דייק מלשכנו תדרשו דכל דרישות יהיה בשכנו של מקום ובברכות בא להוכיח שהעיבור צריך להיות בא"י דייק מדכתיב כי מציון וגו' וקשיא ליה מהו ודבר ה' מירושלים אלא ודאי קאי על עיבור שנים וקביעות חדשים שהקב"ה מסכים על ידן כדדרשינן לקמן מקרא דאקרא לאלהים עליון לאל גומר עלי וה"פ כשמציון תצא תורה שהוקבע החדש או שנתעבר השנה גם דבר ה' מירושלים יוצאת ומסכמת על ידן וקסבר ירושלים לא נתחלקה לשבטים והרי היא ככל א"י:

כתיב ואל יתר וכו'. נראה דמייתי ליה הכא דפליג אהא דאמר לעיל מה מודע לי דאינון חכמין מחשבה דכוותי משמע אם אינן חשובין כמותו יש לו לעבר בח"ל וקאמר מדברי ירמיה מוכח אע"פ שהן קטנים ממנו חביבין הם למקום והא דעיבר ר"ע בנהרדעא חושבנא בעלמא עבד. והא דתניא אין מעברין בח"ל אתיא כוותיה ועיין בתו' סנהדרין דף י"א בד"ה אין כו'. ועמ"ש בנדרים שם:

כמה עדות יוצא מפיכם עיין בקונטרס. והי"מ כתב שמכשילים את ישראל בחילול המועדות כו' ע"ש ואין לשון הש"ס משמע כדבריו וא"ת למה לא הזהירם על המכשול י"ל עדיפא מיניה פריך שגורמין מיתה בידי אדם ועמ"ש בנדרים. מיהו קשה הא דפריך בסמוך וא"כ אפילו בד"נ כו' מאי ד"נ איכא הכא הא כתיב אתם אפילו אונסים נמצא שקידוש הב"ד קיים והקב"ה מסכים על ידן ובודאי אין בתוליה חוזרין ודין הוא שימות וי"ל היינו דמייתי הא דר' אבין דקשיא לר' אבינא. ולר' אבין נראה דה"פ דקרא אקרא לאלהים עליון היינו לב"ד שלמעלה שיכנסו לדין בר"ה ומ"ט לא יכנסו עד שיקדשו ב"ד שלמטה את החדש מפני שה' גומר עלי ומסכים עם ב"ד שלמטה אפילו אונסים או מוטעים א"כ הכל תלוי בב"ד של מטה:

סמיכת זקנים. כתב הר"ב ויש במשמעות הדברים גם מינוי הדיין שהגדול הסמוך צריך שיצרף עמו שנים כשרוצה לסמוך חכם כדי שיקרא ר' וידון דיני קנסות ולשון סמיכה משום דכתיב ויסמוך משה את ידיו עליו ולאו דבעי מיסמך ידיו עליו אלא בשמא קרי ליה רבי ע"כ. ותימא הא תני בברייתא כאן ובבבלי סמיכה וסמיכת זקנים ש"מ דמינוי הדיין אינו במשמעות סמיכת זקנים. וכ"ש למאי דאמרינן בסוגיין תמן קריין למנויים סמיכותא. הרי דבלשון המשנה אין המינוי בכלל סמיכת הדיין. והרמב"ם פ"ד דסנהדרין כתב מינוי הדיינים בג' והוא שיהיה אחד מהן סמוך מפי אחרים וכ' הכ"מ [נ"ל שטעמו דמדאמרי' התם בסנהדרין] (דף י"ג ע"ב) י דא"ל אביי לר"י מיסמך סביב ג' מנ"ל אילימא מדכתיב ויסמוך ידיו עליו א"ה תיסגי בחד וכ"ת משה במקום ע"א קאי א"ה ליבעי ע"א קשיא. וסובר רבינו לדחוייה דברייתא דבעינן ג' א"א א"כ י"ל דכי קתני ברייתא שלשה לאו בכולהו סמוכין עסקינן דא"כ קשיא קושית אביי א"כ חד סמוך סגי ומיהו בעינן לצרף שנים דהוי שלשה ע"כ. ותימא הא ברייתא תני סמיכה וסמיכת זקנים בשלשה. וכיון דבחד בבא תני להו משמע ששוין ושלשה דסמיכת. זקנים ודאי מומחין בעינן דהא בעינן שלשה מסנהדרין כמ"ש הרמב"ם פ"ג מהל' מעה"ק ש"מ דאף סמיכה דהיינו מינוי הדיין סובר תנא דברייתא דבעינן שלשה מומחים א"כ קשיא אפסק הרמב"ם ממ"נ. אלא ראיית הרמב"ם מהא דפריך התם וחד לא סמיך והאר"י אמר רב כו' ומשני ריב"ב אחריני הוו בהדיה והא דלא קחשיב להו משום כבודו דריב"ב. ש"מ דבעינן שלשה. ומדברי רש"י נראה ברייתא זו הלכתא היא שכתב דף י"ד בד"ה לא הוה מסתייעא מילתא כשהיו אצלו לא היה מוצא שנים שיצטרפו עמו לסומכו ואנן תלתא בעינן ע"כ. ש"מ דבעינן שלשה ואין סברא שלא מצא שני בני אדם מן השוק דליצטרפו עמו אלא ודאי שלשה מומחין בעינן ולא שכיחי כמש"ל דף ב' בתו'. מיהו אף זה דוחק דלא ליהוי אצל ר"י עוד שני מומחין לכך נראה דלא אסתייעא מילתא דליהוו אינהו התם כשהיה ר' יוחנן עם הנשיא באסיפה אחת ואמרינן לקמן התקינו שלא יהו הב"ד ממנין אלא מדעת הנשיא כו' מיהו נראה שהדין עם רש"י דבעינן שלשה מומחין למינוי הדיין דילפינן סמיכה סמיכה נאמר בפר העלם דבר של ציבור וסמכו זקני העדה ונאמר כאן ויסמוך ידיו עליו מה זקני העדה שלשה מומחין אף כאן שלשה מומחין. ואל תתמה שגז"ש מפורשת היא דתנן פרק שתי מידות סומא אינו סומך ואמרינן מנחות (דף צ"ג) מ"ט רב חסדא ור"י בר אבדימי חד אמר אתיא סמיכה סמיכה מזקני העדה וח"א אתיא סמיכה סמיכה מעולת ראייה וא"ת ניליף מעולת ראיה שאינה אלא ביחיד וי"ל ודאי סמוך בעינן מדכתיב ויסמך ידיו עליו אלא דלא ידעינן כמה והא ודאי אית לן למיליף מזקני העדה שהן סמוכין. גם הרמב"ם בפי' המשנה במנחות שם תפס עיקר גז"ש דזקני העדה. וא"ת א"כ רב יוסף מ"ט לא תירץ כן לאביי ולמה הניח הש"ס קושית אביי בקשיא וי"ל דגרסינן שם במנחות ולמ"ד מעולת ראייה מ"ט לא יליף מזקני העדה דנין יחיד מיחיד ואין דנין יחיד מציבור ולמ"ד מזקני העדה למה לא יליף מעולת ראייה משום דעולת ראייה גופה מעולת נדבה יליף. וסברי אביי ורב יוסף דמינוי יש למילף מעולת ראיה ולא מזקני העדה וא"כ אינו אלא אחד. א"נ לית להו כלל הך גז"ש לגבי מינוי דסברי חלין מקדשים לא ילפינן ומינוי חולין הוא. מיהו בתו' כתב שם סמיכה לאו קדשים הן וילפינן בהו למד מן הלמד. א"כ ה"נ אית לן למילף חולין מינייהו. א"נ יש לומר אביי ור"י לית להו כלל הך גז"ש דסמיכה סמיכה וא"ת סומא דאינו סומך מנ"ל יש לומר אינהו מוקמי למתני' דמנחות כר' יהודה דאמר סומא פטור מכל המצות וקסבר סמיכה בכל כחו בעינן ולא אמרינן ליה יקיים מצוה דרבנן ולעבור אל"ת דאורייתא דקעביד עבודה בקדשים כדאמרינן פ"ב דחגיגה גבי נשים. והיינו דא"ר יוסף (ב"ק דף פ"ז) מריש ה"א מ"ד הלכה כר"י דאמר סומא פטור מן המצות עבידנא י"ט לרבנן והשתא מ"ד לי אין הלכה כר"י עבידנא י"ט לרבנן. וקשיא מאי מספקא ליה פשיטא דאין הלכה כר"י דהא סתמא דמתני' דהחובל דלא כוותיה ועוד הא קיי"ל יחיד ורבים הלכה כרבים אלא לפי דסתם התנא בפרק החובל דלא כר"י ובמנחות כר' יהודה מספקא ליה אי הוה כתרי. מסכתא דאין סדר למסכתא אין הלכה כסתם דלא ידעינן הי מנייהו בתרא סתם דב"ק או סתם דמנחות או דלמא בשני סידרא יש סדר וסתמא דמנחות סתמא בתרא וקיי"ל סתמא בתרא עדיף (ועיין בתוי"ט פ"ט דסוטה) מיהו אנו דקיי"ל כסתם דמנחות וכמ"ד מזקני העדה ילפינן כמש"ל בשם הרמב"ם בעינן נמי במינוי דיין בשלשה מומחים. ותוס' כתב בתוס' מנחות שם בד"ה אתיא סמיכה סמיכה מזקני תימא א"כ ניבעי מנוקים מכל מום ולמאן דיליף מעולת ראייה נמעט סומא בא' מעיניו דפטור מראייה ישאר כל הנה דפטורים התם ועוד ל"ל בני ישראל למעוטי נשים תיפוק ליה מהכא ע"כ. ולפמ"ש דילפינן אף מינוי הדיין בגז"ש דסמיכה סמיכה ניחא דקיי"ל לקולא ולחומרא לחומרא מקשינן ילפינן ממינוי הדיין דסומא באחד מעיניו אי בעל מום אחר חייב בסמיכה דהא לא קפיד קרא אמום אלא בסנהדרי גדולה אבל לא בשאר דיינים ולא מיבעייא למ"ד דבכל הדינים בעינן סמוכים פשיטא שסומכים אפילו לבעלי מומים אלא אפילו למ"ד ד"מ בשלשה הדיוטות מודה מיהת גזילות וחבלות בעינן מומחים וסמוכים ואין להוכיח מכאן דסומא בשתי עיניו כשר לדון כדעת הב"ח דאי פסול הוא ה"ל לש"ס למילף כולא מילתא ממינוי הדיין די"ל ניחא ליה למילף קדשים מקדשים ואי לא כתיב בני ישראל למעט נשים מסמיכה ה"א נשים כשירים לדון וממנים אותו דכתיב אלה המשפטים אשר תשים לפניהם והשוה אשה לאיש לכל דינים שבתורה ש"מ דלפניהם בין על איש בין על אשה קאי ועיין בתוס' פ"ק דב"ק דף ט"ו (ודברי הב"י בח"מ סי' ז' צ"ע) אבל השתא דכתיב בני ישראל שאין נשים סומכות ילפינן סמיכת הדיינין משם בגזירה שוה דסמיכה סמיכה דפסולה בנשים אם כן לפניהם לא קאי על נשים ופסולים לדון ולכך תנן כל הכשר להעיד כשר לדון ואשה דפסולה להעיד פסולה לדון ואי לאו בני ישראל לא היה התנא שונה להך כללא:

ועריפת העגלה. עיין בקונטרס והוא מדברי התו' וסיימו בו והדר קתני נפטרו זקני ירושלים והלכו להם זקני אותה העיר מביאין ע"ע והתם לא קתני שלשה ע"כ משמע דבעריפה אין צריך שלשה וקשה הא תנן התם אין מודדין אלא לעיר שיש בה בית דין ואמרינן בגמרא בעינן זקני העיר וליכא ש"מ דזקני העיר הן ב"ד וכתי' ולקתו זקני העיר עגלת בקר וגו' ש"מ דב"ד עורפין ואין ב"ד פחות משלשה. והרמב"ם פ"ט מהל' רוצח כתב אין מודדין אלא לעיר שיש בה כ"ג. וצריך טעם ב"ד של כ"ג מנ"ל ואפשר קסבר ילפינן זקני העיר ההיא דהכא מזקני העיר ההיא דכתיב במוציא ש"ר מה להלן כ"ג דהא יש בו דיני נפשות אף כאן כ"ג ועדיין הדבר צ"ע דמדשינה התנא לשונו ותנא עריפה במקום מדידה ש"מ דבא לאשמועינן עריפה דומיא דמדידה שלא יהיו זקני העיר פחותים במנין מזקנים היוצאין מירושלים. אע"ג דגם בפ"ט דסוטה תנן לעיר שאין בה ב"ד לא היו עורפין והתם ודאי במדידה איירי שהרי היו עורפין בעיר הרחוקה שיש לה ב"ד י"ל דסתם ה"ק כיון דלא היו עורפין שם דהא בעינן ולקחו זקני העיר ההיא וערפו וגו' וליכא לכך לא היו מודדין לשם. ובמכות פ"ב גרסינן עיר שאין בה זקנים ר' אמי ור' אסי חד אמר מביאה עגלה ערופה וחד אמר אינה מביאה וכתב תו' תימא הא תנן אין מודדין אלא לעיר שיש בה ב"ד ע"ש. ולפמ"ש ניחא דודאי ב"ד בעינן שיהיה בה אלא דפליגי אי בעינן זקנים דוקא דהיינו ת"ח סמוכים או אפילו ב"ד הדיוטות סגי וזקנים למצוה בעלמא ודיבר הכתוב בהוה וזה ברור בעיני. ודלא כדעת הרמב"ם דאס"ד בעינן ב"ד של כ"ג הנך דדנין ד"נ ודאי בעינן שיהו ת"ח סמוכים הדרא קושיא לדוכתא ואיך פליגי ר"א ור"א כמתני'. גם מ"ש תוס' בסוגיין בד"ה יכול זקני השוק כאן מוכח דזקני משמע הדיוטות וכן מוכח לקמן בעריפה ובריש פ' מ"ח וקשה דפ' ע"ע אמרינן אין מודדין כו' נמצא סמוך לעיר שאין בה ב"ד לא היו מודדין דזקני העיר בעינן וליכא ע"כ. לפמ"ש ניחא דלא שמעינן מזקני העיר אלא שיהיו דיינים ולא שיהיו סמוכים שנקראו זקנים כדדרשינן בבבלי דף י"ד מקרא. ובהא פליגי ר"א ור"א אי זקני העיר משמע מיוחדין שבעיר דהיינו סמוכים או סנהדרי קטנה או אפילו זקני הדיוטות וקבלוהו אנשי העיר לדיינים ובבבלי יבמות דף ק"א בתוס' בד"ה מיבעיא ליה נמצא ט"ס שכתב ובפ"ק דסנהדרין אי לא ושופטיך ה"א זקניך אפילו זקני הדיוטות ע"כ וליתא דודאי זקניך משמע סנהדרי קטנה כמפורש שם בגמרא אלא כצ"ל אי לא זקניך ה"א זקני השוק ועמ"ש לקמן בד"ה והא כו':

וסמכו שנים. בבבלי גרסינן ור"י הא כתיב וסמכו ההוא מיבעיא ליה לגופיה ור"י לגופיה לא צריך דא"כ דלא אתי וסמכו לדרשה לכתוב זקני העדה ידיהם על ראש הפר ור"ש אי כתיב הכי ה"א מאי על בסמוך ור"י גמר ראש ראש מעולה ור"ש לא גמר ראש. ופירש"י ולר"י משום סמיכה ממש לא איצטריך וסמכו. אלא לכתוב את ידיהם על ראש ואנא גמיר ראש ראש מוסמך ידו על העולה ע"כ ותימא איך יקצר המקרא לשום בלי שום הבנה ויסמוך אגז"ש הא לא מצינו כיוצא בזה בכל המקרא ועוד הא לא ידעינן מה יעשו הזקנים בידיהם על העולה צ"ל דניליף ראש ראש מעולה מה התם סמיכה אף כאן סמיכה וכפירש רש"י ואי לאו גז"ש דראש ראש. לא ידעינן סמיכה כלל א"כ מאי דוחקיה דש"ס דקאמר לר"ש סד"א מאי על בסמוך הל"ל ולא ידעינן סמיכה דהא ר"ש לית ליה גז"ש דראש ראש ועוד הכי הל"ל ה"א מאי על בסמוך ולא גמר ראש ראש מעולה דהא גם בתירוצא קמא דר"י נמי צ"ל דגמר ראש ראש מעולה כמ"ש רש"י ועוד לשון הש"ס משונה דקאמר דא"כ דנא אחי וסמכו וכו' אלא הכי הל"ל ור"י לגופיה ל"צ לכתוב זקני ידיהם על ראש הפר וסמכו ל"ל אלא לדרשא וכן דרך הש"ס בכל מקום לכך נראה דה"ג לכתוב רחמנא וסמכו זקני כו' על הפר. וה"פ ראש ל"ל ניליף משאר סמיכות אלא אי הוה כתיב הכי הדבר ברור דאיצטריך וסמכו לגופיה דניליף סמיכה סמיכה מעולה דתהיה על ראש העולה קמ"ל לדרשא אחרת קאתי והיינו שיהיו שנים וקאמר ר"ש אי הוה כתיב הכי ה"א קרא אתי ללמד שתהא סמיכה זו משונה משאר סמיכות שתהיה בסמוך ולא על הראש ממש. אך קשה הא דתניא בת"כ ובמנחות דף צ"ג על הראש ולא על הצואר על הראש ולא על הגביים על הראש ולא על החזה על הראש ולא על הצדדין. דארבע פעמים כתיב על הראש חד בעולה ושלשה בשלמים כ"כ בק"א. ואס"ד למדרש על בסמוך הא איצטריך חד דלא נימא על בסמוך ועוד הא איצטריך חד לגופיה שסמיכה. בראש דוקא ועוד לר"ש דלא גמר ראש ראש מעולה א"כ לדידיה סמיכה זקנים כשרה אפילו על הצואר והגביים והחזה וזה לא שמענו וכל שוכן דקשיא להרמב"ם דפסק כר"ש דה"ל לבאר דין זה. מיהו לפירושי ניחא דאי לא כתיב הראש הוי משמע מיעוטא מפורש בקרא דליהוי סמיכה בסמוך ולא עליו ממש ולא מפקינן קרא מפשטיה אבל השתא ילפינן סמיכה סמיכה מעולה והשתא חמשה על הראש כתיבו ומוקמינן חד לגופיה וארבעה אחרינא לדרשא ועמ"ש בסמוך בד"ה דלא כו' וצ"ע:

נראין דברי ר"י כו'. עמ"ש בסוטה [פ"ט ה"א] בתו' בד"ה [אין תימר] נראין כו'. ולפמ"ש בלשון השני בקונטרס בד"ה אין תימר כו' אין מקום למה שהקשיתי שם והוא הנכון. גם מה שהקשיתי שם בתוס' בד"ה תני כו' אדברי התוי"ט דלא קאמר נראין דברי ר"י בעריפה אלא במאי דלא דריש ויצאו אבל דליהוי הלכתא כוותיה לא קאמר ע"כ לאו קושיא היא דע"כ לומר דאף הלכתא כוותיה דר"י קאמר דאל"כ הל"ל סתמא נראין דברי ר"ש. דהא גם ר"ש לא דריש ויצאו. ודוחק לומר נראין דברי ר"י לר"ש בעריפה במאי דלא דריש ויצאו. כיון דרישא נראין דברי ר"ש בסמיכה ליכא לפרושי הכי מסתמא סיפא נמי כפשטא אתיא והלכתא כר"י בעריפה:

דלא דרש ויצאו. בבבלי אמרינן בין לר"י בין לר"ש איצטריך ויצאו הן ולא שלוחן. וא"ת לר"י נימא נמי וסמכו ולא שלוחן ויש לומר בסמיכה כתיב וסמך ידו ולא שלוחו וסמכו ל"ל אלא לרבות שנים וקשה מאי דוחקיה דבבלי דמשני לר"ש. אי לא כתיב וסמכו ה"א מאי על בסמוך לימא לר"ש איצטריך וסמכו ולא שלוחן דליכא למילף משאר סמיכות דהא איהו לא גמר ראש דאש מעולה ולפמ"ש בסמוך בתוס בד"ה וסמכו כו' ניחא אבל לפירש"י קשה וצ"ע. ותו קשה כיון דקיי"ל בכל התורה כולה שלוחו של אדם כמותו מנ"ל דויצאו למעט שלוחן דלמא לרבות עוד שנים אתי. בשלמא לר"ש דסובר עריפה בשלשה י"ל טפי ניחא ליה לאוקמי למעט שלוחן מלומר דניבעי חמשה דלא מצינו בכל התורה דכוותיה משא"כ בשליחות מצינו גם בסמיכה וביבמה שאין שלוחו כמותו אלא לר"י קשה דהא מצינו נמי סמיכת זקנים שהיא שהיא בחמשה. ועיין בירושלמי קידושין [פ"ב ה"א] בתוס' שם:

זקניך זה בית דין הגדול. בקונטרס פירשתי שהן סנהדרי קטנה. דסנהדרי גדולה ליכא למילף מזקניך כמפורש בבבלי דף י"ד ע"א ושופטיך איצטריך לראב"י למלך וכה"ג. מיהו שם ע"ב מפיק דראב"י כולי סנהדרי גדולה בעי ונראה ר"ש ור"י דדרשו זקניך שנים אי לאו דכתיב שופטיך ה"א שנים מסנהדרי קטנה יצאו שגם הם נקראים זקניך אבל ראב"י דסובר זקניך כל זקניך משמע אין סברא שיצאו כל הזקנים שבכל ישראל אלא ודאי מיוחדין שבזקניך קאמר והיינו סנהדרי גדולה וכן פירש"י במקרא זקניך מיוחדין שבזקניך זה סנהדרי גדולה. והיינו כראב"י דמשנתו קב ונקי. ועמ"ש בסוטה [פ"ט ה"א] תני כו'. וזה ברור ודלא כמ"ש המהרש"א דף י"ד בד"ה ואי כו' ובד"ה ושופטיך זה מלך וכה"ג כו' ע"ש. וכתבו תו' דף י"ד ע"ב בד"ה מתני' דלא כראב"י תימא אי משום דמתני' לא חשיב מלך וכה"ג ה"נ אשכחן גבי אין מוסיפין על העיר כו' ע"ש. ולי תימא קושייתם ודאי מ"ד מתני' דלא כראב"י מפרש לברייתא דתניא ראב"י אומר זקניך זו סנהדרין היינו כולה סנהדרי וכמסקנת הבבלי וזה דלא כמתני' דתני ג' או ה' ומאן דמיבעיא ליה התם אי כולה סנהדרין קאמר או מקצתן כר"י או כר"ש. מספקא ליה נמי אי מתני' כר' אלעזר בן יעקב או לא וצ"ע:

כגון ריב"ז מינה את ר"א ור"י כו'. כתב הרמב"ם פ"ד מה"ס בראשונה כל מי שנסמך סומך לתלמידיו וחכמים חלקו כבוד להלל הזקן והתקינו שלא יהא אדם סומך אלא ברשות הנשיא ושלא יהא הנשיא סומך אא"כ היה אב"ד עמו ושלא יהא אב"ד סומך אא"כ היה הנשיא עמו אבל שאר כל החבורה יש לכל אחד לסמוך ברשות הנשיא. וכתב הלח"מ ירושלמי פ"ק דסנהדרין אמר ר"א בראשונה היה כו' אבל אין כתוב שם כמ"ש כאן רבינו אבל ענין דומה לו ע"כ וקשה הא סוגיין סותרת לדברי הרמב"ם דבסוגיין אמרינן דר"י ור"ע סמכו ואח"כ חלקו כבוד כו' ואס"ד דמימות הלל הזקן היתה התקנה הא אינהו בתר הלל הזקן היו ועוד ר"י בן בבא סמך לחמשה זקנים ואיהו היה אחר הלל הזקן ועוד צריך טעם למה דחה דברי הירוש' ומנ"ל הנך שינויים שכתב דלא כהירוש' ונראה ודאי מסוגיין למד כל הדינים שכתב שמפרש חלקו כבוד לבית הזה היינו לכבוד הראשון של הבית הזה שהוא הלל הזקן והא דאמרינן כאן חזרו והתקינו שלא יהו ב"ד ממנין כו' ר"ל אב ב"ד או שהיתה גירסתו כן חזרו והתקינו שלא יהא אב"ד ממנה אלא עם הנשיא ושלא יהא הנשיא ממנה אלא עם האב"ד. והשתא ניחא שר"י ור"ע וריב"ב מינהו תלמידיהם שלא ברשות נשיא שאין החברים צריכין שיהא הנשיא עמהן אך קשה הא ר"י היה אב"ד איך מינה ר"ע ולא היה הנשיא עמו דא"כ היה ראוי שהנשיא יסמכו שהוא הגדול שבג' וי"ל הא שחזרו והתקינו שלא יהא אב"ד ממנה בלא רשות הנשיא היה לאחר ר"י ור"ע וריב"ב:

אמר ישב ר"מ תחלה נתכרכמו כו'. בבבלי דף י"ד מסקינן הא דאמר רבב"ח ר"ע סמכו לר"מ כן האמת אבל לא קיבלו וכשסמכו ריב"ב קבלו. ופירש"י ולא קבלו לפי שעדיין היה בחור. וקשה א"כ איך הקדימו לר"ש לכך נראה שלא קיבלו לפי שראה שהדבר רע בעיני ר"ש ולא קבלו אף הוא עשה כן כדי להפיס דעתו של ר"ש אבל ריב"ב סמך כולם כאחד ולא הקדים אחד לחבירו:

בראשונה היו כותבין שטרי חליצה במותב פלוני ופלוני כו'. עי' בקונט'. וקשה ל"ל למכתב שם הדיינים הא כתוב בשטר חלצה לפנינו והדיינים חתומים למטה ממילא ידעינן שמם ועוד מ"ש בשטרי חליצה דכותבין למעלה שם הדיינים ושטרי מיאונין דלא כתבינן כנראה בסמוך. ונראה קסבר האי תנא בחליצה בעינן חמשה וכר' יהודה כמפורש בבבלי יבמות ר"פ מצות חליצה וא"צ לחתום השטר אלא שלשה לכך כותבין תחלה שם כל החמשה דיינין שהיו שם בשעת החליצה. וקשה מדתני בראשונה היו כותבין שטרי חליצה כו' משמע דוקא בראשונה היו כותבין ש"ח ובתר הכי ביטלו כתיבת שטרות אלו וכ"מ שסידרו הש"ס הכא בתר הא דא"ר בא בראשונה היה כל אחד ממנה כו' ש"מ דדמיא ליה שחזרו בו אח"כ מה"ט בשלמא שטרי מיאונין ניחא כדאמרינן בבבלי יבמות דף ק"ז בראשונה היו כותבין גט מיאון לא רעינא ביה כו' כיון דחזו דנפיש דיבורא אמרי אתי לאחלופי בגיטא תקינו הכי ביום פלוני מיאנה פב"פ באנפא אלא ש"ח מ"ט הדר בהו. בשלמא לפמ"ש הנ"י שם טעם שחזרו ובשטרי מיאונין דכיון דנפיש דיבורא יסברו שהוא גט גמור ואין קידושין תופסין לאחיו בה ולא קידושין תופסין באחותה. א"כ שטר חליצה נמי יש לבטל דלא יהא נפיש דיבוריה דלמא יאמרו שהוא גט גמור ויאמרו אין קידושין תופסין באחותה ואחות חלוצתה אינה אלא מדרבנן וקידושין תופסין בה כמפורש פ' החולץ אלא לפירש"י דקאמר דאתי לאחלופי בגיטה שיכתבנו סופר כן בגט גירושין לגרש בו אשה. קשה דהא ודאי כל הני מילי שבשטר חליצה לא שייכא בגט אשה ומ"ט חזרו בו ונראה לא חזרו בשטר חליצה אלא בזה שלא כתבו בו במותב פלוני ופלוני דחזר בו ר' יהודה וסובר דלא בעינן ה' דיינים כמפורש בבבלי ר"פ מצות חליצה אבל שאר כל השטר כדקאי קאי. וכ"כ הרי"ף והרמב"ם נוסח שטר חליצה כמו הנזכר כאן. ומוכח מדבריהם דמפרשים כפירש"י ודלא כנ"י דא"כ אף שט"ח אין לכתוב כך. וביש"ש פ' ב"ש כתב ואני תמה על הרמב"ם והטור שכתבו נוסח גט מיאון שכבר נהגו בו ישראל כו' לא צבינא ביה ולא קאימנא קמיה. איך לא חשו לנפיש דיבורא ומה בכך שלא כתוב בו לא רעינא בו לא בעינא להתנסבא ליה מ"מ כתב במקומה ולא קאימנא עמיה וכי תלוי נפיש דיבורא דוקא במה שמזכיר ג' לשונות כו' ע"ש. ול"נ ודאי עיקר הטעם כיון שכתבו בו ולא בעינא להתנסבא ליה שהוא קצת מלשון גט כריתות לכך חששו לו. והיינו שכל אחד כתבו לפי צחות לשונו לכך כשראו שכותבין בו לשונות של גט כריתות חששו לו והשתא שהעמידו נוסח אחד לכולם ואין כתוב בו מנוסח הגט תו ליכא למיחש למידי וזה שכתב נוסח גט מיאון שכבר נהגו בו כל ישראל וזה ברור ונכון:

הקדש שפדאו יותר על דמיו כו'. בבבלי ב"מ דף נ"ה תניא פרה זו תחת פרה של הקדש טלית זו תחת טלית של הקדש הקדשו פדוי ויד הקדש על העליונה פרה זו בה' סלעים תחת פרה של הקדש כו' הקדשו פדוי על הקדש ראשון מוסיף חומש על הקדש שני אין מוסף חומש. ונראה דה"פ ברישא שלא שם הדברים אמרינן שרצונו להרבות בהקדש לכך יד הקדש על העליונה הלכך כשפודה אח"כ ההקדש נותן חומש מההקדש השני שהוא הנוסף על מה ששוה ההקדש הראשון דעליה מפריש החומש מיד אבל בסיפא ששם ההקדש והחולין וטעה בשמותן אע"ג דשלא ברצונו הקדישו אפ"ה הקדשו הקדש דאין לו אונאה אבל אינו מוסיף חומש אלא על ההקדש הראשון אבל לא על השני שהרי שלא ברצונו הקדישו ולא קדש אלא משום חומרא דהקדש החמירו ודי שגופו קדוש אבל לא חומשו ולפ"ז יש לגרוס גם בסיפא ויד הקדש על העליונה ודלא כתו' שם שהגיהו. והרמב"ם כתב פ"ז מה' ערכין אמר פרה זו תחת פרה זו של הקדש אם היתה השנייה יפה מן הראשונה ביותר לוקחין אותה הגזברין ושותקין כו' ומוסיף חומש אבל אמר פרה זו בעשר סלעים תחת פרה זו של הקדש אפי' היתה של הקדש שוה ה' ושלו י' ה"ז מוסיף חומש ונותן ב' סלעים ומחצה שהרי בדמים קצובים פדה ושנייה אינה טעונה חומש ע"כ. וכמה פירושו דחוק בברייתא ע"ש בכ"מ. ולכל הפירושים הירושלמי והבבלי חלוקים שהרי מפורש משמע כאן כל שאין יכולין לומר שרצונו להרבות בהקדש אף הקדשו אינו פדוי דומיא דמ"ש. והרמב"ם כתב פ"ה מה' מ"ש. הפודה מעשר ביותר על דמיו לא נתפסה התוספת במעשר. משמע דסובר פדוי הוא אלא שאין התוספת קדוש. ובסוגיין כאן מפורש שמ"ש אינו פדוי והכ"מ כתב שדברי הרמב"ם הם מהירושלמי פ"ד דמ"ש ע"כ. ותימא דהסוגיא דמ"ש היא היא סוגיא דהכא וצ"ע. ולפי פירושו בבריי אין ממנה ראייה כ"כ לריב"ל כמ"ש. ולולי דמסתפינא אמינא דבסיפא גרסינן אין הקדשו פדוי ובזה. יבא הכל על נכון והתלמודיים שוים:

ובא לסדרו מקרקע שמין לו בעשרה. כתב הר"ב ד"ה והקרקעות ואם אין לו מטלטלין ובא ליתן קרקע צריך שישומו י' אנשים ואחד מהן כהן כו'. וכתב התי"ט ובמגילה מפרש הר"ב והקרקעות אם בא לפדותן וכ"פ רש"י והכי מסתבר דהא כהני דכתיבו בפ' קרקעות במקדיש קרקעות ובא לגואלן כתיב כו' ע"ש. ולא ידענא מאי קאמר דברי הר"ב מבוארין שהן דברי ירושל' בא למעט שאין הפודה קרקעות צריך י' אלא רבותא קמ"ל וכ"מ ברמב"ם בחיבורו. והרשב"א בחידושי מגילה דף כ"ג כתב הקשו בתו' ה"ל למימר י"א דאין ב"ד שקול ונראה דשאני הכא י' כהנים כתיבו בפרשה כו' וכיון דנחית למניינא ה"ל למימנא י"א וטעמא דמלתא משום דשומא היא ואינו כדין ממש ע"כ. וקשה הא בסמיכת זקנים ועריפת העגלה דנחית למניינא לר' יהודה ואפ"ה אמרינן אין ב"ד שקול כו'. ול"נ דעיקר הטעם שאין כאן דין רק שומא בעלמא משא"כ בקדוש החדש ובסמיכה ובע"ע ישנו הרבה הלכות ודאי צריך ב"ד לכך אמרינן בהו אין ב"ד שקול כו':

לית הדא אמרה שהעבדים נפדין בג' כו' כתב המ"ל פ"ח מה"ע רבינו לא ביאר דין עבדים אי בג' או בעשרה ובירושלמי איתא דסגי בג' וכ"כ תו' במגילה אך מדבריהם פ"ק דסנהדרין דף ט"ו נראה דאף בעבדים בעינן י' ע"כ ותימא הא גם במגילה מסקי תו' דלא בעינן ג' אלא מדבריהם אבל מדאורייתא בעינן י' וכן פירשו סוגיין א"פ אין כאן סתירה מדבריהם פ"ק דסנהדרין דלא איירי אלא בדאורייתא דמ"ש אדם לא משמע ליה דקאי אעבד ר"ל אף דנאמר דמתני' איירי בדאורייתא מ"מ א"א לאוקמי בעבד דאדם לא משמע עבד. ומ"ש הכא פריך אליבא דרב דאמר המקדיש עבדו יצא לחרות ר"ל וליכא עבד בהקדש דשמין אותו וזה מבואר מאוד. אך תירץ זה של תוס' תמוה דהא איכא חרם דילפינן מדכתיב כל חרם אשר יחרים מן האדם לרבות עבדים ושפחות כנענים וכ"מ בגיטין דף ל"ח. וא"ל רב מוקי להאי קרא בשהקדישן לדמי א"כ אין כאן הקדש ולא צריך י' הא גם באדם האומר דמי עלי שמין אותו בעבד וצריך עשרה כמפורש בבבלי בסוגיין א"כ ה"ה בעבד וצ"ע. גם אהרמב"ם קשה למה לא ביאר בעבד דמדאורייתא צריך עשרה ומדרבנן סגי בג'. ומברייתא דמרבה מדכתיב מן האדם עבדים משמע כמ"ש תו' בתירוצא קמא דאדם לא משמע עבד להכי איצטרך מן. והיינו דקאמר בסמוך אדם דהכא בן חורין ועי' מ"ש בתו' כתובות שם:

כמיתת הבעלים כו' בבבלי פריך אימא לקטלא הוא דאתיא. כתב תו' משמע אי לקטלא אתי תו לא דרשינן מיניה כמיתת הבעלים כו' ותימא הא גבי רובע דריש לעיל מדאיתקש כו' ע"כ ונראה אי אמרינן לקטלא אתי הבעלים בחנק דכתיב יומת וסתם מיתה חנק א"כ חזינן שאין מיתתו שוה אלא דסד"א יומת בממון דהא איהו לא עביד מידי אלא ממונו לכך איצטריך היקישא ללמד מיתה ממש אבל לא להקיש מיתת השור בכ"ג דמהיכא תיתי לן לשנות ממון זה משאר ממון שאינו אלא בשלשה וטפי מסתבר לומר היקש מיתה דלא ניפוק קרא מפשטיה אבל ברובע ונרבע שפיר דרשינן היקישא לכ"ג דאל"כ היקישא ל"ל:

אף מיתת השור בדרישה וחקירה כו'. וקשה הא גם דיני ממונות צריכין דרישה וחקירה מדאורייתא כדתנן לקמן פרק אד"מ א"כ היקישא ל"ל. גם לא נזכר בשום מקום דרישה וחקירה במיתת השור וצ"ע. ועמ"ש לקמן ר"פ אד"מ:

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.

< הלכה קודמת · הלכה הבאה >מעבר לתחילת הדף