שיירי קרבן/יבמות/ז/א

שיירי קרבן יבמות ז א

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

אלמנה לכה"ג :

עבדי מלוג לא יאכלו. כ' תוס' אפי' למ"ד קנין פירות כקנין הגוף דמי לא חשיב בהכא קנין כספו לפי שאין הגוף שלו וכו' ע"ש. ולפמ"ש תוס' פ' החולץ דף לו ע"ב קנין הגוף דאשה עדיף שאין לבעל פירות אלא מכוחה ועוד דאין לבעל פירות אלא בתקנתא דרבנן. לק"מ דהכא בקנין פירות דבעל איירי. מיהו מ"ש תוס' קנין הגוף דאשה עדיף וכו' תמיה לן דבבבלי בגיטין דף מז ע"ב גרסי' איתיביה רשב"ל לר"י דאמר המוכר שדהו לפירות מביא וקורא מדכתיב ולביתך וכו' ע"ש הא לא דמיא קנין פירות דנכסי מלוג לשאר קנין פירות וע"ש בתוס' וצ"ע:

ועבדיה עבדים. זו היא גי' הר"ח אבל רש"י גורס ועבדיו שקנו עבדים וא"ת מה שקנה עבד קנה רבו ולמאי איצטרך קרא לריבוינהו משכחת לה כגון שנתנו לו לעבד ע"מ שאין לרבו רשות בהן. וכ' הרשב"א בחי' בירושלמי משמע כל כהאי גוונא לא אכלי דכלהו משום מקחו של כהן קא אכלי וכו' אלא דק"ל אם זו היא סברתו של ר"ל דירו' הא עבדי מלוג שלה לאחר מיתת הבעל אוכלים מחמתו אע"פ שאין ליורשין בהן כלום וכו' וי"ל שאני התם שאוכלת לכך עבדיה אוכלין אבל אלמנה וגרושה דמתני' שהיא אינה אוכלת אף עבדיה אינן אוכלין והאי דירושלמי אאלמנה וגרושה דמתני' קאי ע"כ. ותימא לפרש כן דבעבדי מלוג אף בקנה ע"מ שיהיה לרבו רשות בהן לא יאכלו ואי בעבדי צאן ברזל איירי אף בקנה ע"מ שאין לרבו רשות בהן לא יאכלו דהא כשלו הם. ונ"ל שאני עבדי מלוג שהיו אוכלין בחיי בעלה לפי שיכול להשתמש בהם וה"ל קניינו הלכך אף כשמת אוכלין בשבילה משא"כ עבד שקנה עבדים ע"מ שלא ישתמש בהן רבו כלל הנך ודאי לאו קנינו של כהן הן. וגדולה מזו י"ל שאם קנתה האשה עבדים לאחר מיתת הבעל כיון שלא היה לבעל שום חלק ונחלה בהן אף הן לא יאכלו בתרומה מחמתה והדבר צריך תלמוד:

הם יאכלו הם יאכילו. וא"ת וכי פליג ר"ל אברייתא דיליף ליה מקנין כספו וי"ל ר"ל מפרש לברייתא דאסיפא דקרא קסמיך א"נ ר"ל אליבא דראב"י דמוקי לקרא וכהן כי יקנה נפש קנין כספו לפצוע דכא כהן שנשא בת גרים כמפורש בבבלי דף נז ע"ש. ותוס' כתבו בסוגיין והא דדרשי' לעיל פ' הבע"י פצוע דכא כהן שנשא בת גרים היינו מנפש יתירא ע"כ. ולפי מאי דפרישי' בקונט' וכ"פ רש"י איצטרך נפש לגופיה לאשמועי' דעבדים שקנו עבדים שאוכלים בתרומה. ומחוורתא מאן דדריש נפש לפצוע דכא כהן וכו' יליף עבדים שקנו עבדים מדכתיב הם יאכלו קרי ביה יאכילו:

מתני' מסייעא לר"ל עבדי מלוג וכו'. כ' תוס' דף סו ע"ב בד"ה עבדי וכו' תימא לר"י מה ראיה מייתי לר"א הא ר"י נמי מודה דיוצאין בשן ועין לאיש דחשיב כעבדו כי היכי דחשיב קנין כספו לענין תרומה וכו' ותירץ הר"ש דדייק מאבל לא לאשה ומחיים לא איצטרך דפשיטא אלא לאחר מיתה קאמר משום דהדין עמו ע"כ. ובסוגיין מפורש דעיקר סייעתא מדתני יוצאין לאיש דהכי משני לר' יוחנן קל הוא בשחרור. וא"ת היא גופא קשיא לר"י למה אין יוצאין לאשה הא קל הוא בשחרור ותירץ הרשב"א דהיינו טעמא דהא אפ' עבדי מלוג אינן יוצאין מפני תקנת אושא. מיהו לפום סוגיין ליתא להך פירוקא דהא תני עבדי מלוג יוצאין לאשה אלא עיקר טעמא כיון דמחוסרי גוביינא כדידיה דמי. והא דמשני לר"י קל הוא בשחרור היינו כיון דשחרור מפקיע מידי שיעבוד כל דמחוסר גוביינא כדידיה דמיא וכ"מ בבבלי בסוגיין. והא דמייתי בסמוך ת"כ דר"י דעבדי צ"ב אינן יוצאין בשן ועין בין לאיש בין לאשה האי תנא סובר כיון דאין הבעל יכול למכרן אף בשחרור מחמרינן. ובב"ק דף פ"ט ע"ב כ' תוס' בד"ה מ"ט וכו' ושמא אותו שמביא ת"כ דר' אמי היה בנאה בריה דרבא שלא היה חושבה מחוסרא גביינא וכו'. ותימא הא מפורש בבבלי דרבה ורב יוסף אמרו ת"כ דר"א וע"ק הא רבא גופיה אמר לר"נ והא ת"כ דר"א וכ"מ בתו' בסוגין וצ"ע. עוד כתבו תוס' בב"ק שם בד"ה כמאן אזלא וכו' נראה דמכירה יליף משחרור דשחרור הוא כעין מכירה ע"כ ותימא הא רב יהודה סובר דעבדי צ"ב אינו יכול למכור ואפ"ה מודה בשחרור דמשוחרר יוצא בשן ועין לאיש כדמשמע בבבלי בסוגיין:

אינן ביום או יומיים. הרמב"ם לא ביאר בה' רוצח דין עבדי צ"ב ונכסי מלוג לענין יום או יומיים. ואפשר שסמך אמ"ש בה' עבדים פ"ה דעבדי צ"ב יוצאין בשן ועין לאיש אבל לא לאשה ועבדי מלוג לא לאיש ולא לאשה. אך קשה הא לא דמיא דין יום או יומיים לדין שחרור דקל הוא בשחרור כמפורש בסוגיין וצ"ע:

הלוקח יחוש לעצמו. כ' הרא"ש בפירקין ור"א ז"ל כ' והאי מכרו שניהם לפרנסה דקאמר רשב"ג הבעל מוציא מיד הלקוחות לא איפשיטא שפיר דנעביד בה עובדא וכ' הרמב"ן דספיקו משום דרשב"ג לטעמיה כדפרישית ושמא קיי"ל כרבנן וכו' וקשה כיון דמייתי מהך ברייתא סייעתא לר"י וקיי"ל כר"י א"כ הלכתא כרשב"ג וכו' ע"ש ול"נ דכוונת הרי"ף דמספקא ליה הא דקארשב"ג הבעל מוציא מיד הלקוחות היינו אם מתה מוציא הבעל מיד הלקוחות וכפירש"י או דלמא אין המקח קיים כלל אפי' שעה אחת ואפי' בחיי אשתו מוציא מיד הלקוחות וכפי' הר"ח שכתבו תוס' בסוגיין. והרא"ש כ' בפרקין והרי"ף מביא בפ' השולח ירושלמי דפרקין פלוגתא דרשב"ג ורבנן ואחר שהביא מחלוקתן כתב הוי כשמכרן לשעה מחלוקת אבל לא מכרן לשעה ד"ה אינן מכורין ומתוך זה משמע דפסק כחכמים דאי ס"ל הלכה כרשב"ג מה הוצרך לו לכתוב אבל לא מכרן לשעה ד"ה אינן מכורין דהא לרשב"ג אפי' מכורין לשעה אינן מכורין ע"כ. ואיני מבין דבריו לפמ"ש הרא"ש דמספקא להרי"ף הלכה כדברי מי ודאי מן הצורך להביא במאי דמודי' שניהם. ואף לפמש"ל דסובר הרי"ף דהלכה כרשב"ג אלא דמספקא ליה אהי קאי איצטרך לאשמועינן דודאי במכרן לשעה איירי אלא דלא ידענא אימתי הבעל מוציא. דלא תימא דפלוגתייהו במכרן לעולם אבל במכרן לשעה אף רשב"ג מודה כיון דתחלת הקנין לא היה אלא לשעה לא יסרב הלוקח מליתן לה וליכא למיחש לבזיון אבל בממכר עולם אף שהיא יכולה לחזור על הלוקח מ"מ ידחנה אולי תמצא מקום לגבות והא דקאמרו רבנן והלוקח יחוש לעצמו מלתא בעלמא קאמרו יחוש לעצמו כשאר לקוחות וכ"כ הרמב"ן בס' מלחמות לשיטת הרי"ף וקמ"ל דלא פליגי בממכר עולם. ועיי' במלחמות ובר"ן וברמב"ם פי"ח מה' מלוה ולוה עוד כ' הרא"ש ויראה דוקא בקרקע הוא דמכר הבעל קיים עד שעת טריפה שהארץ לעולם עומדת וכו' אבל המכנסת נדוניתה במטלטלים וכו' אין הבעל יכול למכרן אע"פ שיש לבעל נכסי' נגד נדוניתה דחפצה יותר בשבח בית אביה ע"כ. ומסוגיין ראיה לדבריו דהא בעבדי צאן ברזל קאר"י אם מכרן אינן מכורין ובמוכר לשעה פליגי ש"מ דבעבדים אפי' לשעה אינן מכורין. מיהו לפום סוגיין משמע דאפי' בקרקע לשעה אינן מכורין ועמש"ל:

מעתה לא יטול בכור פי שנים. וקשה הא ולד שפחת מלוג דהוי לאשה טעמא אחרינא אית ביה כי היכי דלא ליכליא קרנא כדפרישית בקונטרס וא"ל דלית ליה לשמואל הך טעמא א"כ קשיא לשמואל מ"ט דרבנן דמחלקין בין בהמה לשפחה וכן פריך בבבלי בכתובות פ' האשה. ואי ס"ל לשמואל לחלק בענין אחר א"כ מאי פריך משפחת מלוג לבכור הא בברייתא לא תניא אלא פרה וילדה כמ"ש בקונט' וצ"ע. ומסוגיין סייעתא למה שפסק הרמב"ם ספ"ג מה' נחלות דבכור נוטל פי שנים בולדות הנולדים לאחר מיתת אביהן. מדפריך שמואל מעתה לא יטול וכו' וגם רב לא שניא ליה דלית הלכתא כהך ברייתא משמע דהכי הלכתא ודלא כיש חולקין שמביא הרמ"א בח"מ סי' רעח סעיף ד' ע"ש:

ר"י בעי תמן את אמר הוולדות לראשון. פי' בקונט'. ויותר נ"ל דקושיית ר"י אמתני' דפ' איזהו נשך דתנן התם אין מקבלין צאן ברזל מישראל מפני שהוא רבית משמע דברשותא דמקבל קיימי ובאחריותו ואלו הכא תנן דפטורין מן הבכורה משמע דברשותא דנותן קיימי ומשני התם בבכורות דאיירי בעכו"ם אפי' מכר דבר במכירה חלוטה לעולם החפץ ההוא ברשותו עד שיקבל מעותיו ואי בעי זוזי ולא יהיב ליה תפיס לבהמה ואי לא משכח לבהמה תפיס לולדות ה"ל לולדות כאלו הן ברשותו אבל הכא ברבית דאיירי בישראל ונמסרו לשני בדמים כדפירשתי בקונט' הרי הן של השני ובדינינו אין עוד לראשון חלק בהן יותר משאר ב"ח הלכך הוולדות לשני וה"ל רבית וכ"מ בבבלי פ' א"נ וע"ש בתו'. א"נ י"ל דקאי אהא דתניא בתוספתא דבכורות בהמת ארנונא חייבת בבכור' וקשיא לר"י מ"ש בהמת ארנונא דחייבת משום דמצי לסלוקי ליה בזוזא א"ה צאן ברזל נמי מצי לסלוקי ליה בזוזי ומשני צאן ברזל עיקר בהמה של העכו"ם שהוא הראשון הלכך ה"ל כאלו יש לו חלק בוולדות משא"כ בבהמת ארנונא שעיקר הבהמה היא של ישראל מתחלה אלא שהיה משועבדת לישראל ועיין בבכורות דף טז ע"ב:

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.

< הלכה קודמת · הלכה הבאה >מעבר לתחילת הדף