קרבן העדה/סנהדרין/א/ב

קרבן העדה סנהדרין א ב

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

מתני' מכות. מלקות ארבעים:

בשלשה. דכתיב ונגשו אל המשפט ושפטום שנים ואין ב"ד שקול מוסיפין עליהן עוד אחד הרי כאן שלשה:

משום רי"א בעשרים ושלשה. דמלקות במקום מיתה עומדת דכיון דעבר על אזהרת בוראו ראוי הוא למות ומיתה זו קנס עליו הכתוב:

עיבור החדש. היינו חישוב דעיבור לחשב אם יעברוהו דאלו קידוש סובר תנא דידן דלא צריך וכרשב"י לקמן בגמרא ואיידי דתני עיבור השנה דהוי חישב והתם לא סגי דלא תני עיבור דאמירה בעי שיהא אדר שני דאי שתקי ממילא אינה מעוברת תני נמי גבי חדש עיבור וקרייה נמי לחישוב עיבור ואשמועינן דחישוב בעינן אבל לא קידוש כרשב"י:

עיבור השנה. שהיו ב"ד יושבין ורואין אם צרכין לעבר מפני האביב והתקופה בשלשה:

מתחילין בשלשה. שיעיינו אם יש להושיב ב"ד על כך שיעיינו בדבר אם אחד אומר צריך ושנים אומרים א"צ ודאי א"צ עיבור בטל היחיד במיעוטו שנים אומרים לישב ואחד אומר שלא לישב הולכין אחר השנים ומוסיפין עוד שנים והרי כאן חמשה שנים אומרים לעבר ושלשה אומרים שלא לעבר בטלו השניה במיעטן שנים אמרים א"צ ושלשה אומרים צריכה הולכין אחר הרוב ומוסיפין עוד שנים שיהיו שבעה שמעברין אותה ובגמרא מפרש הני שלשה וחמשה ושבעה כנגד מי:

גמ' ר"א. פריך לרבנן למה לא יהו מכות בכ"ג הרי פעמים שמת ממכותיו כדתנן פרק אלו הן הגולין לקה ומת תחת ידו אם כן ה"ל ד"נ והן בכ"ג:

מתני' סמיכת זקנים. על ראש פר העלם דבר של ציבור:

ועריפת העגלה. לאו דוקא עריפה דלא תני בה שלשה אלא במדידת העגלה פליגי ובגמרא מייתי לה מקראי דכתיב במדידה:

בשלשה דברי ר"ש. בגמרא מפרש טעמא:

החליצה בשלשה. דכתיב ונגשה יבמתו אליו לעיני הזקנים זקנים שנים ואין ב"ד שקול מוסיפין עליהן עוד אחד הרי שלשה:

והמיאונין. קטנה יתומה שהשיאוה אמה ואחיה לדעתה ויוצאת במיאון שממאנת בבעלה צריך שיהיה בשלשה דכל דתקון רבנן כעין דאורייתא תקנו ומיאונין דרבנן דמדאורייתא אפילו מיאון לא בעיא דאין קידושי קטנה כלום אא"כ קדשה אביה דכתיב את בתי נתתי לאיש הזה:

נטע רבעי. אם בא לחלל על המעות:

ומעשר שני שאין דמיו ידועין. כגון פירות שהרקיבו שאין להן שער ידוע:

בשלשה. דמידי דממונא הוא:

ההקדשות. הבא לפדותן צריך שלשה לשומן:

והערכין המטלטלין. בגמרא מפרש:

והקרקעות. בגמרא מפרש:

אחד מהן כהן. דבערכין כהן כתיב כערכך הכהן:

ואדם כיוצא בהן. אמר דמי פלוני עלי צריך שיהיו עשרה ואחד מהן כהן שישומו אותו כמה הוא יפה למכור בשוק ונותן דמיו:

מתני' דיני נפשות בכ"ג. לקמן בפרקין יליף לה במתני' הרובע והנרבע. שור שרבע אשה ובהמה שנרבעת לאיש נידונים הבהמה ליסקל בכ"ג כאדם הרובע דאיתקש להדדי והרגת את האשה ואת הבהמה ואיתקש בהמה לאשה מה אשה בכ"ג אף בהמה בכ"ג והיינו רובע:

ואומר ואת הבהמה תהרוגו. בנרבע כתיב ואיתקש לאיש:

שור הנסקל. שנגח אדם ומת:

כמיתת הבעלים. כלומר כמו שהיה הבעל נדון בכ"ג אם היה חייב מיתה כך מיתת השור דהאי בעליו יומת קרא יתירא הוא להך דרשא ולא דנתחייב קטלא דכתיב מות יומת המכה רוצח הוא על הריגתו חייב מיתה ולא על הריגת שורו:

הארי והזאב כו'. שהמיתו אדם נידונין בסקילה כשור:

ברדלס. חיה היא:

כל הקודם להרגן. אם המיתו אדם זכה וא"צ להביאן לב"ד:

רע"א מיתתן בכ"ג. ואיכא בין ת"ק. לר"ע דלת"ק אף נחש בכ"ג ולר"ע נחש הקודם להרגו זכה שסלק מזיק מן העולם:

שמע כולהון. טעמא דשלשה וחמשה ושבעה מהנך קרא דברכת כהנים:

מכאן שמתחילין בשלשה. שבפסוק ראשון יש שלשה תיבות ובשני חמשה ובשלישי שבעה:

את שלשת שומרי הסף. בצדקיהו כתיב וכן חמשה ושבעה רואי פני המלך וכיון דאשכחן במלכותא דארעא כל הנך ממונין ועיבור השנה מטכסיסי מלכות שמים הן ליישב סדר השנים על מכונן:

מכאן לסנהדרי גדולה משל כל ישראל ואינן מכהנים ולויים דוקא כדמסיק וששים איש מעם הארץ וסובר כר"י דמתני' דלקמן סנהדרי גדולה שבעים:

אית הני ע"א. כרבנן דמתני' לקמן בפירקין דאמרי סנהדרי גדולה ע"א:

ולמה קורהו סריס. דמשמע אדם פחות כדכתיב והיו סריסים בהיכל המלך:

שמסרס את ההלכה. שחותח ומכריע פסק ההלכה:

כתיב אחד. בספר מלכים אומר חמשה רואי פני המלך וכתוב אחד בירמיה אומר שבעה רואי פני המלך:

להביא שני סופרי הדיינים. דהנך שנים היו סופרי הדיינים:

לית כאן עיבור ההדש. ל"ג במתני' עיבור החדש דא"צ ב"ד לעיבור דאם לא מקדשין ממילא הוא מעובר אלא קידוש החדש גרסינן במתני' שמואל אמר. עיבור גרסינן והיינו חישוב כדפירישית במתני' ואין להגיה קידוש דאין קידוש החדש פחות מעשרה ואנן תנן בשלשה אלא חושוב הוא וקמ"ל דקידוש בעשרה:

חבירים מהו לכנוס לקידוש החודש. מי בעינן דוקא זקן ויושב בישיבה דומיא דמשה ואהרן או דלמא בחבר סגי:

אר"ה חבר. הייתי והעלוני ר"ש בר רב יצחק לקידוש ולית אנא יודע אם הייתי ממנין השלשה או לא:

ופריך פשיטא. שלא היה ממנין שהוא היה חתנו של ר"ש בר יצחק ושלשה דקידוש החדש צריך שלא יהיו פסולים זה לזה:

ומשני או כו'. ודאי דלא היה ממניינם אלא מספקא ליה אי משום שהיה חתנו לא היה ממנין או משום דלא היה זקן אלא חבר:

הדא אמרה. ש"מ מדרב כהנא שחבירים נכנסין לקידוש החדש מיהו עדיין מיבעי לן חבירים מהו שיכנסו לעיבור שנה דטפי החמירו בעיבור שנה דצריך שבעה:

נשמעינה מהדא. תא שמע:

יקרוני. קראו לי שבעה זקנים לעלות למחר לעלייה המיוחדת לעבר בה את השנה ורצונו היה שיקראו ששה כדי שיהיו הוא והם שבעה. דנשיא מן המנין מדקאמר יקרוני שבעה זקנים ש"מ דזקנים בעינן:

הלכה נצרכה לי. בענין עיבור השנה ונכנסה לשאול עליה ובאמת לא נודע מי הוא שהיה שלא ברשות שהשליח טעה וקרא שבעה מלבד הנשיא:

ומה אלדד ומידד שכר ישראל יודעים שהן השנים. שניתותרו ולא היו משבעים זקנים ואפ"ה לא יצאו חוץ לאהל שלא רצה משה לומר להם שיצאו חוצה מפני כבודם אתה שאמרתי שאתה יהיה אחד מן המנויין פשיטא שלא תרד:

ואפי' כן. אע"פ שאמר שמואל שנכנס שלא ברשות חשש רשב"ג שמא מחמת חסידות אמר כן ולא עיברוהו באותו היום רק הפליג הדבר בדברי תורה ועברוהו ביום שלאחריו:

ה"ג תני סנהדרין שראו את ההרוג. כדאמרינן בירושלמי ריש פרק עגלה ערופה (הלכה א') כי ימצא חלל אין מציאה אלא בעדים הלכך צריכין שנים שיעידו על זה:

שנים נעשין עדים. כלומר יעמדו שנים מהם יועידו בפני השאר ויביאו עגלה ערופה:

ומעידין בפני אחרים. דכל הנך שראו וראויין להיות עדים אינן ראויין להיות דיינים:

כך חולקין בעדות החדש. בית דין שראו את החדש אם ראויין הן לקבל עדות החדש ממקצתם או מאחרים או אינן ראויין (כיון לדיינים שראויין לעדות):

ויקום חד כו'. אמתני' דר"ה פ"ג קאי דתנן התם ראוה שלשה והן ב"ד יעמדו שנים ויושיבו מחביריהם אצל היחיד ויעידו בפניהם ויאמרו מקודש וקשיא ליה למה יעמדו שנים וישובו שנים מחביריהם לא יושיבו מחביריהם אלא אחד ויעמוד חד לפני שלשה ואח"כ ישב העד הראשון ויעמוד חד ויעיד לפני שלשה. ואח"כ ישב העד הראשון ויעמוד העד השני ויעיד בפניהם אלא ודאי דפסול לדון כיון שהיה עד א"כ קשיא למה כשר השלישי הלא גם הוא ראוי להיות עד:

ומשני שנייא היא. שאני הכא שהוא בעצמו העיד ודאי אין נעשה דיין אבל אם לא העיד אע"פ שראוי להעיד נעשה דיין:

ר"ה ידע עדות לאדם אחד הלך התובע לדון לפני ר"ה וכפר הנתבע:

א"ר שמואל בר ר"י. כיון דאתה יודע דר"ה גברא רבה ואין כבודו שילך ויעיד לכך את מכחישו מה תעשה כשימחול על כבודו וילך ויעיד עליך לפני ב"ד אחר ויתגלה קלונך:

א"ל ר"ה. ועושין כן להעיד אחרי שכבר באו לפניו לדין א"נ אם מותר לו למחול על כבודו:

א"ל אין. מותר לעשות כן ועדותו עדות:

ושרא. וסילק ר"ה נפשיה מדין זה שאין עד נעשה דיין והלך והעיד לפני ב"ד אחר:

שנים אתה מקדש. שנה של כל יובל ויובל ב"ד מקדשין לשם יובל:

התנינן. ר"ה פ"ג:

מקויים. העדות מקויים והחדש שעבר חסר ויהיה ר"ח ביום שלשים:

מתניתא אמרה כן. תניא נמי הכי במתני' ה"ג תני לעיבור השנה מתחילין מן הצד וכ"ה בר"ה. וה"פ כיון שהעיבור תלוי בדעת הדיינים חיישינן שמא יסמכו על דעתו של גדול וימנעו מלומר דעתן כמו דחיישינן בד"נ אבל בקידוש החדש שהכל תלוי בהעדאת העדים מתחילין מן הגדול:

וההן ביתא דלרע. והך בית הנשיא שלמטה לא נהגו כן לענין עיבור השנה אלא מתחילין מן הגדול א"נ על ריש גלותא שבבבל הוא דאמר כן:

ולא שמיע. להך ביתא דלרע הא דא"ר יוחנן א"נ לשון קושיא הוא וכי לא שמיע להו הא דר' יוחנן:

ה"ג אמר הרי השנה מקודשת בעיבורה שהוסיפו לה חכמים שלשים יום א"ר יונתן כו':

בן הנפח. הוא ר' יוחנן:

שהחמה עודפת על הלבנה. דשנת הלבנה שנ"ד יום ושנת החמה שס"ה יום:

ועיברוה. לאותה השנה:

ה"ג לעיבור ה לכין אחר המינוי לבית הועד הולכין אחר הרגיל והוא שיהא כל אחד ואחד מדבר במקומו וכ"ה בר"ה. וה"פ לעיבור נכנס תחלה מי שנתמנה לעיבור תחלה אבל לקידוש החדש שנקרא בית וועד כדתנן שאין העדים הולכין אלא למקום הוועד נכנס תחלה הרגיל יותר להיות בבית הוועד ודוקא לענין הכניסה תחלה הוא דאמרינן הכי אבל לענין האמירה בבית הוועד הולכין אחר הזקנה שהזקן והגדול שבהם אומר תחלה:

כגון ר"ח. שהיה הגדול פותח תחלה כדאמרינן בסמוך לעיבור החדש מתחילין מן הגדול ור"י ור"ל שהיו יושבין עמו בעיבור החדש גומרין ל"א פתח לומר החדש מקודש והשאר חתמין השטרות ששולחין לבני הגולה והראשון עיקר:

כהנא. רב כהנא נתמנה קודם ריב"א ונכנס ריב"א קודם לרב כהנא לעבר השנה:

ה"ג ועאל ריב"א קמיה מיניה לעיבורא וכ"ה בר"ה:

אמר. רב כהנא ריב"א דהוא מארי דשמעתתא דאמר משמיה דר"י מי שנתמנה תחלה נכנס תחלה לעיבור והוא עצמו אינו מקיים דבריו:

ר"ח בר בא. היה עומד ומתפלל. נכנס ר"כ ועמד מאחוריו להתפלל:

ה"ג מן דחסל ר"ח מן צלותיה יתיב ליה דלא מיעבורו קומוי ר"כ מאריך בצלותיה וכ"ה בר"ה. וה"פ לאחר שסיים ר"ח תפלתו ישב ר"ח במקומו שלא לעבור לפני ר"כ שהיה מאריך בתפלתו ואסור לעבור לפני המתפלל:

כיון דחסל. לאחר שסיים ר"כ תפלתי א"ל ר"ח וכי כן המנהג אצליכם שאתם מצערין לגדולים שבכם שעיכבתני כל כך:

אכל מתכפר בתפלה. שהיא גדולה מקרבנות ועוד שמארכת ימים לכך הארכתי כל כך בתפלתי:

וצלי עלוי. והתפלל ר"ח על ר"כ שיאריך ימים וזכה להזקין עד שנעשו צפרניו אדומים כצפרנו תינוק:

ר"ל אקדמון. זקן אחד לכנוס לפניו לעיבור:

מן ההוא תרעא דלהלן. והוציאו לזקן ההוא מן הפתח השנייה דשם א"נ מת שם והוציאומן הפתח ההיא ולחוץ:

אמר. ר"ל כן יהיה לכל עושי אלה המבזים ת"ח:

ולא שמיע. לר"ל הא דא"ר קריספדא וכו' שאפי' רועי בקר כשירים לעיבור שנה וכיון שכן זקן ע"ה קודם לת"ח בעיבור שנה:

ככיר כו'. אם יהיה חום בקרקע שנצמח זרע בכיר ואפיל יחד כלומר חיטין שנזרעו בראש החדש והשעורים שנזרעו עכשיו דין הוא אדר ואם לאו לית דין אדר אלא שבט:

תור כו'. שור באדר בעדריה ימות מחמת חזוק הקור:

ובטל תינתא כו'. ובצל התאנה יהא מיצל בצהרים מפני החום:

ושלח במשכיה. ועורו יפשיט כלומר יתחכך בתאנה מחמת החום:

קדים כו'. אם כבר תשיש כח החרף כל כך שכשמנשבת רוח מזרחית שהיא חזקה מאוד ומביאה צינה וכשאתה מנשב בפיך ויוצא לקראתך בנפיחתך קשה מן הרוח ומחממתה דין הוא אדר ואם לאו שעדיין צינה חזקה לית דין אדר אלא שבט:

ואנן. רואין ששנה זו אפילו אחד מאלו אין בו ועיברו השנה על פיהם הרי דאפילו ארועי בקר סמכינן:

א"ר חלבו. לעולה שמיע לר"ל הא דרבי קריספדא אלא שאני התם שאין הרועים עיברו השנה אלא ב"ד אחושבנייהו סמכו והסכימו עם הרועים ל"א והסכים ב"ד עמהן שעיבורן עיבור בתמיה וכי לא כן אר"ז והוא וכו' והנך לא הורו מטעם אחד:

ופריך ולא כן אר"ז. והוא שמעברין השנה דוקא כשהסכימו כל הדיינין לעבר מטעם אחד אבל כשכל אחד אומר טעם אחר אין מעברין והכא הסכימו משלשה טעמים:

ומשני כיון כו'. דוקא כשכל אחד חולק על טעמו של חבירו ואין זה מודה לטעמו של זה הוא דאין מעברין אבל כשזה מודה לזה וזה לזה וכולהון טעמא איתנהו ביה בשביל שהרבה טעמים נאמרו בו לא נתבטלה ההסכמה:

ופריך ור"ל. למה הקפיד כל כך על דבר זה שלא נכנס לעיבור מאי כולי האי:

ומשני. חשש. להא דאר"ל כו':

זה עיבור. שנעשה בקיבוץ ועצה אחת וסוד לשון קיבוץ ועצה אחת הוא כדכתיב בסודם אל תבא נפשי זה המינוי. שממנין אותו בסמיכה להיות מורה הוראות:

כד סליק הכא. כשעלה לא"י:

הא גבי חדא. הא זכיתי לאחד מהדברים שקילל הנביא לרשעים שלא יזכו בו:

כד עאל לעיבורא כשנכנס לעלייה למניין לעבר השנה:

ה"ג טעמא דראב"צ בשעה כו' גם הם מקדשין אותו וכיון שב"ד שלמעלן רואין שאין ב"ד שלמטן מקדשין אותו הן מקדשין אותו וכ"ה בר"ה. וה"פ תנן ר"ה פ"ב ראב"צ אומר אם לא נראה בזמנו אין מקדשין אותו שכבר קדשוהו שמים וקאמר טעמו כיון שב"ד כו' הן מקדשין אותי ליום ל"א מיד בתחלת הלילה:

קריות. קרנות שהלכו כ"ד עגלות מלאות אנשים של בית רבי לעיבור שנה ללוד והכניסו בהם עין הרע ומתו כולם בזמן אחד לפיכך עקרוהו קביעת העיבור שהיה ביהודה ולוד היה ביהודה וקבעו לעבר בגליל:

בעיין מיעקר. רצה לעקור מיהודה שלא ליתן ביהודה הסימן שרגילים ליתן לשלוחים היוצאים להודיע לכל ישראל שנתעברה השנה רק הכל יהיה נעשה בגליל ל"א הסימן שהיו נותנים כל פעם כשקידשו החדש כדאמרינן בבבלי ספ"ב דר"ה:

אין אנו מניחין ביהודה אפילו זכר. בתמיה אף שעקרו עיקר חישוב העיבור משם הניחו דבר זה ביהודה לזכר שהסימן יותן שם:

ופריך והרי מצינו שקידשו את השנה בבעלת. ובעלת מיהודה כדכתיב ביהושע (ט"ו) ויהי הערים למטה בני יהודה כו' בעלה ועיים ועצם:

ומשני הדא בעלת בעל כו'. עיר בעולת היתה של יהודה ושל בני דן כדמוכחי קראי בסמוך וצ"ל שתנאי היה ביניהם שתהיה פעמים ליהודה ופעמים לדן:

ה"ג בעלה ועיים ועצם הרי הן מיהודה אלתקא וגבתון ובעלת הרי הן מדן. וה"פ בערי יהודה קחשיב ביהושע בעלה ועיים ועצם ובערי דן אלתקא וגבתון ובעלת:

והרי מצינו כו'. כמו גופא כלומר פרכינן לעיל והרי מצינו שקידשו את השנה בבעלת ואמרינן זימנין מיהודה כו' איכא לשנויי עוד בתים שבעיר היו מיהודה והשדות שסביבותיו היו מדן לכך קחשיב לבעלת בין ערי יהודה ובין ערי דן:

ולוד לאו מיהודה הוא. אלא מבנימין כדכתיב בד"ה ובנימן הוליד כו' ואת אפעל ובני אלפעל עבר ומשעם ושמר הוא בנה את אונו ואת לוד ובנותיה:

א"ל אין. שאין לוד מיהודה:

ופריך מפני מה אין מעברין בה. הלא לא גזרו אלא על יהודה כמפורש בסמוך:

הפוך. אמר ר"י לר"ז שיהפך עצמו ויראה לאחוריו:

אפיך. הפך ר"ז את עצמו וראה שר' אחא ור"י בן פזי עומדים שם שהיו מלוד:

א"ל. ר"ז עצתך היתה כדי לעשות אותי מבזה חכמים:

איטה. כמו עיטה וטעם וכמו עטיו של נחש שהוא לשון עצה:

על אביב. אם לא בישלה התבואה מעברין דקרא כתיב בחדש האביב:

ועל התקופה. בין על תקופת תמוז שמתעכבת ונמשכת שאין תקופת תשרי נופלת עד אחר החג מעברין בין על תקופת טבת שנמשך זמנה עד ט"ז בניסן שהבאת עומר תחול בתקופת טבת מעברין לדחות את המועדות:

ועל פירות האילן. אם מתאתר בישולם יותר מזמן העצרת מעברין שעצרת זמן הבאת הביכורים דכתיב וביום הביכורים ואם לא יביאם עמו בבואו לרגל צריך לטרוח ולעלות פעם אחרת:

וכשהיה אביב אחת מהן. שמתעברה שנה עליהן הכל שמחין שאין חוששין בדחיית הפסח לפי שאין התבואה ראוייה ואין איסור חדש נארך עליהן אבל כשאביב ראוי ליקצר והשנה מתעברת על הפירות והתקופות עצובין שזמן איסור חדש נארך עליהן:

ה"ג רשב"ג אומר על התקופה ול"ג אף:

על שלש ארצות. שלא הגיע אביב שלהן או שרואין ב"ד שמתאחר זמן בישול פירות האילן מעברין ושלשתן מא"י הם:

על שתים. אפילו על עבר הירדן והגליל מעברין הואיל וברובה דא"י לא מטא אביב לא קרינן ביה חדש האביב:

ועל אחד. מהם אין מעברין אפילו לא הגיעה ביהודה והגיע בעבר הירדן והגליל אין מעברין הואיל ומביאין העומר מעבר הירדן והגליל כדתנן במנחות אש לא ביכר סמוך לירושלים שהוא יהודה מביאין אותו ממקום רחוק והוא עבר הירדן והגליל:

וכשהיתה יהודה אחת מן המאוחרין הכל שמחין לפי שאין העומר מצוה להיות מן המובחר אלא מיהודה לפיכך אם בישל ביהודה ועברוה בשביל השתים כשמגיע זמן העומר כבר יבשו תבואות שביהודה ואין רך ומלא בעינן וצריך להביאו משאר ארצות ועוד שאם ביכר ביהודה ורואין ציבור שראוי להביא העומר וב"ד מעברין בשביל השתים מאריכין עליהן זמן איסור חדש וקשה להם הדבר אבל כשלא ביכר ביהודה ובאחת מהשתים ביכר אין קשה להם אע"פ שראוי להביא מהשלישית לפי שמצוותו להביא מיהודה:

לא מפני הצינה ולא מפני הגשמים. שלא יחדלו בכך מלבוא:

לא מפני הגדיים. שהן דקין אין מעברין עליהן כדי שיגדלו שהרי יכולין להקריב קטנים:

ולא מפני הגוזלין. שצריכין לקיני יולדות שבכל א"י וכן זבין וזבות שכולן משהין קוניהם עד עלותן לרגל אעפ"כ אין מעברין על כך שיכולין להביא בני יונה שכשרים כשהן קטנים:

ה"ג ולא מפני הטלאים:

וכולן עושין סעד לשנה. וה"פ אם השנה צריכה להתעבר מפני אחד מן הדברים שמעברים עליהם כגון על האביב ועל פירות האילן ועל התקופה ואמרינן לעיל על שתים מהן מעברין ועל אחד אין מעברין הללו גדיים וטלאים וגוזלות נעשו סעד ומצטרפים לאחד מהן ומעברין:

ר' ינאי כו'. רשב"ג פליג את"ק וסובר משום שנים מאלו נמי מעברין:

ארעייא. תתאה:

דמטא ומן ביעורא. שנה שלישית או ששית לשמיטה כל מי ששיהה מעשרותיו של שנה ראשונה ושנייה חייב לבערו עכשיו תרומה ניתן לכהן ומעשר ראשון ללוי ומ"ע לעני ומ"ש מתבערת בכל מקום שאם לא העלהו לירושלים קודם פסח היה מבערו ערב פסח ומתודה ביערתי הקדש וגו':

ממעטני זיתא. מקום קיבוץ הזיתים להתחמם זה על זה בגליל היו זיתים מרובין ובדרום חטין מרובין גליל ודרום מא"י הן וא"צ להודיען על העיבור שקרובים הן לב"ד אבל לבני גולה שרחוקין מא"י צריך להודיעה על העיבור שלא יאכלו חמץ בפסח:

אין מעברין לשנה. על התקופה אא"כ חישבו ומצאו תקופת תמוז חסירה מהשלמת צ"א יום שלה רובו של חדש תשרי:

ט"ו יום. ונופלת בי"ז אבל אם היתה תקופת תשרי נופלת בט"ז אין מעברין:

אחד ועשרים יום. ונופלת בכ"ב נמצא דליכא אפילו מקצת החג וקרא כתיב חג האסיף תקופת השנה:

והוא. הא דאר"י כ"א יום אבל אם אינן אלא כ' יום אין מעברין דוקא כשיקרב העומר שהוא ט"ו בניסן ביום שהוא סוף תקופת טבת והתחלת תקופת ניסן אבל אם תקופת ניסן בי"ז בניסן מעברין דכתיב שמור את חדש האביב שיקרב העומר בחדש שהוא אביב דהיינו ניסן של חמה שמתחיל ביום תקופת ניסן אע"ג דהאי קרא בפסח כתיב מסברא אמרינן דלא קפיד קרא אלא על העומר:

עד הפסח. קרא קפיד שיהא פסח שהוא ט"ו ניסן בחדש האביב דהיינו שתהא תקופה נופלת בט"ו ניסן:

והוא. ר' יוסי דאמר בט"ו בניסן אין מעברין דוקא אם יום ראשון של חג הוא בתקופת תשרי הא אם תקופת תשרי בט"ז בו מעברין דבעינן שיהא כל החג בתקופת תשרי:

לא פחות מחדש. היינו חדש של כ"ט יום:

ולא יותר על חדש. של שלשים דחדש משמע בין מלא בין חסר ולכך לא כללינהו יחד אין מעברין את השנה לא פחות ולא יותר מחדש:

לא בשביעית. לפי שמאריכין עליהן איסור עבודת קרקע:

ולא במוצאי שביעית. בשמינית לפי שכלה הישן ומאריכין עליהן איסור חדש:

בערבי שביעית. להוסיף להם חודש לעבודת קרקע:

הדא דתימר. לא אמרן שאין מעברין בשביעית ובמוצאי שביעית:

היא שביעית כו'. ל"ש שביעית ל"ש שאר שני שבוע לעולם מעברין שהרי יכולין להביא ירק ותבואה מח"ל ממה שחרשו וזרעו שם בשביעית:

לחם ביכורים. לחם אביב ממש שעכשיו היה מבכר:

ה"ג עשרים לחם וגו' אין לך מבכר בא"י יותר מבעל שלישיה ולא ביכר אלא אותו המין והביא לאיש האלקים אימרי הביאו לאחר העומר שנאמר תן לעם ויאכלו הואיל והיתה כו' וכ"ה בנדרים. וה"פ אין לך ארץ קלה לבכר פירותיה בבל א"י יותר מבעל שלישיה ולא ביכר שם אלא שעורים שמבכרים ראשין לכל המינים ולא הביאו אותן אלא לאחר העומר שהרי אמר ליתן לעם לאכול ואלו קודם העומר אסורים:

הואיל כו'. מעתה שהיתה השנה ראוייה להתעבר מפני האביב שכשהגיע ניסן עדיין רוב אביב מבחוץ דהא לאמר ט"ז לא ביכרו אלא שעורין ולא קרינן ביה חודש האביב:

שהיה שנה רעבון. בקרא מפורש כן:

והיו הכל קופצין לגרנות. שכלה התבואה הישנה וצריכין לאכול מן החדש:

אין מעברין את השנה מפני הטומאה. כגון שהיה הנשיא חולה ואמדוהו למות ערב פסח או שני ימים קודם ויהיו ישראל טמאים או שהיו רוב הציבור טמאים סוף אדר וכלתה אפר הפרה ואינן יכולין למצוא עכשו פרה אדומה אין מעברין בכך ועושין בטומאה:

שעיבר מפני הטומאה. לקמן מפרש מה טומאה היתה שם:

שכן מצינו כו'. ת"ק קאמר לה אין מעברין מפני הטומאה שכן מצינו שחזקיה עיבר את השנה מפני הטומאה והתפלל על עצמו כדכתיב כי אכלו את הפסח בלא ככתוב וגו' ל"א ה"ק ר' יוסי שכן מצינו בחזקיהו שעיבר את השנה מפני הטומאה דהיינו טומאת ע"ז וטעה בזה שאין מעברין אלא על טומאת מת שאם אינו מעברין עבדינן בטומאה כדכתיב איש איש אבל מפני טומאת עכו"ם אין מעברין דהא בלא"ה לא עבדינן פסח בטומאת עכו"ם אלא בטומאת מת בלבד לכך ביקש רחמים על עצמו מ"מ שמעינן מהכא שעל טומאת מת מעברין דאל"כ במאי טעה חזקיהו:

אע"פ שעברו כו'. ודאי יפה עשה שעיברה מפני הטומאה אלא אחרת היתה שלאחר שנתקדש החדש לשם ניסן נמלך ועשאו אדר שני לכך ביקש רחמים על עצמו שעשה שלא כדין שאין מעברין אלא אדר והוא עיבר ניסן:

רשב"י אומר משום ר"ש. לא עיבר חזקיהו את השנה אלא השיא את ישראל לעשות פסח שני ושלא כדין דחה לפסח ראשון לפיכך ביקש רחמים על עצמו:

מינה. מהך קרא כי אכלו וגו':

ומ"ד מעברין מה מקיים קרא כי אכלו את הפסח בלא ככתוב הא כדין עברוהו:

ומשני מפני שעיברו ניסן. לאחר שקידש ניסן נמלך ועשאו אדר שני ואין מעברין אלא אדר:

ואתייא כי האי מאן דאמר מפני הטומאה עיברוה אתיא כי הא דאמר ר' סימון טומאת מת היתה שם ושלא כדין עשה שהרי בטומאת מת עושין בראשון ועיבור ל"ל:

מצאו תחת המזבח. והיו הכהנים וכלי שרת טמאים ולא היה פנאי לטהר הכל:

ה"ג כל לבבו הכין לדרוש האלהים ה' אלהי אבותיו ולא כטהרת הקדש:

אפילו כמה עשה כו'. אע"פ שעשה הרבה לטהרת קדש לא יצא ידי טהרא קדש לשרש אחר כל הטומאות שהיו שם:

ה"ג וחד אמר אפילו כל מעשים טובים שעשה לא יצא ידי טהרת הקדש וכ"ה בנדרים. וה"פ אע"פ שבשאר מעשים טובים הכין לבבו ללמד בישראל לעשות חק ומשפט אבל בטהרת הקדש לא עשה כראוי שהיה לו לחפש אחריה לבער הטומאה מן העולם:

שהיו מחוקקים בששר. שהיו מצויירים בששר ולא ניכר אלא לאחר בדיקה גדולה:

גירר עצמות אביו על מטה. העשויה מחבלים משום כפרה ולא קברו בדרגש ומטה נאה מפני קידוש השם שיתגנה ויוסרו הרשעים:

וכיתת נחש הנחשת. כדכתיב בד"ה ועשה כן לפי שהיו טועין אחריו:

וגנז. ספר הרפואות שהיו צורות חקוקות על הטבלא וכתוב בו העושה צורה ההיא יתרפא מחליו:

סתם מי גיחון העליון. כדכתיב למה יבואו מלכי אשור ומלכי מצרים וימצאו מים לשתות:

ולא הודו לו. שהיה לו לבטוח בה' שכבר נאמר לו וגנותי על העיר הזאת להושיעה:

וקיצץ דלתות ההיכל. ושגרן למלך אשור שוחד להציל ירושלים מיד מצרים:

ולא הודו לו. שהיה לו לבטוח בה' ואע"פ שעדיין לא נאמר לו וגנותי כו' מ"מ כבר נאמר ע"י ישעיה נבואות רבות שיפול סנחריב לפני ירושלים כדכתיב השיר הזה יהיה לכם כליל התקדש חג וגו':

עיבר ניסן בניסן. שנאמר ויועץ המלך לעשות הפסח בחדש השני ולאחר שקידש ניסן נתיעץ ועיבר את השנה:

ולא הודו לו. שנאמר החדש הזה לכם ראש חדשים זה ניסן ואין אחר ניסן לאחר שקבעו ניסן אין מזיזין אותו:

אין מעברין. אין ב"ד יושבין קודם ר"ה לעיין בעיבור לומר תתעבר שנה הבאה בשני אדרים מפני שאפשר תוך הזמן ישתנה הדבר ויהיה מהצורך שלא לעבר ואיכא זילותא לב"ד שישבו לעבר א"נ מפני שיש לחוש קודם שיגיע ישכחו ויאכלו חמץ בפסח:

אבל מפני הדוחק. שלא יהא שם ב"ד מופלא סמוך לאדר או שמא יבוא אנס ויעוכב הדבר מעברין אותה ומודיעין לבני הגולה מיד אחר ר"ה שעיברוה:

ואעפ"כ. שרשאי לעבר קודם ר"ה מפני הדוחק אינן מעברין חדשים אחרים אלא עושין שני אדרים:

ניסן לא נתעבר מימיו. כלומר אדר הסמוך לניסן לעולם חסר נמצא ר"ח לעולם ביום שלשים של אדר:

והתנינן. שקלים פ"ד:

אם בא. ראש חדש ניסן בזמנו שיום שלשים נקרא זמנו מביאין קרבנות של יום מתרומה חדשה ואם לאו באין מתרומה ישנה ש"מ דפעמים אדר מעובר ור"ח ניסן ביום ל"א של אדר:

ומשני אם בא כו'. תנא דמתני' קמ"ל הדין אם אירע שהיה אדר מעובר ור' קאמר מעולם לא נזדמן להיות כן:

תשרי לא נתעבר מימיו. דלעולם אלול חסר:

והתנינן. שביעית פרק בתרא השוחט את הפרה וחלקה אם היה החדש אלול מעובר משמט דשביעית משמטת בסופה ש"מ דאלול פעמים מעובר ותשרי ביום ל"א של אלול:

ומשני אם היה כו'. תנא דמתני' קמ"ל אם אירע שנתעבר אלול מה דינו ורב קאמר שלא נזדמן מעולם שיהא אלול מלא:

וכשקידשו את השנה. דהיינו ר"ח תשרי:

ביום הראשון. דר"ה עבר לפני התיבה ר"י בנו של ריב"ב וכלל מלכיות עם קדושת השם כדברי ריב"א כדתנן ר"ה פ"ד:

ביום השני. דר"ה עבר לפני התיבה ר"ח בנו של ר"י הגלילי וכלל מלכיות עם קדושת היום כר"ע:

והא תני קידשוהו בראשון ובשני. סיומא דקושיא היא מדתני יום ראשון ויום שני ש"מ דעיברוהו לאלול וקשיא לרב:

אותה השנה נתקלקלה. טעו בחשבון וסברו ביום כ"ט שהוא יום שלשים והוצרכו לעשות ב' ימים תשרי אבל אלול לא עיברוהו:

מהו בראשון כו'. כלומר ואבע"א הא דתנן בראשון ובשני במתני' לאו בשני ימים דר"ה קאמר אלא בראשון היינו בשנה הראשונה ובשנייה היינו בשנה שלאחריה וכדאמר ר' בא:

ופריך והא תני במתני' ביום הראשון וביום השני. משמע דבשנה אחת היה אלא מחוורתא כדשנינן מעיקרא:

קדשוהו קודם זמנו כו'. בסמוך מפרש לה:

ת"ל אותם. כתיב מועדי ה' אשר תקראו אותם מקראי קדש אלה הם מועדי האי אותם מיותר אלא ה"ק מועדי ה' הן אשר תקראו בזמנם ואותם פירושו ביומם כשהן חלים אלה הם מועדי אבל אם קראם מקרא קדש שלא בזמנם אין אלה מועדי א"נ מיעוט אותם שנים וה"ק שנים אם קראתם מקרא קדש הם מועדי אבל חוץ מאותן שנים אינן מועדי:

קודם לזמנו. היינו יום כ"ט ולאחר עיבורו היינו יום ל"ג דלעולם אין מקדשין אלא יום שלשים דה"ל חדש שעבר חסר או יום ל"א דה"ל מלא:

ה"ג על הגליות שיצאו ועדיין כו' וכ"ה בנדרים. וה"פ בני גולה הרחוקים שיצאו ממקומם לעשות פסחיהם ועדיין לא הגיעו למקם שיוכל ולבוא ממנו בי"ד בניסן לירושלים:

ה"ג ת"ל וידבר משה את מועדי ה' אל בני ישראל עשה כו' וכ"ה בנדרים. וה"פ הך קרא מיותר שכבר נאמר בראש הפרשה דבר אל בני ישראל אלא ללמד שיעשו המועדות בזמן שיכולין כל ישראל לעשותן:

והן והוא ששמעו הב"ד שכבר הגיעו בני הגולה לנהר פרת ויש דבר המעכבן בדרך לבוא לזמנו לירושלים אבל לא הגיעו לנהר פרת שהוא גבול א"י ה"ל כאלו לא נעקרו כלל ואין מעברין השנה בשבילם:

אין מעברין את השנה. אלא ע"פ ב"ד הקבוע בארץ יהודה:

שאם אינה יכולה להתעבר ביהודה. הוא דאם עיברוה בגליל מעוברת אבל אם יכולין לעבר אפילו בדיעבד בגליל אינה הכי משמע בבבלי:

ה"ג שמעברין אותה בגליל אין מעברין את השנה בגליל ואם עיברוה מעוברת אין מעברין את השנה בח"ל ואם עיברוה אינה מעוברת ביכולין לעבר בא"י וכ"ה בנדרים. וה"פ לא אמרן דבח"ל אין מעברין אלא בשיכולין לעבר בא"י שיש שם ב"ד מופלא בסמוך:

ברוך. בן נריה תלמידו של ירמיה הנביא:

שלח ליה ר"ג. איגרת ע"י ר"י ור"נ:

בחדא. באחד כתב בהתחלתו לקדושת חנניה שלם כלומר לאדם גדול וקדוש שלום והיתה כונתו שיכבד שלוחיו כדלקמן ולא ישמעו העם דבריו אח"כ:

ובחדא. ובשנייה כתב גדיים שהנחת כלומר חכמים קטנים שהנחת בא"י כשיצאת משם עכשיו הם גדולים בחכמה כדי שוכבד גם הב"ד שבא"י:

ובחדא. ובאגרת השלישי כתב אם אין את מקבל עליך המועדות שקובעין בא"י:

צא לך למדבר האטד. למקום שגדל שם האטד ומשול עליהם וכיוון למשל דיותם בן ירובעל:

ותהא שוחט ונחניון זורק. כלומר כמו שעשה נחוניא בן שמעון כהן הגדול שבנה מזבח במצרים כך מעשיך שאתה קובע שנים בח"ל ויש בית דין בא"י:

קדמייתא. מסרו לו האיגרת הראשון ועשה להם כבוד ויקר והודיע לעם שהן חכמים גדולים:

תנייתא. נתנו לו כתב השני. ועשה להם יקר יותר ואמר שאף בא"י שיש שם חכמים גדולים אלו הם מכלל החשובים שבהם:

ה"ג תליתייא בעי מבזתון כ"ה בנדרים וה"פ כשמסרו איגרת השלישי רצה לבזותם ולפי הגירסא שלפנינו ה"פ רצה לקרעם:

אמרין ליה. אין אתה יכול לעשות שכבר כיבדת אותנו לעיני כל העם ואין בכחך לשנות:

ה"ג אמרין ליה אלה כו'. אמרו הציבור לר"י אלה מועדי ה' כתיב ולא מועדי חנניה:

אמר להו גבן. אצלינו בא"י כתיב מועדי ה' אבל אתם אחרי שאתם סומכים על מועדי חנניה אין אלו מועדי ה':

קם ר' נתן. וסיים הדרשה כי מבבל תצא תורה כו':

א"ל גבן. אצלינו בא"י כתיב כי מציון תצא תורה כו' מהכא שמעינן כל שיש ב"ד בא"י אין סומכין על קביעת השנים שבח"ל:

אזל. הלך חנניה והתרעם על רבי ותלמידיו לפני ריב"ב בנציבין שהוא היה הזקן שבדור:

א"ל. ריב"ב אחריהם צריך שתלך אחרי הקביעות שקבעו בא"י ואין לזוז מהם:

א"ל. חנניה וכי לית אנא ידע מה הנחתי שם בא"י כשיצאתי משם הלא כולם היו קטנים ממני:

מאן. מי מודיע לי שעכשיו הם יודעים לחשוב תקופות ומזלות כמוני:

וה"ג מכיון דו אמר דלא חכמין מחשבה כו'. וכ"ה בנדרים. וה"פ ריב"ב השיב מכיון שהוא אומר שמא אינן חכמים כמותו ישמעון ליה בתמיה אדרבה מכיון שהם אומרים שהם חכמים כמותו להן שומעין שמספק יש להחמיר ולומר שאין סומכין על הקביעות שבח"ל:

קם. ריב"ב ורכב על הסוס והודיע לבני הגולה זמן קביעת המועדות ע"פ ב"ד שבא"י:

הן. היכא שהגיע ריב"ב אותן המקומות קבעו המועדות ע"פ קביעת ב"ד שבא"י והמקומות שלא הגיע לשם נוהגין בקלקול ע"פ קביעת חנניה:

כתיב. ואלה דברי הספר אשר שלת ירמיה הנביא מירושלים אל יתר זקני הגולה ואל הכהנים וגו' וקשיא מאי ואל יתר אלא ה"ק מה שהקב"ה מחבב אתכם אינו אלא יתירות שחביבה עליו כת הקטנה שבת"ח שבא"י הסנהדרי הגדולה שבח"ל:

ופריך כתיב החרש והמסגר אלף. שהיו חכמים גדולים כשפותחין בדברי תורה הכל נעשים כחרשין וסוגרים פיהם:

ואת מר הכן. ואיך קאמרת שחכמי הגולה אין חשובים כלום נגד זקני א"י:

ומשני ר' בדכיה ורבנן פליגי. בפירושא דהך קרא וסוגיא דהכא כר' ברכיה:

החדש אלך. כו'. והאי אלף אינו לשון לימוד כדמסיק:

כולהון אלף. והיינו שהיו חכמים גדולים כדפרישית:

ה"ג ר' ברכיה בשם ר"ח. אלו הבולווטין ורבנן אמרין אלו החברים וה"פ ר' ברכיה סובר שלא היו תלמידי חכמים אלא שרים והחרש הן הממונין על בעלי אומנות וכל אומנת היה לו שר ושופט לעצמו והמסגיר הן הממונין על שערי העיר וארמנות המלך וכן ת"י אומנייא ותרעייא ורבנן אומרים אלו הת"ח ואלף היינו בלימודם היו מחרישים ומסגירים. הכל:

כד הוה. כשהיה מקבל עדות החדש במקום בא"י הנקרא עין טב ששם היה מקום מיוחד לב"ד לעבר השנים ולקדש החדשים היה אומר להעדות המעידין על החדש הזהרו בעצמכם שלא תעידו שקר ולא תאמרו מה בכך הלא אין הדבר נוגע לאדם וכתיב אתם אפילו מזידים שאתם גורמים שהרבה אומרים שקר שהשלוחים היוצאים מעידין לפני הב"ד במקומות שבאים שקידשו ב"ד החדש ביום שלשים מחדש העבר:

כמה שכר בתים. יוצא ע"י עדותכם שאם החדש מלא וע"פ עדותכם חסרוה נמצא השוכר נשכר יום ההוא שחסרו:

ואין כיני. ואם כן הוא שהזהירך שגורמין הפסד בעדותן השקר היה לו להזהירן שגורמין בעדותן להרוג נפשות כדמסיק:

בא עליה. ביום האחרון שכלו השלשה שנים והיא מאורסה כגון שקיבל בה אביה קידושין:

אינו בסקילה. שהיום ההוא מכלל השלשה שנים והבא עליה אינו בסקילה וה"ה דהמ"ל בבן תשעה שנים שבא על הגדולה ובן י"ג שנים ויום אחד שעבר עבירה שחייבין עליה מיתה אלא שרוצה להביא דברי ר' אבין:

נמלכו ב"ד לעברו. לחדש או לשנה:

ואם לאו הבתולין חוזרין. אם בא עליה אדם ביום ההוא:

גמ' ה"ג מ"ט דר"ש וסמכו זקני שנים וכ"ה בבבלי. ובת"כ וכ"מ בסמוך דעיקר דרשת ר"ש מזקני ולא דרש וסמכו דאורחיה דקרא למכתיב מה יעשו הזקנים ובבבלי מפרש דאיצטריך וסמכו לגופיה דליהוי סמיכה ממש על גביו ולא בסמוך לו:

ה"ג ובעגלה ערופה מ"ט דר"ש זקניך שנים ואין ב"ד שקל מוסיפין עליהן עוד אחד הרי כאן שלשה מ"ט דר"י זקניך שנים ושופטיך שנים ואין ב"ד שקול מוסיפין עליהן עוד אחד הרי כאן חמשה:

ה"ג א"ר נראין דברי ר"י בעריפה ודברי ר"ש בסמיכה נראין דברי ר"י דלא דריש ויצאו וכ"ה בסוטה. וה"פ ר' סתמא קאמר נראין דברי ר"י בעריפה ומפרש מאי נראין דברי ר"י דקאמר היינו דלא דריש ר"י ויצאו אלא מוקי ליה לגופיה:

אין תימר. דאם נאמר נראין דברי ר"י בעריפה היינו דדריש זקניך שתים ושופטיך שתים אבל בהא דלא דרש ויצאו שנים אין נראין דבריו נמצאת לומר לר' דבעינן שבעה ויצאו שנים כו' ל"א אם נאמר דברי ר"י שאמר בסמיכה דדרש וסמכו שנים נראין בעריפה למידרש ויצאו שנים דדוקא וסמכו איצטריך דלא נאמר על בסמיך אבל ויצאו דרשינן קשיא לר' ניבעו שבעה כדמסיק ופי' זה פשטא דלישנא דש"ס מסייעו:

מה מקיים כו'. כלומר ר"ש שפי' קאר"י דהא כתיב שופטיך ומשני קסבר ר"ש סיפא פירושא דרישיא זקניך שהן שופטיך לאפוקי סנהדרי קטנה:

זה ב"ד הגדול. בעינן שיצאו כ"ג שהן סנהדרי קטנה ופליג אר"י ואר"ש:

זה מלך וכ"ג. מלך דכתיב מלך במשפט יעמד ארץ כה"ג דכתיב יראת אל הכהנים הלוים ואל השופט אשר יהיה בימים ההם:

ה"ג סמיכה וסמיכות בשלשה וכ"ה בבבלי. ופריך לא סמיכה וסמיכת חדא נינהו ותרתי ל"ל:

ומשני תמן כו'. התם בבבל קורין למינוי שנותנין לו רשות למידן דיני קנסות סמיכותא וסמיכה היינו מינוי וסמיכת זקנים הוא סמיכת פר העלם דבר:

אמר ישב ר"מ תחלה. הוא יהיה לפני ר"ש והרע לר"ש על שהקדים ר"מ ממנו:

א"ל ר"ע לר"ש. דייך שאני ובוראך מכירין כחך ולך למחול על כבודך:

לבית הזה. לבית הנשיא שלא לסמוך בלא רשות הנשיא כדמסיק:

במותב פלוני ופלוני. דיינים החתומים לתתא:

ושרת סיניה כו'. וחלצה נעלו מעל רגלו הימני וירקה לפניו רוק הנראה לדיינים על הארץ:

ה"ג ורקת קדמוהי:

במעמד. עדים שהן פלוני ופלוני:

לא רעינא ביה. אינני חפץ בקידושין שקידשתני אמי ואחי:

לא שוויהנא ליה. אינו שוה לי:

לא צבינא. איני רוצה להנשא לו:

הקדש שפדייו יתר על דמיו. שאמר פרה זו תחת פרה של הקדש אפילו היתה של הקדש שוה חמשה ושלו עשרה:

ה"ז פדוי. וחל ההקדש על כולה:

ה"ז אינו פדוי. כיון שאין שוין לא אמר כלום:

ה"ג א"ר לא שכן אדם מצוי להרבות הקדשו ר' יונה בעי כמ"ד כנכסיו הוא ברם כמ"ד אינו כנכסיו מה בין הקדש למעשר שני א"ר יוסי ולא כבר נאמר טעמא שאדם מצוי להרבות בהקדשו וכ"ה במ"ש וה"פ א"ר אילא לכך בהקדש פדוי כיון שאדם מצוי להרבות וליתן בפדיון הקדשו מסתמא ידע שהחולין שוה יותר ורצה לוותר נגד ההקדש משא"כ במעשר שני שאין אדם עשוי להרבות בו הלכך אמרינן מסתמא טעה לכך לא אמר כלום ור' יונה ס"ל דטעמא דהקדש משום שייפו חכמים כח ההקדש או משום חומרא דהקדש דין הוא שיהיה תמיד ידו על העליונה הלכך מספיקא קדוש לכך פריך תינח למ"ד מעשר שני לאו ממון גבוה אלא כממונו שפיר איכא לחלק בין הקדש למ"ש אלא למ"ד מ"ש ממון גבוה הוא א"כ אף מ"ש יש לייפות כחו ואין חילוק בינו להקדש והשיב ר' יוסי כבר אמרו בו טעם שכן אדם מצוי להרבות בהקדש משא"כ מ"ש אע"ג דממון גבוה הוא אין אדם מצוי להרבות בו שאין להקדש ממנו כלום אלא זרים אוכלים אותו:

ר"ז. בעי לפני ר' אמי אם שאלו להאיש שהרבה בהקדש אם כיון להרבות בהקדש או לא ואמר שלא נתכוין להרבות אלא שטעה אם הוא פדוי או לא א"נ ר"ז פריך ר' יוחנן סתמא קאמר ה"ז פדוי משמע לעולם פדוי הא אם בדקנוהו ואומר שלא כיון להרבות למה יהא פדוי:

לכי בדק. אם נבדק ואומר שלא נתכוין אינו פדוי ור' יוחנן לא קאמר אלא בסתם וללישנא בתרא ה"ק אף אם תבדקנו אין בכך כלום דאמרינן מסתמא מעיקרא דעתו היה להרבות והשתא הוא דהדר ביה ואינו כלום:

הרי זה פדוי. שמאחר שנתן הקרן יצא ההקדש לחולין ומותר ליהנות בו ואין החומש מעכבו ולא גזרינן שמא יפשע כדמפרש ר' אילא בסמוך:

ה"ג א"ר לא הקדש יש לו תובעין מעשר שני אין לו תובעין ר' יונה בעא כמ"ד כנכסיו ברם כמ"ד אינו כנכסיו מה בין הקדש למ"ש א"ר יוסי ולא כבר נאמר טעמא הקדש יש לו תובעין מ"ש אין לו תובעין וכ"ה במ"ש. וה"פ ר' אילא אמר בהקדש לא גזרינן שמא יפשע לפי שהגזברין תובעין אותו בשוק אבל מ"ש שאין לו תובעין שהוא לעצמו חיישינן שמא יפשע ר' יונה ס"ד טעמא דהקדש שחמיר שהוא ממון גבוה לא חיישינן שמא יפשע וקשיא ליה הניחא למ"ד מ"ש ממון הדיוט שפיר יש לחלק בין הקדש למ"ש אלא למ"ד מ"ש ממון גבוה מאי איכא בין הקדש למ"ש והשיב ר' יוסי כבר אמרו טעם דהקדש יש לו תובעין ומ"ש אין לו תובעין הלכך אפילו למ"ד מ"ש ממון גבוה אינו פדוי עד שיתן החומש:

הדא דתימר. ממתני' לא שמעינן אלא המקדיש גוף השדה צריך עשרה דתנן והקרקעות כו':

ה"ג אבל אם אמר דמי השדה עליו כ"ה במגילה. וה"פ אבל הא מיבעיא לן האומר דמי שדה עלי מאי צריך עשרה או לא:

נשמעינה מהדא. תא שמע מהא דתנן במתני' וקשיא וכי יש ערכין שאין מטלטלין. הא אין ערכין אלא באדם ודמיו קצובין לפי שניו כמפורש בקרא:

ובא לסדרו מקרקע. כגון שאין לו מעות כפי ערכו שמשלם מקרקעותיו שמין הקרקע בעשרה ואם בא להשלים ערכו ממטלטלין שמין בשלשה:

האומר ערכי עלי אינו כאומר דמי שדה עלי. בתמיה וכיון ששניהן שוין אף באומר דמי שדה זו עלי שמין בעשרה:

אבל אם אמר הרי עלי מנה להקדש. קל מאומר ערכי או דמי שדה זו עלי ושמין בג' ובזה חמיר האומר הרי עלי מנה להקדש לכשיעשיר נידון בהשג יד אם היה עני בשעת הנדר ולא נתן אלא מקצת המנה כשתשיג ידו צריך להשלים משא"כ באומר ערכי או דמי שדה זו עלי אינו צריך להשלים אחרי שהעשיר:

ה"ג תני עבדים ושפחות ושטרות כו':

אכרזה. ולשון ביקורת שמבקרין אותה בני אדם ע"י הכרזה:

עבדים. לכך אין מכריזין אותן שיש לחוש כשישמעו שמכריזין אותן למכרן יברחו:

שלא יגנבו. כשנאספין לראותן כדי ללקחן:

לית הדא אמרה. וכי לא שמעינן מהכא שהעבדים נפדין בשלשה דאי בעשרה ל"ל הכרזה הא כל עשרה איכא פרסומי מילתא:

ה"ג א"ל והא תנינן בקרקעות כו' וכ"ה במגילה:

ואדם כיוצא בהן משמע דאף עבדים צריכין עשרה:

ה"ג א"ל אדם דהכא בן חורין הוא. הא דתנן במתני' אדם היינו דוקא בן חורין אבל עבד סגי בשלשה:

אתא עובדא כו'. אגב שיטפא מייתי ליה הכא וקאי אהא דתנן כתובות פרק אלמנה שום הדיינין שפיחתו שתות או שהותירו שתות מכרן בטל רשב"ג אומר מכרן קיים א"כ מה כח ב"ד יפה אבל אם עשו אגרת ביקורת אפילו מכרו שוה מנה במאתים כו' מכרן קיים ובא מעשה לפני רבי שמכרו הדיינים בפחות משתות ורצה לעשות כרבנן שיהא המקח בטל:

רבי לא כך לימדתני משום זקינך. א"כ מה כח ב"ד יפה וקיבלה וחזר ביה ועבד כרשב"ג וכ"ה בבבלי. וה"פ קיבל דברי ר' לעזר והורה כרשב"ג:

גמ' שור הנסקל לר"מ. דאמר נערה המאורסה מפסדת כתובתה בשלשה אע"ג שיש בה דיני נפשות א"כ ה"ה ממון דשור הנסקל דהיינו כפר בשלשה ונסקל בכ"ג או דלמא דין אחד הוא ואף הממון בכ"ג כמוציא שם רע. כולו ממון הוא. מסברא אין החיוב אלא על הבעלים שישלמו הכפר ובהמה פטורה שאין בה דעת אלא גזירת הכתוב הוא שתסקל ודאי שני דינין הן והממון בשלשה א"נ כולו ממון אף מיתת הבהמה אינה אלא ממון שמפסידין ממון הבעלים וא"צ אלא שלשה אלא גזירת הכתוב הוא שתסקל בכ"ג הלכך אין להחמיר בכפר שיהיה ביותר מן שלשה:

שותף ליסטים כליסטים. אע"ג שהוא לא עביד הגזלה דינו כמותו ה"נ כיון שהבעלים שותפין עם השור דינו כשור אע"ג שהוא לא הרגו לזה:

לנו מה אתה משיב. הא ודאי אין הבעלים נהרגין מאי בעליו יומת:

בדרישה וחקירה. ובעשרים ושלשה:

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.

< הלכה קודמת · הלכה הבאה >מעבר לתחילת הדף