שיירי קרבן/נזיר/ט/ה

שיירי קרבן נזיר ט ה

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

כיני מתני' כו'. רש"י והר"ב פירשו ר"נ פוטר שרגלים לדבר שלא מחמת מכה מת כיון שהיקל ממה שהיה ע"כ. בבבלי סנהדרין דף ע"ח מפרש טעמא דר"נ מקרא וקשה ל"ל קרא הא סברא הוא ולמה לא פי' טעמא דרבנן. אלא ודאי הסברא כרבנן לכך א"צ קרא לדדעתן וקרא דר"נ מוקי ליה רבנן בענינא אחרינא כמפורש שם. ועמ"ש בסמוך. גם הרמב"ם פירש מתני' כסוגיין. ומהתימא על רש"י והר"ב וותי"ט שנעלם מהן סוגיין. ובמתני' דבסמוך דתנן אונסו וספיקו וש"ז טמאים שרגלים לדבר כ' הר"ש וקשה הא רבנן ור"א בקראי פליגי כמפורש בבבלי בסוגיין וי"ל רגלים לדבר אספיקו לחודיה קאי וכ' התי"ט אבל קשה בבא דבסמוך המכה את חבירו דפליגי בקראי והתם ליכא לאוקמי למילתא אחריתי ע"כ. ולמאי דמוקמינן מתניתין דידן דרבנן אמרי שרגלים לדבר לק"מ דהא אינהו לאו מקרא ילפי דרשתם אלא מסברא. אך תירוצו דהר"ש קשה אס"ד דאספיקו קאי ה"ל למתני ספיקו לבסוף ולמה הפסיק בינו ובין רגלים לדבר ש"ז. ונראה דגם אש"ז קאי דהא לרבא ש"ז היינו לטומאת משא ולראב"א לומר דאין תולין ותרווייהו לאו מקרא ילפינן דהא קרא היקישא לנדה אתי לאשמועינן ובאשה לא שייך ש"ז:

אם בשלא אמדוהו למיתה הה"ד אם יקום כו'. משמע דסובר דמוקמינן כולא קרא בחד גוונא באמדוהו למיתה או לחיים וכן לפי המסקנא אמדוהו לחיים ומת פטור מממון למ"ד אומד של טעות היה ש"מ דסובר אמדוהו לחיים ומת לא כתיב בקרא. מיהו בבבלי סנהדרין שם מפורש לד"ה קרא בתרי אומדנא איירי אלא ר"נ מוקי חד למיתה וחיה וחד למיתה והיקל ורבנן מוקי חד לחיים ומת וחד למיתה וחיה ע"ש. והמהרש"א מקשה שם בסוגיא דסנהדרין ג' קושיות. א' לפירש"י לא יתיישב קושית תו' כו'. ב' לפי' תו' מאי פריך ור"נ מנ"ל היקל ומת פטור דלמא קרא לאמדוהו לחיים ומת אתיא הא ע"כ קרא להיקל אתי כו'. ג' לר"נ ל"ל ונקה המכה לפטור מיתה תיפוק ליה מדחייבי' ממון כו' ע"ש. ונראה לתרץ קושיא הראשונה לרבנן אף אי לא כתיב ונקה המכה שמעינן אמדוהו למיתה וחי דפטור ממיתה מדחייבו קרא ממון דכתיב בסיפא רק שבתו יתן וכמ"ש המהרש"א שם לכך פריך לרבנן ונקה המכה ל"ל. וכ"ת א"כ לר"נ ונקה המכה ל"ל ו"ל איצטריך דלא נימא תרי אומדנא דקרא באמדוהו למיתה וחי איירי וקרא ואם יקום לדיוקא אתי לומר אם קם פטור הא אם לא קם חייב כדאמרינן בסוגיין. וא"ת ל"ל קרא לחייב היקל ומת הא סברא דחייב דהא לפי המסקנא איצטריך קרא לפוטרו וי"ל ודאי לפירש"י סברא דהיקל ומת פטור שרגלים לדבר וסד"א קרא יתירא לדיוקא אתי לחייבו מיתה לכך כתיב ונקה המכה יתירא ללמד דהיקל ומת פטור. וא"ת לא לכתוב רחמנא אומד כלל ומסברא ידעינן דהיקל ומת פטור וכ"ש מת וחי דפטור וי"ל אי לאו דאשמועי' קרא דמת וחי פטור ה"א לעולם בתר האומד הראשון אזלינן ומת וחי חייב כ"ש היקל אבל השתא דכתיב מת וחי פטור אמרי' מסברא דהיקל פטור. וא"ת ל"ל אם יקום ונקה המכה לכתוב ולא ימות דשמעי' מיניה מת וחי דפטור ומסברא שמעינן אף היקל ומת דפטור וי"ל לפי' הירושלמי שרגלים לדבר חכמים אמרוהו לק"מ דר"נ פוטר מטעם דכשהיקל ואמדוהו לחיים כבר יצא מב"ד זכאי (ודלא כמהרש"ל) וכשמת אח"כ פטור וסד"א אף ממון פטור דה"ל כחייבי מיתות שוגגין וכמ"ש תו' לכך איצטריך קרא דאם יקום להיקל ומת דחייב ממון אלא דס"ד קרא לדיוקא אתי ולחייבו מיתה דטפי מסתבר לאוקמי קרא בהיקל ומת מלאוקמי לחייבי מיתות שוגגין חייבין ממון לר"נ ונקה המכה לאשמועי' דהיקל ומת פטור ממיתה וחייב ממון אע"ג דשאר חייבי מיתות שוגגין פטורין מממון הכא חייב דאומד לחיי' עיקר. ולשיטת רש"י נמיל"ק דהא דקאר"נ שרגלי' לדבר לא דודאי פטור אלא ה"ק יש נמי רגלים לדבר לפוטרו דאיכא למימר שלא מת מחמת הכאתו שהרי היקל וה"ל ספק אלא שלפ"ז ה"א לפטרו ממון דמספיקא לא מפקי' ממונא לכך איצטריך אם יקום לחייב ממון אלא דלא נימא לדיוקא אתי לחייב היקל ומת במיתה לכך כ' נמי ונקה המכה וכמ"ש בסמוך. וא"ת בין לשיטת רש"י בין לשיט' תו' קשה לכתו' רחמנ' אם יקום ונקה המכה ממילא ידעי' דקאי אהיקל דאי אמת וחי ל"ל ונקה המכה דממיל' ידעי' דפטור ממיתה כיון דחייב ממון וכיון דשמעי' מקרא דהיקל פטור כ"ש מת וחי וי"ל ס"ד ונקה המכה לדיוקא דהיקל חייב וכמש"ל. ועי"ל לשיטת רש"י מת וחי סברא לחייב מיתה די"ל רחמנא חס עליה דניזק משא"כ בהיקל ליכא למימר הכי דהא חזינן דמת. ונראה שזהו שדחקו לרש"י למוקמי קרא דמת וחי לפטור מיתה משום דסובר לחייב ממון ל"צ קרא דודאי לא חס רחמנא עליה דניזק שיפסיד ממונו. אבל תו' סברי פטור ממון ממילא קאתי. ומהאי טעמ' איצטריך קרא למת וחי לחייב ממון דלא הוי כ"ש מהיקל ומת כמ"ש לשיטת רש"י. לפ"ז ניחא נמי מה שהקשיתי בסמוך בתו' בד"ה כיני כו' אפרש"י דר"נ קאמר שרגלי' לדבר ע"ש. דאיצטריך ונקה המכה ללמד דלאו מטעם ספק פטור ממיתה אלא רחמנא חייבי' הלכך חייב ממון. ואין להקשו' הא קושית המהרש"א מעיקרא לית' לרבנן מיותר ונקה דלפטו' ממיתה שמעי' מדחייב ממון ולר"נ איצטרך ונקה דלא נימא חד לחי ומת וחד למת וחי דחייבין ממון כמ"ש המהרש"א בסוף דבריו וי"ל לדידי דברי המהרש"א אלו תמוהים דודאי לר"נ טפי מסתבר לאוקמי קרא לפטור היקל ומת ממיתה דהא יש רגלי' לדבר מלמוקי קרא לפטור לחי ומת מממון דמסבר' פטור כחייבי מיתות שוגגין. ולכך הוכרחתי לתרץ כמ"ש. ולמהרש"א גופי' נמי ל"ק דהא דכ' דאיצטרך קרא לחי ומת לחייבו ממון היינו לשיטת תו' דסברי דאיצטריך קרא למת וחי לפוטרו ממון ש"מ אף דפטור ממיתה אין לחייבו מסברא ממון כמ"ש המהרש"א מיהו ק"ק כו' ע"ש אבל לשיט' רש"י דקרא אתי לפטור מת וחי ממיתה ודחי דאמרי' כל שפטו' ממיתה חייב ממון. מעתה יש ליישב קושי' ב' דהכי פריך ור"נ אמדוהו לחיים מנ"ל וכיון שכן מנ"ל היקל דפטור דלמא ולא ימות קאי אאמדוהו לחיים ומת דפטור ממיתה וחייב ממון ואם יקום למיתה וחי לחייבו ממון ונקה המכה לדיוקא לאשמועי' היקל ומת חייב מיתה ולא אמרי' רגלי' לדבר ומשני אמדוהו לחיים ומת ל"צ קרא לפטרו ממיתה שכבר יצא כו' לפ"ז מסתבר טפי לאוקמי קרא להיקל ומת לפטרו ממיתה דיש רגלים לדבר מלמוקמי קרא לחייב חי ומת ממון דהא הוי כחייבי מיתות שוגגין. וא"ת א"כ הדרא קושיתו השלישי למקומה ונקה ל"ל לר"נ וי"ל אי לאו ונקה ה"א תרי קראי באמדוהו למיתה וחי וקרא יתירא לדיוקא לחייב היקל מיתה כמ"ש לשיט' רש"י וניחא הכל בס"ד ומ"ש תו' בד"ה וחד כו' פי' בקונט' ושניהם משלמין ממון וקש' כו' ע"ש תימא לי ולדידהו מי ניחא הא לפטור למית' ל"צ קרא שכבר יצא מב"ד זכאי ועכ"ל דקרא לחייב ממון אתי. וא"ל סברי תו לרבנן ולא ימות לפטור מית' אתי ולא לחייב ממון דהא מפורש במהרש"א דסברי תו' לרבנן אמדוה. לחיים ומת חייב ממון ועוד קרא ודאי משמע דחייב ממון דהא רק שבתו יתן אכולא קרא קאי וא"ל סברי תו' דרבנן לית להו הך סברא דיצא מב"ד זכאי דא"כ מאי קשיא להו לפירש"י דהא לא אתי אלא לפרושי לקרא וצ"ע. ונ"ל דרש"י סובר לרבנן אי לאו קרא לפטו' ממיתה הוינן מחייב להון דלא שייך הכא לומר יצא מב"ד זכאי דמעיקרא לא יצא זכאי לגמרי שעדיין הי' ספק אולי ימות ויתחייב מיתה. וכן משמעו' הגמ' דלא פריך ורבנן ל"ל קרא:

הה"ד רק שבתו יתן כו' עי' בקונט'. וק' אף שנפטר בשעה הראשונ' אין לפטרו באחרונ' דדוקא במיתה הוא דאמרי' כבר יצא מב"ד זכאי דכתי' ונקי וצדיק אל תהרוג אבל לא בממון וי"ל אמדוהו למיתה וחי' מסברא י"ל דחייב מיתה הואיל ויצא מב"ד חייב כמ"ש רש"י אלא דאמרי' רחמנא הוא דחס עלי' דניזק וקמשמע לן קרא דגם על המזיק חס רחמנא לפטרו ממיתה א"כ יש לנו לומר דפטור אף מממון דנפטר ממנו בראשונה ומשני רשב"ל אף דחס רחמנ' עלי' לפטרו מממון גזיר' הכתו' הוא לחייבו ממון וריבח"א לעול' לא חס רחמנ' עלי' אלא דאמרי' אומד של טעות הי' הלכך אין לפטרו ממון מתני' מסייעא לרשב"ל כו'. עי' בקונט'. וקשה הא מיהת משעה שיקל צריך ליתן ולמה ימתין ואם נאמר אם נתן יטול פשיטא שאין לעכב לכך נראה דהך ברייתא באמדוהו למית' והיקל ומת איירי ודייק שפיר בשלמא אי אמרי' חידוש מקרא הוא ניחא אע"פ שמת אח"כ צריך ליתן משעה שיקל אבל למ"ד אומד טעו' הי' אינו נותן אלא עד שימו' אבל מת פטור דהא האומד שאמדוהו שהיקל בטעו' הי':

מהו שיתן דמי היד. בבבלי ב"ק דף פ"ה ע"ב גרסי' בעי רבה שבת הפוחתתו בדמי' מהו וכ' תו' כגון שהכהו על ידו וצמתה וסופ' לחזור שנפחתו דמיו שאין הכל בקיאין שסופה לחזור ואין קונין אותו אבל בדבר הידוע שסופו לחזור אף אביי מוד' שאינו נותן לו אלא שבת שבכל יום ע"כ. ותימא דאמרי' שם בגמ' הא דתני' המכה אביו ואמו ולא עשה בהן חבורה חייב בכולן היינו שגילחו ופריך גילחו מיהדר הדר והיינו בעיין ופירש"י מה לי שיער מה לי יד הא בסופו לחזור מחייבת ליה ע"כ והא שיער הכל יודעין שעתידין לגדל ואפ"ה מיבעי' ליה. והא ליכא למימר דמודו תו' דאיבעיא אפי' בדבר הידוע שיחזור ולא קאמרו אלא לאביי. חדא דהא מסיק התם מילתא דבעי' לרבה פשיט' ליה לאביי להך גיסא ולרבא להך גיסא ש"מ דאביי איירי כאיבעי' דרבה ועוד מנ"ל לתו' שאביי פליג ארבה בהא גם סוגיין משמע דאיבעי' הי' אם צריך ליתן לו דמי היד כיון שכבר נתחייב בה עתה. ואביי נמי בתשלומי כל היד איירי ולשיט' תו' אין לו לשלם אלא ההפסד שמפסיד עד שיתרפא וצ"ע:

אלא ליתן כו'. וקשה וכי מפני ששינה לשונו נאמר דשוין הן ונותנין האמו' בזה לזה אדרבא מסתבר טפי לומר לכך שינה שלא ליתן כו':

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.

< הלכה קודמת · הלכה הבאה >מעבר לתחילת הדף