שיטה מקובצת/בבא מציעא/כב/ב

שיטה מקובצת בבא מציעא כב ב

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

שאני התם דכתיב כי יתן. פירוש ובעינן דניחא ליה בשעת נפילה ממש ולא גמרינן מינה לעלמא דהתם הוא משום דאקיל בה רחמנא להכשיר אפילו נפילה שלא לדעת כלל וכיון דכן צריך דניחא ליה בעודו מכשיר מיהת. מה יתן דניחא ליה אף יותן דניחא ליה. ולא דבעינן דניחא ליה שיפלו על הפירות אלא כיון דניחא ליה שיפלו בשום דבר תלוש וכדאמרינן התם גבי נותן קערה על גבי הכותל שתדיח ואחריני טובא. והכא לכולי עלמא דרשינן מקרא ומסורת דהא לא סתרי אהדדי אלא כל חד וחד פירושא לחבריה. הריטב"א.

תא שמע דאמר רבי יוחנן משום רבי שמעון בן יהוצדק וכו'. עד שיצאתה זו שאבודה ממנו ומכל אדם תיובתא דרבא תיובתא. כך הגירסא במקצת הספרים. ורש"י מוסיף בה דברים וכן הוא ברוב הנוסחאות.

ואיסורא דומיא דהיתירא מה היתירא בין אית בה סימן בין לית בה סימן שריא אף איסורא בין אית בה סימן בין לית בה סימן אסירא ותיובתא דרבא תיובתא. ובתוספות הקשו על גירסא זו חדא דהכא ליכא היקשא בקרא דהא לא כתב רחמנא היתירא בהדיא אלא דמעטיה מאיסורא דכתיב ממנו. ועוד דאי היקשא אמרינן נקיש לגמרי דמה היתירא בין ידע בין לא ידע בין איאש ובין עומד וצוח דלא מיאש שריא אף איסורא בין ידע בין לא ידע בין איאש בין לא איאש אסורה. והא ליכא למימר דהא אי בדבר שאין בו סימן כל היכא דידעי בעלים דנאבד מהם משרא שרי דהא יאוש מדעת הוא וגם בדבר שיש בו סימן כל היכא דידעי בעלים ומיאשי משרא שרי דהא בהיתירא אתא לידיה וכדמוכח להדיא בריש שמעתיה ולפי גירסא זו הכי פירושא דאנן דייקינן דכיון דכתב רחמנא אשר תאבד ממנו ומצאתה משמע דאיירי קרא במציאה הסמוכה לאבידה דלא ידעי בעלים ואסרה רחמנא. וליכא למימר דההיא דוקא בדבר שיש בו סימן דהא מיעטה ממנו למעוטי מאיסורא כל שאבודה ממנו ומכל אדם דאף על גב דלא ידעי בה בעלים שריא וההיא ודאי בין בשיש בה סימן ובין בשאין בה סימן איירי דהא הפקר גמור הוא וכיון דתנא לא אשכח היתירא אלא כשאבודה מכל העולם שמעינן דהא דאסר בדליכא ידיעת בעלים היינו אפילו בדבר שאין בו סימן דבכל שאבודה ממנו לבדו לא מצא בו הכתוב שום פתח היתר היכא דליכא ידיעת בעלים וכי איכא ידיעת בעלים אז הוא דמשתרי כשאין בה סימן דילפינן לה משמלה שיש בה סימנים כדאיתא לקמן בפירקין ואף הגירסא הראשונה כך פירושה כמו שכתבנו. הריטב"א.

ותלמיד הר"פ ז"ל פירש וזה לשונו: ואיסורא דומיא דהיתירא. פירוש דומיא דאיצטריך קרא דממנו למשרי שאינה מצויה דומיא דהכי מיירי מאיסור במצויה דעל כרחך הא דאיצטריך שאינה מצויה היינו בשלא ידעה דבשידעו לא איצטריך דהא ודאי הוי יאוש ויאוש לא נפקא לן מהכא אלא נפקא משמלה אלא ודאי לא איצטריך למשרי אלא בלא ידעו שבאת לידי המוצא קודם שידעו הבעלים כשטיפה דהוי יאוש שלא מדעת ודומיא דהכי הוי איסור דמצויה אלמא דשלא מדעת לא הוי יאוש. ע"כ.

וזה לשון הרמב"ן ז"ל: הכי גרסינן מי שאבודה ממנו ומצויה אצל כל אדם יצאת זו שאבודה ממנו ומכל אדם תיובתא דרבא. אי נמי גרסינן ואיסורא דומיא דהיתירא ולא גרסינן מה איסורא וכו'. והכי פירושא דקרא קא דייק דקאמר שהאבידה שאבודה ממנו ומכל אדם מותרת מדכתיב ממנו ועל כרחך האבידה שאבודה ממנו ומכל אדם יש בה יאוש בעלים ודכוותה אסר מי שאבודה ממנו ומצויה אצל כל אדם ואמאי הא איכא יאוש אלא שמע מינה יאוש שלא מדעת לא הוי יאוש ולפיכך אמרה תורה אבידה שאבודה ממנו ומכל אדם מותרת אפילו לא ידעו בה בעלים ואם מצויה אצל כל אדם אסורה דיאוש שלא מדעת לא הוי יאוש. ואי קשיא ודילמא הכי קאמר רחמנא אבודה מכל אדם מותרת שנתיאש ויאוש מתירה. ומצויה אצל כל אדם אסורה שאין בה יאוש וקמשמע לן דיאוש קני. לא קשיא דיאוש משמלה נפקא לן כדתנן בפירקין. ועוד לשמעינן יאוש במצוי אצל כל אדם כגון שנתיאשו או שאין בה סימן מדקא נסיב לה תלמודא שאבודה ממנו ומכל אדם שמע מינה אין יאושה מתירה אלא אבידתה מכל אדם מתירה ושמע מינע דיאוש שלא מדעת לא הוי יאוש. ומאי דכתוב בספרים מה היתירא לא שנא אית בה סימן לא שנא לית בה סימן פירושא הוא ולא ידעינן מאן כתביה דלא נהירא כלל. ואף על גב דגריס ליה רש"י ליתיה מגמרא ושיטפא דספרי הוא ודברי ר"מ קרובין למה שכתבתי. ועיין בספר המלחמות לו.

וכתב הגליון ואיסורא דומיא דהיתירא וכו'. התוספות קשה להם על פירוש רש"י הא לאו היקשא היא אלא מיעוט ונימא דממעט מצויה ביש לה סימן אבל אינה מצויה אפילו יש בה סימן שריא. לכן פירש תוספות דלא איצטריה קרא אלא בדלא ידע דאי ידע פשיטא ושריא דאיאש אלא איירי בדלא ידע ומשמע דוקא אינה מצויה שריא כי לא ידע הא מצויה וכו'. אבל רבא לא חייש להכי דאין הכי נמי לא יהא חלוק מכל מקום נקט אינה מצויה דסתם אינה מצויה אם היה יודע הוה מיאש. ורש"י הולך לשיטתו דכל זוטו של ים ידע ומיאש. ע"כ.

וזה לשון הרשב"א: ואיסורא דומיא דהיתירא מה היתירא לא שנא יש בה סימן לא שנא אין בה סימן שריא אף איסורא לא שנא וכו'. כך היא הגירסא ברוב הספרים ואף רש"י כתבה והרב אב ב"ד כתב הא תיובתא לא נהירא לי.

ואיברא דלישנא לא נהירא ויש בו גמגומין. אבל הרז"ה דחק דלאו דוקיא דגמרא הוא אלא מימריה דרבי יוחנן גופיה הוא ורבי יוחנן גופיה אמרה בפירוש במסקנא דמימריה ומיניה קא מותבינן דבהדיא אמר דיאוש שלא מדעת לא הוי יאוש. וספרים דוקאני לא גרסי ליה אלא הכי גרסי מי שאבודה ממנו ומצויה אצל כל אדם יצאת זאת שאבודה ממנו ומכל אדם תיובתא דרבא. והכי פירושה מדאיצטריך רחמנא למישרי אבודה ממנו ומכל אדם מדכתיב ממנו ואבודה מכל אדם על כרחך יש בה יאוש בעלים ודכוותה אסר בשאינה אבודה אלא ממנו ומצויה אצל כל אדם שמע מינה דעל כרחך אף על גב דאיכא יאוש לכי ידע כיון דהשתא לא ידע ולא איאש לא הוי יאוש. ואכתי קשיא לי קצתן דדילמא הכי קאמר רחמנא אבודה ממנו ומכל אדם מותרת בכל ענין ואפילו מרדפין אחריה ואומר שאינן מתיאשים הא אבודה ממנו ומצויה אצל כל אדם אם לא נתיאש ומרדף אחריה אסורה. וניחא לי דאשר תאבד ממנו קא דייק דהכי קאמר רחמנא כל שבשעת אבידה ממש כלומר בין ידע בין לא ידע אינה אבודה אלא ממנו ומצויה לך אסורה יצאתה אבודה ממנו ומכל אדם בלבד שהיא מותרת משעת אבידה כלומר בין ידע בין לא ידע אלמא מדלא אשכח היתירא לגמרי משעת אבידה אלא באבודה ממנו ומכל אדם שמע מינה דמצויה אצל אחרים אף על פי שאבודה ממנה והיכי דמי דלית בה סימן אסורה. כן נראה לי. ע"כ.

וזה לשון הר"ן: הכי פירושא דלאו משום דומיא אתינן לה אלא לומר שאף מכח הפסוק הוא מוכרח דאסורה בכל ענין דהא ודאי אבידה ששטפה נהר שהיא אבודה ממנו ומכל אדם אלו שמעו בעליה בשטיפתה היו מתייאשים ואפילו יש בהן סימן ואפילו הכי תלה הכתוב טעם היתירא מפני שהיא אבודה מכל אדם ואי סלקא דעתך דבשאינה אבודה מכל אדם כל היכא דאלו ידע מייאש שריא וכגון בשאין בה סימן לשמעינן קרא בכהאי גוונא דכיון דאלו ידע מיאש שריא אף על פי שאינה אבודה אלא ממנו וכל שכן באבודה ממנו ומכל אדם דהתם נמי ודאי אלו ידע מיאש ואפילו יש בו סימן ועדיפא מינה שהיא אבודה מכל אדם אלא על כרחך מהאי קרא שמעינן דיאוש שלא מדעת אינו מתיר אלא באבודה מכל אדם אבל במצויה אצל כל אדם לא. ויש מי שכתב דלא גרסינן מה היתירא בין אית בה סימן וכו' ופירוש הוא שהיה בספרים. עד כאן.

וזה לשון הראב"ד: ואיסורא דומיא וכו'. פירוש שלא נקרא דבר היתר אלא מקום שאבוד ממנו ומכל אדם אבל שאר כל הדברים יש בהם איסור והיתר והיינו דאביי דלדעת רבא כל דבר שאין בו סימן אין בו שעת איסור. ואבודה ממנו ומצויה לכל אדם דקאמר הכי קאמר אבודה היא לה שנתיאש ממנה ועדיין היא מצויה לבעליה בעיני מוצאה שלא ידע אם נתיאש בעלים אם לא אז היא אסורה עד שיתפרסם לו היאוש כזוטו של ים שהוא יאוש ידוע לכל. ופשוטו של דבר שלא תאמר אבודת ממנו לפי שעה ומצויה לשאר בני אדם אמרה תורה לא תוכל להתעלם אבל אבודה לעולם כגון דבר שאין בו סימן מותר להתעלם אלא איסורא דומיא דהיתירא מה היתירא בין יש בה סימן בין אין בה סימן שריא אף איסורא וכו' אלמא בשאין בה סימן נמי איכא איסורא והיתירא מיהו לאחר יאוש דשריא משמלה נפקה. עד כאן.

כתוב בספר המאור כתב הר' אברהם ז"ל. האי תיובתא לא נהירא לי וכו' עד והיינו תיובתא דרבא. וכתב עליו הראב"ד ז"ל וזה לשונו: אמר אברהם. תמה אני על אדוני הרב אב ב"ד מאי אסתפקא ליה בהאי מילתא. ומה שכתוב בספר המאור אינו כי לא מצאנו תיובתא בתלמוד כזו מדברי אמורא על דברי אמורא אחר. ולדבריו אין הקושיא רק מדברי רבי יוחנן על דברי רבא והוה ליה למימר דרבי יוחנן ודאי פליג ולא היה לו לומר תיובתא.

רק פירוש הדבר כך הוא מי שאבודה ממנו וכו'. ואינה אבודה ממנו עד שיתייאש כי אז חושב אותה לאבודה ועדיין היא מצויה לבעלים בעיני כל אדם חושבים כי יחפש אחריה או לא תוכל להתעלם ותחזירנה יצאת זו שהיא אבודה לבעלה בעיני כל כי היאוש על זה מפורסם לכל אדם בין שיש בה סימן בין שאין בה סימן נמצא שאין היאוש מפורסם למוצאה אף על פי שיש יאוש לבעליה אסורה. והא דקאמר ואיסורא דומיא דהיתירא וכו' בא לפרש כי זה הוא משמעות המקרא כמו שפירשנו כי אשר תאבד ממנו הוא היאוש ומצאתה שעדיין היא כמצויה בעיני מוצאה שלא נתפרסם אצלו יאוש הבעלים על כן היא אסורה. עד כאן.

והשתא דאיתותב רבא הני תמרי וכו'. הקשה רש"י דבלא רבא נמי קשיא דהא מודה רבא בכל דבר דחזותן מוכיח וכו' ותירץ הוא. דאין הכי נמי ולא נקט הכי אלא להרבות בחומר איסורן. ואינו מחוור כל הצורך דאי קסבר האי מקשה דתמרי עבידי דנתרי אם כן אי איכא יאוש מדעת הוא ובין לרבא ובין לאביי שריין ואי משום דחזותן מוכיח עליהם וליכא יאוש בין לרבא בין לאביי אסירי וליכא חומרא לרבא טפי מאביי. ואפילו קסבר דלא עבידי דנתרי בין לרבא בין לאביי אסירי משום דחזותן מוכיח עליהם וליכא חומרא לרבא טפי מאביי דבדבר שיש בו סימן שניהם שוין בו. ויש לפרש דתמרי דזיקא כלומר שהרוח משליך אותן למרחוק ואין חזותן מוכחת עליהן בלחוד הוא דקא מיבעיא ליה והיינו דלא קאמר הני תמרי דנתרי אלא דזיקא כלומר בהנהו דרוח משליכם למקום רחוק וקא סלקא דעתיה דתמרי לא עבידי דנתרי ואלו לרבא כיון דלכי ידע מיאש מהשתא הוי יאוש אבל השתא דאיתותב רבא היכי אכלי להו והא לא ידע ויאוש שלא מדעת הוא. ופרקינן כיון דאיכא שקצים ורמשים דאכלי להו מעיקרא יאושי מיאש כלומר שהשקצים עולין ומכין בשרשי התמרים והם מתיבשים והם קלים בפני הרוח והרוח מפזרתן למרחוק עד שאין חזותן מוכחת עליהן והילכך מעיקרא יאושי מיאש מינייהו. הדר בעי כרכתא מאי כלומר אותן האילנות שהן מוקפין גדר או קוצים וברקנים שאין שקצים יכולים לעלות שם ולא ידע דנתרי מאי ואמר ליה אין הכי נמי דאסירי. ולפי גרסא זו ופירושה אין מותר אלא תמרים הנזרקין למרחוק שאין חזותן מוכחת עליהן אבל הנופלים תחת האילן אסורין.

ויש נוסחאות כיון דאיכא בהמה וכלבים. וכן כתוב בהלכות גדולות. ולפי גירסא זו נראה דהכי קאמר ליה כיון שהתמרים מתוקים ובהמה וכלבים אוכלין אותם לא מיבעיא דתמרי דזיקא שאין חזותן מוכחת עליהן אלא אפילו הנופלים מהן תחת האילן מותרין דמעיקרא מיאש מינייהו. וזתים וחרובין שאמרו דאסורין מפני שחזותן מוכחת עליהן היינו דוקא זתים וחרובין שאין בהמה וכלבים אוכלים אותן אי נמי במקום דליכא בהמה וכלבים וכדאמרינן לקמן גבי ככרות של בעל הבית הכי באתרא דלא שכיחי בהמה וכלבים. ולפי פירוש זה פירוש כרכתא מאי כלומר שהאילן בתוך גדרים שאין בהמה וכלבים יכולין ליכנס שם. הרשב"א ז"ל.

ובשיטה כתוב וזה לשונו: וכתב הראב"ד ז"ל דזתים וחרובין דלעיל דאסירן אפילו בלא כרכתא משום דלאו מאכל בהמה נינהו. ע"כ.

וזה לשון הריטב"א ז"ל: וכי מאמר דאיתותב רבא הני תמרי דזיקא כו'. פירש רש"י ז"ל דבלאו תיובתא דרבא נמי קשיא וכו' והקשו עליו בתוספות חדא דלישנא דאיק לגמרי דלא קשה לן אלא משום דאיתותב רבא הא לרבא מינח ניחא. ועוד דאי סבירא ליה למקשה דתמרי עבידי דנתרי אם כן ליכא הכא יאוש שלא מדעת דאפליגו בה אביי ורבא ואי איכא יאוש מדעת גמור הוא ואי משום דחזותן מוכיח עליהן וליכא יאוש כך אסורין לרבא כמו לאביי. ואפילו קסבר דתמרי לא עבידי דנתרי כיון דחזותן מוכיח עליהן בין לרבא ובין לאביי אסורין הן בשוה וליכא חומרא לאביי טפי מרבא. לכך פירשו בתוספות דהכא להכי נקט תמרי דזיקא משום דמיירי בתמרים שהרוח מפילם למרחוק ואין כאן חזות מוכחת כלל וכי ידעי בעלים ודאי מיאשי אלא דהשתא מיהת לא ידעי דאפילו תימא דשכיחי דנתרי מכל מקום לא שכיח דמנתרי להו זיקא למרחוק הילכך ליכא יאוש מדעת דהנהו דנתרי מנפשייהו וחזותן מוכחת עליהן לא מיאשי מינייהו כלל ואפילו לכי ידעי ההנהו דנתרי בזיקא לא ידיע להו דניאשו והוה ליה יאוש שלא מדעת דלאביי אסור וכיון דאיתותב רבא אסירי כאביי. ופרקינן כיון דאיכא שקצים ורמשים דאכלי להו מעיקרא איאושי מיאשי פירוש דאפילו מהנהו דנתרי מנפשייהו וידעי דנתרי הם מתיאשים מן הטעם הזה וידעי דאכלי להו שקצים ורמשים והוה ליה יאוש שלא מדעת דלא מהני הכא חזות מוכחת וכי תימא נהי שנתיאשו לדעת מהנושרין מאליהן דידעי דנתרי מכל מקום מהנהו דנתרי בזיקא דלא עבידי דנתרי איך נתיאשו לדעת. ויש לומר דזיקא נמי לא מנתר למרחוק אלא אותם דהיה סופן להיות נושרין מאליהן שכבר נתיאשו הבעלים מהם. ומה שאמרו לעיל דזתים וחרובין אסורין הכא באתרא דליכא שקצים. אי נמי שאין דרכן של שקצים לאכול זתים וחרובין.

וקשה לי וכיון דאפילו הנושרין מאליהן משרא שרו כדאמרן אמאי לא הוו אכלי להו. ויש לומר דאף על גב דהוו הוו פרשי מינייהו כיון שאין עומדין תחת האילן וחזותן מוכחת עליהן של מי הן. ומיהו המקשה היה סבור שמדינא לא הוו אכלי להו ומשום הכי הוה קשה להו מאי שנא הני מהני דהא לאביי אידך נמי מיסר אסירי דיאוש שלא מדעת הוא. כן נראה לי.

כרכתא מאי. יש שפירש כגון כרכי דזוגי מחצלאות פרוסות תחת האילן כגון כורי דתמרי ללקטן שם דהשתא גלי אדעתייהו דלא מיאש מינייהו דמייתר תיירי להו תדירא. ויש שפירש כרכתא שמקיפין סביבות האילן גדרים שאין שקצים ורמשים יכולין לאכול מה שנושר דהשתא כמאן דליכא שקצים ורמשים דמי והנושרין תחתיהן אסורים משום דחזותן מוכחת עליהן והנושרים ברוח אסורין משום דלא ידעי דנתרי והוה ליה יאוש שלא מדעת דאסור לאביי דהלכתא כוותיה. עד כאן. ועיין בספר המלחמות להרמב"ן.

וזה לשון תלמיד הר"פ: כיון דאיכא שקצים ורמשים וכו'. ואם תאמר הא מכל מקום לא איאש דהא לא ידע דנתרן. יש לומר דתמרי מידע ידיע דנתרן. ואם תאמר מאי פריך לאביי מאי טעמא אכילנן להו כיון דידע דנתרן פשיטא דמיאש מינייהו ואם כן יאוש מדעת הוא. יש לומר דתמרי חזותן מוכחת עליהן דאינן נמאסות וניכר שהן מן האילן שהן תחתיה. ואם תאמר אמאי פריך מאחר דאיתותב רבא לרבא נמי היה יכול להקשות וכו'. ופירש הקונטרס דאין הכי נמי וכו' ודוחק הוא. לכך נראה דלא מצי למפרך לרבא דאין חזותן מוכחת עליהן דתמרי אף על גב דאינן נמאסות מכל מקום אינו ניכר מאיזה אילן הן והיינו דנקט תמרי דזיקא שהרוח משיר אותן ומוליך אותן למרחוק מן האילן ומתוך כך אינו ניכר מאיזה אילן נפלו ולהכי נקט תמרי דוקא. ואם תאמר אם כן היכי קשיא ליה דמאי פריך ליה לאביי הא פשיטא דמיאש מהן משום עוברי דרכים שיטלום וליכא למימר יאוש שלא מדעת הוי דהא אין חזותן מוכחת עליהן כיון שרחוקים מן האילן כדפירשתי. יש לומר דאין הבעלים יודעים זה אלא סברי דנפלי תותי דקלא וחזותו מוכחת עליו ולא מיאש ליה מעיקרא אבל אי הוו ידעי בה הבעלים השתא דנפלי רחוק מן האילן אז מיאש מינייהו דאין חזותו מוכיח ואם כן הוי יאוש שלא מדעת. ומשני כיון דאיכא שקצים ורמשים מיאש מהן ומהאי טעמא אפילו אותן שנפלו תחת האילן מותרות הה דיאוש מדעת הוא שיודע בנופלות. עד כאן.

כתוב בתוספות אלא לאביי הוי יאוש שלא מדעת שהבעלים סבורים שיפלו תחת האילן וכו'. ואין להקשות דאביי סבר דעוברי דרכים שאינם מהוגנים יקחום. יש לומר דהיינו לעיל קודם דאסקינן לרבא חזותו מוכיח אבל לפי האמת לא נעשה מחלוקת בזה דאם לא כן יחלוקו להפך אביי ורבא בתמרים שתחת האילן דלרבא אסור ולאביי שרי ומידע ידע דנתרי. גליון.

ובגליון תוספות כתוב וזה לשונו: ונראה דהכי פירושו אפילו הני תמרי דזיקא שהרוח מוליכם רחוק היכי אכלינן להו מאחר דאיתותב רבא תחת האילן דקשה היכי אכלינן אפילו לא איתותב דמסתמא הוו אוכלין אפילו אותן שתחת האילן כיון שלפי האמת הן מותרין ולעיל דלא שרי אלא תאנה שנמאסת אבל תמרי משמע דאסור כמו זתים מיירי בכרכתא שתחת האילן ומכל מקום תאנה שריא מפני שנמאסת ואין תולין אותה באילן. עד כאן.

וזה לשון הראב"ד ז"ל: וכי מאחר דאיתותב רבא וכו'. בשלמא לרבא כיון דלכי ידע מתיאש דאין חזותם מוכחת עליהם ואין בהן סימן אף על גב דלא ידע דנתרי שרו אלא לאביי מאי טעמא אכלינן והא לא ידע דליאש. כיון דאיכא שקצים ורמשים דאכלי איאושי מיאש. פירוש אותן התמרים הנושרים ברוח כבר נולד בהם הפסד בראש האילן שהכה בהן התולעת והחפושים והלטאה שעולין באילנות ומכין בעוקציהן ומרקבים אותם ומתוך קלותם הם נושרים במעט רוח הילכך איאושי מיאש מינייהו שהוא יודע כי מנהג הדקלים שיקרה להם כן. ויש מפרשים הואיל ושקצים אוכלים אותן חשבינן לה כזוטו של ים מפני שאין כוונת אדם נופלת עליהם אבל זתים וחרובין שאמרו שהן אסורין אין השקצים אוכלים אותם כשאר פירות. כריכתא מאי יש מפרשים שנשרו עם הענף שלהם אולי שדעתו עליהם. ויש מפרשים כריכתא מוקפת גדר ונפלו לפנים מן הגדר. אמר הנהו ודאי אסירי דלא מחיל להו ואף על גב דפגימי בראש הדקל. עד כאן.

כתוב בספר המאור וכי מאחר דאיתותב וכו'. עד קא סלקא דעתך דתמרי לא ידעי דנתרי ואהדר ליה תמרי נמי ידע דנתרי. וכתב עליו הראב"ד ז"ל: אמר אברהם זה אינו בפירוש בגמרא ולא אמרו אלא איכא שקצים ורמשים דאכלי להו ואי לא ידע דנתרי משום שקצים ורמשים אמאי מיאש אבל צריך הוא למה שפירשנו בו דהכי פרישנא כיון דאיכא שקצים ורמשים דמעיקרא אכלי להו בראש האילן ועל ידי אכילות השקצים הם נופלים הילכך עבידי דנתרי ומיאש מינייהו. עד כאן.

אמר רבה אף על פי שיש בהן סימן וכו'. ליכא למשמע מיניה דקשר הוי סימן ולעיל בשלהי פרק קמא מקשינן גבי שטרי שמע מינה קשר הוי סימן. משום דהתם איירינן בקשר הרגיל שהרבה קושרין בקשר כזה והרבה קושרין בענין אחר אבל בכאן איירינן שהכל קושרין בקשר אחד וזה שינה וקשר כזה לכולי עלמא הוי סימן. והרמב"ן ז"ל כתב בחידושיו במתניתין משום דאיכא למידחי לאוקומי מתניתין במקום כרבא ולא נראה לי. הריצב"ש ז"ל.

אלמא קסבר רבא סימן העשוי לידרס וכו'. פירוש דאנן הוה מצינו לחלק בין סימן לסימן דסימן דכריכות דהיינו קשר בדריסה בעלמא יפסד ולא מנכר כלל ולהכי מייאש מינה ואמטו להכי אמרינן בה דכיון דעשוי לידרס לא הויא סימן אבל סימן העשוי בגופו של דבר כגון ככרות של בעל הבית דהסימן הוא עשוי בגופו ולא יפסד בדריסה בעלמא איכא למימר דאף על גב דעשוי לידרס הויא סימן ומיהו מדקאמר רבה ואפילו בדבר שיש בו סימן ולא קיצר וקאמר ואפילו יש בו סימן אלמא דלא פליג כלל בין סימן לסימן אלא דכל סימן העשוי לידרס לא הוי סימן וזהו דקאמר תלמודא אלמא קסבר וכו' והכי נמי יש לפרש איפכא גבי הא דרבא. וניחא השתא דפריך לקמן ממתניתין לרבה ולרבא ולא קשיא ליה לדידיה מתניתין גופא מיניה וביה דתקשי כריכות אככרות ובמאי דמתריצנא מתניתין ממילא מיתרצא רבה ורבא. כן נראה לי. בצלאל אשכנזי.

סימן העשוי לידרס לא הוי סימן. הקשה הרמב"ן ז"ל אם כן צבורי פירות ושלשה מטבעות זה על גב זה ולשונות של ארגמן למה נוטל ומכריז והרי כל אלו עשוין לידרס. ותירץ הוא ז"ל דצבורי פירות לרבא בפירות שאסור לעבור עליהם וכדמוקי טעמא דככרות של בעל הבית ומטבעות נמי מתוך חשיבותן כל מי שמוצא אותן ראשון נוטלן מה שאין כן בכריכות ולא בככרות דהרבה בני אדם אינן עשויין ליטול אותן ברשות הרבים שאינו כבודן. ולשונות של ארגמן נמי לפי שהן עצמן סימן שצביעתן סימן שאינו עשוי לידרס. ונראה לומר דאפילו לרבה צריכין אנו לתרץ כן דהא מודה רבא בכל מידי דמנשתף ובשלמא צבורות פירות לא מנשתפי אלא שלשה מטבעות טפי מנשתפי מכריכות ומאי מכריז. והיינו נמי דלא אקשי מינייהו רבא לרבה דאי ניחא ליה טפי הרבה לא הוה שתיק מלאקשויי מינייהו אלא מדאקשי ליה מככרות ופריק טעמא משום דאין מעבירין על האוכלין תו לא מצי לאקשויי ליה מצבורי פירות ולשונות של ארגמן נמי דאין סימנן עשוי לידרס ומטבעות מתוך חשיבותן בין לדידיה בין לרבה. הרשב"א.

וזה לשון הריטב"א: קסבר סימן העשוי לידרס לא הוי סימן תנן כריכות ברשות הרבים וכו'. הקשה הרמב"ן אמאי לא פרכינן מצבורי מעות וצבורי פירות ולשונות של ארגמן שהרי כל אלו עשוין לידרס וקתני נוטל ומכריז ותירץ דצבורי פירות בפירות שאסור לעבור עליהן דאפילו למאי דסבירא לן דכריכות וככרות נדרסין ומעבירין עליהן התם הוא דלא מפסדי לגמרי בדריסה מה שאין כן בפירות דממאסי בדריסה ומפסדי לגמרי ומטבעות נמי מתוך חשיבותן כל מי שמוצא אותן ראשון נוטלן מה שאין כן בכריכות וככרות כי הרבה בני אדם אינן עשוין ליטלן ברשות הרבים דאינן כבודן ולשונות של ארגמן צביעתן סימן להם ואינו עשוי לידרס או שיש בהן סימן אחר בגופן שאינו נשחת בדריסה. עד כאן.

וזה לשון הרמב"ן: סימן העשוי לידרס וכו'. פירוש שאין בעלים סומכין עליו לתת בו סימן מימר אמרי נשחת הסימן בדריסת הרגלים כדפרשינן. וקשיא לי היכי אמר רבה לא הוי סימן אי חיישינן להכי צבורי פירות וצבורי מעות ושלשה מטבעות זו על גב זו נמי ליחוש דילמא מפזרי להו ברגל דהא מדרסי ומנשתפי. ודילמא צבורי פירות אוכלים הם ומשום שאין מעבירין על האוכלין אלא מעות קשיא. ואפשר דאגב דחשיבי וחביבי להו לאינשי מאן דחזי להו ראשון שקיל להו מקמי דלבדרינהו אינשי אבל פירי ושאר מילי איכא אינשי דלאו אורחייהו למדרינהו במתא ודרסי עלייהו. סימן העשוי לידרס לא הוי סימן. פירש רש"י משום יאוש דבעלים לא סמכו עליה. ונפקא מינה דאפילו אשכחה בלא דריסת או סמוך לנפילה כיון דידע אידך בנפילה מיד חושש שנדרס או שידרס קודם שימצא ומתייאש מיד אפילו קודם שיעור דריסה וכל שכן לאחר שיעור דריסה ואף אם לא נדרס דאיכא ודאי יאוש ובהיתר בא לידו ואף לא נדרס ולהכי נקט מתניתין סתמא הרי אלו שלו בכל ענין ובכל זמן. אבל אין לפרש דהיינו משום דאנן לא סמכינן אסימנא אפילו בא ונתן סימן דאמרינן שמא נשתנה הסימן על ידי הדריסה ואין זה חפץ של זה ואם אומר כסימנו ממש אמרינן סימן אחר היה ושל אחרים היה ונשתנה שזו חששא רחוקה היא והיאך יזדמן ששב סימן האחר על ידי הדריסה כסימנו של זה ועוד כשאנו רואים שלא נדרס מאי איכא למימר וגמרא לא הזכירה אלא העשוי לידרס דמשמע אפילו שלא נדרס. סוף דבר ודאי משום יאוש נגעו בה אם כפירוש רש"י שאומר שנשחת לגמרי ולא ימצא בו סימנו אם שאומר אפשר שנדרס ויאמרו שנשחת ונשתנה ולא יתנוהו לי אף כי ימצא בו סימני מכוון ממש. זה נראה לי. והי"ד. שיטה. ויש לפרש דסימן העשוי לידרס משום הכי לא הוי סימן דחיישינן שמא נשתנה הקשר או סימן אחר על ידי הדריסה לפיכך אין אנו סומכין עליו. ולאו מילתא היא. תו קשיא לן גיזי צמר הלקוחות מבית האומן ברשות הרבים הא סימן העשוי לידרס הוא דומיא דככרות של בעל הבית בשלמא התם תריצנא בגמרא משום דאין מעבירין על האוכלין אלא גיזי צמר אמאי. ולא היא דככרות של בעל הבית משום הכי מינכרא ריפתא דאיניש איניש משום דעבדי בהו סימן ואי מידריס אזל ליה אבל גיזי צמר הלקוחות מבית האומן הן עצמן סימן ואפילו דרסת להו כל יומא אית בהו סימן. אי נמי ככרות אי מדרסן מתברן ואין צורתן ניכרת כלל ואין כן גיזי צמר. עד כאן.

ברשות היחיד כגון חצרות חרבות שבעיר וכפרים חרבים שאין רגלי אדם ובהמה מצוין שם. ה"ר יהונתן.

ודקא אמרת ברשות היחיד מאי מכריז. מה שפירש רש"י בלשון אחר שהמכריז אומר מקום האבידה ואינו אומר שמה והלה אומר אני אבדתי חפץ פלוני. אינו מחוור דהא מייתינן עלה פלוגתא דאיפליגו במקום אי הוי סימן או לא והא לא שייך אלא אם הוא חשוב סימן לבעל האבידה. ועוד הקשו בתוספות דכי אמר אני אבדתי חפץ פלוני מאי הוי והתנן אמר את האבידה ולא אמר סימניה לא אמר כלום ומיהו בזה יש לומר דמרן קאמר שיאמר חפץ שסימן שלו פלוני. הריטב"א.

מכריז מקום וכו'. ודאי נראה שפירוש שני של רש"י עיקר דאי לפירוש ראשון מאי האי דקאמר מקום לא הוי סימן הא לפירוש הראשון לא הוי סימן אלא שם החפץ וגם זה רחוק שבשם החפץ יהיה די בלא סימן. ויש לומר דלעולם שם החפץ אינו הסימן אבל כשהכריז המוצא מקום מסויים מי שאינו יודע היכן נפלה אבידתו אינו בא ואומר אני הנחתי שם חפץ פלוני ושכחתי או שבאתי לקחתו ולא מצאתיו אלא ודאי אמרינן כיון שבא זה ואמר אני הנחתי שם חפץ פלוני אמת הוא אומר וסוף סוף המקום הוא הסימן ומכל מקום ראשון נראה לי עיקר. גם אפשר לפרש מקום מכריז כלומר מכריז על יד המקום שמצפה שיתנוהו לסימן. אי נמי יש מכריז מקום כולל והמניח יאמר מקום מסויים דאם לא יכריז כי אם שם החפץ אפשר שהמניח לא יחוש כיון שבדרך הנחה הניחה ויהיה סובר ההיא אבידה היא וברשות הרבים נמצאת במקום התורפה אבל אני במקום מוצנע הנחתיה ולא נמצא ואני אשוב ואקח את שלי ולזה ראוי להכריז שם המקום הכולל ואז יתן אל לבו לומר שמא שלי הוא ואם הנחתיו במקום מוצנע וראשון נראה לי עיקר. שיטה.

כתוב בתוספות אך קשה דבפרק אלו עוברין אמרינן עם הארץ אין מכריזין וכו'. פירוש דוקא לפירוש התוספות קשה דכי היכי דהפירוש כאן מכריז במוצא והאובד נותן סימן המקום הכי נמי הפירוש התם אין מכריז המוצא שעם הארץ יתן סימן על אבידתו לכך הקשה למה אין מכריזין מי יודע שהיא של עם הארץ. אבל לפירוש רש"י דפירש מכריז מקום המוצא מכריז מצאתי במקום פלוני ושהאובד יתן סימן הוא חפץ פלוני אף כי האובד אינו מידכר גם שם הפירוש עם הארץ אין מכריזין על אבידתו שהעם הארץ האובד יתן סימן. גליון.

וזה לשון תוספות שאנ"ץ: מאי מכריז מכריז מקום. פירש הקונטרס כשיכריז (מה) מצאתי אבידה מה יכריז שיוכל האובד ליתן סימן בה. מכריז מקום ואינו מכריז שם האבידה וכו'. ואם תאמר הא תנן בפירקין אמר אבידה ולא אמר סימניה וכו' ויש לומר דהתם נמי לאו משום שהוא חשוד וכו' ככתוב בתוספות.

ויש עוד לפרש מאי מכריז כלומר לצורך מאי מכריז המוצא כיון דליכא לבעל אבידה סימן שיוכל ליתן ומשני מכריז המוצא בשביל שיוכל האובד ליתן סימן של מקום. ורבינו תם מפרש דמכריז מקום לאו בהכרזת המוצא איירי אלא לבעל אבידה קאי כלומר מכריז מקום נותן בה סימן מקום וכן לקמן כדי שילך שלשה ויחזור שלשה ויכריז יום אחד מפרש רבינו תם מכריז האובד אחר שיבא ביום השביעי. ומיהו הא דאמרינן בפרק אלו עוברין עם הארץ אין מכריזין על אבידתו ההיא הכרזה לא מתוקמא אלא במוצא וכי תימא אי במוצא מנא ידע שהיא של עם הארץ אפשר כגון באתרא דשכיחי עמי הארץ טובא. ומיהו מפרש רבינו תם דלאו הכרזה ממש קאמר אלא כלומר אין מחזירין אחר אבידתו לבקשה ומכל מקום סתם הכרזה דבכל דוכתא אמוצא קאי כדקתני בכולה מתניתן חייב להכריז. עד כאן.

ורבה אמר מקום לא הוי סימה כתוב בתוספות הוצרך לומר סימן העשוי להדרס הוי סימן. פירוש כדי ליישב מתניתין. גליון.

מקום רבה אמר לא הוי סימן ורבא אמר הוי סימן. ואם תאמר ולרבא עגולי דבילה וככרות של נחתום וגיזי צמר ואניצי פשתן ולשונות של ארגמן למה שנינו בהם סתם הרי אלו שלו דמשמע אפילו ברשות היחיד ליהוי מקום סימן. ויש לומר דמקום לא הוי סימן אלא בדרך הנחה אבל דרך נפילה לא וכדאמרינן בסוף שמעתין אמר רבא הלכתא וכו' וכל הני לאו דרך הנחה נינהו דעגולי דבילה וככרות של נחתום כיון שהם אוכלין אין דרכן להניחן על גבי קרקע וגיזי צמר ואניצי פשתן ולשונות של ארגמן נמי אפשר דאגב חשיבותייהו לא היה דרכן להניחן על הקרקע. הר"ן.

ובשיטה כתוב וזה לשונו: ואיכא למתמה טובא לרבא דאמר מקום הוי סימן אם כן בעגולי דבילה ובכולהו דמתניתין אמאי לא אמרינן בהו דכשמצאן דרך הנחה ברשות היחיד דחייב להכריז משום מקום כמו בכריכותן אלמה תנן במתניתין כריכות ברשות הרבים ובאחריני לא תנן ברשות הרבים משמע דבכל מקום שלו ורבא נמי כריכות נקט במילתיה.

וראיתי להראב"ד שפירש דלרבא נקט תנא רשות הרבים גבי כריכות והוא הדין לכולהו. ואין הדעת נוחה בזה שאין זה פשטא של משנה ואף סוגיא דשמעתא לא אזלא הכי. אבל כתבו בתוספות וגם הרמב"ן כתב כן דבכריכות מפני שדרכן לאנוחינהו בקרקע פעמים כשעומד לפוש מניחן שם ושוכחן לפיכך כל שצורת מציאתן אפשר למתלי בהנחה תלינן בהנחה וברשות היחיד נוטל ומכריז אבל באינך כולהו לאו אורחייהו כלל לאנוחינהו בקרקע לפיכך כל שצורת מציאתן אפשר למתלי בהנפילה תלינן והרי היא שלו אפילו ברשות היחיד. אלא כי מצא צבורי פירות וצבורי מעות כסיפא דמתניתין דליכא למתלי כלל בנפילה אלא בהנחה דאז נוטל ומכריז. ונראה לפי זה דשנים מסודרות איכא בינייהו דבכריכות תלינן בהנחה ובאחריני בנפילה. ועוד צ"ת דלקמן אמרינן גבי בדי מחטין וצינורות וכל אלו שאמרו בשמצאן אחד אחד אבל מצאן שנים שנים חייב להכריז ואמאי לא יהא כולהו הני דמתניתין כמותן והא מילתא צריכה רבה.

ושוב נתיישבתי בדבר ונראה לי דשאני ב' בדי מחטין שהן במחרוז אחד לפירוש הערוך דלקמן ואף לפירוש רש"י שהבדין קשורות אחד אחד ואף על פי שנפלו יש בה סימן מנין. עד כאן.

וזה לשון הראב"ד: הא דקאמר במתניתין כריכות ברשות הרבים אכולהו בתרייתא נמי קאי וכיון דאין בהן סימן דכולהו חד גוונא עבדי להו ומנשתפי מיאש ואף על גב דלא מדרסי מנשתפי וסיפא דקתני כריכות ברשות היחיד חייב להכריז אכולהו בני בקתיה קאמר כי רישא לדעת רבא דמקום הוי סימן וגיזי צמר הלקוחין מבית האומן אפילו ברשות הרבים ואף על גב דעשוי לידרס רבים הם ואין סימניהם מתפרקין. עד כאן.

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.

< עמוד קודם · עמוד הבא >מעבר לתחילת הדף