שיירי קרבן/גיטין/ה/ג

שיירי קרבן גיטין ה ג

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

מפני שאין להן קצבה. בבבלי בסוגיין קאמר עולא לפי שאין כתובין ומיבעי ליה לר"ח קצובין וכתובין או קצובין אע"פ שאינן כתובין מתיב ר"ה בר מנוח מתו בנותיהן ניזונות מנכסים בני חורין והיא ניזונת מנכסים משועבדים מפני שהיא כבעלת חוב ע"כ נראה דפריך בין לעולא בין לר"ח דמזון בת אשתו אינו כתוב ואינו קצוב אע"ג דתנן ברישא דהך מתני' דמתיב מינה ר"ה בר מנוח ופסק עמה לזון חמש שנים מ"מ כיון דגם רפואה שאין לה קצבה בכלל מזון אין המזונות קצוב. וכ"כ רש"י פ' נערה דף נ"א ע"ב בד"ה והמקבל עליו לזון בן ובת אשתו אף הוא אינו גובה ממשועבדים לפי שאין קצובין וכתובין והא דתנן בהנושא והיא ניזונת מנכסים משועבדין מפני שהיא כבע"ח מוקמינן לה התם בשקנו מידו דסתם קנין לכתיבה עומד ע"כ. ואין לומר רש"י מוקי להך ברייתא דתני בה לזון בן ובת אשתו בשלא קצב השנים דא"כ מאי קשיא ליה ממתני' דהנושא דהתם איירי בשפסק לזון חמש שנים. ודוחק לומר דלא קשיא לרש"י ממתני' דהנושא אלא למ"ד כתובין בעינן. דהא לא הזכיר דפליגי אמוראי אי בעינן קצובין או כתובין גם מפורש שם דס"ל כמ"ד קצובין בעי' שהרי כ' שם בד"ה פירות וכו' לפי שאין קצובין ואין הלוקח יודע בכמה להזהר. וכן פסק הרמב"ם פכ"א מה' מלוה כר"ח ע"ש. ובהכי ניחא קושית תוס' ר"פ הנושא למ"ד קצובין אמאי לא חשיב מזון הבנות לאחר מיתת אביהן דהוי עד שתבגרן קצובין לענין אם שיעבדו האחין שיוציאו מידו. דאין מזון הבנות ולא מזונות בת אשתו קצובין. ועיין בתוס' כתובות דף נ' ע"ב שתירצו קושיא זו בענין אחר. ואל תתמה אם נאמר דקושית ר"ה בר מנוח דמתני' דלא כחד מינייהו א"כ מ"ט דמתני' דהא פירש"י אהא דמותיב בסוגיין מר' נתן אלמא משום דלא קדים ולאו משום קצובין וכתובין וכ"ת א"כ מאי משני בשקנו מידו בשלמא למ"ד כתובין בעינן ניחא דסתם קנין לכתיבה עומד אלא למ"ד קצובין בעינן מאי מהני הקנין י"ל כמ"ש תוס' בסוגיין בד"ה בשקנו מידו וכו' קנין אלים טפי מכתיבה ע"ש א"כ קנין עדיף נמי מקצובין. מיהו לשיטת תוס' י"ל דלא ניחא להו לפרש תיובתא דר"ה בר מנוח לכ"ע דא"כ מ"ט דמתני'. הא אינהו מפרשין נמי הא דקאמר ת"ש מדר' נתן אתיא כר' חנינא ע"ש בד"ה אלמ'. ורש"י פי' בסוגיין דר"ה בר מנוח לעולא פריך ולא לר"ח דלזון בת חמש שנים דבר שיש לו קצבה הוא וקשיא דידיה אדידיה וכמ"ש. וראיתי לרשב"א בחידושיו שכ' בשם ר"ח כמ"ש. ומרבה להקשות אפירש"י דמזון בת אשתו לא קייצא והכי מוכח בהדיא בכתובות פ' נערה דאמרי' רב ושמואל אמרי תיקנו מזונות תחת מעשה ידיה ומעה כסף תחת מותר ואמרי' במאי קמיפלגי מ"ס מידי דשכיח ממידי דשכיח ומ"ס מידי דקיץ דהיינו מעשה ידיה ממידי דקיץ דהיינו מעה כסף אלמא מזונות לאו מידי דקיצא נינהו ע"כ. ותימה לי מה ראיה מייתא ממזונות האשה למזונות הבנות ודאי מזונות האשה לא קיץ דעולה עמו ואינה יורדת נמצא פעמים שצריך להוסיף במזונותיה משא"כ בבנות. וכ"ת א"כ מעה כסף נמי לא קיץ דעולה עמו י"ל מזונות משתנה אפי' בדבר מועט שמרויח משא"כ במעה כסף. ואפשר דמעה כסף אינו משתנה כלל ומתני' דסוף פ' אע"פ יש לפרש' כך ועוד ודאי מודה רש"י דמזונות פעמים יוקר פעמים זול אלא אפ"ה דרך בני אדם שמקבלין על עצמן לזון אדם שנה או שנתיים בעד שכר כך וכך נמצא דמידי דקיץ הוא אבל אינו דומה קיץ דמזונות לקיץ דמעשה ידיה שהיא דבר שאינו משתנה כל ימי חייה וזה ברור. עוד הקשה אם איתא הל"ל מתיב ר"ה בר מנוח לעולא לסיועי לר"ח א"נ הל"ל מתיב ר"ה לעולא ע"כ. נ"ל רב הונא לפשוט האיבעיא קאתי דר"ח קצובין לחוד קאמר ולא להקשות אעולא ואפשר דלא ידע דפליג עולא אר"ח ואי נמי ידע כיון דעיקרו לפשוט האיבעיא לא חש להזכירו. וכתב עוד הרשב"א והא דפרקינן בשקנו מידו ופירש"י סתם קנין לכתיבה עומד גם זה תימא ל"ל בשקנו מידו לימא בשכתב לה ע"כ. ונראה מדתני רישא ופסקה עמו וכו' משמע פסיקא הויא אבל לא כתיבה שכך הוא לישנא דמתני' ברוב המקומות. ותדע דהא ר"פ הנושא מוקי לה נמי בשקנו מידה מכח קושיא אחריתי ולא מוקי לה בשכתב לה. ואף תוס' כתבו שם ה"מ לאוקמי בשכתב לה. מיהו לרשב"א ניחא דבעי לשנויי התם אליבא דכ"ע ולר"ח כתיבה לחוד לא מהני ומזונות לא קיץ הלכך צריך לאוקמי מתני' בשקנו מידו. ואף דמסיק הרשב"א דהלכתא כעולא מ"מ ניחא ליה לשנויי ככ"ע. ועי"ל לשיטת רש"י לכך לא מוקי לה התם בהנושא בשכתב דא"כ קשיא מאי קמ"ל וכ"כ רש"י ותוס' שם דף ק"א ע"ב אבל השתא דמוקי לה בשקנו מידו. ניחא דקמ"ל דסתם קנין לכתיבה עומד וה"ל כאלו כתב לה. ומ"ש הרשב"א עוד ועוד קשיא לי מאי פריך א"ה בנות נמי מאי קושיא לעולא הא איהו דאמר כתובין הן אצל בני חורין ואינן כתובין אצל משועבדין הרי דעיקר תקנתן הכי הוה ע"כ. ואיני מבין הא בשקנו מידו לאו מכח תקנה קאכלו אלא מכח קנין והרשב"א גופא כתב כן לפי' ר"ח אלא אי לאו דסתם קנין לכתיבה עומד לא הוי מהני הקנין ממשעבדי דבעינן כתובין. ומ"ש תוס' דף נ' ע"ב בד"ה אין מוציאין וכו' בפ' נערה תניא חמשה גובין מן המשוחררין ותנא ושייר הכא והתם ואע"ג דהתם תני חמשה. וכ"כ תוס' בכתובות שם. ונ"ל לפי מאי דמסיק דלמזון הבנות אפי' בשקנו מידו אין מוציאין לא שייר במתני' וברייתא מידי. במתני' לא מצי למתני לזון בן אשתו דתני בברייתא. משום דתני למזון הבנות דאיירי אפי' בשקנו מידו אין מוציאין משא"כ לזון בת אשתו דמוציאין בשקנו מידו וכיון דאין דיניהן שוה לא תני לה. והא דתני בברייתא גט חוב שאין בו אחריות וכתובה שאין בה אחריות. לא תני במתני' דסתמא כר' יהודה דאמר אחריות טעות סופר וברייתא כר"מ כמפורש שם בכתובות. ובברייתא לא תני מזון האשה והבנות דתני במתני'. דכ"ש הוא השתא למזון בת אשתו אע"ג דליכא למיחש לצררי אין מוציאין כ"ש למזון האשה והבנות. וזה סייעתא לפי' ר"ח דלפירש"י קשיא למ"ד קצובין דלא מוקי לה בקנו מידו:

והוא שקדם וכו'. פירש"י מדתלי טעמא משום דלא קדים ש"מ שאין הטעם משום קצובין וכתובין. והרשב"א כ' דבא להוכיח בדר"ח דקצובין אע"פ שאינן כתובין וכו' גם בירושלמי מצאתיה על דברי ר"ח וקיי"ל כעולא דהא ר"י ור"ל הכי ס"ל ע"כ. וקשה א"כ קשיא ר"י אדר"י דבבבלי קאמר. מפני שהן כתובין ובסוגיין קאמר והוא שקדם וכו' והך קושיא היא בין לרש"י בין לתוס' וי"ל בבבלי רב אסי הוא דקאמר הכי משמיה דר"י והכא ר"ח בר בא קאמר משמיה דר"י ופליגי אהדדי. מיהו הא ודאי דאין ראיית הרשב"א מסוגיין דר' נתן כר"ח אתיא ראיה גמורה דלשיטת רש"י י"ל ר' יוחנן פליג וסובר משום דקדם הוא ואין הטעם משום קצובין וכתובין וקאי אמתני' אין לך יורד ברשות וידו על העליונה אצל ראובן. כתב בש"ע ח"מ סי' שע"ג סעיף א' היתה ההוצאה יתירה על השבח בין שהכיר בה שהוא גזולה בין שלא הכיר אין לו מההוצאה אלא שיעור שבח ונוטלו מבעל השדה. וכ"כ הרי"ף והרמב"ם והרא"ש. ותימא הא מפורש כאן דלוקח אצל הגזלן יורד ברשות הוא ומפורש בש"ע שם סי' שע"ה ס"ד דהיורד ברשות אם ההוצאה יתירה על השבח נוטל את ההוצאה. ונראה שסמכו אהא דגרסי' בבבלי ב"מ דף ט"ו המוכר שדה לחבירו והשביחה ובא בע"ח וטרפה כשהוא גובה וכו' ואם היציאה יתירה על השבח אין לו אלא ההוצאה כשיעור שבח מבעל חוב. וסברי דהוא הדין בלוקח מגזלן. אך אין דברים הללו מבוררין לי דמנ"ל שאינו גובה שאר הוצאה מבעל הקרקע והא דלא תני בסיפא ושאר הוצאה מבעל הקרקע כדתני ברישא נוטל את השבח מבעל הקרקע איכא למימר דהא פשיטא השתא שבת נוטל מבעל הקרקע הוצאה לא ב"ש ולא איצטרך סיפא אלא לאשמועינן דבע"ח אינו משלם היציאה אלא כשיעור שבחא. ואף אם נאמר דבלוקח מלוה שאין לו יציאה היתירה על השבח היינו משום דלאו כיורד ברשות ממש הוא שהרי ידע שיש למוכר בע"ח שיש לחוש שיקח השדה ממנו משא"כ בלוקח מגזלן ולא הכיר בה אצל הגזלן ודאי יורד ברשות הוא כמפורש בסוגיין וצ"ע:

דיכיל למימר לי' מילי דלא דידי זבנית לך. וא"ת וכי לית לי' לרבי מנא מה מכר ראשון לשר כל זכות שתבא לידו וי"ל אית ליה אלא קסבר רב אסי במאי קני בהאי שטרא האי שטרא חספא בעלמא דהא מעיקרא לא סמכא דעתי' עליה דמי יימר שירש מאביו כלום שמא ימכור נכסיו מחיים והכי מסיק בבבלי פ"ק דב"מ:

ר"י לא גבי. וקשה וכי פליג רבי יוחנן אדר' דאמרינן בסמוך דכתב לרב מוציאין לפרנס' גם בבבלי בכתובו' דף ס"ט משמע דהדר בי' ר"י מששמע הא דר' לכך נ"ל דגרסינן מהו לגבות' פרנסה מן המטלטלין ובבבלי שם דף נ' מפורש דר"י לא גבי ממטלטלין גם המעשים דמייתי בסמוך כולהון במטלטלין איירי:

כמנהג מקומה. מכאן ראי' למ"ש תו' והרא"ש שגובין פרנסת הבנו' אף מן המטלטלין. ועיי' בכתובו' דף נ"א בתו' בד"ה ממקרקעי והרמב"ם כ' פ' כ' מה"א עישור זה שהוא לפרנס' אינו מתנאי כתובה לפיכך אפילו לתקנת האחרוני' אינו נוטל אלא מן הקרקע ע"כ ומסוגיין מבואר דליתא למ"ש הלח"מ שם דדוקא בכתובה ותנאיה התקינו הגאוני' דעת' כל עסקינן במטלטלין ואשה סמכה דעתה עלייהו וכו' ע"ש. דהא מפורש במקו' דרוב עסקיהן במטלטלין גובין אף לפרנסה ואפשר לומר דס"ל דהכא איירי שהי' מנהג מפור' דגובין פרנסה ממטלטלין אבל היכא דליכא מנהגא אין גובין ממטלטלין:

רבי בא כדידי' ור"י כדידי'. בקונ' הגהתי' ואפשר דקאי אהא דגרסי' בירושלמי כתובות דף י"ז ע"ב הכותב נכסיו לבניו א"ר יהוד' בן חנני' הוא ואשתו ובניו קטנים ניזונים מהן לאלמנתו מהו אר"ז איתותבת ולא איתפרשת א"ר בא בר ממל איתותבת ואתפרשת א"ר בא נראין הדברים אם היתה אוכלת בחיי בעלה אוכלת ואם לאו אינה אוכלת ע"כ. וקאמר הכא רבי בא כדעתיה דאמר איתותבת ואיתפרשת ורבי יוד' כדעתיה דאמר התם הוא ואשתו ניזוני' מהם משמע אפילו אלמנתו דלעולם הנכסים בחזקת האלמנה להיות ניזונת לשיטתו דאמר אפילו מתו הבנות אלמנתו ניזונת מהן ועיי' בבבלי כתובות דף מ"ט ע"ב. וע"פ הסוגי' דכתובות עוד יש לפרש בענין אחר ואין להאריך:

בני בנים מה הן. עיי' פי' בקונט'. עי"ל מיבעי' ליה אם לא הניח בנים רק בני בנים חייבין ליתן מזונות האלמנה. וכ"כ בש"ג דאפי' יורשים אחרים שאינן מיוצאי חלציו חייבין לפרנס האלמנ'. מיהו קשיא לי פשיטא הא כבר נשתעבדו הנכסי' בחיי בעלה לפרנסתה. ולפירושי בקונט' קשיא לי שלא הזכירו הפוסקים אם חייב אדם לזון בני בניו כשהן קטנים וצ"ע עוד י"ל בני בני' של הלן היינו לענין פריה ורבי' דאמרינן בני בנים הרי הן כבנים וקאמר בני בנים קפצה עליהן ירושת התורה וכיון דמן התורה יורשין אין עליהם לשלם מה שתקנו חכמים ופי' בקונט' נראה עיקר:

אבל אם אמר לו וכו'. וקשה למה ישבע הרי הוא כופר הכל ומדינא דאורייתא ודמתני' אין כאן שבועה ונראה דה"ג אם אמר שני שוורים מצאתי לך והחזרתי לך אחת מהן הוא אומר לא החזרת לי את שניהן לא בזה תקנו. וצריך לישבע כדין מודה במקצת. וא"ת אמאי ישבע הא מגו דאי בעי שתיק ומגו דאורייתא כדכתיב את בתי נתתי לאיש הזה וי"ל אין זה מגו טוב דחיישי' שמא יודע שיש עדים שראו שמצאן או הוא חושש שמא עמד אדם מרחוק וראה ויכחישנו אבל בחזרה אין מי שיכחישנו. וכ"נ דעת רש"י בסוגיין ולכך לא חש לקושית תוס' שם בד"ה תניא וכו'. וכן צ"ל לרבי יוחנן בסמוך דאל"כ מאי תיקנו הא מדאורייתא אינו נשבע גם באחרונה מטעם מגו:

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.

< הלכה קודמת · הלכה הבאה >מעבר לתחילת הדף