שיטה מקובצת/ביצה/יד/ב

שיטה מקובצת ביצה יד ב

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

רבא אמר הא לן והא (להוא) להו. פירוש לעולם מה טעם קאמר ואפילו בקטנה אסיר. והא דקתני אבל כותשין במכתשת קטנה לא קשיא דלדידן בני בבל שרי במכתשת קטנה דלית לן עבדי דליזלזלו במילתא למעבד בגדולה. אבל לדידהו בני ארץ ישראל דאית להו עבדי דמזלזלי אסור אפילו בקטנה דמזלזלי בגדולה ויאמרו בקטנה עשינו כן פירש רש"י ז"ל. והרמב"ם ז"ל פירש לבני ארץ ישראל אין כותשין במכתשת קטנה מפני שהתבואה שלהם טובה היא ואם כותשין אותה מערב יום טוב אין בכך הפסד. ולי נראה כדברי רש"י ז"ל מדמייתינן עלה הא דמר שמואל דאית בה משום פריצותא דעבדי.

אייתו ליה דייסא ולא אכיל. פירש הריטב"א ז"ל דהוא רצה להחמיר על עצמו דאילו מדינא שרי דהא קיימא לן כרבי מאיר התם במסכת שבת ובחולין דאמר דהמבשל בשבת שייאכל בו ביום לאחרים.

שאני בי מר שמואל דאיכא (עבדי) פריצותא דעבדי. מהכא שמעינן דלית לן לאחזוקי איסורא דכל ישראל בחזקת כשרין הן דהא יהיב טעמא הכא משום פריצותא דעבדי. וא"ת ומר שמואל היכי משתמש בעבדי פריצי. וי"ל דלדידיה אף על גב דהוו פרוצין במילי דעלמא באיסורא בדיקי גבייהו. ואפילו הכי רב פפי החמיר על עצמו ולא סמך על בדיקותיה דמר שמואל לפי שאין עד אחד נאמן להכשירו.

ממני'. הבורר קטנית ביום טוב בית שמאי אומרים בורר אוכל אוכל. פירוש ולא הפסולת לפי שאינו בר טלטול. ואין גרסתם זו נכונה דמדקתני בורר אוכל משמע אפילו הרבה לצורך כל היום וליום של אחריו. אלא הגרסה הנכונה בורר אוכל ואוכל כלומר אינו בורר אלא מה שהוא צריך לאכול באותה שעה ולא לצורך סעודה אחרת אפילו בו ביום. ואי נמי נראה לי דלבו ביום התירו כל מה שהוא צריך ולא ללילה של אחריו. ובית הלל לא פליגי בהא אלא שמותר ליטול הפסולת לצורך ברירתו מיהו לפי שהוא בטל לגבי האוכל. ודוקא לבו ביום לאכול קודם שקיעת החמה דאילו ליום אחר פשיטא דאסור לעשות ולתקן שום דבר ואפילו לצורך יום טוב שני של גליות. דאף על גב דקיימא לן ביצה שנולדה ביום טוב ראשון מותרת בשני דשתי קדושות הן התם הוא בהכנה דבידי שמים כגון ביצה או פירות שנשרו ביום ראשון אי נמי פירות שלקט נכרי. אבל לעשות שום דבר לצורך ליל שני ויומו לא דאפילו כי הוו ספקא דלא ידעי בקיבועא דירחא הוה לן למיחש שמא היום קדש ולמחר חול כל שכן השתא דידעינן בקיבועא דירחא. הילכך אסור לתקן כל דבר ואפילו להציע את המטות לצורך הלילה כמו שאסור בשבת. וכן להדליק את הנר לצורך הלילה אסור מבעוד יום עד לאחר בין השמשות. ומה שנהגו להדליק נרות בבית הכנסת מבעוד יום לצורך תפלת ערבית נראה דטעמא משום דנרות בית הכנסת לא להאיר בלבד עבדי להו אלא לכבוד ואפילו בשחר מדליקין אותם וכל היום ראויות לכך. וכדאמרינן במדרש על כן באורים כבדו ה' במה מכבדין אותו רבי ייבא בר כהנא אמר באלין פנייסייתא. פירוש עששיות ונרות שבבתי כנסיות. כן כתב הריטב"א ז"ל. ועכשו בהרבה מקומות בגליל הזה מזלזלין בדברים אלו וראוי לגעור בהם. ואלא מיהו כתב הריטב"א ז"ל דמאן דעביד הכי איסורא היא דקא עביד אבל אינו לוקה הואיל וחזי לבו ביום וכדאמרינן גבי האופה מיום טוב לחול. אבל המתחיל ללוש או לאפות או לבשל מבעוד יום דבר שלא יגמר מבעוד יום זה ודאי איסור גמור והגוער והמזרז בדברים אלו הרי זה משובח.

דנפיש בטרחא וזוטר בשיעורא. פירש רש"י ז"ל כי הפסולת דק כגון אבנים דקות אבל הוא מועט בשיעור ומרובה בטורח והאוכל דבר גס וכיון דהפסולת מועט לא הוי כמאן דקאי בעיניה ולא בטיל לגבי האוכל ואפילו הכי כיון דטורח הפסולת מרובה אסור אפילו לבית הלל ולא קא שרי בית הלל ליטול הפסולת אלא דוקא כשהאוכל דק ומרובה והפסולת גס ומועט. ואיכא דקשיא ליה דאכתי פשיטא דמעוטי בטירחא עדיף. והרא"ה ז"ל פירש כי האוכל נפיש בטירחא שהוא דק הרבה וזוטר בשיעורא. והא קא משמע לן דאף על גב דנפיש בטירחא כשבורר האוכל אפילו הכי כיון דזוטר בשיעורא הוה ליה פסולת כמאן דקאי בעיניה ואינו בר טלטול ולפיכך בורר את האוכל שהוא בר טלטול.

מתניתין. אבל לא תבואה. פירוש ואף על גב דראויה לכותשה במכתשת קטנה ולעשות ממנה דייסא אפילו הכי לא שכיחא דעביד הכי ואיכא למיחש לרואין שיאמרו דלצורך חול הוא. ורבי שמעון מתיר מהך טעם והוא שיכוין לכך.

גמרא ובלבד שלא יעשנו בשורה. ופירש רבי אפרים משום דנראה כאלו אחד מוכר ואחד לוקח ואחד סרסורי.

תיקו ואזלינן לקולא ושרי דתיקו דרבנן הוא.

רבי שמעון מתיר בתבואה. הרי"ף ז"ל הביא ברייתא זו בהלכות ונראה שהוא סובר שהלכה כרבי שמעון. אבל הרמב"ם פסק כתנא קמא אליבא דבית הלל. ואפשר שהרי"ף כן סובר ולא הביאה אלא לפרש דברי רבי שמעון כיון שהוא במשנה. וכתב הרמב"ם ז"ל דמשלחין מיני קטניות הראוין למאכל כמות שהן בלא כתישה וסבירא ליה לרב ז"ל דבהא מודה בית הלל וכן נראה עיקר.

שעורים לפני בהמתו. ופירש בירושלמי דר' שמעון בשיטת רבי עקיבא רבו אמרה דדריש אך אשר יאכל לכל נפש דאפילו נפש בהמה במשמע.

משום שנאמר לא יעלה עליך. ופירש הריטב"א ז"ל כדי שלא יבוא לידי לא יעלה עליך. דאף על גב דהוי גזרה לגזרה כולה חדא גזרה היא דאי לא הא לא קיימה הא. עד כאן לשונו ז"ל. מדברי הרב ז"ל נראה לי דאיהו מפרש הא דעשר מצעות וכלאים תחתיהן אפילו כלאים דרבנן ואם כן הוי גזרה לגזרה דאפילו בהעלאה לית ביה איסורא דאורייתא. ואם תאמר הכא אמרינן דאפילו עשר מצעות וכלאים תחתיהן אסור לישן עליהן. והתם במסכת כלאים תנן הכרים והכסתות אין בהם משום כלאים ובלבד שלא יהא בשרו נוגע בהם דאלמא משמע דבחציצה מיהא יכול לישב ולשכב עליהן. וי"ל דבמאי דאתמר בירושלמי על הא דכלאים מיתרצא דגרסינן עלה הדא דתימא בריקנין אבל לא במלאים בנתונין על גבי איצטבא. כלומר דלא התירו ריקנין אפילו בחציצה אלא על גבי איצטבא שהוא דבר קשה שאין הכרים נכפפין על האדם ואין הצדדים יכולין לעלות לכאן ולכאן וליכא למגזר לשמא יעלה עליך. אבל אם הם מונחין על גבי תבן או על מטה של חבלים שהכרים נכפפין והצדדין עולין לכאן ולכאן אסור אפילו בחציצה. וכן המלאין אסורין אפילו בחציצה ואפילו במונחין במקום קשה דומיא דעשר מצעות שהן רכות ונכפפות מצדיהן על היושב עליהן כגון בגדים רכים מאד. ועל הדרך הזה אמרו דמרדעת של חמור אין בו משום כלאים כיון דאינו נכפפת על האדם ויש דבר חוצץ ביני ביני. אבל בלא חציצה אסור וכן מפרש בספר המצוות. ואין צורך לומר בהעלאה כדתנן לא יתן אדם מרדעת של כלאים על כתפו. וא"ת ואמאי לא אוקי מתניתין בכרים ריקנין. וי"ל דקא משמע לן הא דרב הונא דכל שהן קשין מותרים אפילו בלא חציצה.

וכתב מורי נר"ו ואותם כרים וכסתות שלנו שהם של פשתן ומלאים גיזי צמר שרו לפי שאינן שועין ולא גזרו חכמים אלא בשוע או בטווי או בנוז. אבל ודאי אי שיעי הני גיזין אסירי שהרי תכפין כמה תכיפות. וגדולה מזו שנינו לא יקשור סרטי של פשתן הלכך הנך נמי אסירי אם בשרו נוגע בהן או שהן מלאים וכדברי הירושלמי אלא אם כן יכול להוציא הצמר בין תפירה לתפירה וכפי דברי בעל התוספות ז"ל. עד כאן. והרא"ה פירש דהא דירושלמי לא אתמר על משנת כרים וכסתות אלא על הא דתנן התם פשתן שצבעו בחרת פירוש מין צבע לא יעשה ממנה אימרא מפרסמתא. פירוש אפילו בדברים קשים שאין בהם משום כלאים מפני שהפשתן כשהוא צבוע ניכר הוא לכל ויש בו מפני מראית העין. ואמרו שם ובכרים ובכסתות מותר. ועלה אמרינן בירושלמי הדא דתימא בריקנין כו' כי כרים ריקנין המונחין על גבי האיצטבא דרך לכפלן ולהניח צד האימרא שלהם כלפי הכותל. דאילו על גבי מטה שוטחין אותה ונראית האימרא כלפי חוץ ולפיכך אפילו יתן בגדים אחרים עליהן לחציצה שהוא מותר לישב עליהן כדאיתא במתניתין דמסכת כלאים דלעיל אפילו הכי כאן אסור מפני שהאימרא צבועה ניכרת לכל שהיא כלאים ומפני מראית העין אסרו. וכן כתב הריטב"א ז"ל שבדק הירושלמי ונמצא כן. וא"ת אם כן הדרא קושיא לדוכתא דקשיא הא דעשר מצעות אהא דכרים וכסתות דמסכת כלאים. וי"ל דבכרים וכסתות לא גזרו מפני שאינן עשויין להעלאה. וכן כתב הרא"ה בשם רבותיו דכדאמרינן עשר מצעות זו על זו היינו במצעות שראויים להציע על המטה למכסה והם בני העלאה ובהא הוא דגזרו וכן בכל הבגדים הראויין ללבישה.

אמר עולא מפני מה אמרו וילון טמא. פירוש שכן שנינו סדין שעשאו וילון טהור מן המדרס אבל טמא מגע מדרס ושאר טומאות. ובא עולא לפרש הטעם שהוא טמא מפני שהשמש מתחמם כנגדו כלומר בשוליו ותורת מלבוש נמי עליו ולא עשאוהו כאחת ממחיצות הבית שאינן מקבלות טומאה. ומהאי טעמא נמי אמרינן הכא בגמרא שדין הוא שיהא בו משום כלאים. והקשו בתוספות דמהכא משמע דאי לאו דהשמש מתחמם כנגדו לא היה מקבל טומאה. והא פרוכת שבמקדש דליתיה בהאי טעמא ואפילו הכי מקבלת טומאה כדאמרינן בריש פרק גיד הנשה שלש מאות כהנים מטבילין את הפרוכת. ובתוספתא דשקלים אמרינן שתי פרוכות היו אחת פרוסה ואחת מקופלת. נטמאת הפרוסה פורסין המקופלת. ויש שהיו רוצין לחלק שהיה טמא בדין אהל דבפשתן דין אהל יש לו כדאמרינן בפרק במה מדליקין. ואינו מחוור דהא אמרינן התם לא שנו אלא טומאת מת אבל טומאת שרץ ונבלות לא. ועוד הא תנן פרוכת שנטמא באב הטומאה. אלא הנכון דכיון דפרוכת נמי חזיא להתחמם בה אף על גב דלא קיימא להכי ואיסורא נמי איכא דאורייתא אפילו הכי לא חלקו חכמים בדיניהם וכיון דגזרו בוילון גזרו בכולם:

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.

< עמוד קודם · עמוד הבא >מעבר לתחילת הדף