שיירי קרבן/גיטין/א/ה

שיירי קרבן גיטין א ה

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

כל אתר את אמר תן כהולך וכו'. נראה דסיפא דמתני' קשיא ליה דתנן תן גט זה לאשתי ושטר שחרור זה לעבדי לא יתנו לאחר מיתה. ואס"ד תן כזכי מכי מטי גיטא ליד השליח כבר זכה בו האשה והעבד אלא ודאי תן לאו כזכי וקשיא רישא ומשני דמשנתינו באומר זכה. מיהו בבבלי משני כל האומר תנו כאומר זכו. והקשה הרי"ף קושיא הנ"ל ושני לה דזכיה הויא דלא מצי למיהדר אבל גיטא לא הוי עד דמטי גט לידו. ורש"י ור"ת הגיהו לסיפא דמתני' ע"ש בבבלי. ומסוגיין משמע דגירסת רישא וסיפא שוין ולכך קשיין ליה אהדדי. ואני תמה למה להו לרש"י ור"ת להגיה מתני' טפי ה"ל להגיה דברי ר' יוחנן וה"ג וא"ת משנתינו לאו באומר תנו אלא באומר זכו נמצא הבבלי והירושלמי שוין. ולפי גירסא זו מיושב כל מה שמקשי' תוס' דף י"א ע"ב בד"ה כל האומר וכו' ע"ש וצ"ע:

לית לך אלא כהדא אילו המוכר עבדו וכו'. פירושי בקונט' הוא מדברי מהרש"א אך כתב בסוף דבריו שצ"ע. ול"נ שפי' הירוש' דעבד חוב הוא לו דקניינו הוא ויכול למכרו א"כ מאי מהני ליה שרבו קצין הלא אינו חפץ בו רבו שהרי רוצה לשחררו אם לא יהיה שחרורו שחרור ימכרנו לאיש עני ואין כאן שום זכות אבל באשה חוב הוא לה אפשר שהיא חפצה בו ועוד אפשר שלא תמצא לישא איש אפי' מוכי שחין ואתתא בכל דהו ניחא לה וטב למיתב טן דו וזה ברור ופשוט:

ובלבד בשטר. וקשה מאי דוחקי' לפרש מאי האומר הכותב לוקמא בשכיב מרע ואומר היינו אמירה ממש ונ"ל דאף ר"י מפרש אמירה ממש והא דאמר ובלבד בשטר היינו שיכתוב לו גט שחרור וכן פירש"י דף מ' בלישנא בתרא ומאי דקשיא ליה לרש"י מהא דתניא התם בסיפא אתננה ר' אומר זכה אמאי הא לא קנאה נ"ל גם זו בשכיב מרע איירי לכך קנה:

האומר תנו כאומר כתבו ותנו. כ' תו' דף יג ע"ב בד"ה ממאי וכו' וא"ת דלמא להכי תני תנו לאשמועי' דאין כופין את היורשים לשחררו וכר' דאמר תנו לאו כאומר שחררו וי"ל דמתני' לא אתי לאשמועינן מצוה לקיים דברי המת ועוד דסתמא כרבנן ע"כ. וקשה הא אליבא דדב קיימין ואיהו ודאי לא מוקי למתני' כמ"ד מצוה לקיים דברי המת דא"כ ל"ל צבורין וכמ"ש תוס' שם ע"א בד"ה והא וכו' ודברי מהרמ"ש אינן מבוררים לי. וא"ל כתירוצו דר"ת דבעינן שיהא דוקא ביד השליח דא"כ ברישא אין רבותא בתנו דאפי' באומר שחררו אין כאן מצוה לקיים ד"ה שהרי אין העבד בידם. ונראה דעבד שאני כיון שכל הזכות ומתנה זו היא לעבד עצמו והנה הוא תפוש בעצמו ועדיף מאלו מוסרו ביד השליש. וניחא דלא תקשי מסוגיין לר"ת. גם מה שהקשה הרשב"א בחי' בסוגיין אדברי ר"ת מהא דגרסי' בבבלי פ' השולח כי אתא רשב"י אמר משום ר' יוחנן האומר פלונית שפחתי עשו לה קורת רות כופין את היורשים לעשות לה קורת רוח משום מצוה לקיים דה"מ ע"ש שתירוצו דחוק ולפמ"ש ניחא. ומ"ש הרשב"א דליכא לאוקמי מתני' במצוה לקיים דה"מ דא"כ ה"ל למתני ברישא לא יתנו לאחר מיתה וכופין את היורשים לעשות לו גט שחרור. וקשיא ליה דלמא רישא כר' ותי' סתמא כרבנן ע"ש. ואינו נוח לי דודאי מתני' לא אתי לאשמועינן דין עבד אלא אי לשון תנו מהני לגט זה שמסר קאמר דלא מהני ולא יתנו לאחר מיתה ובפלוגתא דר' ורבנן לא קמיירי ובסיפא מהני לשון תנו שנותנין לו המנה שאמר משום דמצוה לקיים דברי המת ומפני כך נדו תוס' מהך תירוצא:

אם משקיבל עליו וכו'. פירשתי בקונט' משקבל עליו היינו שאמר כן בפי' בעינא להו. דאי בשתיקה קבלוהו דשתיקה כהודאה דמי א"כ מאי קאמר בסמוך אלא כן אנן קיימין בסתם והיינו בשתק ולבסוף צוח. מיהו בבבלי חולין פ"ב מסיק בשתק ולבסוף צוח לכ"ע קנה כי פליגי בשזיכה לו ע"י אחר בפניו ר' סובר מדשתק קננהו ורשב"ג סובר הוכיח סופו על תחלתו והא דשתק סבר אמאי אצוח הא לא אתי לידי. ולשון הברייתא בסוגיין משמע קצת כדברי הבבלי דתני האומר ינתנו כל נכסי לפלוני וכו' ובבגלי הגירסא הכותב כל נכסיו וכו'. וא"ת לרבי כיון שאמר הכהן אי אפשי בהן הפקירה נינהו ואיך יאכלו העבדים בתרומה כבר שניא לה בבבלי כריתות דף כ"ד קסבר רבי מעוכב גט שחרור אוכל בתרומה והרמב"ם כ' פ"ט מה' תרומות מעוכב גט שחרור אסור בתרומה וכ' הכ"מ בעיא פ' השולח ולא אפשיטא ועוד יתבאר בסמוך וז"ל הרמב"ם שם בסמוך הכותב נכסיו לאחר וכו' והיו בהן עבדים ושתק ולבסוף צוח ה"ז ספק וכ' הכ"מ ואמרינן התם תנא קמא סבר מעוכב גט שחרור אוכל בתרומה וי"ל דרשב"ג פליג עליה בהא וכיון דמספקא ליה הלכתא כמאן פסק לעיל בסמוך לחומרא ע"כ. וכ' במשנה למלך בדברי מרן הגדילו התערובות דבפלוגתא דתנא קמא ורשב"ג אין שם זכר למעוכב גט שחרור דלא שייך כלל ומ"ש הרב ועוד יתבאר בסמוך וכיון דמספקא ליה וכו' כל אלו הדברים תמוהים הם עד מאוד וצ"ע ע"כ. ואני תמה איך נעלם ממנו גמ' דכריתות ודברי תוס' בחולין פ"ב ובגיטין פ' השולח שמפרש שם דר' סובר מעוכב גט שחרור אוכל בתרומה. ואפשר שכוונת ה"ב דר' ורשב"ג לא פליגי כלל במעוכב גט שחרור דאף רשב"ג סובר בהא כר' וטעמו דרשב"ג משום הוכיח סופו על תחלתו ולא קנאן הכהן מעולם וכן מפורש בחולין פ"ב. ואף שאין לשון הרב מורה כן דודאי שייך פלוגתייהו דרבי ורשב"ג בהא דמעוכב גט שחרור דאי אמרינן הלכה כר' ע"כ צ"ל דמעוכב אוכל בתרומה וכדמסיק בכריתות. אך קושיתי הנ"ל ודאי קושיא היא די"ל דאף רשב"ג סובר דאוכל. אלא שראיתי לתוס' בגיטין פ' השולח דף מ"ב ע"ב שכתבן כד"ה מעוכב גט שחרור וכו' הך בעיא לא אתיא אליבא דר"ל פ"ב דכריתות דמסקינן אליבא דרשב"ג מעוכב גט שחרור אוכל בתרומה ע"ש. משמע קצת דפליגי רבי ורשב"ג בהא. אך כל מעיין ישפוט בצדק דטעות סופר הוא בתוס' וצ"ל דמסקינן אליבא דרבי וכן מפורש בכריתות וקשיא לתוס' שפיר דה"ל למפשט מפלוגתייהו דרבי ורשב"ג וצ"ע:

לית בר נש אמר אי אפשי וכו'. עיי' פי' בקונט'. וקשה דלמא לא אסיק אדעתיה שיאכלו העבדים תרומה ועכשיו ששמע דנפק מיניה חורבא שהעבדים סוברים שקיבלם לפיכך הוא צוח עתה וי"ל מלשון אי אפשי דייק בר' דה"ל למימר לא זכיתי באלו מדקאמר אי אפשי משמע שהן שלו אלא שאינו חפץ עכשיו:

הולך שטר זה מתנה לפלוני אם רצה להחזיר לא יחזיר. גירסת תו' והרשב"א והרא"ש אם רצה להחזיר יחזיר. וכ' בהג"א ויש תוספתא שכ' בה ואם רצה להחזיר לא יחזיר וליתא דא"כ ליערבנהו וליתנינהו בהדי פקדון ומלוה ע"כ. ול"נ דאי אפשר לכללם יחד דהא סיים ברישא וחייב האיש באחריותו וכו' וזה לא שייך במתנה. ואני תמה הא מפורש קאמר ר' אילא מתנה כתוב ומייתי להך תוספתא ובחוב לכ"ע לא יחזיר ע"כ אף במתנה הדין כן. ובתי' הרשב"א הגי' א"ר הילא המעשר כחוב. זו ודאי גי' משובשת היא מה ענין מעשר לכאן. ואי קשיא הא מפורש בברייתא דהולך לאו כזכה דאלו בהולך תניא הלך ומצאו שמת יחזיר למשלח ובאומר זכה תניא הלך ומצאו שמת יתן ליורשיו. נראה ודאי לאו לכל מילי שויא הולך כזכי אלא שאם רצה להחזיר לא יחזיר אבל דליהני כזכה דאפי' לא הגיע ליד המקבל לא אמרי'. וזה כדברי הרי"ף באומר תנו וכמ"ש לעיל ה"ה בד"ה כל אחר וכו' ע"ש והך דהכא עדיפא מהא דהרי"ף דהכא טעמא רבא אית ביה דסברא לומר דלא נתן לו מתנה אלא בשביל שיהנה ממנו הוא בעצמו דאיהו דעביד ליה נייח נפשא אבל לא בשביל בניו וכמ"ש בשם ר"ת לענין נדונית בתו. אבל בשהוסיף לומר זכו הא ודאי לישנא יתירא לטפויי אתי דיזכה בה מיד אפי' ימות קודם שיגיע לידו. וגדולה מזו אמרינן בבבלי בשכיב מרע מה שהוא נותן במתנת בריא לא אמרי' הולך כזכה אבל מה שהוא נותן במתנת ש"מ הולך כזכה עיין בתי' הרשב"א. ובזה א"צ לשנות הגירסאות הישנות גם פירש"י אפשר לקיים ונכון הוא ע"פ הירוש' גם הבבלי יש ליישב לפמ"ש:

שאין אדם זוכה בכתב לאחר מיתה מדנקט לישנא בכתב משמע דוקא באומר זכה שטר מתנה זה לפלוני הוא דיחזיר למשלח אבל באומר זכה מנה זה לפלוני אע"פ שלאחר מיתה זכה יחזור ליורשי המקבל. וזה תימא וכי יש קנין וזכי' למת. ואפשר לו' הא דקאמר ואם לאחר מיתה זכה היינו דמית מקבל בחיי נותן אבל בשעת מתן מעות עדיין המקבל חי הלכך במנה זכה יורשי המקבל משעת נתינתו וברייתא במתנת ש"מ איירי אע"ג דאין מתנת ש"מ חיילא אלא לאחר גמר מיתה ואפי' זכה לא מהני להקנות מיד מ"מ כיון שמסר ביד השליח קונה המקבל מיד בשעת מתן מעות משא"כ בשטר. ועיי' בתו' דף י"ד ע"ב ובהר"ן סוף פרקין ובתשו' הריב"ש סי' שמ"ו. מיהו בתוספת' הגירסא שאין זכין למת אחר מיתה ע"ש:

והדין זכה לחברי' וכו'. ואם החזיר ה"ל פושע ומייתי ראי' ממעשה דר' דוסתאי דאי לאו דאנוס הוי היה חייב לשלם ועיי' בתי' הרשב"א. ובבבלי אמרי' הא דאינו יכול לחזור בפקדון היינו דוקא בשהוחזק הנפקד הראשון כפרן על אותו משכון. וכתב הרשב"א וה"ה אם רגיל המפקיד להפקיד אצל השליח אינו יכול לחזור בו הנפקד הראשון וכ"כ הה"מ ספ"ק מה' שכירות ע"ש. וכ' במ"ל א"נ למה יפטר מאחריותו אין לך פשיעה גדולה מזו ששלחו בדרך ע"י אחר כל הדרכים בחזקת סכנה ואיהו גופיה אם הוליכו בדרך ונאנס מידו חייב דהווי תחלתו בפשיעה וכו' ע"ש. ולא ידעתי איזו דרך עבר הרב שראה שדעת הה"מ לומר שהשני מוליך הפקדון כדרך במקו' סכנה הא איהו לא קאמר אלא הולך פקדון זה לפלוני המפקיד. אם אפש' שיבוא המפקיד ויטלנו משם וא"צ להוליכו בדרך גם השני לא ישלחנו ואי איירי בשאמר הנפקד שלח אלא שלא אמר ע"י מי ודאי פטור השומר הראשון מאונסי הדרכים ואינו חייב באחריותו וצ"ע:

נחתון מיגביה לחבריה תמן. עיי' פי' בקונט'. וקשה איך יצאו מא"י לח"ל הא קיי"ל אסור לצאת מא"י לח"ל וי"ל לדבר מצוה שרי והכא ה"פ שירדו לגבות נדבות שנדבו להספקת החבירים ותלמידים שבארץ ישראל וה"ל כהולך ללמוד תורה דשריא אפי' לכהן כדאמרינן בבבלי ע"ז פ"ק וע"ש בתו':

ויוסי אחי היה כפות. וקשה הא איהו אמר אהן הוא כולא קודם שתפשו' לרבי יוסי וי"ל דה"ק וכי תאמר אחרי שראיתי שר' יוסי מתאמץ שלא להחזיר היה ראוי גם לי לעשות ככה לזה אמר הלא בהיפך הוא שראיתי שהכו את ר"י. ובבבלי סוף פרקין יש גירסא אחרת יותר מכוונת ע"ש:

דין דמחל שטרא לחברי' וכו'. צריך טעם מאי שייטא דהך פלוגתא לכאן וא"ל מאן דאמ' מחל אע"פ שכבר מכרו לאחר ומפסידו למוכר במחילה זו סובר דמחילתו מחילה אף כאן יכול הזוכה לחזור בו ומ"ד לא מחל עד דמחזר ליה שטרא א"כ כשמכרו ודאי אינו יכול למחול דמכירת הנייר מכירה גמורה היא וה"נ אם כבר מסר להזוכה אינו יכול לחזור. דאין סברא שיהא המוחל שט"ח פטור מלשלם א"כ אף כאן חייב באחריות. מיהו בבבלי כתובות פ' הכותב אמר אמימר מאן דלא דאין דינא דגרמי אינו משלם אלא דמי נייר ע"ש:

אין צ"ל זכה לו התקבל לו. כ' הרשב"א בתי' משמע דהתקבל עדיף מתן וצריך לדקדק אי הוה כזכה כיון שהוא משוה אותן כאן ואפי' במתנה ליקני ואם בא לחזור אינו חוזר ע"כ. ואני תמה מאי מספקא ליה הא לקמן ר"פ התקבל מפורש דהתקבל כזכה דגרסי' התם בכל אתר את אמר התקבל כזכה וכו'. וכן מפורש לעיל בסוגיין בברייתא זכה מנה זה לפלוני קבל מנה זה לפלוני וכו' אם רצה להחזיר לא יחזיר והרב ז"ל מביא רישא דתוספתא זו בסוגיין וצ"ע:

אם רצו היורשין לעכב וכו'. בתוספתא הגי' אם רצו היורשין לכופו אין יכולין וכ"ה גי' הרשב"א ואין גירסתם מכונת וגי' שלפנינו נראה עיקר:

הדרן עלך המביא קמא

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.

< הלכה קודמת · הלכה הבאה >מעבר לתחילת הדף