שיירי קרבן/יבמות/יב/ד

שיירי קרבן יבמות יב ד

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

החרש שנחלץ. כתב התי"ט בשם נ"י בכל דוכתא תנן החולץ גבי יבם אע"פ שהוא נחלץ מפני שהיבם מסייע בחליצה שצריך שיתכוין לחלוץ משא"כ חרש דלאו בר כוונה הוא וכ"כ הרמב"ם ע"כ. ולא ידעתי לכוון דבריו דמ"מ קשיא אין לנו להיפך הדברים ולעשות טפל עיקר בשביל כוונה מועטת. גם קשיא מאי משני אלישנא דהחולץ ליבמתו הא מיהת היא לא נחלצה. ונ"ל דה"פ עיקר החליצה לומר כשם שחולצת נעלו כך היא נחלצת מבית זה לזה יכוין היבם לפטרה בחליצה זו הלכך תנן החולץ ליבמתו שזו היא עיקר כונת החליצה אבל החרש אין בו כוונה לכך תנן החרש שנחלץ וכן יש לפרש דברי הרמב"ם ונכון הוא. אך קשה דמשמע לכך חליצת החרש פסול לפי שאינו בר דעת ובגמ' מפרש ר"י לפי שאינן באמר ואמרה אבל משום שאין בני דעה לא נפסלה החליצה וי"ל ר"י אתי לאשמועינן דאף תנא דמתני' סובר דחליצת חרש וחרשת אינה כלום והא דתני פסולה אגב קטן. והיינו טעמא כיון דקריי' מעכבת במי שאינו ראוי לקרויי' ה"ל כשני דברים המתירין שאין מועילין זה בלא זה כמש"ל בתו' בד"ה אתיא וכו' אבל משום שאינן בני דעת חליצתה פסולה ופוסלתה וכן מפורש בבבלי בפרקין דף ק"ו דה"ל חליצה פסולה אם לא נתכוונו שניהם ולפ"ז מתורץ קושית תוס' דף קה ע"ב בד"ה והא וכו' וא"ת מנ"ל לר"י האי טעמא דלמא משום דלאו בני דעה נינהו וכו' ע"ש דודאי פסולה נמי משום דלאו בני דעה נינהו אלא דנ"מ משום אינו באמר ואמרה אין כאן בית מיחוש ולא פסלה וכמ"ש, מיהו לפ"ז צ"ל דלית הלכתא כר' דאמר שני דברים המתירים מעלין זה את זה אלא כראב"ש דאמר אין מעלין דהא בבבלי מסיק דרבא אית ליה דר' ינאי ואנן קיי"ל הלכה כר' מחבירו. גם הרמב"ם פסק פי"ז מה' פסולי המוקדשין דהלכה כר' ע"ש. ואפשר לומר דמודה ר' בכה"ג דאין מועילין זה בלא זה כיון דבלא"ה פסולה החליצה דלאו בני דעה נינהו. אבל באלם ואלמת דבני דעה נינהו פסקינן כר' דמועילין זה בלא זה. ומה נעמו דברי הרמב"ם פ"ד מה' חליצה בד"א כשיכולין לדבר שהרי ראויין הן לקרות אבל אלמת או אלם אינן חולצין ואם חלצו חליצתן פסולה ואינן כחרש וחרשת שחלצו שלא עשו כלום לפי שהחרש או החרשת אינן בני דעת ע"כ הרי דפסק כר' ינאי ומפרש נמי טעמא דמתני' לפי שאינן בני דעת. ומיושב כל מה שהקשו עליו הרמב"ן והרשב"א וע"ש בהה"מ. ודברים נכונים וברורים הם והבן:

למען ישמעון ולמען ילמדון. בבבלי חגיגה דף ג' גרסי' תניא למען ישמעון פרט למדבר ואינו שומע ולמען ילמדון פרט לשומע ואינו מדבר. וקשה למען ישמעון למה לי דהא ודאי מאן דלא שמע לא גמיר וכן מפורש שם בבבלי א"כ מדבר ואינו שומע נמי מלמען ילמדון נפקי ואף דמסיק התם למען ישמעון איצטרך שלא יהיו רחוקים בענין שלא ישמעו מ"מ לתנא דברייתא קשיא וי"ל דתנא באם לא כתיב ולמען ילמדון קאמר היינו ממעטין מדבר ואינו שומע מלמען ישמעון א"נ חרש אינו מדבר ואינו שומע ל"צ קרא דלאו בני דעה נינה וכי צריך קרא למען ישמעון למעט מדבר ואינו שומע ואייתר למען ילמדון ע"כ למען ילמדון לאחרי' הוא וממעטינן שומע ואינו מדבר אע"ג דגמיר לעצמו כיון דלא מצי למיגמר לאחרינא פטור. ובש"ס שם גרסי' רב אשי אמר ודאי למען ילמדו הוא דאס"ד למען ילמדו כיון דלא שמע לא גמיר האי ומלמען ישמעו נפקי אלא ודאי למען ילמדו הוא. והיינו כמ"ש. ופירש"י דחוק ורחוק לענ"ד. וע"ש בתוס' ובמהרש"א בד"ה בגמרא חרש וכו' מיהו בסוגיין משמע דחש"ו ממעטין מלמען ישמעון ומלמען ילמדון דהא חבריי' אמתני' קאי. אך נראה דלא פליגי. וגם חברייא אחרש המדבר ואינו שומע ושומע ואינו מדבר אמרי מילתייהו. והיינו דפריך עד כדון במדבר וכו' והא דמשני למען ילמדון למען ילמידון היינו כדפרישית דע"כ צ"ל דקרא למען ילמידון. ואין צורך להגיה כמו שהגהתי בקונט' ודלא כמ"ש בריש חגיגה בתוס' שם. אך קשה לי שומע ואינו מדבר איכא נמי בלמען ילמידון ע"י כתיבה. ואפשר כיון דמדאורייתא דברים שבע"פ אי אתה רשאי לכתבן לא הוי בכלל לימוד לאחרים:

מה בין קטן וכו'. לעיל פ' החולץ הלכה א הארכתי בסוגיא זו ע"ש. ושם בתו' בד"ה שמא וכו' תמהתי על מ"ש תוס' דסובר הירושלמי דמקיש ר"מ אשה לאיש מדרבנן דמדקאמר שמא תמצא איילונית ש"מ דלית ליה היקישא ע"ש וכן יש להוכיח מדקאמר ר' מנא איש כתוב בפרשה וכו' ש"מ דלית ליה היקישא. וראיתי לטור א"ע סי' קסט שכתב קטנה שחלצה לגדול נפסלה על האחין וכ' הב"י כיון דאסיקנא הלכתא עד שתביא שתי שערות משמע כל שחלצה קודם לכן הויא פסולה וכ"ד הרמב"ם ע"כ. ואני תמה הא ר"מ דמתני' נמי סובר עד שתחלוץ משתגדיל ואפ"ה תנן ואם לא חלצה חליצתה כשרה. גם הה"מ כתב שיש מי שנסתפק בקטנה שחלצה אם היא כשירה בדיעבד או פסולה. וכ"כ הרשב"א בחי'. והאחרונים האריכו לפרש דברי הרמב"ם ע"ש. ול"נ דדייק הרמב"ם דחליצה פסולה דאל"כ לימא והלכתא כר"מ וגדולה מזו כתבתי לעיל פ' החולץ בד"ה חלץ וכו' לשיטת הרשב"א למה לי הלכתא הא קיי"ל הלכה כר"מ בגזרותיו ע"ש. א"ו לאשמועי' דאפי' בדיעבד בעינן עד שתביא שתי שערות ודלא כר"מ ונכון הוא:

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.

< הלכה קודמת · הלכה הבאה >מעבר לתחילת הדף