פני משה/יבמות/ז/א

פני משה יבמות ז א

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

מתני' עבדי מלוג. מה שאשה משיירת לעצמה ואינה כותב' בכתובת' נקראים נכסי מלוג שהבעל מולג הנכסים כמליגת תרנגולים מפני שהוא אוכל פירות אותן נכסים ואם פחתו פחתו לה ואם הותירו הותירו לה ונכסי צאן ברזל הם הנכסים שהכניסה לו ומה שהוסיף הוא לה וכתבו בכתובה סך הכל קבל עליו פלוני כך וכך ונקראים צאן ברזל שהקרן קיים כברזל שאם מתו כלן חייב הבעל לשלם ולפי שהיו רגילין ליתן להרועה צאן והוא מקבל אחריותן כפי השומא אפילו אם מתו כל הצאן לכך נקראו הנכסים שהבעל מקבל עליו אחריותן נכסי צאן ברזל:

עבדי מלוג לא יאכלו. לפי שהן שלה והיא חללה:

גמ' מניין לכהן כו'. בבבלי ריש פירקין:

ועבדיה עבדים. לקמיה מפרש:

קנין כספו. קרא יתירא הוא ודריש הכי כי יקנה קנין כספו נפש שעבדו קנה עבד הוא יאכל בו:

ור' יעקב דריש מהם יאכלו. קרי בהם נמי והם יאכילו:

בעבד שקנה עבדי' ע"מ שיהיה לרבו כו'. וכן גריס נמי הרשב"א ז"ל ופיר' דמיירי דיהיב להו אחר מנה לקנות ע"מ שישמשו להן והם קנו אותן ע"מ שישמשו האדון והוא כעין נכסי מלוג שהגוף לאשה והפירות לבעל:

אבל בעבד שקנה ע"מ שלא יהי' לרבו כו' גרסינן. לפי הגי' של הרשב"א ז"ל וטעמא דכיון שאין לרבו רשות בהן כלל לא אכלי דכלהו כי אכלי מכחו של כהן קא אכלי:

קנינו הוא. כלו' קנינו של עבד בלחוד הוא ולית ליה לכהן קנין כלל בגווייהו והילכך לא אכלי:

כל הקודם בהן זכה. דכהפקר הן:

והכא. במתני' לא קנין קנינו הוא בתמיה ואמאי עבדי מלוג לא יאכלו:

ומשני ר' הילא הראוי כו'. והרי היא חללה ואינה ראוי' לאכול:

משום קנס. וכדרבא שם דרבנן גזרו בהו כדי שתאמר אני ועבדיי אינם אוכלין וכזונה היא אצלו ותצא ממנו:

מה נפיק. מאי בינייהו בין הני ב' טעמים:

עבד ערל כו'. דלא שייכא בי' קנס:

בעבדי צ"ב פליגין. אמוראי דלקמן:

מכרן. הבעל אינן מכורין ולקמן מפרש לה במאי פליגי:

ואת אמרת אכין. בתמי' דהרי כשלי הן ואמאי אין לו רשות למכור:

הרי עבדי מלוג. דנמי אוכלין בבת ישראל שנישאת לכהן ואפ"ה אתה מודה בהו דאינן מכורין דהן ודאי לאו שלו הן:

משלך נתנו לך. כלומר בעבדי צאן ברזל דלאו מדאורייתא אכלי כדמסיק:

בדין הוא שלא יאכלו. דהרי הם לאו כשלו ממש אלא הואיל וחייב באחריותן קתני וכן קאמר רב ספרא בבלי שם והן אמרו והן אמרו:

עבדי מלוג. ברייתא בבלי ב"ק דף פ"ט:

לאשה. אם הפילה היא שינו או סימאה עינו יוצא לחירות:

אבל לא לאיש. שאין גופו קנוי לו:

ועבדי צאן ברזל יוצאין לאיש. אלמא דכשלו הן וכר' אליעזר וכן מביא הבבלי פירקן מזה סייעתא לר' אמי דאמר במכנסת לו שום הדין עמו כשאומר דמים אני נותן וא"כ לר' אמי אם רצה למכור נמי מוכר וכן משמע שם:

מאי עבד לי' ר"י. לההיא ברייתא:

קל הוא בשיחרור. דאעפ"י דאינן כשלו לענין מכירה לענין שיצא לחירות מיהת מחשבינן כשלו שהקלו בשיחרור כדאשכחן דחילקו בזה כהדא כו':

העושה עבדו אפותיקי. לב"ח מזה יהא לך פירעון:

אינו מכור. וב"ח גובה ממנו. מימרא דרבא בבלי ב"ק דף י"א ובכמה מקומות:

משוחרר. כמימרא דרבא בכמה מקומות ובפירקין דהקדש חמץ ושיחרור מפקיעין מידי שיעבוד דאלמא דשאני לן בין מכירה לשיחרור:

אינן ביום ויומיים. כדין המכה עבד כנעני שלו:

בין לאיש בין לאשה. דאלמא דלאו כשלו הן. ובפ' החובל שם לא גריס עבדי צ"ב ושם קאמר אליבא דר"א אינן בדין כו' כדמפרש התם טעמא:

מה פליגין. השתא בעי הש"ס במאי פליגי ר"י ור"א לעיל:

בשמכרן לעולם. פליגי והתם הוא דקאמר ר"י דאינן מכורין וכדמסיק:

אין תימר כו'. כלו' דאם נימא דדוקא בשמכרן לעולם:

ולא בשמכרן לשעה ד"ה מכורין. כלו' דלמכירת שעה לא פליגי דד"ה בזה מכורין ואין המכר בטל מיד אלא לכשתגבה:

אין תימר כו'. או דנימא בשמכרן לשעה הוא דפליגי ואפילו בזה קאמר ר"י דאין מכורין כלל:

אבל מכרן לעולם. כלומר דלא פליגי במכרן לעולם דבזה ד"ה אינן מכורין:

נישמעינ'. לזה מן הדא ברייתא:

דתני' העושה כו'. וכן מביא בבבלי גיטין דף מ"א:

ה"ז מכורה. לשעה:

והלוקח יחוש לעצמו. שאם ימות או יגרשנה המוכר תטרוף כתובתה ממנו שאינה מכורה אלא כל זמן שהוא חי ולא גירשה כדמסיק שמכרו לשעה וכן הב"ח אם לא ימצא משאר הנכסים לגבות:

אינה מכורה. כלל אפי' לשעה:

שלא עלה כו'. שאין דרכה של אשה לחזור על ב"ד ולפיכך המכר בטל מיד:

אמרו. ואמרו בני הישיב' בזה דאתיא דר"א דאמר בנכסי צאן ברזל מכורין כרבנן דהכא דנכסי צאן ברזל שוין הן לאפותיקי:

דר"י כרשב"ג. דאמר נמי דהמכר בטל:

הוי בשמכרן כו' וש"מ דבמכרן לשעה פליגי ר"י ור"א דמדמי להו לפלוגתא דרבנן ורשב"ג והתם בשמכרן לשעה הוא כדפרישית:

ולד בהמת מלוג. ברייתא בבבלי כתובות דף ע"ט וכדמפרש התם טעמא דרבנן חיישי למיתה הילכך ולד בהמת מלוג דאי מייתא לא כליא קרנא דאיכא עורה לבעל:

ולד שפחת מלוג. דאי מייתא כליא קרנא לאשה:

חנניה כו' ולד שפחת מלוג כולד בהמת מלוג גרסי'. כדגריס התם וכן מוכח הכא מדלקמן דקא מותיב לרב על דעתך כו' ורב כרבנן:

הוו ידעין. דר' יוחנן פסק כחנני' וכן מסיק בבבלי כחנני' דלא חיישינן למיתה:

על דעתך דאת אמר משל אשה הן. ולד שפחת מלוג וקס"ד דטעמא דרב דלא מחשב לולדות כפירות דהן לבעל אלא כשבח הנכסים הן ואין לבעל בהן כלום:

מעתה. דשבחא קרית להו לא יטול הבכור פי שנים בולדות שילדו לאחר מיתת אביהן דהא קי"ל דאין הבכור נוטל פי שנים בשבח:

הגע עצמך. תשובת רב היא שהשיב לשמואל לדבריך דשבחא משוית להו ואפ"ה לק"מ דהגע עצמך בהכניסתן קטנים וגדלו דודאי של אשה הן כדלקמן דנוטלתן כמה שהן ואת מודה לי בזה דהבכור נוטל פי שנים בכה"ג דשבח מחמת עצמן הן וכן נמי בולדות דכשבחא דאתיא ממילא הוא. ומיהו עיקר טעמא דרב כדפרישית ומש"ה מחלק בין ולד בהמה לולד אשה:

הכניסתן ילדים. ונעשו נערים נוטלת כמה שהן:

הכניסה לו כו'. ובבבלי דף ס"ז גרסי' אמר רב יהודה הכניסה לו שני כלים באלף זוז ושבחו ועמדו על שני אלפים א' נוטלתו בכתובתה ואחד נותנת דמים ונוטלתו מפני שבח בית אביה ונראה דהכא נמי גרסי' הכין דאל"כ מאי מוסיף ר' אבא לקמי' וה"ג. הכניסה לו שני כלים היו יפי' ככתובתה נוטלת בכתובתה וקמ"ל דהדין עמה כשאומרת כלי אני נוטלת:

הי' אחד יפה ככתובתה. כגון ששבחו ועמדו עד הכפל בזה פליגי רב הונא ור"נ דחד אמר הואיל ויותר על כתובתה הוא במיתן דמי ומישקל לא אמרי' הדין עמה וכמהו דתימא דקאמר התם לרב יהודה:

ור' אבא מוסיף דאפילו היה אחד ומחצה. מן השני בכתובתה לא אמרינן בזה הואיל ויש לו חצי השני דהוא נותן דמים אלא היא נותנת דמי המותר מהשני ונוטלתו שלא עלה על דעתו שישתמש אחרים בכליה לאחר שיגרשה:

מתניתא אמרה כן. תוספתא שהבאתי לעיל דאם הכניסתן בדמים כו' כלומר דאפי' הוקרו היא נותנת דמים ונוטלתן:

מלוג מלוג. כעין מליגת הראש כלומר שהוא אוכל פירות והקרן קיים:

תמן תנינן. בבכורות פ"ב דף י"ו:

המקבל צאן ברזל מעכומ"ז. ששם אותן בדמים קצובין והישראל מקבל אחריות עליו עד לזמן ובאותו זמן מה שיוולדו יחלקו ביניהן:

פטורין. וולדות של אותו צאן ברזל כשיגדלו ויבכרו פטורין מן הבכורה:

הוולדות לראשון. לעכומ"ז הנותן:

הוולדות לשני. לבעל המקבל ממנה דהא אפילו וולד בהמת מלוג אמרינן לעיל לבעל:

ומשני ר' יוסה דהתם ע"י שעיקרה. האם נמי שייכה לעכומ"ז כדמפרש התם דאלו עכומ"ז בעי זוזי ולא יהב לי' תפיס לבהמה ואי לא משכח בהמה תפיס לולדות והוי יד עכומ"ז באמצע ופטורה מן הבכורה:

ברם הכא. לא שייכא יד האשה כלל בעיקר כ"ז שלא גירש' לפיכך הולדות ג"כ לבעל:

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.

< הלכה קודמת · הלכה הבאה >מעבר לתחילת הדף