שיירי קרבן/מכות/א/ג

שיירי קרבן מכות א ג

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

עד שיזומו את עצמן. עיין בקונטרס וכן כתב הרמב"ם. והטור כתב בח"מ סי' ל"ח ומפני זה האחרונים נאמנים כיון שמעידים על גופן של עדים והם אינן נאמנים על עצמן לומר לא עשינו כך וכך והוי כאלו העידו עליהם שהרגו נפש או חיללו שבת. וכתב הלח"מ פי"ח מה"ע וקשה הא בגמ' פ' מרובה וזה בורר אמרו עדים זוממין חידוש הוא מאי חזית דסמכית אהני סמוך אהני וי"ל לרבא דאמר מכאן ולהבא נפסל הוא דאמר חידוש הוי אבל אביי דקיי"ל כוותיה דאמר למפרע נפסל לית ליה חידוש אלא יש טעם בדבר כמ"ש הטור ע"ש. לפום רהיטא נראה ראיה לדברי הלח"מ מסוגיין דאר"ל ר"י גמר מעדים זוממין וממוציא ש"ר ע"ש ואי ס"ד עדים זוממין חידוש הוא ה"ל למפרך מה להצד השוה שכן חידוש דהא מפורש בירושל' פ' אלו נערות שמוציא ש"ר חידוש ומביאו תו' פ' א"נ (דף ל"ב) אלא ודאי עדים זוממין לא חידוש הוא וליכא למיפרך הכי. וכן יש להוכיח מסוגיא דאלו נערות (שם) דקאמר אלא גמר מעדים זוממין כו' ע"ש. ועוד יש להביא ראיה ממ"ש הטור סי' כ"ח איו מקבלין עדות שלא בפני בע"ד ואם קיבלו אפי' בדיעבד פסול והוא מדברי הרא"ש פרק הגוזל בתרא. ומייתי ראיה מהזמה ע"ש וכ' המרדכי וקשה הא עדים זוממין חידוש הוא. ומפני כך פסק בדיעבד דנין עליו. ולפמ"ש הלח"מ דהטור סובר להלכה לא אמרינן דעדים זוממים חידש הוא ניחא אלא דקשיא לו הא דקאמר הש"ס בבלי פרק מרובה (דף ע"ג) ופרק זה בורר (דף כ"ז) רבא אמר מכאן ולהבא הוא נפסל סובר עדים זוממין חידוש כו' א"נ רבא אית ליה דאביי וטעמי משום פסידא דלקוחות מאי בינייהו כו' ע"ש שלא מצא קולא לטעמא דחידוש. ולדברי הלח"מ איכא בינייהו טובא. שהרי כתב שם לטעמא דהטור אף אם אמרו העדים שגם הלוה והמלוה היו עמהם הוי הזמה וכ"כ התוי"ט ע"ש ולמ"ד חידוש לא הוי הזמה והעדים פטורים ועוד למ"ד חידוש אם קיבלו עדות שלא בפני בע"ד בידיעבד כשר ולמ"ד לא הוי' חידוש פסול בדיעבד. גם עיקר הטעם קשה דלכך באו שנים ואמרו אלו שנים חיללו שבת אין שני אלו נאמנים להכחישם ולומר בהיפך שנוגעים הם בעדותם והעדים אינם נוגעים אף דהני אומרים איפכא דהויא להו שלא תאמר כלום. א"כ ה"נ עדים הראשונים ה"ל לשתוק וכיון שכן לא מיקריין נוגעים ושפיר קאמר רבא חידוש הוא. וכן נראה דעת כל הראשונים דעדים זוממין חידוש הוא וכ"כ בעה"מ בסוגיין ע"ש. עוד כתב הלח"מ מנ"ל להרמב"ם לומר שאם אמרו עמנו הייתם גם אתם גם הלוה והמלוה הוי הכחשה ולא הזמה ע"ש שהאריך. והדבר פשוט כיון דבעינן שיהו העדים מוסרים כדיליף מקרא ואין העדים מוסרים אלא כשלא היו כלל במקום הלוה והמלוה אבל כשהיו שם אלא שהאחרונים מכחישים את הראשונים אינה אלא הכחשה וכמ"ש הרמב"ם וכשאומרים המזימים עמנו הייתם בו ביום ולא היו המלוה והלוה עמהם והמעשה היה ביום אחר הוי הזמה כדמוכח' בסוגיין דאמר רבא עמנו הייתם אלא בתרי בשבת הרג פלוני את הנפש נהרגין שהרי הוסרו העדים הראשונים מכל כעדות. והלח"מ שם חולק בענין אחר ואין צורך. ונראה שגם הטור לא קאמר אלא שיש חילוק קצת בין הראשונים והאחרונים אבל לדינא מודה לדעת הרמב"ם וכן עיקר:

אינה נהרגת כו' עיין בקונטרס. וכפי' הראשון פירשו רש"י והרי"ף וכפי' השני כי' הר"ב. וכתב התוי"ט דלשון המשנה משמע כפי' הר"ב ע"כ ר"ל לפי' קמא קשיא קושית הש"ס מאי דהוה הוה ול"ל למתני אלא כח הראשונה. ואינו מוכרח דלמסקנת הבבלי צ"ל דקמ"ל אע"ג דאר"י איסטטית היא זו מ"מ ההורג אינו נהרג דחיישינן מיהת שמא עדים זוממים הם. והראשונים פירשו באו אחרים והזימום כגון דאתי סהדי והזימו לעדות ראשונים ובאו כת שלישית והזימו לכת השנייה ובאו כת רביעית והזימו לשלישית אפי' עד מאה כולם יהרוגו ור"י פליג ואמר איסטטית היא זו לא נכון הוא זה (כ"כ הערוך [בערך איסטסיס] בשם ר"ח) ובסוגיין משמע שפי' זה הוא עיקר וכ"ה בתוספתא בפירקין מעידים [אנו] באיש פלוני שהרג את הנפש ובאו אחרים והזימום הנדון פטור כת הראשונה חייבת באו אחרים והזימים הנידון חייב כת הראשונה פטורה והשנייה חייבת כת אחת נכנסה וכת אחת יוצאת אפי' מאה כולן פטורין (יהרוגו) רי"א איצטניסית היא זו ואין נהרגת אלא כת הראשונה בלבד. והרי"ף השיב על פי' זה אי הא דקאמר הש"ס אטו כ"ע גבי הני הוו קיימי. הא לאו בכת אחת איירי דקאמרת כ"ע גבייהו הוו קיימי. ב. תנן אפילו מאה כולן יהרוגו ואי ס"ד דהני מוזמי להני והני להני אמאי כולם יהרוגו הא לא מיחייב קטלא אלא מאן דקיימא עלה הזמה בלחוד. ג. טעמא דר' יהודה היכי מתברר להך פירושא ע"כ. ואפשר לפרש מעיקרא ס"ד ר"י כרבנן כי היכא דרבנן סברי דמקבלין כל העדיות ולא מחזקינן להו בשיקרא אע"ג שכבר הוזמו כמה כיתות ה"נ אמרינן בהכחשות ור"ל כר' יהודה דאמר מדהוזמו שני פעמים מחזקינן לכולהו סהדי בשיקרא ה"נ משהוחזקו שני פעמים בשיקרא תו לא מקבלינן סהדי וקאמר ר"י אנא דאמרי אפילו לר"י אטו כ"ע לגבי הני הוו קיימי כלומר השנייה אומרים שעמדו אצל הראשונים והאחרונים אומרים שהשנייה עמדו אצלם וזה רחוק אבל הכי אין הכיתות מכחישות זואת זו הלכך אמרינן הניידעו בסהדותא והני לא ידעו בסהדותא ומיושב שפיר קושיא. א. ג. והא דקאמר כולן יהרוגו ה"ה נמי כולן פטורין בלשון התוספתא ור"ל כל שהכת אחרונה מסייעין להו פטורין וכל שאין כת אחרונה מסייעין להן נהרגין ונקט כולן בהרגין דהיא עיקר פלוגתייהו. וא"ת א"כ מאי פריך הש"ס מאי דהוה הוה לישנא קמ"ל דאין כת שניה נהרגין דכיון שבאה כת שלישית והזימם ה"ל איסטטית ולאפוקי מאיבעיא דר' בון וי"ל סובר הבבלי מדתנן באו אחרים והזימום תרי זימני ש"מ דבנהרג פליג ר"י דאל"כ ה"ל למתני תלתא זימני באו אחרים והזימום. ולפי' זה צ"ל הא דאמרינן עדות שאי אתה יכול להזימה לא הוי עדות רבנן ולא ר"י דלדידיה כיון שזוממי זוממין אינן נהרגין גם עדות המזימין אין מקבלין דה"ל עדות שאי אתה יכול להזימה נמצא שביטלת תורת הזמה אלא ודאי סובר ר"י הא דבעינן כאשר זמם היינו דוקא היכא דאפשר אבל אם לא אפשר לקיים בהו כאשר זמם אין עדותן בטל בכך אבל לפי' הרי"ף ניחא דהא ודאי אפשר להזימם למזימים אם באה כת מעלמא והזימם. ולפירוש הר"ב קשה דהא איהו דאמר דאית ליה לר"י עדות שאי אתה יכול להזימה לא הוי עדות א"כ אין כאן עדות דכי היכי דלא מקבלין כת שנייה דמחזקינן להו בשיקרא ה"נ אין לקבל זוממי זוממין דאמרינן הנך סהדי מהדרי אשיקרא וכיון שכן עדות הזוממין נמי לאו עדות הוא כיון שאי אתה יכול להזימם וכן העדות הראשונים אין לקבל מטעם זה ודוחק לחלק בין כת שנייה לזוממי זוממים. ומ"ש התוי"ט שפי' הרמב"ם כפי' הר"ב אין נראה ומ"ש ואין נהרגין אלא כת הראשונה בלבד ואין שומעין מאותן שבאו אחרי כן ר"ל אם לא שמעו קודם שנהרגו מאותן שבאו אחרי כן אבל אם שמעו אף אלו אינן נהרגין. ומ"ש הרי"ף פלוגתא דר' לעזר וריש לקיש והלכתא כר"א. וסיים הרא"ש דמשום ר' יוחנן אמרה ע"כ ק"ק למה לא הביא הרי"ף פלוגתייהו דר"י ור"ל ותו לא הוה צריך למפסק הלכתא דאזלינן בתר כללא ר"י ור"ל הלכה כר"י:

באו אחרים כו'. בבבלי בסוגיין גרסינן אמר רבא באו שנים ואמרו בחד בשבת הרג פלוני את הנפש ובאו שנים והזימום ואמרו בע"ש הרג נהרגין דבעידנא דקא מסהדי גברא לאי בר קטלא הוא ופירש"י שלא הועד עליו בב"ד ואלי הוה אתי ומודה הוה מיפטר. וכתבו תו' ואין נראה דזה לא מצינו דא"כ כל חייבי מיתות יכולים להודות ולפטור עצמם ע"ש קשה ה"ל להקשות ממה שהרג יהושע את עכן ודוד את גר העמלקי בהודאת פיהם ש"מ כשמודה לא מיפטר וי"ל בלא"ה צ"ל דהתם הוראת שעה היתה כמ"ש הרמב"ם ספי"ח מה"ס גזירת הכתוב היא שאין ממיתין את האדם בהודאת פיו אלא על פי שנים עדים וזה שהרג יהושע את עכן ודוד לגר העמלקי בהודאת פיהם הוראת שעה היתה אודין מלכות היה אבל ב"ד אין ממיתין המודה בעבירה כו' ע"ש:

(וזה שכתב הרמב"ם דין מלכות היה לא קאי אלא ער גר העמלקי אבל לא על עכן דאף שנאמר יהושע היה מלך מ"מ לא היה לו כח לסקלו כמ"ש הרמב"ם פ"ג מהל' מלכים ובירושלמי ר"פ ארבע מיתות ודוחק). אך קשה מדבריהם נראה שמפרשים דעת רש"י דהמודה מיפטר ממיתת ב"ד ואפילו באו עדים אח"כ דאל"כ לא מקשים מידי מחייבי מיתות א"כ ה"ל להקשות לפ"ז שוגג חמור ממזיד דהמזיד נפטר בווידוי לחוד והשוגג צריך ווידוי וקרבן וע"ק א"כ קרא ל"ל דאין ממיתין האדם בהודאת פיו פטיטא הא הודאת פיו מהני לפטרו ולא לחייבו. וכן מוכח מלשון הרמב"ם שהבאתי דאיכא קרא דאמר גזירת הכתוב כו'. ונראה דיליף ליה מדכתיב ע"פ שנים עדים יומת המת. ולאו מדכתיב עדים ממעטינן הודאת פיו דאיכא למימר קמ"ל קרא עדים וכ"ש הודאת פין אלא מדכתיב פי דמיותר דריש ליה על פי העדים אבל לא בהודאת פיו. ולכך נקט הרמב"ם לישנא דקרא ע"פ שנים עדים. (והכ"מ סתם מקורו) וכן דרשו בגיטין בבלי (דף ע"א) על פי שני עדים דכתיב בפ' שופטים ולא ע"פ כתבן. ומעתה מאי דקשיא למה לא יליף לה הש"ס מקרא קמא ע"פ שנים עדים וכן הקשו אפירש"י בחומש ע"ש ניחא דע"פ קמא איצטריך למעט הודאת פיו ועי' מ"ש לקמן (בהלכה ה' בד"ה על). אבל נראה שמעולם לא עלה על דעת רש"י לומר שיהא חייב מיתה מיפטר בהודאת פיו אלא ר"ל כיון שההורג בעצמו יודע שהרג את הנפש א"כ גברא בר קטלא הוא דה"ל כאחר גמרו דין שיש לו להודות על חטאו וליהרג ע"י ב"ד לזה אמר אפילו בא והודה מיפטר הלכך לא הוי בר קטלא עד שיבואו עדים ויעידו וידונו על פיהם וזה ברור. וא"ת לפ"ז איך חייב קרא מיתה למברך את השם הא אין בלבו כלפי מעלה אלא שהעלה השם לדבר אחר ומכנהו בשם המיוחד ומקלל פטור (ועיין בפרק ארבע מיתות דף ס"ה ברש"י בר"ה הואיל כו'). א"כ לעולם יכול לפטור עצמו בזה מאי קאמרת שמודה שהיה לבו לשמים נמצא שזה נהרג בהודאת פיו וי"ל כיון שהתרו בו והוא אמר ע"מ כן אני עושה ידענו שהיה לבו לשמים ונהרג על פי העדים. ולריב"י דאמר חבר א"צ התראה צ"ל במברך השם מודה דגם חבר צריך התראה. גם באשה חבירה ס"ד דצריכה התראה כמפורש בבבלי סנהדרין (דף מ"א). ותוס' כתבו סנהדרין (דף ס"ה) בד"ה יצאו עדים זוממין שאין בהן מעשה תימא ל"ל קרא למעט עדים זוממין מקרבן הא אפי' בשוגג מיקטלי דלא בעי התראה וי"ל משכחת לה שהוזמו קודם גמר דין דאין נהרגין עד שיגמר הדין א"נ כגון שחזרו בהן מעצמן ואמרו מבודין אנחנו ע"כ וקשה לתירוצם הראשון אם הוזמו קודם ג"ד א"כ אין בהן מיתת ב"ד ואנן חייבי מיתות ב"ד בעינן לעילף וא"ל כיון שאלו באו המזימים אחר ג"ד היו חייבים מיתה. דהא בעינן דומיא דעכו"ם והתם במזיד חייב מיתה עכשיו. ותירוצם השני קשה הימנו שמלבד קושיא שהזכרתי קשה נמי הרי אם יבואו עדים ויזימם אחרי הודאתם חייבין מיתה דקיי"ל כרבא הכחשה תחילת הזמה גם אינן נאמנים לחזור דהא קיי"ל כיון שהגיד שוב אינו חוזר ומגיד וכ"ת אף דלגבי אחרים אינן נאמנים לחזור ולהגיד גבי עצמם נאמנים ולא מהני הזמה אח"כ קשה הלא הנדון למיתה הוא עומד כל זמן שלא באו הזוממין דלגבי דידיה ודאי אין חוזרים ומגידים למה לא יהרגו כדי לקיים בהם כאשר זמם. גם צ"ל דפליגי תוס' על הר"ח דאמר גם לגבי עצמם אינן נאמנים כמ"ש הש"ך ח"מ סי' ל"ח ע"ש שהאריך. ועיקר קושייתם נראה ליישב ודאי התראה לא צריכי שהם רצו להרגו בלא התראה כמפורש פ' אלו נערות אבל אם נתברר לן ששוגגים היו ודאי פטורים שלא מצינו שוגג נהרג ואפילו אם נתברר שאומר מותר פטור ומביא קרבן דלחייב מיתה בעינן שיהא מזיד ממש ולחיוב קרבן אפילו אומר מותר שוגג הוא כמ"ש תו' פ"ב. ודוקא שנתברר שהן שוגגים אבל אמירה דידהו שוגגים היינו לאו כלום הוא דא"כ ה"ל עדות שאי אתה יכול להזימה שיכולים לומר שוגגים היינו וכ"כ הרמב"ם פ"ב מה"ע:

אין עדים זוממין כו'. כתב הרמב"ם פרק עשרים מה"ע נהרג זה שהעידו עליו ואח"כ הוזמו אי ן נהרגין מ ן הדין שנאמר כאשר זמם לעשות ועדיין לא עשה ודבר זה מפי הקבלה אבל אם לקה זה שהעידו עליו לוקין וכן אם יצא ממון מיד זה לזה בעדותן חוזר לבעליו ומשלמין לו. וכתב הראב"ד נהרג זה כו' שיבוש הוא זה ע"כ לפום ריהטא היה נראה שסובר הראב"ד הא דהרגו אין נהרגין יליף מיתורא דלאחיו שבא ללמד דבעינן שיהא אחיו קיים. ולכך. קאמר דמה שכתב הרמב"ם דהא אין נהרגין מדברי קבלה הוא שיבוש דמקרא יליף ליה. אך קשה אף שלשון המשנה משמע כך דמלאחיו יליף א"א לומר כן דלאחיו מיעוטא הוא דהא מיצרך צריכא לאחיו ולא לאחותו. ויותר נראה דקאי אמה שמחלק הרמב"ם בין מיתה למלקות וממון. ובאמת הדבר צריך טעם. והכ"מ כתב שני טעמים ע"ש והם תמוהים דמ"ש משום חומר עונם אינם נהרגין שאין מיתת ב"ד מכפרת עליהן. קשה א"כ מלקות נמי הרי פעמים שמת מן המלקות נאמר נמי גדול עונם ולא ילקו א"נ לא כל אדם שוין איך יתכפר זה במלקות אלא ודאי לא חילקה התורה בכך ומקיימים בהם כאשר זמם ותדע דהא בעינן למילף ק"ו ולא פריך הכי מיהו י"ל דהיינו דקאמר א"כ ענשתה מן הדין. וכ"כ המהרש"א פרק ארבע מיתות (דף ס"ד) בד"ה ומזרעך כו' ע"ש. והטעם השני שאילו לא היה חייב מיתה לא הניחו ה' להרגו ע"ש תימא הא אף כי ידעינן שהנדון חייב מיתה נהרגין העדים כדאמרינן בבבלי (דף ה') באו שנים והעידו שהרג ובאו ב' והזימום ואמרו בע"ש היה המעשה נהרגין דבעידנא דקא מסהדי לאו בר קטלא הוא. הרי מפורש כמ"ש. דוחק לחלק הואיל ונעשה ע"י ב"ד. שהרי כבר אמרו ויהא הקולר תלוי בצואר העדים ולי נראה הטעם דעדים זוממים חידוש דמ"ש סמכת אהני סמוך אהני והתורה אמרה לסמוך על המזימים כדי להציל הנדון דכתיב והצילו העדה דליכא למימר אי משום הצלה לא יהרגו גם העדים דא"כ לא יהרג אדם מעולם דכל העדים הויא להו עדות שאי אתה יכול להזימה אבל אחר שכבר נהרג להציל העדים הדרינן לקמייתא מ"ש דסמכת כו' ואינן נהרגין אבל במלקות וממון דלא כתיב והצילו העדה אין טעם לחלק בין קודם לאחר מעשה. אך קשה כיון דמגז"ש יליף מלקות כמפורש בבבלי בסוגיין חייבי מלקיות מנין אתיא רשע רשע. א"כ מנ"ל לחלק. וכ"ת סובר הרמב"ם סוגיא זו אתיא כריש לקיש אבל ר' יוחנן פליג ולא יליף חייבי מלקיות מחייבי מיתות ולית ליה גז"ש דרשע רשע. כדאמרינן בבבלי כתובות פ' א"נ (דף ל"ה) ועמ"ש לעיל בתוס' בד"ה כל כו'. א"כ זה שכתב בריש פ' כ' אין עדים זוממין נהרגין ולא לוקין ולא משלמין כו' ויזומו שניהם אחר שנגמר הדין. מנ"ל הא כיון דלית ליה גז"ש והא דאינן חייבין עד אחר ג"ד בדיני נפשות כתיב. גם דברי רש"י ותו' נראה כדעת הרמב"ם שפירשו חייבי מלקיות מנין דאין לוקין עד שיגמור הדין על פיהם. ולא פירשו דקאמר מנין שלאחר שלקה אינן לוקין דביה איירי ברייתא דבריבי אלא סברי שלוקין אף אחר שנלקה הנדון דקסברי עונשין מן הדין בזה וכדעת הרמב"ם. ואינו מוכרח דתו' סוברים מכאשר זמם כו' ילפינן לאחר מעשה פטורים ואין חילוק בין מיתה למלקות דכאשר זמם אכולהון קאי ולא פריך חייבי מלקות מנין אלא אשאין נעשים זוממין עד שיגמור הדין. ודעת הרמב"ם הא דהרגו אינן נהרגין לאו מקרא דייק להו אלא כך הלכה ודוקא נקט בריבי הרגו כו' אבל מלקות וממין דאינן הלכה אפילו לאחר מעשה נמי חייבים ובגז"ש לא יליף דאין למדין ק"ו מהלכה כדתנן בנזיר פ"ז. וק"ו דתנן לאו דוקא אלא ה"ה באחת משאר מדות לא ילפינן כמ"ש המפרשים. ותו' כתבו ב"ק (דף ד') בד"ה ועדים זוממין פי' ריב"א אפי' לאחר מעשה משלמין דלא שייך בממון כאשר עשה דאפשר בחזרה ור"י אומר דחייבין מק"ו דעונשין ממון מן הדין ע"ש. ולמאן דדאין דינא דגרמי א"צ לכל הני טעמי דמדינא חייבין לשלם ואין להאריך בזה כאן. והרמב"ם השמיט חייבי גלות מה דינם וצריך טעם וא"ל דסובר שנכלל בכלל חייבי מלקות וכמ"ש תוס' בסוגיין דהא בגמרא פריך חייבי גלות מנין ש"מ שאינן שוין ע"ש ברש"י ותוס' וצ"ע:

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.

< הלכה קודמת · הלכה הבאה >מעבר לתחילת הדף