שיירי קרבן/נזיר/ז/ד

שיירי קרבן נזיר ז ד

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

אלא על שני שנגע בראשון. הר"ש פ"ק דאהלות אחרי שכתב כל הסוגיא כאשר היא לפנינו פירשה וז"ל וזהו פירושו על הראשון אדם שנוגע במת או כלים שנגעו במת והכניסן למקדש ומשום מכניס כלים נקט לשון על דהמכניס כלי טמא למקדש כדאיתא שני שנגע בראשון. מה טעם כלומר ולמה הוא פטור אם נכנס למקדש וכן המכניסן למקדש למה אינו חייב ודריש ליה מקרא ואיש אשר יטמא ולא יתחטא משמע דלא מיחיב אלא הטעון חיטוי ופריך מאדם הנוגע בכלים הנוגעין במת בטמא טומאה חמורה ובעי הזאה ור"י פטר כולהו לבד מראשון ומשני ר' אבון טומאת איש באיש השני פטור ממ"נ דלא בעי חיטוי ומפרש הש"ס מילתיה דר' אבין דה"ק מאחר דאדם באדם השני פטור אדם בכלים נמי פטור אע"ג דבעי חיטוי כיון שהוא שני ומסיק ר"י והוא שטבל לא מיפטר שני אא"כ טבל דקלשה ליה טומאתו ואדם בכלים דבעי הזאה לאחר שטבל בשביעי שלו מיפטר כמו שמדקדק מדר' דאמר כל הטמאין בטומאתן עד שיבואו במים ושמא פליג אדר' יוחנן דאמר דלא חילק ומשמע לר' יוסי דעל הראשון חייב אפי' טבל בשביעי שלו כיון דמחוסר הערב שמש דדומיא דפטר בשני מחייב בראשון ע"כ. הנה מ"ש על הראשון אדם כו' ר"ל על השני שנגע בראשון דנקט אע"ג דאינו חייב אלא הראשון בלבד אמר שני על האדם המכניס הכלים שנגעו במת שהן הראשון זהו עיקר כוונתו אף שיש ט"ס בדבריו מ"מ כך מבואר מדבריו. ותימא ל"ל על שני כלל הל"ל סתם אבל על ביאת מקדש אינו חייב אלא על הראשון. ועוד מאי נגיעה שייך במכניס כלים וע"ק הא דקאמר הש"ס מילתיה דר' אבין כו' מיותר לפירושו. ועוד מה קאמר ר' אבין בטומא' איש פטור הא הך קרא ואיש אשר יטמא בחיובא איירי ולא בפטור. ומ"ש ושמא פליג כו' ר"ל או דפליג ר' יוסי אר' יוחנן דלא חילק בין טבל או לא טבל משמע דסובר לעולם אינו חייב אלא על הראשון בלבד בלא טבל או דמשמע ליה דר' יוחנן איירי בשטבל לכך קאמר דוקא על הראשון חייב אבל לא על השני אבל בשלא טבל מודה ר' יוחנן דחייב גם על השני ולא פליג ארבי יוחנן. אך קשה כיון דסובר שכל זמן שלא העריב שמשו טמא מיקרי לענין ביאת מקדש אף שני נמי חייב דהא ולא יתחטא עליה נמי קאי דהא שניהם טעונין הזיה שלישי ושביעי. והכ"מ פ"ג מה' ביאת המקדש כ' אסוגיין וז"ל וה"פ אינו חייב אלא על שני שנגע בראשון דהיינו אדם באדם שנגע במת אבל שלישי דהיינו הנוגע במי שנגע בנוגע במת פטור דכתיב ואיש אשר יטמא ולא יתחטנו כו' וכיון דשני אינו טעון חיטוי דאינו טמא אלא טומאת ערב הנוגע בו אינו חייב על ביאת המקדש וה"פ דקרא ואיש אשר יטמא במי שטעון חיטוי ולא יתחטא ונכרתה אבל במי שאינו טעון חיטוי פטור. התיבון הרי אדם הנוגע בכלים שנגעו במת טעון חיטוי שבעה א"כ הנוגע בו חייב הרי אפי' שלישי חייב ושני ר' אבין בטומאת איש באיש ולא טומאת אדם בכלים. וסד"א דסובר ר' אבין אדם בכלים אינו חייב לכך פירש ואמר מילתיה דר' אבין אינו חייב אלא על הראשון בלבד כו' כלומר אלא על הראשון שנגע במי שטמא במת עצמו אבל הנוגע בשני והיינו אדם באדם שנגע בכלים שנטמאו במת אע"ג שהוא אב וטעון חיטוי פטור דומיא דאדם באדם שנגע במת שהנוגע בו פטור ע"ש. וכמה רחוק פי' זה מן הסוגיא שבסמוך דא"כ למה לא פריך לכולם לר"י ולרבי אבין מברייתא דר' זריקא ולמה הקשה דוקא אר' אילא. גם לשון הגמרא אינו מסכים לפירושו. גם דוחק לפרש קרא במי שנטמא במי שטעון חיטוי שהרי לא הוזכר בקרא שום רמז מזה וסתמא כפשטא ולא יתחטא אחיטוי דג' וז' כתיב דומיא דרישא הוא יתחטא. ולענ"ד פירושי בקונטרס הוא הנכון ובסמוך יתבארו דברי הרמב"ם:

והוא שטבל כו'. משמע אם טבל תו לא חייב על ביאת המקדש. וא"ת הא תנן פרה פי"א כל הטעון ביאת מים מדברי תורה אם בא אל המקדש בין לפני ביאתו בין לאחר ביאתו חייב ויש לומר היינו דוקא בטמא טומאת ז' אבל אדם באדם לא ואפי' לפני הערב שמש פטור. ור' יוסי לא קאמר אלא לר' אבין אבל לר' יוחנן אף שני בעי הערב שמש ועיין בסמוך:

אמר ר' אילא הוא עצמו שנגע במת חייב. כ' הר"ש כלומר חייב אדם הנוגע בו אבל כלים הנוגעים במת פטור אדם הנוגע בהן ופליג אר' יוחנן דפוטר בכל שני. אמרה ואמר טעמא. ר' אילא אמר דבר זה והוא עצמו פי' הטעם דכתיב ואיש אשר יטמא כו' דוקא באיש הנוגע במת חייב הכתוב מדבר בו ואע"ג דפשטי' בחיובא דראשון איירי מיתורא דאיש דריש הכי. ופריך כלים ואדם וכלים ליחייב המכניס כלים שניים למקדש דהא מטומאת איש קאתיין ומשני כיון דאותו איש מכלים קאתיא לא מיחייב. ומסיק ר' זריקא דיש תנאים בעלמא חלוקים על ר' אילא כדמפרש כלי שכולו מן דבר המקבל טומאה אם נגע בו מתחייב ומי הוא חייב לא אדם הנוגע בו בתמיה אלמא פליג על ר' אילא ומשני לעולם לא פליג וחייב דקתני היינו אדם הזורקו למקדש ופריך אם כשנזרקו וכי על זה שנינו על רחיצת גופו ענוש כרת ועל בגדיו בארבעים אלא ודאי הנוגע איירי והדר מסיק מתניתא מסייעא לתנייא קדמייא דהיינו ר' יוחנן משום ר' ינאי ור' יוחנן גופיה דוחה סייעתא זו ע"כ. וקשה מנ"ל שר' אילא מחייב הנוגע באדם שנגע במת דלמא לא מחייב אלא הראשון ולא פליג אר' יוחנן לפי פירושי לעיל. ואי משום דקשיא ליה א"כ צ"ל לר' אילא כלים שנגעו במת אינו חייב עליהם י"ל לא אתי למעט כלים עצמם אלא שני שנגע בראשון אפי' אדם באדם ותדע דהא קאמר הש"ס ר' אילא כדר' אבין והא ר' אבין לא קאמר אלא הראשון בלבד. ועוד היא גופא קשיא מנ"ל למעט מקרא כלים באדם דטמאים טומאת ז' דלמא לא אתי קרא למעוטי אלא כלים בכלים שאינן טמאין אלא טומאת ערב אבל אדם באדם אע"פ שאינו טמא אלא טומאת ערב חייב אבל כלים שיש בהן טומאת ז' פשיטא דחייב מק"ו דאדם באדם וע"ק דוחק לומר דראב"י אייתי ראיה לר' יוחנן ואיהו גופיה דחיה לה. והכ"מ בסוף דבריו (שכתבתי בסמוך) כ' ואע"ג דאמר ר' אילא הוא עצמו שנגע במת חייב כלומר אבל הנוגע במי שנגע במת פטור כבר הביאו ברייתא החולקת עליו וכיון דת"כ דר' יוחנן הכי נקטינן. וברייתא דת"כ דר"י ה"פ ראשון דהיינו הנוגע במת שהנזיר אם נגע במת מגלח עליו חייבין עליו על ביאת המקדש כלומר הנוגע באותו ראשון ונכנם למקדש חייב שני דהיינו הנוגע במי שנגע במת שאם הנזיר נגע בנוגע במת אינו מגלח עליו אין חייבין עליו על ביאת המקדש כלומר הנוגע באותו שני שנכנס למקדש פטור ע"כ. ותימא למה נד מפירוש הר"ש בדברי ר' אילא הרי כל הסוגיא מפרש כן דקאי אנוגע בראשון או בשני וע"ק מאי קאמר כיון דת"כ דר"י הכי נקטינן. הא ר' יוחנן דחי סייעא זו וע"ק לפירושו דת"כ אדר"י קאי ותיובתא אדר' אילא. אין מקום לראיה זו דמנ"ל דקאי אמי שנגע בראשון שדבר זה חסר מן הספר הא פשטא דברייתא סיוע לר' אילא דאמר שאין חיוב אלא על הראשון. גם אין הבנה לדחיית ר' יוחנן. והר"ש שכ' שברייתא סיוע לר' יוחנן היינו לפירושו דר' יוחנן לא חייב אלא על הראשון אבל פי' הכ"מ קשה סוף דבר כל דבריו אלו תמוהים. וז"ל הרמב"ם איזהו טמא שחייב כרת על המקדש כל שנטמא בטומאה מן המת שהנזיר מגלח עליה או שיגע באדם או בכלים שנטמאו באותן הטומאות שהנזיר מגלח עליהם שהרי הוא שני לראשון שנגע במת או שנטמא בשאר אבות הטומאות. כללו של דבר כל הטעון ביאת מים מן התורה חייב כרת על ביאת המקדש ואפי' אחר שטבל עד שיעריב שמשו אבל המתטמא בטומאה מן המת שאין הנזיר מגלח עליה אע"פ שהוא טמא טומאת שבעה ה"ז פטו' על ביאת מקדש ע"כ. נראה שמפרש הירוש' כמ"ש בקונט' ופסק כר' יוחנן דאמר דאינו חייב אלא על שני שנגע בראשון בין אדם בין כלים וטעמו דר' יוחנן דאף שני טמא מיקרי בתורה דכתיב וכל אשר יגע בו הטמא יטמא. אע"ג דבגמרין מרי' טעמו דר"י מדכתיב ואיש וכו' כל הטעון חיטוי וכו' היינו למאי דס"ד דר"י לא קאמר אלא אאדם הנוגע בכלים וכמ"ש בקונט' ולמסקנא הך טעמא איפריך לה דא"כ איכא שלישי ור' אבין ור' אילא ברייתא דר' זריקא קשיא להו. וברייתא דמייתי לסיוע דר' אילא כבר שני לה ר' יוחנן. ולא שבקינן לדר' יוחנן ור' ינאי למיעבד כר' אבין ור' אילא. ומ"ש הראב"ד בהשגות שם או ליגע באדם כו' שיבוש הוא זה שאין הנזיר מגלח על מגע כלים שנגעו במת וכן אינו חייב על מגען על ביאת המקדש ע"כ. ודאי לפום סוגיין אין זו השגה כלל דחלוק טומאת נזיר מביאת אמקדש לענין זה והא דתני כל טומא' כו' כבר פירשה ר"י דוקא לטומאות הפורשות מן המת אין חילוק ביניהן. אלא דקשיא ליה למה לא הקשה כן על אדם הנוגע באדם שנגע במת דהא ודאי אין הנזיר מגלח עליו שהרי אינו טמא טומאת שבעה וקרא כתיב וטהרו ביום השביעי וגו'. ואפשר שסובר שיש לפרש או שיגע באדם בחיבורן ודוחק:

א"ל אי בשזרקו כו'. כ' הרמב"ם פ"ג מה' ביאת המקדש המכניס שרץ וכיוצא בו במקדש אף שהכניס אדם טמא למקדש ה"ז חייב כרת שהרי טימא מקדש ה' אבל הזורק כלים טמאים למקדש אפי' היו כלים שנגעו במת פטור מכרת אבל חייב מלקות שנא' ואם לא יכבס. מפי השמועה למדו על רחיצת גופו ענוש כרת ועל כיבוס בגדיו לוקה ארבעים. וכ' הראב"ד ומאחר שעל כיבוס בגדים אין בו כרת המכניס כלי טמא למקדש למה ענוש כרת לכן אני אומר הא דאמר שמואל המכניס שרץ טמא למקדש חייב מלקות. כתב הכ"מ יש לתמוה הא דברי רבינו הן דברי ת"כ ורבינו מפרש הא דשמואל במכניס אדם טמא שרץ ע"ש. ואני תמה על תמיהתו הרי כוונת הראב"ד מבואר שאין כוונתו להשיג בזה אלא דקשיא ליה דשמואל דקאמר סתם המכניס טמא שרץ למקדש חייב משמע אפילו כלי אמאי כי היכי דאינו חייב כרת על כיבוס בגדים אף המכניס כלי טמא אין לחייבו כרת לכך קאמר שמואל חייב מלקות קאמר ולפ"ז מ"ש הרמב"ם או שהכניס אדם טמא למקדש חייב כרת. אינו מחוור דמשמואל אין ראיה דחייב מלקות קאמר והיינו שכתב בסוף דבריו וצריך לדקדק אחריו. והרמב"ם סובר דיש לחלק בין הטומאה עצמה בין טומאת בגדים. ומ"ש אבל הזורק כו' אפילו היו כלים שנגעו במת פטור מכרת. דייק כן מסוגיין דמאי פריך רבי זריקא גם התרצן למה ליה לדחוקי לוקמי הך ברייתא בכלים שנגעו במת אלא ודאי דאין חילוק וזה מסכים לפירוש בתרא בקונטרס. עוד כ' הרמב"ם שם יראה לי שאינו לוקה אלא על בגדים שהן אב הטומאה אבל בגד שהוא ראשון אם הכניסו למקדש אינו לוקה כתב הראב"ד והלא טמא שרץ אינו אב הטומאה וחייב סוף דבר צריך לדקדק אחריו. וכ' הכ"מ אינו יודע מה דקדוק שייך בזה כו' ע"ש ועמ"ש בסמוך ואין ספק שכוונת הראב"ד למ"ש המ"ל מצינו אוכל נבלה שהבגדים ראשון וחייב עליהם ע"ש. ונראה ראיי' הרמב"ם מהא דאמרי' בבבלי עירובין דף ק"ד לא דכ"ע פטו' כו' וזו היא גי' הר"ח וקשיא ליה קושי' תוס' בד"ה לא כו' מ"ט דמ"ד בהמיינו הא בהמיינו איכא איסו' דאוריי' ע"ש א"ו בגד שהוא ראשון אין בו איסור דאורייתא ומבגדים שהטמא לבוש אין ראיה דכגופו חשבינן להו:

הדרן עלך פרק כהן גדול

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.

< הלכה קודמת · הלכה הבאה >מעבר לתחילת הדף