שיטה מקובצת/ברכות/נ/ב

שיטה מקובצת ברכות נ ב

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

ואמר רבא לא אמרן אלא דלא אזמון עלייהו בדוכתייהו. הכי גרסינן בכולהו נוסחי. והראב"ד ז"ל פירש דלא אזמון עלייהו בדוכתייהו כלל שהרי לא היו אלא שלושה ויצאו הם ולא יכלו לזמן. אבל אזמון עלייהו כגון שגמרו שנים סעודתן שהם יכולין לזמן על השלישי על כרחו כדכתיבנא לעיל בשמעתא דאחד מפסיק לשנים כיון שזימנו עליו אף על פי שהוא לא רצה להפסיק ולא יצא ידי זימון כיון שהם יצאו ידי זימון פרח זימון נמי מן השלישי שבא מאותן חבורות כיון שבני החבורה יצאו בזימונו. ומייתי לה מדתנן במסכת כלים סוף פרק י"ח מטה שנגנבה חציה וכו'. פירושא דהא מתניתין מתברר בסופה. דקתני המטה מטמאה חבילה ומטהרת חבילה וחכמים אומרים מטמאת איברים ומטהרת איברים. פירוש חבילה כשהיא כולה שלימה וכל איבריה הם חבילה אחת שהם אחוזים זה בזה כדרכו. וחכמים אומרים אפילו איברים ואוקימנא לה במסכת סוכה בארוכה ושתי כרעים או קצרה ושתי כרעים דחזו למיתב ולמישרא בהו אשלי. בפירוש רבינו שמשון למסמך אגודא ולמשרא אשלי כלומר לסמכה לכותל ולתת עצים מן הכותל לכרעיו בנקב שנתרוקן ולתת חבלים אחר כך ולסרג אותה כראוי. ופעמים שהנקב בארוכה ופעמים בקצרה. ופירוש ארוכה אותה שהיא לאורך המטה (ושתי כרעים). וקצרה אותה של רוחב המטה. ודוקא כשהמטה כולה ברשותו ויכול להחזירה כל זמן שירצה דכיון שהיא עשויה איברים אין הפירוק חשוב כשבר. אבל בנגנב חציה וכיוצא בו דליתה גביה ואין בידו להחזירה לדברי הכל טהורה אפילו ארוכה ושתי כרעים אלא אם כן יחדה לישב עליה דבהא לא פליגי. ואפילו ר' אליעזר מודה שאם קבלה טומאה בחבילה ונתפרקה והיא ברשותו שאם החזירה חזרה לטומאתה הראשונה וצריך נמי להחזירה כשרוצה להטבילה והיינו דקאמר ומיטהרת חבילה. ומכל מקום בין לר' אליעזר בין לרבנן כל היכא שאינה ברשותו ואינו יכול להחזירה פרח מינה טומאה לגמרי ותו לא הדרא לה. הכא נמי האי יחיד אף על גב דאיכא עליה חובת זימון כיון דאפליג מחבריו ואזמון עליה ולא איפשר למהדר בהדייהו פרח זימון מיניה. אבל כי לא אזמון עליה בדוכתיה דמי למטה שנתפרקה וכולה ברשותו דכיון שיכול לחברה הדרא לטומאתה. והכא נמי יכול לחזור אצלם וחובת זימון עליו אף על פי שנפרד מהם. ובין מדר' אליעזר בין מדרבנן מייתי ראיה כדפרישנא דכולהו מודו בהא מילתא לפום מאי דכתיבנא. והוא הדין להאי פירושא כל היכא דאזמון בדוכתיה אף על גב דלא אזמון עליה כגון שהיו יותר משלושה או שבא אחר ונצטרף עמהם דשוב אין אלו ראויין לזימון. וליכא הפרשה בין דאזמון עליה בין דלא אזמון עליה דודאי כיון דאזמון בני חבורתו ושוב אינו ראוי לשוב ולזמן עמהם פרח זימון מיניה כמטה שנחלקה ונגנב חציה. והאי דנקט אזמון עלייהו לאו דוקא אלא משום דבעי רבא למינקט דיניה בתלתא לחוד כמילתיה דרב חסדא. והרמב"ן ז"ל פירש לא אמרן אלא דלא אזמון בני חבורתו לעצמם ומשכחת לה כגון שהיו ארבעה או שבא אחר ונצטרף אצלם. אבל אי אזמון בני חבורתו לעצמם משפירש זה מהם ומשכחת לה כדפרישית ודאי כיון שנשאר זה כשהוא יחיד פרח זימון מיניה שאין תורת זימון על היחיד. ואפילו נצטרף אחר כך עם שנים אחרים כמותו אינו חוזר וניעור. והאי דקרי ליה עלייהו משום דבזימון בני החבורה פקע זימון מן הפורשים וכמאן דאזמון עלייהו דמי. וזהו שהביאו ראיה ממתניתין דמטה מכאן ולהבא אין למפרע לא דכיון דפלגה ופרח טומאה מינה שעה אחת שוב אין אותה טומאה חוזרת עליה. ומיהו כל היכא שנצטרפו אלו השלושה הפורשים קודם שזימנו בחבורתם אף על פי שזימנו אחר כך קודם שברכו אלו השלושה אכתי יכולין לזמן לעצמם דהא לא פרח מינייהו זימון שעה אחת. ולזה הפירוש לא נהיר לישנא דעלייהו דהוה ליה למימר אזמון ולא אזמון. האי דנקט אין רשאין ליחלק ולא נקט חייבין לזמן משום דודאי אי בעו למיהדר לדוכתייהו ולזמן עם חבורותיהם הרשות בידם אבל אינן רשאין ליחלק ולברך כל אחד לעצמו:

ואמרינן בגמרא דאפילו בשאין מקצתן רואין אלו את אלו אם יש שמש ביניהם משמש לכולן שמש מצרפן ומזמנין כאחד. והוא הדין שמצרפן כשעומדים בשני בתים. והכי גרסינן התם (בירושלמי) ר' ברכיה מוקי לאמוריה על תרעא דבי מדרשא ומזמן על אלין ועל אלין:

הכי גרסינן בכולהו נוסחי עד שלא נתן לתוכו מים מברכין עליו בורא פרי העץ ונוטלין ממנו לידים. משנתן לתוכו מים וכו' אין נוטלין ממנו לידים. ואין לפרש כמו שפירש רש"י ז"ל דנטילת ידים לאכילה קאמר דהא לא איפשר דודאי מים בעינן בנטילת ידים לאכילה כטבילה לגבי כל הגוף ומי פירות ודאי לא מהני לטבילה כלל. וגבי קידוש דכהנים בעינן נמי מים כדכתיב קרא בהדיא ובפרק כל הבשר משמע דדיני נטילת ידים מקידוש ידים שבמקדש ילפינן להו. ועוד אמרינן התם דאפילו אחזותא דמיא קפדינן ואמרינן נמי במסכת ידים דמים שנפלו לתוכו קומוס וקנקנתום ונשתנו מראיהן פסולין ולא גרעי ודאי נשתנו מראיהן ממי פירות. לכך פירשו דנטילת ידים דלנקיות קאמר כגון מים אחרונים או לתפלה. וקודם שנתנו לתוכו מים אינו חשוב כל כך ואין מברכין בורא פרי הגפן ונוטלין לידים דלא חיישינן להפסד אוכלין. ומשנתן לתוכו מים חשוב לברך עליו בורא פרי הגפן ולברכת המזון ולכמה מצות הילכך אינו בדין שיטול עכשיו ידיו בו ואחר כך יברך עליו על מזונו:

ואמרינן כמאן אזלא הא דאמר שמואל עושה אדם כל צרכיו בפת כר' אליעזר. דאמר ברישא נוטלין הימנו לידים. ואף על גב דסיפא אמר אין נוטלין הא פרישנא טעמא משום דחזי לברכת המזון והאי טעמא ליתיה בפת דלא שייכי ביה נטילה ולא ברכת המזון. והראב"ד ז"ל גריס בין ברישא בין בסיפא ונוטלין. ולענין פסק הלכה איכא מאן דדחי לה להא דשמואל לבר מהלכתא דהא אמרינן דכר' אליעזר אזלא. ולא נהירא דהא אמרינן בפרק שני דביצה גבי סופלי לחיותא דמטלטלינן להו אגב ריפתא כשמואל אלמא הילכתא היא. ובשבת פרק במה טומנין אמרינן לימא פליגי אדשמואל ודחינן דלא פליגא. ואיכא מאן דאמר דסוגיין דהכא מחלפא מההיא דפרק במה טומנין דהתם אמרינן דשמואל לא אמרה אלא במידי דלא מימאיס אבל במידי דמימאיס לא והכא אמרינן דאתיא כר' אליעזר דשרי אפילו במידי דמימאיס. ואנן קיימא לן כסוגיא דהתם דכל דאיכא לאוקומי שמואל כרבנן מוקמינן. ויש עוד לומר דהכא נמי הכין סבירא לן והכא לא אמרינן דאתיא לגמרי כר' אליעזר אלא משום דמדרבנן ליכא למשמע מידי אי משום הפסד אוכלין אתו לה או משום דחזו לברכה משום הכי קאמר כר' אליעזר כלומר דמדר' אליעזר איכא למישמעה מכל דכן. אבל לא כותיה לגמרי דשמואל לא שרי אלא במידי דלא מאיס ור' אליעזר שרי בכל ענין. מיהו אנן קיימא לן כשמואל דדוקא במידי דלא מאיס אבל במידי דמאיס אסור. וברייתא דבסמוך דאין מעבירין כוס מלא על הפת ובשר חי וסמיכת קערה בפת משום דילמא משפכי ואיכא מאיסותא ובהא אף שמואל מודה. ויש שנהגו לאכול דייסא בפת כיון שאוכלין הפת לבסוף כשמואל דאמר עושה אדם וכו'. ואף על גב דמימאיס כיון דאוכלו לבסוף שפיר דמי. ובמסכת סופרים אוסר דאמרינן התם אין נוהגין בזיון באוכלין ואין זורקין אוכלין ממקום למקום ולא ישב אדם על גבי קופה מלאה תמרים או גרוגרות אבל יושב על קופה מלאה קטנית ועיגול של דבילה [מפני שנהגו כן]. ואין סומכין באוכלין ואין מכסין בהן ואין אוכלין אוכלין באוכלין אלא אם כן ראויין לאכילה [עיין ברא"ש פירושו]:

ורבנן כי לא נתן לתוכו מים למאי חזי:

אמר ר' זירא לקורייטי. פירוש שאוכלים דברים חריפים ושותין אחריהם יין חי ומזוג אינו ראוי הילכך אישתני למעליותא קרינן ביה. ואפילו היכא דלא בעי ליה לקורייטא מברך עליה בורא פרי הגפן. והכי משמע בערבי פסחים דאמרינן שתאן חי יצא ידי יין אלמא חזי וכן עיקר:

ממשיכין יין בצינורות לקראת חתן וכלה. איכא מאן דפריש בדלא מימאיס כגון בצנור של עץ ומקבלו בכלי כשמגיע לראש הצנור. ואיכא מאן דפריש אפילו על גב קרקע דממאיס דכיון דעיקר שמחת חתן וכלה בכך התירו וכן עיקר. אבל קליות ואגוזים אין עיקר שמחה בכך ולא התירו אלא בימות החמה דלא ממאיס ובימות הגשמים אסור. וצריך ליזהר שלא לזרוק חטים לפני חתן וכלה כמו שנהגו. ויש אומרים דחטים לא חשיבי אוכל לגבי הא מילתא:

שכח והכניס אוכלין לתוך פיו:

במידי דאי זריק ליה ממאיס מסלקו לצד אחד ומברך. במידי דלא מאיס פולטו ומברך כדי שיהא פיו פנוי משום שנאמר ימלא פי תהלתך. במשקין דאי איפשר לסלקן ולברך בולען ולא פולטן מפני שהוא מפסידן לגמרי. ודעת הגאונים ז"ל שאינו מברך לאחר אכילתן מה שהיה ראוי לברך עליהם בתחלה משום דכיון דמכניסן לתוך פיו פגומין הן קצת ואין להקפיד על ברכתן והוו להו נראו ונדחו דשוב אינן נראין וכדאמרינן בסמוך גבי רבינא דאמר דאפילו גמר סעודתו מברך המוציא ודחינן בגמ' דלא דכיון דאידחי אידחי. אבל הראב"ד ז"ל כתב דמברך בסוף וכההיא דרבינא דסבירא ליה לרב ז"ל דלא אידחיא אלא סייעתיה דרבינא אבל מלתיה לא אידחיא. וכתב עוד דהכא איירי בשאין לו משקין אלא הם ואם יפלוט אותם תבטל ברכתו והנאתו ולפיכך התירו לו לבולען ולברך בסוף. אבל כשיש לו משקין יותר פולט את אלו ומברך על השאר. ויש סעד לדבריו ממה שאמרו בירושלמי רב הונא אמר הרי שנתן לתוך פיו ושכח ולא בירך אם היו משקין פולטן. ואלו בגמרין אמרינן בולען. קשיאן אהדדי אלא כאן בשאין לו אלא הם כאן בשיש לו יותר:

< עמוד קודם · עמוד הבא >מעבר לתחילת הדף

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.

---

---

שולי הגליון

---

---